ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בין אדם לחבירו ;">

דף הבית בית מדרש מידות ובין אדם לחברו הלכות בין אדם לחברו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
כח אדר א תשס"ח

בין אדם לחבירו


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה

א - ואהבת לרעך כמוך
אמר רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם, ירושלמי נדרים ט, ד). ומן הראוי לשאול, מדוע בחר רבי עקיבא דווקא במצווה זו מכל שאר המצוות שבתורה עד שרק עליה אמר: "זה כלל גדול בתורה". וכי מצוות שבת אינה חשובה ממנה? והאם מצוות טלית ותפילין אינן חשובות כמותה? מהו הכלל הגדול המקופל במצוות ואהבת לרעך כמוך, שמתוך כל המצוות בחרה רבי עקיבא ואמר עליה שהיא כלל גדול בתורה?
ההסבר הפשוט אומר, שכל המצוות שבין אדם לחבירו נכללות למעשה תחת המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ומאחר שרוב המצוות שהאדם נפגש בהן בחייו עוסקות בעניינים שבין אדם לחבירו, נמצא ש"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא הכלל הגדול בתורה, שהוא היסוד לקיומן (רש"י שבת לא, א). נזכיר כאן רק כמה ממצוות התורה שבין אדם לחבירו, איסור לשון הרע ורכילות, לא תיקום ולא תיטור, מצווה להלוות כסף לעני, מצוות צדקה, ביקור חולים, מפני שיבה תקום, כל המצוות העוסקות בסדרי המשפט ובדיני העונשים והממונות, ואלו, כאמור, רק דוגמאות.
יתר על כן, ישנו שוני עקרוני בין המצוות שבין אדם לחבירו לשאר המצוות המעשיות שבתורה. ישנן הרבה מצוות שאפשר לקיימן בלי שום כוונה, למשל ניתן לשמור כשרות ושבת ללא שום כוונה או יחס מיוחד, אבל את המצוות שבין אדם לחבירו אי אפשר לקיים ללא אהבה. איך תראה למשל הצדקה שאדם נותן ללא אהבה? או איזו משמעות תהיה לביקור חולים שייעשה כמצוות אנשים מלומדה ללא יחס אישי לחולה? ועל כן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שבלעדיו לא ניתן לקיים מצוות רבות מאוד.

ב - תוספת הסבר
אמנם יש מקום להוסיף ולהסביר, שלא רק המצוות שבין אדם לחבירו תלויות במצוות אהבת הרֵע, אלא אף המצוות שבין אדם לאלוקיו תלויות בזה. זהו בעצם עיקר החידוש שבדברי רבי עקיבא, שכל המצוות כולן תלויות באהבת הבריות, החל מהמצוות שבין אדם לחבירו וכלה במצוות שבין אדם לאלוקיו (מהר"ל נתיבות עולם נתיב אהבת הרֵע פרק א').
אדם שאינו אוהב את חבריו, את אחיו, את בני עמו, לעולם לא יוכל להאמין בה', וממילא לא יוכל לקיים שום מצווה כפי שצריך. אדם שאינו אוהב את רעיו הוא אדם אנוכי, הסגור בתוך עצמו והדואג רק לתאוותיו ולצרכיו הפרטיים, ואדם כזה אינו מסוגל להרים את עיניו ולשאול מי ברא את העולם, את השמיים ואת הארץ. הרי מי שאינו אוהב את חבריו לא מתעניין כלל בבריאה, הוא מתעניין בעולם רק כדי להשתמש בו לצרכיו הפרטיים, אבל העולם כשלעצמו איננו מעניין אותו, וממילא גם בורא העולם לא מעניין אותו.
הפריצה מתוך האגואיזם הצר אל מרחבי האמונה נעשית על ידי האהבה. ללא האהבה העולם כולו מצטמצם אל תוך הבועה הקטנה של האנוכיות, שבה אין שום מקום לאידיאלים רוחניים. רק אדם היודע אהבה מהי, מסוגל להבין מהי אמונה. והאהבה אינה מילה בעלמא, אלא מציאות נפשית שבה האדם מזדהה עם זולתו, עד שהוא אוהבו כפי שהוא אוהב את עצמו. ובכך נפרצת מסגרתו האנוכית והקטנונית, והוא מתחיל להתבונן בעולם כפי שהוא באמת, ומתוך כך האמונה מתגלה. לכן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
עתה אנו יכולים להבין גם את המשפט המפורסם של הרב קוק: בעוון שנאת חינם נחרב בית המקדש ועל ידי אהבת חינם ייבנה. מתוך אהבת חינם, יצא האדם ממסגרתו הפרטית המצומצמת אל תפיסת עולם רחבה יותר, כללית יותר, ומתוך כך העולם יהיה ראוי לגילוי השכינה הכללי של בית המקדש.

ג - ואהבת לרעך - כיצד?

לאחר שלמדנו על מרכזיותה העצומה של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), נשאלת השאלה, כיצד אפשר לקיים מצווה זו. הרי קורה לפעמים שאיננו אוהבים אדם מסוים או קבוצת אנשים מסוימת, ויכולות להיות לכך סיבות רבות, אופי שונה, דעות שונות, עלבון ישן וכדומה. ובכלל כיצד יכולה התורה לצוות על עניינים שבלב, לכאורה נראה שהלב לא יכול לקבל שום ציווי, אם הוא אוהב אזי טוב, ואם לא, לכאורה, הציווי לא יעזור. הרבה זוגות היו רוצים שהאהבה שביניהם תישאר באותה עוצמה במשך כל החיים, אבל הלב, שהוא הקובע בעניינים אלו, לא מסכים. האהבה מאבדת גובה, הולכת ומתמעטת, ונראה לכאורה שאין מה לעשות. ואם כן היאך מצווה אותנו התורה לאהוב, או בלשון אחרת: האם בכלל הלב מסוגל לקיים ציווי זה?
חכמים רבים הסבירו, שהציווי של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" אינו חיצוני, אלא הוא פונה אל דבר שבעצם האדם רוצה אותו. כל יהודי בעצם אוהב את אחיו, שכן בשורש הנשמה כולם מאוחדים. אולם האהבה הזו גנוזה בעומק הלב, והתורה מדריכה אותנו לגלות לעצמנו ולזולתנו את האהבה הזו.
ומה אם ישנו אדם, שלמרות כל הרעיונות היפים אינך מצליח לגלות כלפיו את האהבה הגנוזה? גם לכך יש פתרון על פי התורה: עשה עם אותו אדם שאינך אוהב מעשים של חסד, עזור לו, דון אותו לכף זכות. אם תראה אותו כורע תחת משאו, סייע לו. ואז תגלה בתוך לבך, שבאמת אתה אוהב אותו. ולכן אין התורה מסתפקת בציווי ערטילאי לאהוב, אלא מוסיפה מצוות מעשיות, כמו צדקה וגמילות חסד, שעל ידן תוכל האהבה הגנוזה לפרוץ את כל המחסומים ולהתגלות.

ד - איסור שנאה
מצווה מהתורה שלא לשנוא אדם מישראל, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". ולא מדובר כאן סתם בשנאת חינם, אלא אפילו אדם שחבירו העליב אותו בצורה חמורה, אסור לו לפי התורה לשנוא את זה שהעליבו. וכך הוא לשונו של הרמב"ם (הל' דעות ו, ה): "כל השונא אחד מישראל בליבו, עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ".
ויש לשאול, היאך אפשר לצוות שלא לשנוא אפילו בלב? הרי לפעמים האדם נפגע עד עמקי נשמתו, העלבון שספג חודר ונוקב את ליבו, ימים שלמים הוא נושא את כאבו, ואיך אפשר שאף בליבו לא ייטור?
כתשובה לזה נביא הלכה נוספת מהרמב"ם (הל' דעות ו, ו): "כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים (שמואל ב' יג, כב): וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן (ולבסוף הרגו במרמה). אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר (ויקרא יט, יז): הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ. ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול..."
במילים אחרות: יש להידבר, לברר ביחד כל בעיה וכל הרגשת אי נעימות. שלא כמו הנימוס השקרי האומר, שאפילו אם יש לך תרעומת על חברך, אל תאמר לו אותה, אלא תסתיר את שנאתך בלב. על פי אותו נימוס, אין זה מכובד שאדם יראה שהוא נעלב, ולכן תפקידו הראשון של מי שנעלב הוא להסתיר את אותו העלבון ולחכות לשעת הכושר, שבה יוכל לנקום באופן מכובד... לעומת הנימוס המעוות הזה, שהרמב"ם קורא לו מנהג הרשעים, צריך שאדם יתנהג בישרות ולא יסתיר את עלבונו, ויבוא אצל חבירו ויאמר לו במה פגע והעליב. התורה מאמינה שאפשר לפטור כל בעיה שבין אדם לחבירו על ידי הידברות המבוססת על אמון הדדי. ולכן המצווה שלא לשנוא צמודה למצווה להוכיח את החבר, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". ומתוך כך שאנשים יהיו ישרים זה עם זה, לא יצטרכו לנקום ולנטור, ויוכלו לאהוב את חבריהם, כפי שנאמר בפסוק הבא (שם יט, יח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

ה - היחס לרשע
אבל מי שהוא רשע, אמרו חכמים (פסחים קיג, ב) שמצווה לשונאו, שכן האיסור לשנוא הוא כלפי אחיך, היינו מי שאתך במצוות, שנאמר (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", אבל מי שאינו אתך במצוות, אין כלפיו איסור שנאה. ומניין למדנו שמצווה לשנוא רשע, שנאמר (משלי ח, יג): "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי". וכן נאמר (תהלים קלט, כא-כב): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי".
ושני טעמים לשנאה זו: ראשית, רוע מעשיו גורמים להתקוממות פנימית כנגדו. שנית, כדי להביע מחאה כנגד מעשיו הרעים, ואולי מחאה זו תעורר אותו לחזור בתשובה, ולכל הפחות תמנע אחרים מללכת בדרכיו.
דיונים רחבים ישנם על הגדרת הרשע כיום, אולם אפשר לומר ככלל, שבמצוות שבין אדם למקום, הרשע הוא זה שעובר עבירות כדי להכעיס. כלומר הוא אינו מחלל שבת מפני שאינו מבין את משמעות השבת ונוח לו לעשות מלאכות, אלא הוא מחלל שבת כדי להתריס ולהראות שאינו מאמין בה' ובתורתו, ואינו מתחשב במנהגי ישראל. ואילו במצוות שבין אדם לחבירו, הרשע הוא זה שבאופן עקרוני ושיטתי פוגע באנשים, וגם לאחר שהעירו לו על כך, לא קיבל אלא ממשיך במנהגיו הרעים. אבל מי שנכשל מפעם לפעם בחטאים שבין אדם לחבירו, אינו נחשב רשע שמותר לשונאו.
ואפילו את הרשע שמצווה לשנוא מצווה גם לאהוב, שהלא הוא יהודי, ונשמתו קדושה, וישראל, אפילו שחטא נקרא ישראל (סנהדרין מד, א). וגם הרשעים שהרשיעו והשחיתו עדיין נקראים בנים לה', אמנם בנים מרשיעים, אבל בנים (כדברי ר' מאיר בקידושין לו, א). לפיכך השנאה מכוונת כלפי האישיות שמתגלה אלינו, אבל את עצמיותו הפנימית של כל יהודי צריכים לאהוב, ולקוות ולהתפלל עליו שיחזור בתשובה (תניא פרק לב; מידות ראיה, אהבה ח-ט, ועיין שם ה-ו). 1

ו - לא תקום ולא תטור
כהשלמה למצווה שלא לשנוא אדם מישראל, הוסיפה התורה עוד שני איסורים: האחד 'לא תקום', והשני 'לא תטור', שנאמר (ויקרא יט, יח): "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ספר החינוך מצוות רמ"א ורמ"ב).
כדי שההבדל שבין שני האיסורים יובן היטב, נבארם בדרך של סיפור, כפי שמבואר בתלמוד מסכת יומא (כג, א).
ראובן ביקש משמעון פטיש בהשאלה, אבל שמעון לא הסכים להשאיל לו. כמובן ששמעון נהג שלא כשורה, ובסירובו להשאיל לראובן את הפטיש ביטל מצווה מן התורה, אך זה עניין אחר. למחרת שמעון, זה שרק אתמול סרב לעזור לראובן, נצרך לשאול מברג, בא אצל ראובן ובקש ממנו כי ישאיל לו את מברגו. וכאן עומדת בפני ראובן השאלה מה לעשות, האם לנקום ולנטור על מה שארע אתמול כאשר שמעון לא רצה להשאיל לו את הפטיש, או להתעלם מזה ולהשאיל לשמעון את מבוקשו בסבר פנים יפות.
על פי התורה צריך ראובן למחות את הכעס מלבו, ולהשאיל לשמעון את המברג בסבר פנים יפות. ואם יענה ראובן לשמעון: "איני רוצה להשאיל לך כשם שאתה לא השאלת לי", יעבור בזה על איסור "לֹא תִקֹּם". ואם יענה לשמעון: "הנה לך המברג", אך יוסיף עקיצה לעגנית בקשר למה שהיה אתמול, יעבור בכך על האיסור "וְלֹא תִטֹּר". ואין ניסוח מדויק שדווקא בו עוברים על "וְלֹא תִטֹּר", אלא כל סוג של לעג הקשור למה שהיה אתמול - אסור. למשל אין לומר: "ראה שאני איני נוהג כמותך, שאתה לא השאלתני כשבקשתי ואילו אני משאילך".
אלא מה צריך ראובן לעשות? למחות את השנאה מן הלב. כי גם אם ייתן את המברג ללא שום תוספת של לעג, ורק בתוך לבו ייטור לחבירו, גם בזה יעבור על "וְלֹא תִטֹּר". מה עוד שכמעט ובלתי אפשרי שנטירת הלב לא תבוא לידי ביטוי, אם במילים או לפחות במבט או טון של מורת רוח, וגם מזה שמעון ודאי ייפגע.
צריך להוסיף, שוודאי הוא שמותר לראובן לשוחח עם שמעון שיחה רצינית כדי לברר בכנות, מה היתה הסיבה שבעטייה סרב שמעון להשאיל את הפטיש, האם היה כאן ביטוי לגישה עקרונית שלילית כלפיו, או שמא רק מקרה הוא ששמעון התכוון להשתמש בפטיש באותו זמן ממש, ומפני כך לא רצה להשאילו. כלומר לדבר באופן רציני בזמן מתאים שבו ניתן לברר דברים בנחת, ודאי שטוב, אבל אסור לנקום או לנטור על ידי ביטוי של לעג.
כמובן שכדי לקיים את הדרכת התורה ולא לנקום ולא לנטור, צריכים הרבה כוחות נפש. אך יחד עם זה, יש לציין שאדם המצליח לא לנקום ולא לנטור, הוא אדם מאושר, ליבו טוב, אהבתו את הבריות איתנה, ואיננה תלויה בשום דבר.

ז - עצירת הריב
באיסור התורה: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח) קובעת התורה, שאין מקום לשום ריב ומדון בין אדם לחבירו, ואם במקרה התפתחה איזו מריבה, מוכרחים להפסיקה. וגם אם צד אחד נוהג שלא כשורה, מוטל חיוב על הצד האחר שלא לנקום ואפילו לא לנטור.
אם נצליח לנהוג כפי שמדריכה אותנו התורה, לא ננקום ולא ניטור, תיפסקנה רוב המריבות שבין אנשים הגונים, שהרי בדרך כלל רק כשיש שני צדדים לריב אפשר להמשיך בו, והתורה מדריכה כל אחד מאיתנו שהוא אישית לא ישתף פעולה ולא ישיב לחבירו כגמולו, וכך כדור השלג ייעצר בתחילת דרכו, בעודו קטן.
אלא שעדיין ישנו צורך להבין יותר את איסור התורה לשנוא, לנקום ולנטור. הרי סוף כל סוף זהו רגש שטבוע באדם, שכאשר פוגעים בו באופן עמוק הוא נפגע וכועס, ורוצה להשיב לשונאו כגמולו. וכי רוצה התורה שנאטום את ליבנו לחלוטין, עד שלא נרגיש כלל מתי פוגעים בנו, וכך גם לא נשנא? הרי התורה לא באה לבטל את הרגש אלא לכוונו ולהדריכו?
בתלמוד הירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) מובאת תשובה יסודית לשאלה זו. הירושלמי אומר, וכי אדם שהלך בדרך, ורגלו נתקלה באבן, ונפל, וידו נפצעה, האם נעלה על דעתנו שהיד, ברוב כעסה, תחפוץ לנקום ברגל, תיקח פטיש כבד ותכה את הרגל בכוח רב, עונש על שגרמה לפציעת היד? וכן אומר הירושלמי, כל ישראל הם כנשמה אחת גדולה המחולקת לאברים שונים, ואם אבר אחד, אדם אחד, פגע בחבירו, לא הגיוני שחבירו ישיב לו. נכון שבאמת חבירו התנהג אליו בצורה מכוערת, אך אם הוא ישיב לו כגמולו, רק יתווסף עוד כאב וצער, גם היד וגם הרגל יפצעו, גם הוא וגם חבירו יעלבו, ומה יצא מזה? ולכן מדריכה אותנו התורה: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא יט, יח). ו"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).
ברור שקשה מאוד לקיים מצווה זו, אך יחד עם זאת גם התועלת שתצמח משמירת מצוות אלו ברורה. ולא רק החברה תצא נשכרת מזה, אלא אף אותו אדם שיימנע מנקמה ונטירה בסופו של דבר ירוויח, יהיו לו פחות אויבים, חייו יהיו יותר נוחים. הוא ירכוש לעצמו את מידת הענווה, ילמד להביט אל העולם בעין טובה, יהיה שמח ויאריך ימים, וכוחותיו יהיו פנויים לפיתוח כשרונותיו המיוחדים ולהשלמת ייעודו בחיים.

ח - לדבר או לסלוח ולא לשנוא
על פי מה שלמדנו (לעיל ד), בפני אדם שנעלב או נפגע מחבירו עומדות רק שתי דרכים: האחת להידבר עם החבר כדי לתקן את המעוות, וזו כמובן הדרך המועדפת. אולם כאשר נראה שלא ניתן ליישב את ההדורים עם החבר נותרה הדרך השניה, והיא, למחות לחלוטין את העלבון והשנאה מהלב. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' דעות ו, ט): "מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זו מידת חסידות, לא הקפידה התורה אלא על המשטמה". כלומר, כשאין סיכוי לפתרון טוב, בדרך של הידברות בשלום ורעות, מותר לאדם למחות את השנאה מהלב ולשכוח מהעניין.
וצריך לדעת, שכאשר מסביר הרמב"ם את הסיבה למניעת השיחה העניינית "מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת", אין הכוונה למשוגע במובן הרגיל, אלא על פי הרמב"ם, גם אדם שבאופן כללי נחשב נורמלי, אם בתחום יחסי האנוש הוא טיפוס כזה שפוגע בחבירו ואינו מוכן להבין את האנשים שנעלבו ממנו, אזי במקרה זה הוא הדיוט ודעתו משובשת.

ט - בצדק תשפוט עמיתך - הוי דן את חברך לכף זכות
מבין מצוות התורה העוסקות ביחסים שבין אדם לחבירו, ישנה מצווה מרכזית: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו). ופרשו חכמים שהכוונה לדון את החבר לכף זכות (שבועות ל, א). וכפי שאמרו במשנה במסכת אבות (א, ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". והכוונה שהרואה את חבירו עושה דבר שניתן לפרשו באופן חיובי וניתן לפרשו באופן שלילי, מצווה לפרשו באופן חיובי. וכן השומע על חבירו סיפור שאפשר לפרשו לחיוב או לשלילה - מצווה לפרשו באופן חיובי.


לכל מעשה שאדם עושה אפשר לתת כמה משמעויות, אפשר לפרשו באופן חיובי, ולמצוא בו את הצדדים היפים והכוונות הטובות, ואפשר גם למצוא את ההפך. אפילו למעשה של הצדיק ביותר אפשר לתת פירוש שלילי. הרי אפילו את מעשיו של משה רבנו עליו השלום פירש קורח באופן שלילי, וחשב שכל כוונתו היא להשתרר על העם. ניקח לדוגמה אדם המטפל בהוריו הזקנים, אפשר לומר עליו כמה יפה הוא מכבד את הוריו, ואפשר גם לומר, ודאי שהוא מטפל יפה, הרי הוא מעוניין בירושה...
לגבי כל זה מורה התורה: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". אין כאן התעלמות מהצדדים השליליים ומן הכוונות הרעות שקיימות, אלא יש פה הדגשת הטוב והחיוב. בכל מעשה, כמעט, ישנן גם כוונות טובות וגם רעות, השאלה היא מה העיקר, האם הטוב או הרע, והתורה אומרת שהטוב הוא העיקר. כל אדם בנשמתו, בפנימיותו, הוא טוב, ובחיצוניותו הוא פחות טוב, והשאלה מה העיקר, הנשמה, הפנימיות, או החיצוניות. בזה שאדם דן את חבירו לכף זכות, הוא קובע שהנשמה הטהורה היא עיקר האדם.

י - פרטי ההלכה אימתי מצווה לדון לכף זכות
כפי שלמדנו, כאשר ניתן לפרש באופן הגיוני את המעשה לצד טוב או לצד רע, מצווה לפרשו באופן חיובי, שנאמר (ויקרא יט, טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" אבל כאשר המעשה נראה רע, ועל פי ההיגיון קשה לפרשו באופן חיובי, אין חובה לדון אותו לכף זכות. וכל זה אמור לגבי אדם שהוא מכיר אותו כבינוני, לא צדיק במיוחד וגם לא רשע.
אבל אם מדובר באדם שהוא ירא שמיים ומדקדק במעשיו, אפילו אם עשה מעשה שנראה על פניו כמעשה רע, כל זמן שניתן לפרשו באופן חיובי, אפילו שצריך להסביר לשם כך הסבר דחוק, כיוון שמדובר באדם טוב וצדיק, מסתבר שהמעשה אינו רע כפי שנראה, ומצווה לדון אותו לכף זכות. ואם דן את הצדיק לכף חובה עליו אמרו חכמים (שבת צז, א): "החושד בכשרים לוקה בגופו".

וכן מובאים בתלמוד (שבת קכז, ב) כמה מעשים שממבט ראשון נראו כרעים מאוד, אבל אותו אדם שראה את המעשים הללו התגבר על יצרו ופרשם באופן חיובי למרות שפירושו היה נראה לכאורה כלא הגיוני, ולבסוף התברר שאכן פירושו החיובי היה נכון. ועליו אמרו חכמים, שבזכות זה שדן את חבירו לכף זכות, גם בשמיים ידונו אותו לכף זכות.
וככל שהאדם יותר צדיק, כך צריך יותר להתאמץ לדון אותו לכף זכות. ועל כך נענשה מרים הנביאה ע"ה, שלא דנה את משה רבנו ע"ה לכף זכות (במדבר יב, א-טז).
ולעומת זאת כאשר מדובר באדם רשע, כיוון שעיקר מגמתו להרשיע, גם כאשר אפשר לפרש את מעשיו לטוב, נכון לפרשם לרע, שמן הסתם זוהי כוונתו. ועליו נאמר (משלי כה, כו): "כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (רמב"ם ספר המצוות קעז, ובפירוש המשנה אבות א, ו; שערי תשובה ג, ריח, חפץ חיים עשין ג').

אלא שצריך להיזהר מאוד, שלא לקבוע מתוך שנאה שאדם מסוים הוא רשע, וממילא צריך לדון אותו לכף חובה. וכדי שלא להיכשל בזה, צריך להתחזק במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) ובמצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז).
כדי שהדברים יובנו, אביא דוגמה מהחיים הפוליטיים שלנו כאן בארץ: אפשר לומר שכל מה שאנשי השמאל רוצים זה לעקור ישובים ולתת חלקים מארץ ישראל לערבים, בקיצור הם בעד הערבים ונגד היהודים. אך אפשר גם לומר, שהם מעונינים בשלום ובביטחון, ומתוך דאגה אמיתית למדינת ישראל הם הגיעו למסקנה שבלית ברירה חייבים לוותר על חלקים מארץ ישראל. או שלפי הבנתם, אין ליהודים לשלוט על בני עם אחר כנגד רצונם. כמובן שאפשר לחלוק על דבריהם, אך כיוון שמדובר באנשים הגונים, אין לדון אותם לכף חובה, ולתת פירוש שלילי לכוונותיהם. אמנם על אלה שמתנהגים ברשעות, נותנים עידוד לארגוני מרצחים, מוציאים שם רע על המתנחלים ומפקירים את דמם, אסור ללמד זכות.

יא - לשון הרע
האיסור שאולי מבטא יותר מכל את היחסים התקינים שצריכים לשרור בין אדם לחבירו על פי התורה הוא איסור לשון הרע. מרכזיותו של האיסור הזה גדולה כל כך, עד שפעמים רבות המושג שנאת חינם מקביל לאיסור לשון הרע. שכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שאיסור לשון הרע שקול כנגד שלוש העברות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו, ב). ויתר על כן, בית ראשון נחרב בעוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית שני, שעד היום עומד בחורבנו, חרב בעוון שנאת חינם ולשון הרע (יומא ט, ב).
איסור לשון הרע מתחלק לשלושה חלקים: רכילות, לשון הרע והוצאת שם רע (רמב"ם הלכות דעות פרק ז). רכיל הוא ההולך כרוכל מאדם לאדם, ואומר: כך אמר עליך פלוני, וכך דיבר עליך אלמוני, אע"פ שדבריו אמת, ואין בכוונתו להזיק לחבירו ולגנותו, מכל מקום דיבורים כאלה עלולים לגרום לסכסוכים ולהחריב את העולם. עוון חמור יותר הוא לשון הרע . וזה המספר דברי אמת בגנותו של חבירו, כלומר אין האיסור בזה שהוא משקר, אלא האיסור בכך שהוא מפרסם את קלונו של חבירו. הוצאת שם רע , זה האומר שקרים בגנותו של חבירו.
וישנו מושג נוסף בהלכה, והוא " בעל לשון הרע ". כמעט כל אדם נכשל לפעמים בדיבורים של גנאי על חבירו, אך יש אנשים שזה העסק הקבוע שלהם בעולם הזה, את שמחת החיים שלהם הם יונקים מלשון הרע ורכילות, על כל מי שרק אפשר. להם קראו חכמים "בעלי לשון הרע". ואין זה רק ביטוי בעלמא, אלא פסק הרמב"ם (הלכות דעות ז, ו) שאין לדור בשכנות עם אדם שהוא בעל לשון הרע, וכל שכן שאין לשבת עמו ולשמוע את דבריו.

יב - החפץ חיים
מסופר על רבי אלכסנדרי, שנכנס לעיר אחת, והכריז שיש לו תרופה, עבור מי שרוצה לזכות באריכות ימים. התאספו סביבו אנשים רבים, ובקשו את תרופת הפלא לאריכות ימים. אמר להם: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים לד, יג-יד). הפסוק מבטיח אריכות ימים לכל אדם שינצור את לשונו מלדבר רע על חבריו. אם רצונכם באריכות חיים אל תדברו לשון הרע (ע"ז יט, ב, ע' ויק"ר טז, ב).
כדי להמחיש את העניין נספר מעט על אחד מגדולי הדורות, הרב ישראל מאיר מראדין. רבי ישראל מאיר נולד לפני יותר ממאה וחמישים שנה, וכשהיה בערך בגיל ארבעים נדבו ליבו לקום ולעורר את עם ישראל לשמירת הלשון. לשם כך הוא חיבר ספר ארוך ומקיף על דיני לשון הרע ורכילות. לספר קרא בשם "חפץ חיים", על שם הפסוק שהזכרנו, המבטיח אריכות ימים למי שנוצר לשונו מלדבר רע. רבי ישראל מאיר לא הסתפק בחיבור הספר בלבד, אלא אף היה נוסע ומפיצו בקהילות ישראל, ובשיחותיו לפני תלמידיו היה מרבה מאוד לדבר על חומרת איסור לשון הרע. לאחר מכן, עוד הספיק רבי ישראל מאיר, להוסיף ולחבר ספרים חשובים מאוד, שהמפורסם שבהם הוא הספר "משנה ברורה", פירוש הלכתי מקיף על חלק 'אורח-חיים' מ'שולחן-ערוך', שכיום נחשב לפירוש החשוב והנלמד ביותר. אולם הספר הראשון שחיבר, והוא אשר פירסם את שמו בעולם, היה "חפץ חיים". והיום אין אדם שקורא לרבי ישראל מאיר בשמו, אלא כשרוצים לומר דבר בשמו, אומרים אותו בשם ה"חפץ חיים", גם בחייו האישיים היווה ה"חפץ חיים" דוגמה חיה של אהבת ישראל ושמירת הלשון.
השאלה הנשאלת היא, כמובן, באיזה גיל נפטר החפץ חיים? האם זכה לאריכות ימים כפי שהבטיח? לא אלאה אתכם בפרטים, רק אציין שבגיל תשעים אסף בעל ה"חפץ חיים" את נכדיו ואת תלמידיו ואמר להם: בדרך כלל אין נוהגים לערוך אצלינו מסיבות יום הולדת, אבל אני אחגוג את יום ההולדת שלי, משום שיש בזה פרסום התקיימות ההבטחה, שכל מי שישמור את פיו ולשונו, יאריך ימים. לאחר מכן המשיך וחי עוד כמה שנים, ונפטר בכ"ד אלול תרצ"ג (בן תשעים ושבע או תשעים ושלוש). וכך נשארה דמותו של ה"חפץ חיים" סמל של איש המופת בתורה ובאהבת ישראל, אשר הגשים את רעיונותיו בחייו ובמותו.
אגב, משום חשיבות שמירת הלשון, התקין הרב צבי יהודה זצ"ל בישיבת "מרכז הרב", שבכל יום, לפני תפילת מנחה, ילמדו בספריו של ה"חפץ חיים" העוסקים בשמירת הלשון.

יג - מתי צריך לספר דברים רעים על חבר
הכלל הבסיסי הוא, שכדי להציל חבר מליפול בפח, מותר להזהירו על כך. למשל, כאשר ראובן רוצה לעשות שותפות עם שמעון, ולוי, חבירו של ראובן יודע כי יש חשש ששמעון ירמה אותו, מפני ששמעון נוטה לעיתים לרמות. אם ישאל אותו ראובן על שמעון, עליו לומר לו את האמת, ובלבד שייזהר מאוד שלא להגזים בדבריו. ואם מסתבר לו ששמעון עומד לרמות את ראובן, גם אם ראובן לא בא לשאול בעצתו, צריך לוי לבוא אצל ראובן ולהזהירו. וזאת בתנאי שכוונתו תהיה טהורה, כדי להציל את ראובן מליפול בפח, וייזהר מאוד שלא להגזים בדבריו (עיין על כל זה בחפץ חיים הל' איסורי לשון הרע כלל י).
וכך כתב בספר חפץ חיים כלל י' סעיף ד': "אם האנשים שהוא מספר לפניהם (דברים רעים על חבירו שגזל או עשק) יכולים לעזור לנגזל והנעשק וכו', בוודאי נכון לעשות הדבר כן (שעל ידי כך יציל את חבירו הנגזל או הנעשק). ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון. ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע הבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה אינו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב" (ויעויין להלן הלכה כג, אימתי מותר לפרסם בעיתון גנותם של אישי ציבור).

יד - הלבנת פנים
אסור לאדם לצער את חבירו בדיבור, ואיסור זה נקרא "אונאת דברים", ומקורו בפסוק (ויקרא כה, יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". למשל, אם יבואו ייסורים על חבירו, לא יאמר לו: "כנראה שאתה חוטא, ועל כן הקב"ה הענישך". אבל מי שיודע בחבירו שמעוניין לשמוע ביקורת, מצווה להעיר לו. וכן אמרו חכמים: "אם רואה אדם שייסורין באין עליו - יפשפש במעשיו" (ע' ברכות ה, א-ב).
ועוון אונאת דברים חמור מעוונו של הגורם לחבירו הפסד ממון, שלגבי אונאת דברים הוסיפה התורה והזהירה: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם", מה שלא הזהירה לגבי הגורם לחבירו הפסד ממון.
ואם הלבין את פני חבירו ברבים, הרי הוא כאילו שופך דמים, שמרוב בושה תחילה הוא מאדים ולאחר מכן דמו מסתלק מפניו והוא נעשה חיוור, ופניו נראות כפני מת. ואם הוא רגיל לעשות כך, אמרו חכמים שאין לו חלק לעולם הבא, והוא יורד לגיהנם ואינו עולה (ב"מ נח, ב). ומדבר זה צריכים להתיירא מאוד אישי התקשורת, שלעיתים עושים את פרנסתם מהלבנת פני אנשים הגונים ברבים (ומותר לפרסם גנותם של רשעים כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, ועיין בהמשך הלכה כג, אימתי יש צורך לבקר אישי ציבור ברבים).
ואמר רבי שמעון בן יוחאי (שם): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". שכך למדנו מתמר, שהעדיפה להישרף באש ובלבד שלא להעליב את יהודה ברבים (עיין בראשית פרק לח), ולבסוף זכתה ויצאו ממנה מלכים, שכל שושלת מלכי בית דוד מצאצאיה.
אבל מי שהוא רשע, מותר להלבינו כדי למנוע את הרבים מללכת בדרכיו, שנאמר "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" - "עם שאתך בתורה ובמצוות - אל תונהו" (ב"מ נט, א. ועיין בהלכה ה' איזהו רשע).

טו - מצוות אהבת הגר
מצוות " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" חלה על כל אדם מישראל ובכללם הגרים, ואע"פ כן הוסיפה התורה מצווה מיוחדת לאהוב את הגר, שנאמר (דברים י, יט): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר".
כמו כן אסרה התורה לצער אדם מישראל, שנאמר (ויקרא כה, יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", ואע"פ שהגרים בכלל האיסור הוסיפה התורה מצווה מיוחדת להזהר מהונאת הגר, שנאמר (שמות כב, כ): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" (ספר המצוות עשה ר"ז).

נמצא שהאוהב את הגר מקיים שתי מצוות עשה, והמצערו עובר על שתי מצוות לא תעשה.
משני צדדים צריך להבין את מצוות התורה. האחד, שאכן מוצדק לאהוב את הגר יותר, שהרי הוא עשה מעשה גדול, עזב את עמו וארצו, ומתוך בחירה חופשית בא להצטרף לעם ישראל. וצד נוסף הוא, שהגר עלול להיות רגיש ופגיע יותר מאדם רגיל, מפני שחסרה לו תחושת הביטחון שיש לאדם שנמצא בסביבתו הטבעית. ועל כן, יש חשש שאם יבוא אדם לדבר עם הגר כדרך שהוא מדבר עם כל אדם, הוא עלול בלא משים לפגוע בו ולגרום לו צער. כי מפני רגישותו היתרה עלול הגר לפרש את דבריו שלא כהלכה וייפגע, ומפני אותה רגישות אף לא יאזור עוז בנפשו ליישב הדבר עם חבירו ולהתפייס. ועל כן הוסיפה התורה וצוותה להיזהר באונאת הגר, כדי שנשקול היטב כל מילה והתבטאות כלפיו.

טז - מצוות המחאה
מצווה על אדם מישראל שרואה את חבירו חוטא שימחה בידו. המחאה אינה צריכה לנבוע מתוך שנאה כלפי החבר אלא להפך, מתוך אהבה ואחריות למצבו. שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא ויזיק לנשמתו. ואכן מצינו שהמצוות לאהוב את החבר ולהוכיחו נאמרו בסמיכות, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". הרי שלמדנו שעל ידי התוכחה מבטאים את האהבה האמיתית, ובזכות האהבה האמיתית מוכיחים.
ואם היה לו סיכוי להניא את חבירו מלחטוא ולא מחה בידו, הרי הוא נחשב כאילו חטא בעצמו ומענישים אותו על כך. וככל שמדובר על חטא פומבי יותר, כך חובת המחאה גדולה יותר. וכמו שאמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מחה - נתפש על אנשי ביתו. באנשי עירו - נתפש על אנשי עירו, בכל העולם - נתפש על כל העולם" (עיין בפניני הלכה העם והארץ ז, ג).
וזה הטעם לנגף שפרץ בישראל אחר מחלוקת קורח ועדתו, נגף שבו מתו ארבעה עשר אלף ושבע מאות אנשים (במדבר יז, יד), ואילולי היו משה ואהרן עוצרים את המגפה על ידי הקטורת, מי יודע כמה היו מתים.
קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, רק כמה מאות מישראל השתתפו במחלוקת, אבל שאר העם עמד מנגד ולא מיחה. מן הדין היה שכל ישראל יתייצבו לצידו של משה רבנו, שכל הטובה שבאה לישראל באותו הדור באה על ידו. ועל כן היה ראוי להם לגרש את קורח ועדתו בבושת פנים, ולומר לכל מי שיעלה בדעתו לחלוק על משה, כי הם, העם, לא יתנו לו את ידם. אבל הם עמדו מנגד וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן ושתקו. לא זו בלבד, אלא שאחר שכל עדת קורח נענשה במופת גלוי, עוד העזו להתלונן על מיתתם הקשה. וכיוון שכך נפרע מהם ה' יתברך על שמתחילה לא מיחו. שכל אלו שלא מחו אשמים במיתת קורח ועדתו, שאילו היו מוחים בהם, לא היו מעיזים פנים במשה, ולא היו נאבדים.

יז - איסור חנופה לרשעים
אסור להתחנף לרשעים, כפי שלמדו חז"ל מן הפסוק: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). משמעות המצווה, שהתורה מדריכה אותנו שלא להסכים עם מציאות הרשע בעולם. כשאפשר, נצטוונו להוכיח את החוטא, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", וכשאי אפשר להוכיח, כי רק נזק יצמח מהתוכחה, נצטוונו לכל הפחות שלא לחזק את הרשע בדברי שבח וחנופה. שהרי כל המחניף לרשע מחזקו ומעודדו להמשיך בדרכיו, ונמצא שנעשה שותף בחיזוק הרע בעולם. וזהו שנאמר (משלי יז, טו): "מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק - תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם". וזהו שאמרו חז"ל (סוטה מא, ב), שעונשו של המחניף לרשע שנופל בגיהנם, ואפילו עוברים שבמעי אמם מקללים אותו, ולבסוף ייפול הוא או זרעו בידו של אותו הרשע שחיזק בחנופתו.
ואפילו אם אינו משבח את המעשים הרעים שעשה, אלא רק מכבדו ומשבח את כלל אישיותו, עובר על איסור חנופה. שכן, גם אם הוא רוצה לשבח דבר טוב שעשה, חובה עליו להזכיר גם את מעשיו הרעים, כדי שלא ילמד הציבור לילך בדרכיו (שערי תשובה ג, קפט). וכן נאמר (משלי כח, ד): "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע".
ואפילו במקום שאין בידו למחות, כגון שמדובר במלך או שר שלא ישמע לו, לכל הפחות לא יחניף לו למרות אי הנעימות שבדבר. וכן מסופר בתלמוד (סוטה מא) על אגריפס המלך שהיה מזרע גויים ומלך שלא כדין, ופעם כשקרא בתורה בהַקְהֵל הגיע לפסוק: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי", זלגו עיניו דמעות, שהצטער מפני שעל פי התורה אינו ראוי להיות מלך. הקהל הרב שעמד שם התרגש מדמעותיו של אגריפס, ובמקום לשתוק הריעו לו, ואמרו: "אחינו אתה אחינו אתה". "באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל (לשון סגי נהור) כלייה, שהחניפו לו לאגריפס".

וצריך אדם להיות מוכן להפסיד ממעמדו או ממונו ובלבד שלא יתחנף לאדם שאינו ראוי לכבוד (ע' שערי תשובה ג, קצב-קצג).
אבל במקום סכנת נפשות מותר להתחנף (תוס' סוטה שם). וזה מה שעשה יעקב אבינו ע"ה, שאמר לעבדיו: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" (בראשית לב, ה). ואח"כ אמר לעֵשָׂו: "רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי". אפשר להסביר, שכאשר אדם מתחנף כדי לשמור על נפשו, אין חשש שיחשבו שהוא תומך במעשיו של הרשע, אלא הכל יודעים שבלית ברירה הוא מתחנף.

אלא שגם לחנופה בהיתר יש מחיר, וזהו שאמרו חז"ל (ספרי דברים לג, יב), שכל השבטים שהשתתפו בהשתחוויה לעֵשָׂו לא זכו שיבנה בית המקדש בחלקם, ורק בנימין שלא השתחווה לעֵשָׂו - נבנה בית המקדש בחלקו.

יח - איסור מחלוקת
אמרו חכמים (סנהדרין קי, א): כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר (במדבר יז, ה): "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ".
ברור שכל שנאה בין יהודים אסורה, אלא שאם מדובר במחלוקת הרי שהאיסור חמור יותר, מפני שלא מדובר בריב רגיל שבין אנשים שנמשך זמן קצר, אלא בהתמסרות קבועה של אנשים לשנוא ולהתקוטט עם אחיהם.
ואם המחלוקת מכוונת כנגד תלמיד חכם הגון, חומרתה רבה יותר, מפני שבמחלוקת זו גם כבוד התורה מתבזה, ומחלוקת זו גורמת להתרחקות הציבור מלימוד התורה וקיום המצוות. וקל וחומר כאשר המחלוקת היא של תלמיד כנגד רבו המובהק.

ולכן מחלוקת קורח ועדתו היתה חמורה כל כך, שהיא כוונה כנגד משה רבנו, רבן של כל ישראל שהיה העניו מכל האדם. ועל פי זה אמרו חכמים (סנהדרין קי, א), והובא בשולחן ערוך (יו"ד רמב, ב): "כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו, כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה".
אמנם יש מחלוקת חיובית, מחלוקת עניינית בלא שנאה אישית, כמו מחלוקתם של שמאי והלל. מתוך מחלוקת כזו מתבררים ומתלבנים דברים, ולכן יש לה ערך, ועליה אמרו חכמים (אבות ה, יז), שסופה להתקיים, היינו שיהיה קיום לשתי הדעות שנתבררו מתוך המחלוקת. אבל מחלוקת שאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים, וכל המשתתפים במחלוקת נאבדים מהעולם כמו קורח ועדתו.

יט - מחלוקת נגד רשעים
השלום והאחדות מבטאים באופן ממשי את האמונה בה' אחד. ובמיוחד עם ישראל שנברא כדי לגלות את דבר ה' בעולם צריך להיות באחדות, שכמו שה' אחד כך עם ישראל צריך להיות אחד. ולכן כאשר עם ישראל באחדות, מתגלה גדולתו ואויביו נופלים לפניו, וכאשר אינו באחדות, נופל לפני אויביו (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ב, ה).
אבל כאשר מדובר ברשעים, שהפרידו עצמם מה' ומעמו, ומהמידות הטובות שהן הביטוי לדבקות בה', אין המחלוקת נגדם יוצרת פירוד. שכן הם עצמם החליטו להיפרד מהאחדות העולמית, ולכן צריך לחלוק עליהם, מפני שעל ידי המחלוקת נגדם, מפרידים את היסוד המפורר, ומונעים ממנו להמשיך ולקלקל. וכמו שבאר ב'שערי-תשובה' (ג, נט) שאילו היו בני בנימין יוצאים כנגד בני הגבעה שהתעללו בפילגש, לא היו נופלים אח"כ במלחמה נגד שאר שבטי ישראל.
והנמנע מלמחות ולעמוד כנגד רשעים בתואנה כי אינו מעוניין לעשות מחלוקת, הרי הוא נענש בפשעיהם. שכל שאינו מוחה ומתבדל ממעשי רשע ועוול, נעשה שותף להם, ועובר בלאו (כמבואר לעיל הלכה טז-יז). לעיתים דרושה לכך מסירות נפש, כפי שהיה אחר חטא העגל, שבני לוי נאספו אל משה, והרגו על פי דבר ה' את החוטאים, וכפי שעשה פנחס בן אלעזר הכהן כנגד נשיא שבט שמעון (שערי תשובה ג, נט).
אנשי האמת הם אלו שעומדים בגבורה כנגד הרשעה, ונזהרים שלא לחלוק על אנשים טובים. ואלה שיראת השמיים שלהם מזויפת, מנצלים את איסור המחלוקת כדי להחניף לרשעים בעלי עמדה, אבל מוצאים כל מיני צידוקים כדי לעשות מחלוקת "לשם שמיים" כנגד אנשים טובים וישרים שחלשים מהם.

כ - כופים על מידת סדום
אמרו חכמים: "כופים על מידת סדום". כלומר, כופים אדם שלא ינהג כמנהג אנשי סדום. ומה היא מידת אנשי סדום, שאינם רוצים לתת לאחרים ליהנות. ואף במקום שהנאת אדם אחר אינה גורמת להם שום נזק, אלא "זה נהנה וזה לא חסר" (ב"ק כ, ב), אע"פ כן מתוך רוע ליבם אינם רוצים להניח לאחרים ליהנות. ועל כך אמרו חכמים: "כופים על מידת סדום", היינו שמחייבים אדם לתת לאחרים ליהנות מדברים ששייכים לו, כאשר אין לו מזה הפסד.
אנשי סדום לא רצו לתת לאחרים ליהנות מארצם ורכושם. ואע"פ שהיתה להם ארץ טובה, כגן ה', מלאה כל טוב, והיו עשירים גדולים, ואם היו עוברים אורחים ועניים בארצם, לא היו מפסידים כלום, לא רצו שיבואו עניים שיגורו ביניהם, כדי שלא ייהנו מארצם הטובה.
וכך אמרו במשנה אבות (ה, י): "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית. ויש אומרים זו מידת סדום". ואין כאן מחלוקת, אלא בארו המפרשים, שאמנם מי שאומר "שלי שלי ושלך שלך" אינו חוטא עדיין במידת סדום, מפני שעדיין אין בזה ביטוי לכך שעינו צרה בכך שחבירו לא ייהנה מרכושו. מכל מקום על ידי עמדה כזו קרובים להגיע למידת סדום. כי בעצם עיקר כוונתו שלא יצטרך לתת דבר לחבירו (ר"ע מברטנורא, ורשב"ץ בפירושו מגן אבות).
דוגמא להלכה: כאשר באים אחים לחלוק שדות שהוריש להם אביהם, ולאחד מהם יש שדה בצד אחד משדותיו של האב, אם כל השדות שווים, יכול האח לבקש לרשת את השדה הסמוך לשדהו, כדי שאחוזתו תהיה רצופה ולא יצטרך לטרוח ללכת בין שדותיו. ואם אחיו בקטנוניות אינם מוכנים לתת לו את השדה הסמוך, לדעת רוב הפוסקים, כופים אותם לתת לו את השדה הסמוך לשדהו, שהואיל ואינם מפסידים מכך, אין מאפשרים להם לנהוג כמידת אנשי סדום (ב"ב יב, ב; שו"ע חו"מ קעד, א).

כא - האם "להלשין" על מי ששבר חלון
שאלה : חברי שבר חלון יקר באחד המבנים הציבוריים בישוב. הוא לא תכנן לשבור את החלון אלא קצת התפרע וזרק אבנים, ובלא כוונה אבן אחת פגעה בחלון. ישנה כאילו הסכמה שבשתיקה שכדי להגן על החבר ששבר את החלון, כל הנערים שיודעים על כך ישתקו וגם אם ישאלו אותם לא ילשינו על זה ששבר. בעיני החברים מי שיספר נחשב כבוגד באמון וכמי שחוטא בלשון הרע. האם עלינו לדווח לאחראים בישוב על מי ששבר את החלון או להימנע מכך?
תשובה : שובר החלון חייב לשלם את דמי נזקו. ואם לא בא מעצמו לשלם, עליכם לנסות להוכיחו ולהסביר לו שכל מי שמזיק לרכוש חבירו וקל וחומר לרכוש הציבור - מחויב לשלם את הנזק. ואם אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, עליכם להודיע לאחראים על רכוש הציבור כי פלוני שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לגבות ממנו את תשלום התיקון.
וזו מצווה מהתורה, וכפי שלמדו חז"ל (ספרא קדושים), שכל היודע עדות שיכולה להציל את ממון חבירו מחויב להעיד על כך ולא לשתוק, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". כלומר לא רק את חייו של החבר חייבים להציל אלא אף את ממונו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצז), וכך כתב בספר החינוך (מצווה רלז). ויש בזה גם מצווה נוספת של השבת אבדה. וכיוון שזו מצווה להציל ממון החבר, אין כאן איסור לשון הרע (חפץ חיים לשון הרע י, א, ורכילות ט, ג).
ככלל צריך לדעת, שאיסור לשון הרע נועד למנוע צער מאדם סתם, ולא לשמש מגן ומחסה לפושעים ומזיקים. להפך צריך להיאבק כנגד מי שמזיק ואינו משלם, ולעשות הכל כדי שיתקן את מה שעשה. ועל כן אם יש לך כוח לעמוד בגבורה, עליך להודיע שאם זה ששבר את החלון לא יודה בעצמו, אתה תלך לספר כי הוא שבר את החלון. ואם אין לך כוח לעמוד כנגדם ולומר להם מה צריך לעשות, מכל מקום אל תעמוד מנגד ותראה את נכסי הציבור ניזוקים ותשתוק, אלא תפנה אל האחראים ותספר להם מי שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לעשות צדק.
בכלל צריך להיזהר שלא להשתמש בתורה ובמצוותיה לפי הצורך והשעה. בכל השנה, יש נערים שנהנים לספר לשון הרע, על חברים ומורים, ופתאום כשיש צורך לספר את האמת, הם מתעטפים בצדקנות ונמנעים לספר מטעמי "לשון הרע". לפעמים נערים מוכנים לצחוק על כל מי שאינו שייך לחבורה שלהם, מתעללים בחלשים, צוחקים על חבורות אחרות, שמחים לאידם, ורק כאשר אחד מהם צריך לעמוד לדין ולשלם על מעשיו, נזכרים פתאום בכל חומרות איסור לשון הרע. 2

כב - האם לברוח עם הכיתה
שאלה : קבוצת בנות מהכיתה שלי, החליטה שזה יהיה מאוד משעשע להעלם פתאום מבית הספר התיכוני לפני השיעור האחרון. המורה תבוא ותמצא את הכיתה ריקה ולא תבין מה קורה, וזה יהיה מאוד מצחיק. אלא שכדי שהמהלך יצליח, חובה על כל הבנות לשתף פעולה כאיש אחד, כי אז לא יוכלו להעניש את כל בנות הכיתה. אבל אם חלק תברחנה וחלק לא תברחנה, זה לא יצליח ועוד יתכן שיענישו את הבורחות. השאלה האם אני שאינני רוצה להשתתף בתעלול הזה צריכה לברוח עם כולן כדי שלא לפגוע באחדות הכיתה, או שעדיף להישאר למרות שיתכן ויצחקו עלי ואולי אף יתרחקו מחברתי.
תשובה : התעלול הזה אסור מפני שהוא מעליב את המורה, וכידוע אסור להעליב ולצער אדם (יעויין לעיל הלכה יד). וקל וחומר שאסור להעליב מורה שמלמדת אתכם תורה או חכמה. ואין דבר מעליב יותר מאשר כיתה שלמה שנעלמת. זה ממש בכלל הלבנת פנים ברבים. ואמנם לפי התכנון אף לא אחת מהבנות תישאר בכיתה לראותה במבוכתה, מכל מקום איך תישא פניה כלפי צוות המורים, ואיך תבוא למחרת לכיתה, כשכולן יודעות שברחו מהשיעור שלה. תארי לך אילו מחשבות עצובות עלולות להציף אותה, לא רק ילדה אחת אינה מרוצה מהשיעור אלא כולן. אולי היא כישלון, אולי טעתה בבחירת המקצוע. אינך יודעת עם איזה קשיים היא מתמודדת בחייה, ומי יודע מה עלבון נוסף עלול לגרום. אולי פרנסתה דחוקה, ורק אתמול המנהלת הודיעה לה שלא ברור אם תוכל להמשיך ללמד בשנה הבאה, ועכשיו שכל הכיתה נעלמה, בוודאי המנהלת תחשוב שהיא מורה גרועה ותפטר אותה. ואולי בדיוק לפני חודש פיטרו גם את בעלה, ואיך יתקיימו בלא משכורת, כשעליהם לקנות מזון ולשלם משכנתא ושכר לימוד עבור הבן לישיבה התיכונית (1200 ש"ח לחודש), ועבור הבת לאולפנה (עוד 1200 ש"ח לחודש).
אמרו חכמים (אבות ג, יא): "המלבין פני חבירו ברבים... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא". עוד אמרו חכמים (ילק"ש וישב רמז קמה): "המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמו". ואמנם נראה לכאורה שחכמים הפריזו בדבריהם, וכי בשביל פעם אחת שאדם מלבין פני חבירו עליו להפסיד את חלקו לעולם הבא. וכי הלבנת פנים היא כמו שפיכת דמים, והלא אחרי עלבון אדם בדרך כלל מתאושש ואילו מי שנהרג כבר לא יתאושש.
אלא שאם נתבונן בדבריהם נמצא כי הם מכוונים לאמת. כי אכן לפעמים קורה שאדם גורם לחבירו עלבון כזה עד שכל חייו מכאן והלאה יהיו אחרים. אם למשל בעקבות הרצון של הכיתה להתלוצץ על חשבון המורה, תפסיד המורה את עבודתה, והדבר יגרום למשבר בנישואיה, אכן העלבון שגרמו לה יהיה קרוב בחומרתו לשפיכות דמים, והעונש בעולם האמת יהיה חמור מאוד, עד מצב שכמעט לא יהיה למלבינים הללו חלק לעולם הבא. ואמנם פעמים רבות העלבון אינו חמור כל כך, רק צער קל שאינו משאיר צלקת בנפש. אולם חכמים התבטאו כנגד המלבין פני חבירו בחומרה, כדי שידעו עד היכן יכולים הדברים להגיע.
ואם נדייק בלשון חכמים נמצא שלא אמרו שהמלבין הפסיד את כל עולם הבא שלו, אלא שהפסיד חלק, יתכן שהפסיד חלק גדול ויתכן שחלק קטן. וכן המלבין פני חבירו הוא כאילו שופך דמו, יתכן ששפך מקצת מדמו, בזה שהחוויר מבושה, ויתכן ששפך הרבה מדמו. כלומר, כל מקרה נידון לגופו. בדרך כלל, המלבין פני חבירו, עובר באיסור קל יחסית לשופך דמים, אולם לפעמים יתכן שהוא יתקרב לחומרת שופך דמים.
מכל מקום, גם אם מצבה של המורה טוב, אסור לפגוע בה ואסור לפגוע בכבוד הלימוד.
ואין מקום לטענה כי אם תישארי בכיתה תפגעי בגיבוש החברתי. משום שהגיבוש החברתי הוא טוב, כל זמן שהוא מחזק את היסודות החיוביים שבבנות. אבל כשהגיבוש מנוצל לרעה, הרי הוא מגונה. בדרך כלל בגיבוש כזה מספר בנות משתלטות על הכיתה ומחניקות את קולן של השאר. לכן, היי גיבורה ואל תוותרי. היי נאמנה לטוב שבך ואל תיכנעי. תאמרי לכולן שאת נשארת בכיתה, ונסי לשכנע כמה שיותר בנות להישאר איתך (יעויין לעיל הלכה טז).
סופו של הסיפור, שאותה בת הצליחה לארגן קבוצה שהודיעה שלא תברח. התעלול התבטל. בהמשך הכיתה התגבשה סביב ערכים חיוביים יותר.

כג - האם מותר לפרסם בעיתון גנותם של אישי ציבור
שאלה : האם מותר לפרסם בעיתון דברים בגנותם של אישי ציבור, האם אין בכך איסור לשון הרע, והלבנת פני אדם ברבים?
תשובה : כאשר ישנו איש ציבור שעושה מעשה רע שגורם נזק לציבור, יש להתריע על כך, כדי למנוע את הנזק שעלול לבוא ממנו לציבור. ועד שבאים לחוס על כבודו יש לחוס על הציבור שעלול להינזק ממעשיו הרעים. וכך נהגו נביאי ישראל, שהיו מוכיחים את המלכים על מעשיהם הרעים. מתחילה יש לנסות להוכיח בצנעה, אולם כשהתוכחה בצנעה אינה מועילה, יש לבקר ולהוקיע את המעשים הרעים בפומבי. ובמיוחד בשלטון דמוקרטי, בו הציבור בוחר את נציגיו, יש תועלת מרובה שהציבור ידע את דעותיהם ומעשיהם של נבחריו, כדי שיוכל להחליט במי לבחור. ומי שיכול לפרסם את מעשיו הרעים של אחד הנבחרים ואינו מפרסם, עובר על איסור "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", כפי שנתבאר לעיל (הלכה כא). וכיוון שיש בזה תועלת לציבור, אין בזה איסור לשון הרע כפי שלמדנו (לעיל הלכה יג ו-כא).
אמנם צריך להיזהר מאוד לילך על פי הכללים שלמדנו במצוות "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו, לעיל הלכה ט). שאם מדובר באדם צדיק, גם כאשר המעשה שעשה נראה רע, אם אפשר להסביר אותו באיזה שהוא הסבר הגיוני בדרך חיובית, אזי מצווה לדון אותו לכף זכות. ואם אין דרך לדון אותו לכף זכות, וברור שהוא עושה מעשים רעים, והתוכחה בצנעה אינה מועילה, יש לבקרו בציבור, הואיל ולמעשיו יש השלכות ציבוריות. אבל צריך לציין, שככלל, אדם זה אינו נחשב רע, אלא שעל מעשים אלו צריך לבקרו.
כאשר מדובר באדם בינוני, אם אפשר לדון את המעשים שעשה לכף זכות ולכף חובה בשווה, מצווה לדון אותו לכף זכות. אבל כאשר לאחר בדיקה מדוקדקת נראה שמעשיו רעים, אין צריך לדון אותו לכף זכות, ויש להוקיע את מעשיו.
ואם הוא אדם רשע, גם כאשר מעשיו בינוניים, ואפשר לדון אותם לכף זכות ולכף חובה במידה שווה, יש לדון אותו לכף חובה.
בנוסף לכך, כאשר מדובר באדם רשע, שיש אנשים שעלולים לטעות וללכת בדרכיו, גם כאשר הוא אינו בתפקיד ציבורי, כל זמן שיש לו השפעה ציבורית, ויש אנשים שנגררים אחר דעותיו ומעשיו הרעים, מצווה לספר בגנותו (שערי תשובה ג, ריח). וכן אמרו חז"ל (תנחומא פינחס ב): "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י, ז): זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב".
בלא שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח את הרשעים. על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש כל מיני עכבות מוסריות, הוא אינו יכול לשקר, אם קובעים כללים למלחמה הוא אינו יכול להפר אותם. וכך תמיד יהיה לרשע יתרון, הוא יכול להפיץ שקרים על יריבו, הוא יכול להפר את הכללים כאשר הדבר מועיל לו, וכך תמיד ינצח.
אולם יתרון אחד יש לצדיק, היתרון המוסרי, הוא יכול להגדיר את הרשע כרשע. וכיוון שיש משקל לערכים, ממילא הקביעה כי פלוני הוא רשע תגרום להחלשתו בין תומכיו, ולחיזוק מתנגדיו. וכך גם אם יפעלו הצדיקים לפי כללי המוסר, ינצחו. אבל, אם הצדיקים יוותרו על הזכות העיקרית שלהם, להגדיר את הרשעים כרשעים, ולהוקיעם כנגד השמש, אין להם יותר סיכוי לנצח.
יהי רצון שיקומו צדיקים גיבורים, שמתוך אהבה עצומה לעם ישראל ולכל יהודי ויהודי, יעמדו כנגד הרשעים להוקיעם, ויושיעו את ישראל באהבה ורחמים. ומתוך כך גם הרשעים יחזרו בתשובה, ויכירו וידעו כולם כי לה' המלוכה, ועל ידי הדבקות בתורתו יבוא התיקון השלם לעולם.


^ 1. סוגיה זו מורכבת. עיין בתוס' פסחים קיג, ב, רמב"ם הל' רוצח יג, יג-יד, שו"ע חו"מ רעב, יא, הגה"מ על הל' דעות ו, ג. חפץ חיים ד, ד, הערה יד. חזו"א יו"ד סו"ס ב'. ועיין בספר "בין אדם לחבירו" א' עמודים 200-272. וספר "לרעך כמוך" מצוות "לא תשנא" פרק ד'. ואף שהפרטים מרובים מאוד, כמדומה שהסיכום למעלה כולל בדרך קצרה את רוב הדעות. וספרי החסידות ובראשם ספרי רבי צדוק הכהן מלובלין מלאים במקורות רבים והסברים עמוקים על סגולתם וקדושתם הפנימית של פושעי ישראל.
^ 2. וכן כתב רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה סימן קנו, מצוטט מתוך שו"ת יחוה דעת ד, ס) שכתב: "הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע. כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קיט, א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, וכו'. וכן פסק הרמב"ם (גזלה ואבדה א, יג). וכן בעניני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו', כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג, א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il