ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת כי תשא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות כי תשא Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ו-תשס"א

רעיונות לפרשת כי תשא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

נטף ושחלת וחלבנה
אחד עשר סממנים הרכיבו את הקטורת. עשרה מהם – ריח נעים היה להם, עד כדי כך שריח הקטורת של בית המקדש הורגש עד יריחו. אך אחד הסממנים - החלבנה - יצא מכלל זה. לא זו בלבד שלא היה לה ריח טוב, ריחה היה רע.
דבר גדול למדו מכאן רבותינו ואמרו: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית". ובלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל: "כפי שאי אפשר ליין בלי שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים". וראשי התיבות "צבור", כאשר חלקיו מחוברים זה לזה ב"וו" החיבור, הם: צדיקים, בינוניים ורשעים (וכאשר "וו" החיבור חסרה – לא נשאר לנו אל "צבר" קוצני).

בספר "משנת חסידים" מופיע הסבר עמוק יותר לקיומה של החלבנה בין סממני הקטורת, וממנו השלכה להרכבו של עם ישראל. החלבנה היא לא הסממן הבעייתי היחיד. גם "כפת הירדן" היא סממן בעייתי. אך בניגוד לחלבנה, שריחה רע - כפת הירדן היא סממן חסר ריח לחלוטין. א"כ מה הוא עושה בין סממני הקטורת? מסביר בעל "משנת חסידים" ואומר שכאשר מערבים את כפת הירדן עם החלבנה - יוצא ריח טוב מכפת הירדן. דווקא ריחה הרע של החלבנה הוא המאלץ את כפת הירדן להוציא ריח טוב.
כך גם בעם ישראל. קיומם של חוטאים בתוכו הוא לא "תאונה" ח"ו. גם להם יש תפקיד. תפקידו של הרע הוא לאלץ את הטוב להתמודד עמו. ההתמודדות חושפת כוחות עמוקים של טוב שעד כה לא באו לידי ביטוי. כתוצאה מכך, עם ישראל כולו לא יוכל למלא את תפקידו אם לא יהיו בתוכו רשעים שיאלצו את אחיהם להתמודד עם רשעתם.

כמובן, אין צורך "להתנדב" להיות רשע. כמדומני שיש מספיק. תפקידו של כל אדם הוא לא לכעוס על הרע אלא להתמודד עמו, ובכך להפיק ממנו את הטוב. זהו הסוד של הקטורת: הכוח להפיק את הגרעין החיובי הגנוז בכל תופעה שלילית. ואכן הקטורת היא הסוד שמסר מלאך המוות בעצמו למשה רבנו, ולימד אותו כיצד להתגבר באמצעותה על המוות; ואהרן הכהן אכן השתמש בה בשעת הצורך כדי לעצור את המגיפה מעל עדת ה'.

לא יראני האדם וחי
בקשה "מוזרה" ביקש משה מאת ה': לראות אותו. - כך נראה לכאורה מתוך עיון בפסוקי התורה. ואכן כל הוגי הדעות של היהדות - אשר ידעו כי ה' א-להינו "אין לו דמות הגוף ואינו גוף" - האריכו להסביר כי לא את ראיית העין ביקש משה כי אם את ראיית השכל. ועל כך אמר לו הקב"ה כי אין בכוחו של בשר ודם להבין את ה' ואת דרכיו, "כי לא יראני האדם וחי".

לא בכדי נמשלה הבנת השכל לראייה. העין הרואה – אין בכוחה לראות את הדבר עצמו. היא רואה רק את המעטפת החיצונית שלו. אי אפשר לראות את האדם עצמו. אפשר לראות רק את עור פניו. כך גם ראיית השכל. ההבנה האנושית – אין בכוחה אלא להציג "הגדרות" - אשר כשמן כן הן: מפגישות את האדם אם המסגרת החיצונית של הדבר עצמו, אשר אותו לא יוכל להבין. כי אין בכוח האדם להבין דבר על בוריו, וכל אשר יוכל אינו אלא לעמוד על התופעות הפוגשות את החושים.
ואם כך הוא המצב, אם עיני השכל אינן מסוגלות להבין את ה' ואת דרכיו, כיצד יוכל האדם מישראל להידבק בבוראו? על כך עונה התורה במקום אחר: "שמע ישראל". המפגש של האדם עם
הבורא אינו בעיני השכל, המתיימרות להגדיר את מה שאינו ניתן להגדרה. כוח אחר יש לו לאדם: השמיעה. השמיעה אינה פוגשת את המעטפת אלא את המהות. היא לא מתיימרת להבין אותה אלא לחוות את קיומה. זהו היחס של האדם מישראל על בוראו. הוא איננו מבין אותו. אך הוא חווה את קיומו יום יום ושעה שעה.

על כן מדגיש משה רבנו בתיאור של מעמד הר-סיני שהחוש העיקרי בו נפגש עם ישראל עם הקב"ה לא היה חוש הראייה, כי אם חוש השמיעה. "קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול". חטא העגל היה אף הוא בנקודה זו. בקשו ישראל כי יוצג בפניהם אל נראה, שאפשר לראותו ואפשר להבין אותו. לא ידעו כי כוחם העיקרי אינו כוח הראייה. זה ניתן לאומות העולם. כוחם של ישראל אינו אלא בקריאה הנצחית "שמע ישראל"!

אם תשא חטאתם...
(תשנ"ו)
הצעה מפתה מציע הקב"ה למשה רבנו. הן החזון להקים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" - מאכזב. הן עם ישראל הראה שהוא מעדיף את הריקודים סביב עגל הזהב על פני קיום התורה ומצוותיה. והקב"ה בא ומציע הצעה מפתה: רק "הניחה לי - וייחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול". אותו עם, אשר הוציא מתוכו את דתן ואבירם, את המתאוננים ואת המתלוננים, ישלם את מחיר כשלונו, וירד מעל במת ההיסטוריה עם אות "ערב רב" אשר נספח אליו בצאתו ממצרים. ומיד יקום תחתיו עם ישראלי חדש: עם אשר יצא מחלציו של משה רבינו בכבודו ובעצמו. מעתה לא יהיה עוד צורך להתמודד עם כל הסוגדים לאלילי הספורט והכוח, עם העובדים לאלילי הכסף והזהב. עם חדש יקום, אשר כל שאיפתו היא אך ורק הגשמת חזון אחרית הימים של תיקון עולם במלכות ש-די...

אך מהי תגובתו של משה, הרועה הנאמן? קשה לומר שהוא "קופץ על המציאה". להיפך! הוא מעיז להגיש אולטימטום לרבונו של עולם: "ועתה, אם תשא חטאתם" - מוטב. אני מוכן להתמודד עם הבעיות והקשיים שהעם הזה מערים עלי. "ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת"! "אויס חבר"! אני מנתק את היחסים אתך! לא אסכים לקחת מפלגה אחת ולבנות ממנה עם חדש כאשר כל אחי הולכים לאבדון! והקב"ה - "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".

(את הדברים הללו שמענו חזור ושמוע מידי מוצאי שבת בשנה האחרונה לחייו של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, אשר השבוע מלאו י"ד שנה להסתלקותו).

מחצית השקל (תשנ"ט)
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם - ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם; ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". ומכאן למדנו – ואף כך אירע בימיו של דוד המלך – שאסור למנות את מספרם של אנשים מישראל; והעושה כך – מסכן את כולם. מדוע ישנה סכנה בספירה? - לשם כך נלך בדרכו של רבנו בחיי, בפירושו לתורה.


כל קבוצה של בני אדם, בזמן שמספרם המדויק אינו ידוע – הרי היא קבוצה אחת. אין כאן משמעות לערכו המיוחד של כל פרט ופרט. אותו מכנה משותף - שהוא המגבש אותם להיות קבוצה אחת - "בולע" את כולם בתוכו. ואילו כאשר מגלים את מספרם המדויק של חברי הקבוצה, מתייחסים בכך לייחודו האישי של כל אחד ואחד.
כל קבוצה, מעצם טבעה, מורכבת מפרטים שונים זה מזה באופיים ובארחות חייהם. כל ציבור מורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים, כל אחד עפ"י אישיותו המיוחדת. מה שהופך אותם לציבור הוא הדבר השייך לכולם: הייעוד המשותף, המוצא המשותף והזהות המשותפת. אם נקח כל אחד מהם לבדו, ונבדוק את מצבו הרוחני והמוסרי, על מעלותיו ומגרעותיו – יהיה עליו לתת את הדין על כל מעשיו ומחדליו. אבל כאשר אנו מסתכלים על הכלל כולו במבט אחד – מה שעומד לנגד עינינו הוא רק הדבר המשותף לכולם.

כאשר מדובר על עם ישראל, הזהות המשותפת היא סגולת ישראל, ששמו של הקב"ה נקרא עליה, אשר על כן אנו נקראים בשם: ישר-אל. לכן, המביט על העם כולו במבט כללי, לא יכול אלא לומר: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". (וכן הוא בהיפך, אצל עמי-רשע כדוגמת עמלק, שכל זמן שהוא קיים כיישות לאומית מצווים אנו למחות את זכרו; אבל כאשר היישות הלאומית חדלה מלהתקיים אין לנו שום ענין אישי עם יחידים שמוצאם הביולוגי הוא מזרע עמלק). ספירתם של בני ישראל לוקחת את המטבע הלאומי הגדול, ופורטים אותו לפרוטותיו הקטנות והזעירות. הכלל הגדול האחד הופך להיות אוסף של פרטים. ואז, כאשר כל אחד נשקל בפני עצמו, עולות על פני השטח כל מגרעותיו. לכן מוטל עליו לתת את כופר נפשו.
על כן אומרת התורה: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" – דהיינו: למספרם – "ונתנו איש כופר נפשו לה'". וזאת כדי ש"לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם – היינו: כאשר הקב"ה פוקד על כל אחד ואחד את עוונו האישי.

כופר הנפש אינו מונח בסכום הכסף. עפ"י ההלכה אין הכרח לתת דווקא מחצית השקל של תורה. עקרונית, גם מחצית הדולר כשרה (אם אכן ערכה עולה על מחצית השקל). אך תנאי אחד הוא חוק ולא יעבור: מחצית. כי כאשר הפרט אינו רואה את קיומו הפרטי כמציאות שלמה העומדת בפני עצמה, אלא רואה את עצמו כמחצית בלבד, המחפשת את השלמתה במסגרת הכלל – אזי גם בפרטיותו אינו אלא אבר מאבריו של הכלל הגדול, ובכך "לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".

כיור נחושת וכנו נחושת (תש"ס)
על הקמת המקדש נצטווינו כבר בפרשת תרומה, ועל בגדי הכהונה – בפרשת תצוה. עתה הגיע הזמן להיכנס אל הקודש פנימה. המשכן בנוי בכל הדרו. הכהן נתקדש לעבודתו ולובש את בגדיו. רוצה הוא להיכנס אל המקדש, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. שואף הוא לטעום את טעמה של החוויה המרוממת של המפגש עם אדון כל הארץ – בהיכלו פנימה. רוצה הוא לחוש את עבודת ה' של הקרבנות, המביאה אותו לחוויה אדירה של קרבת א-להים.

בדרך הכניסה, בין אוהל מועד ובין המזבח – בין מקומה של החוויה החזותית לבין מקומה של החוויה המעשית – עומד לו הכיור. עומד הוא ומודיע: אל המקדש אין נכנסים "במגפיים". "לא ייכנס אדם להר הבית במקלו ובתרמילו ובאבק שעל רגליו..." – אומרים חז"ל במשנה במסכת ברכות. החפץ לעלות אל הר ה' צריך להכין את גופו לכך. עליו לקדש את ידיו ואת רגליו – כלי ההליכה וכלי העשייה – מן הכיור. ינקה אותן מן הזוהמה. יטהר אותן מכל טומאה. יקדש אותן מחיי החולין, בהם פעלו עד אותו הרגע. כדי להגיע אל החוויות המרוממות, יש צורך להתקדש ולהיטהר. המפגש עם שכינת ה' השורה במקדש – אם יבוא ללא הכנה מתאימה – סם המוות יש בו: "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו".

ואם יבוא אדם ויאמר: הלא כבר טיהרתי את עצמי בדרך לכאן, במי חטאת ובמקוה טהרה! אמור לו: אין בכך כדי לבטל את החובה לקדש את הידיים ואת הרגליים בה בעת בה נכנס אתה אל הקודש פנימה. לפני כל מפגש ומפגש עם דבר ה', עליך להיטהר מחדש ובמיוחד. הכהן הגדול, ביום הכיפורים, היה מקדש את ידיו ואת רגליו לפני כל טבילה והחלפת בגדים, ואף לאחר כל זאת. כל חוויה דורשת הכנה משלה. על כן, איתן עומד הוא הכיור. נחושת מוצקה הוא עשוי. אין הוא עומד רעוע על האדמה. בסיס חזק יש לו. אף "כנו נחושת". עומדת היא חובה זו – של התקדשות לפני הפגישה עם הבורא – כחוק עולם, לו ולזרעו לדורותם.
ואף בימינו – כשאין בית המקדש בנוי, ואין כהנים בעבודתם – מצווים אנו להרים ולרומם את ידינו על ידי נטילת טהרה, לפני כל תפילה ולפני כל סעודה.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il