ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נדבת המשכן ומשמעותה בעבודת ה' | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות תרומה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

נדבת המשכן ומשמעותה בעבודת ה'


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

בתרומות המשכן היו תרומות חובה והיו תרומות נדבה. היו תרומות שהן חובה על כל אחד ואחד והם מחצית השקל לקרבנות הציבור. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". גם מחצית השקל שמהם עשו את האדנים, היו תרומות נדבה שבהם כל אחד הביא לפי נדיבות לבו כמו שאומר הכתוב "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו, הביאו את תרומת ד' למלאכת אהל מועד וגו'".

בנדבת הלב יש מדרגות מדרגות. אינו דומה מי שמביא זהב במשקל, למי שמביאה את תכשיטיה האישיים שלה היקרים לה, והיא קשורה אליהם במיוחד. ישנם תכשיטים שהתקבלו בירושה מהסבתא ומכמה דורות ויש אליהם קשר רגשי עמוק במיוחד, ולאשה הם שוים הרבה יותר מערכם הכספי, וכשהיא נותנת תכשיט כזה לנדבה למשכן, הרי היא כאילו נותנת את עצמה, כי התכשיטים נעשו לחלק ממנה.
זהו שאמר הכתוב "ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת", ופרוש הדבר שהנשים הביאו את התכשיטים שהיו עליהם. מעליהן הן פרקו את התכשיטים ונתנו אותם למלאכת המשכן. בזה הן ביטאו את המשמעות העמוקה של התרומה. הן נתנו את היקר להן ביותר.
אכן, על-מנת להקים את המשכן, שכל עניינו שתשרה על ידו השכינה בישראל, צריך שהוא יהיה בנוי מנדבת הלב העמוקה של ישראל.
חכמנו דנו בשאלה מי גדול יותר, האם גדול יותר מְצֻוֶּה ועושה, או גדול יותר מי שאינו מְצֻוֶּה ועושה.
במבט ראשון נראה שמי שאינו מְצֻוֶּה ועושה גדול יותר, הוא עושה מרצונו ומנדבת לבו לפנים משורת הדין. אך מסקנת הגמרא היא דוקא שגדול המְצֻוֶּה ועושה יותר ממי שאינו מְצֻוֶּה ועושה.
התוספות במסכת קדושין מסבירים כי מי שהוא מְצֻוֶּה, יצר הרע מתגבר ומפריע לו לעשות והוא צריך להתגבר על יצרו ולהתאמץ יותר. מה שאינו כן מי שאינו מְצֻוֶּה, אין יצר-הרע מתגבר בו כל-כך. התוספות אמרו בזה אמת פסיכולוגית. כי מה שהוא מְצֻוֶּה עליו, דוקא יותר קשה לו לקיים, ואם הוא עושה הוא גדול יותר, כי הוא מתאמץ יותר, ולפום צערא אגרא.
ישנם ראשונים שפירשו, מדוע גדול המְצֻוֶּה ועושה, מפני הוא עושה את דבר ד', ונמצא שדבר ד' מתקיים על ידו, וזהו דבר יותר גדול ממעשה שאינו מְצֻוֶּה עליו, שאף על פי שיש בזה נחת רוח לרבש"ע, אבל המעשה אינו גדול כשל מי שמְצֻוֶּה ועושה, כי הוא מעשה שנובע מרצון האדם, לעומת המעשה שהוא חובה, שנובע מהרצון מדבר ד', שבקיימו המצוה מתקיים בזה הרצון האלקי. לכן גדול המְצֻוֶּה ועושה יותר ממי שאינו מְצֻוֶּה ועושה.

בתרומת המשכן היתה תרומה שהיא חובה וכן היתה תרומה שהיא נדבה. המשכן היה צריך להיות מושלם מכל הצדדים, גם מהתוכן של הנתינה שבאה בחובה שיש לה את הערך האלקי המיוחד שלה. גם מנתינה שבאה בנדבה שבאה מכל הלב ויש בה את המעלה המיוחדת לה. מכל אלה נתחבר לבם של כל ישראל לאביהם שבשמים ומתוך כך השרה הקב"ה שכינתו על ישראל.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il