ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשות ויקהל-פקודי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות ויקהל Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תש"ס-תשס"א

רעיונות לפרשות ויקהל-פקודי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

בצלאל - האמן העברי הראשון (תש"ס)
לא במקרה נקרא בית הספר הראשון לאומנות שהוקם ביישוב היהודי המתחדש בארץ על שמו האמן העברי הראשון: "בצלאל". מבט על דמותו של בצלאל יוכל לסייע לנו להבין את ייחודה של האומנות היהודית.
האמנים - ככלל - נחלקים לשני סוגים: האחד פועל על פי חוקים ידועים מראש, בעיקר חוקי אסתטיקה ויופי. ואילו השני פועל באופן ספונטני, ומבטא ביצירה חופשית את רגשותיו ואת עולמו הפנימי, כאשר אין הוא כפוף לחוקים כלשהם. איזה מין אמן הוא בצלאל?

רבנו סעדיה גאון (מובא בראב"ע) מסביר מדוע נבחרו דווקא בצלאל, משבט יהודה, ואהליאב, משבט דן: שני השבטים הללו נמשלו לאריות. יהודה - בברכתו של יעקב, ודן - בברכתו של משה. ואף בית המקדש מתואר במסכת מידות כדומה לאריה. האריה - כל כולו גבורה ועוצמה מתפרצת. שום חוק וסדר לא יכול לרסן את כוחו של מלך החיות. אך בית המקדש, בנבואת יחזקאל, לא "אריה" הוא מכונה, כי אם "אריאל" - הארי של מי שאמר והיה העולם. עוצמתו הספונטנית של אותו "אריה של אש", לא את כוחותיו הפראיים והחייתיים היא מבטאת, בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; כי אם גבורת קודש היא, המוציאה מן הכוח אל הפועל את הנטיות הנעלות ביותר הקיימות בנשמת האדם.
בניגוד לרס"ג, המציג את ההיבט הטבעי והספונטני באישיותו של בצלאל, בא הראב"ע ומראה את ההיבט הרציונלי והמחושב שבו. בצלאל לומד ויודע את כל המלאכות, וכן הנדסה, תכונה וחכמת התולדה (ביולוגיה או היסטוריה); ועמן - את סוד הנשמה, או - כלשונו של הרמב"ן - את סוד מלאכת המשכן וסתרי "ספר יצירה".

בדברי משה רבנו ניתן לראות את שני הצדדים גם יחד: "וימלא אותו רוח א-להים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". לפי דברי רש", החכמה והתבונה - הן תכונות החשיבה ההגיונית: רכישת ידע והבנת דבר מתוך דבר. ואילו הדעת היא "רוח הקודש". אמן גדול אינו יכול להסתפק בהשכלה רחבה. הוא נזקק גם לאינטואיציה, הבוקעת ממעמקי נפשו. אלא שיש אמן שהאינטואיציה שלו מבטאת את הפראי והחייתי שבאישיותו, ויש מי שמבטא את הא-להי שבו. ואכן, כאשר הורה משה רבנו לבצלאל את סדר העבודה, ידע בצלאל בעצמו - כאילו "בצל א-ל" היה עם משה בסיני - את הסדר הנכון, שלא נאמר לו על ידי משה רבנו.
אמנותו של בצלאל מחברת את שני ההפכים: נאמנות מוחלטת לחוקי עבודת המקדש, לעשות בדיוק כאשר ציווה ה'; ונאמנות מוחלטת לקול הא-להי הבוקע בתוכו, לעשות כאשר ציוה ה' גם כאשר הדברים לא נמסרו לו במפורש מפיו של משה.

פעמון ורימון

מעיל האפוד בא לכפר על לשון הרע. - כך אמרו חז"ל בירושלמי. המפרשים עמדו על נקודות שונות המראות את הקשר שבין המעיל לבין אמירת לשון הרע, ומבארות כיצד גורמת לבישת המעיל לבנין הראוי של האישיות כך שלא יצאו ממנה דיבורים אסורים. ואנו נלך כאן בעקבותיו של רש"ר הירש:
שני דברים היו תלויים על המעיל: פעמונים ורימונים. הרימון לא היה אלא כדור בד חלול. אם היינו מחפשים פרי דומה לאותו רימון, הלא הוא אותו פרי מדברי הקרוי "תפוח סדום". מבחוץ, נראה אותו פרי יפה מאד: הוא מבריק, הוא גדול. האדם ההולך במדבר שמח לראותו ובטוח שגם תוכו עסיסי ומזין. אך כאשר הוא פותח אותו, הוא מגלה שכל תכולתו של ה"תפוח" אינה אלא סיבים יבשים...

זוהי דרך ההסתכלות של בעל לשון הרע על הזולת. הוא רואה אותו כאדם נוצץ ומבריק מבחוץ, אשר אין תוכו כברו. רואה הוא חובה לעצמו - למען חשיפת האמת ולמען המלחמה ברשעה - להוקיע אותו בכל פה. על כך באה התורה ואומרת: גם אם נדמה לך שהזולת הוא בסך הכל "תפוח סדום", צבוע וחנפן, דע לך שטעות היא בידך. הזולת - הרי הוא רימון. הרימון מסמל דווקא את האנשים הריקים שבישראל, והוא מלמד אותנו שגם בהם יש הרבה טוב. "אפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון".
קולו המצטלצל של הפעמון, העשוי זהב טהור, בא להכריז על הרימון, ולהודיע כי לא "תפוחי סדום" הם אחינו, אלא מלאים מצוות הם כרימון.

נדיבות וחובה
"קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה, את תרומת ה'...", כך ציוה משה רבנו את בני ישראל. את הציווי פתח משה בלקיחה, שהיא תשלום מס שהאדם חייב בו. סיים אותו משה בהבאה, שהיא באה מתוך יוזמה אישית של האדם.

אך בני ישראל, אחוזי התלהבות קודש לבנין המקדש, לא קיימו את הלקיחה. בזריזות רבה הביאו את כל התרומה אל משה. שלוש עשרה פעם מופיע הפועל "להביא" בתרומת המשכן. הנדיבות והזריזות מקיפים כמעט את כל חלקים העם. אבל תחושת החובה לא מצאה לה ביטוי בתרומה זו. האיזון בא בפרשת פקודי. הפרשה פותחת בתרומת הכסף. שם לא היה מקום לנדיבות. מכל אחד נלקחה מחצית השקל בדיוק. "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל".
וכך הוא גם סופה של הפרשה. שמונה עשרה פעם חוזר על עצמו הביטוי: "כאשר ציוה ה'...". הביצוע היה מדוייק לפי הציווי הא-להי, מבלי לערב בו את היוזמה האנושית ואת הנטיה האישית. התבטלות מוחלטת היתה כאן בפני רצונו של מי שאמר והיה העולם.

הצורך הזה באיזון נכון בין נטיות הנפש בעבודת המקדש, הוא המסביר לנו את החזרה ה"מעייפת" לכאורה על כל הפרטים ופרטי הפרטים של מלאכת המשכן וכליו ובגדי הכהונה. הכל, על כל פרטיו ודקדוקיו, נעשה בדיוק כרצון ה'. הספונטניות האנושית המתלהבת נדרשה לממש את עצמה כאן דווקא ע"י קבלת עול מלכות שמים. "ויעשו בני ישראל, כאשר ציוה ה' את משה, כן עשו".


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il