יום ב' י"ח מנחם אב ה'תשע"ה
שובר של 2,500 ₪, פרויקט השו"ת מתנה, חופשה משפחתית ועוד
דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה הקרקע והפירות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר א' תשס"ח

רועי הבקר והיתר המכירה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

במסכת סנהדרין (דף כו, א) מובא מעשה בחכמים שיצאו לעבר את השנה באסיא, וזו לשונו בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:
"רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הלכו לעבר את השנה בעסיא. פגש אותם ריש לקיש, והצטרף אליהם, אמר: אלך ואראה כיצד נעשה הדבר. בעת שהלכו בדרך, ראה ריש לקיש אדם אחד שהיה חורש את השדה. אמר להם: האיש הזה הוא כהן (והכוהנים חשודים לחלל את השביעית) ולכן הוא חורש את השדה למרות שהשנה היא שנת שמיטה, אל תחרישו ממנו ותנזפו בו. אמרו לו: יכול לומר, השדה אינה שלי אלא של נכרי, ואני שכיר שלו ולכן אני חורש אותה. בהמשך הדרך ריש לקיש ראה אדם אחד שהיה זומר (קוצץ ענפים) בכרם. אמר להם: האיש הזה הוא כהן ולכן הוא זומר בכרם, אל תחרישו ממנו ותנזפו בו! אמרו לו: יכול לומר, איני קוצץ את הענפים לתועלת הכרם (שזהו האופן שאסור מהתורה), אלא שאני קוצץ אותם כדי לעשות מהם את עֵקֶל בֵּית הַבַּד (סל שצוברים בו את הזיתים לסחיטה). אמר להם ריש לקיש: רבי עקיבא אוסר גם באופן הזה והוא היה אומר על ההיתר הזה 1 – 'הלב יודע אם לְעֵקֶל אם לַעֲקַלְקַלּוֹת' (כלומר, מכיוון שרק לבו של הקוצץ יודע אם כוונתו לצורך העֵקֶל או שהוא מערים – הדבר אסור). אמרו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק זה לזה: האיש הזה שמתלווה אלינו הוא טרדן. כאשר הגיעו למקום שבו נועדו החכמים לעיבור השנה הם עלו לגג ושלפו את הסולם, ומנעו מריש לקיש לעלות עמם למעלה. בא ריש לקיש לר' יוחנן ואמר לו: בני אדם החשודין על השביעית - כשרים לעבר שנה?! חזר ריש קיש וענה לעצמו: לא קשה לי, כבר ארע ששלושה רועי בקר עיברו את השנה - וחכמים התייחסו אל השנה כמעוברת מפני שהדבר התאים לחשבון שלהם. אך ריש לקיש חזר בו ואמר: הדבר אינו דומה, שם – חכמים חזרו ונמנו והחליטו בעצמם לעבר את אותה השנה, ואילו כאן – הכינוס שבו השתתפו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק - קשר רשעים הוא, ולא נערך כינוס של חכמים אחרים; וקשר רשעים אינו מן המנין (אין להחלטות שלו שום תוקף)?! אמר רבי יוחנן: זו צרה! כאשר באו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק לרבי יוחנן ושמעו את מה שריש לקיש אמר עליהם, הם תמהו על רבי יוחנן ואמרו לו: הוא קרא לנו 'רועי בקר' והרב לא העיר לו שום דבר?! - אמר להם רבי יוחנן: ואם היה קורא לכם 'רועי צאן' מה הייתי אומר לו?!"

המעשה מעורר קשיים מרובים:
רבי שמעון בן יהוצדק ידוע כרבו של רבי יוחנן, ואין זה מובן מדוע רבי יוחנן לא מחה בזמן ששמע את ריש לקיש פוגע בכבוד רבו 2 , וגם הצטדקותו שהתייחסה ל"רועי צאן" נראית תמוהה!
מדוע החכמים הקפידו על כך שריש לקיש קרא להם "רועי בקר" ולא הקפידו על כך שהוא הוסיף לקרוא להם גם "רשעים" 3 .

עסיא (אסיא) היא מקום בחוץ לארץ, וידוע שאין לדון בעיבור השנה מחוץ לארץ ישראל; ואם הוא נעשה שם הוא אינו מועיל אלא אם כן הוא נעשה על ידי חכם גדול שלא הניח חכם כמותו בארץ ישראל 4 . מדוע הסוגיה אינה מתייחסת לעניין המרכזי הזה?!
גם התייחסות הרמב"ם אל המעשה טעונה ברור. הרמב"ם כתב בהלכות קדוש החודש (ד, טז):
"יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין... ובשביעית ,...אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברין לעולם בכל זמן."

הרמב"ם כותב לשון "יראה לי" כאשר הוא אינו יכול להביא הוכחה חותכת לדינו. אולם כאן מפורש בתלמוד שעברו את השנה למרות היותה שנת שמיטה, ודבר זה לא הפריע לאף אחד מן החכמים שהוזכרו במעשה. צריך להבין מדוע הרמב"ם אינו יכול להתבסס על המעשה הזה.

כאשר אנו מעיינים באגדות חז"ל ופוגשים בהתנהגות תמוהה של חכם מחכמי ישראל שפוגע ומעליב חכמים אחרים, אנו צריכים להבין שהדברים אינם כפשוטם. ההבנה זו מסבירה גם מדוע התלמוד לא הקשה בעצמו - כיצד נערך הכינוס הזה באסיא (עסיא) שהיא מחוץ לארץ ישראל; והיא מסבירה מדוע הרמב"ם אינו יכול להתבסס עליו כאשר הוא פוסק שמותר לעבר גם שנת שמיטה.

אסיא ו"בקר"

במסכת מגילה (דף יח, ב) מובא:
"אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא..."

הרמב"ם בהקדמתו ל"יד החזקה" מונה את רבי שמעון בן אלעזר בדור שלפני דורו של רבי מאיר. ורבי שמשון מקינון בספרו "ספר הכריתות" בחלק ימות עולם (חלק רביעי, שער א) מונה את רבי שמעון בן אלעזר שתי דורות לפני ר' מאיר. ראשונים גדולי עולם אלו סבורים שהמעשים שבהם תנא מדור קדום מוצג כתלמיד שמספר את קורות ר' מאיר רבו - הם סמליים. לשיטתם, "אסיא" הוא סמל לתהליך שמביא רפואה, והמעשה מרמז לגישה שעם ישראל - שהם חיילותיו של המשיח - צריכים לצאת לעמל המלאכות; ודבר זה יביא להם את הרפואה ויוציאם מן הגלות

כאשר הסוגיה מספרת שרבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי הלכו לעבר את השנה ב"אסיא" היא מרמזת שהם הלכו לכינוס שבו יחליטו האם זו עדין התקופה שעם ישראל צריך להמשיך בפעולות ה"אסיא" (רפואה) שלו. פעולות אלו מיוחסת למשיח בן יוסף, וכך משמע בזוהר (רעיא מהימנא, ג, פנחס דף רנב, א), וכפי שהתבאר במאמר הקודם "רועי הבקר שעיברו את השנה".

רועי הבקר שעיברו את השנה
ריש לקיש מספר בהמשך דבריו על מקרה ידוע שבו שלושה רועי בקר "עיברו את השנה". מעשה זה מובא בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) ובתלמוד הבבלי (סנהדרין דף יח, ב) והוא תמוה ביותר. רועי בקר הללו דנו בשאלה "האם הגיע חודש אדר", והם עיברו את השנה לפי סימנים שאינם קבילים להלכה. במאמר הקודם התבאר שאלו אינם סימנים של האביב הגשמי - אלו סימנים של חודש "אדר" בשלב הגאולה; ו"רועי הבָּקָר" שדנו בעיבור השנה, הם מנהיגים של צבור שפועל את פעולותיו של משיח בן יוסף; הם "רועים" (מנהיגים) של "בָּקָר" (צבור של 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ').

חודש "אדר" של הגאולה הוא שלב הביניים בגאולה, שבו צריך לראות בגלוי פעילות של שני המשיחים. צריך לראות כמות נכרת של אנשים שפועלים עם משיח בן יוסף ועוטים עליהם "עור של שור"; וצריך לראות כמות נכרת של אנשים שפועלים עם משיח בן דויד - שהם פושטים מעליהם את "עור השור" ורובצים תחת התאנה ועמלים בתורה. אם לא נראו מספיק אנשים שפשטו מעליהם את "עור השור", הגאולה נמצאת עדין רק בשלב ה"חורף" שלה – ואין זה "אדר".
המשמעות המעשית שמרומזת בהחלטת רועי הבקר ש"צריך לעבר את השנה" היא מציאת היתרים להמשך מלאכות השדה והכרם גם בשנת השמיטה.

ה"דרך לעיבור השנה" – ו"הדרך" להיתרים השונים לעשיית מלאכות בשביעית
בדרך ל"אסיא" אירעו שני מפגשים עם אנשים שעשו מלאכות בשביעית. בשני המפגשים ריש לקיש דן את האנשים שעשו את המלאכות – כעוברי עבירה; ואילו החכמים האחרים דנו אותם לכף זכות. אין זה מקרה ששני האירועים שמתוארים במסע ל"אסיא" קשורים לעשיית מלאכות בשביעית. ההיתרים השונים לעשיית מלאכות בשביעית - הם עצמם המסע ל"עיבור השנה" ב"אסיא".

בספר ויקרא (כה ג-כא) נאמר:
"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:... וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:"

שש שנים עם ישראל משמש כחייליו של משיח בן יוסף והוא חורש וזורע בקרקע וזומר את הכרם. בשנה השביעית, עם ישראל נצטווה ללבוש את מדי חייליו של משיח בן דויד. כלומר, לשבות ממלאכות השדה והכרם - ולפעול פעילות רוחנית. בתורה מובטח שערב שנת השמיטה תהיה מצויה ברכה כלכלית (- "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם"); והיא תאפשר את קיום מצוות השמיטה ללא חשש. ערב שנת השמיטה כאשר מתקרב מועד קיום מצוות השמיטה, מתעוררת השאלה - האם אכן מצויה ברכה כלכלית שתאפשר את קיום מצות השמיטה כהלכתה. 5

היתר המכירה-לנכרי
המפגש הראשון מציג את "היתר המכירה-לגוי". ולפיו, אם השדה אינה שייכת ליהודי, הוא רשאי לחרוש בה בתור שכירו של הנכרי. בסוגיה במסכת גיטין מבואר שהאמורא רב סבור שאסור ליהודי לעבוד בקרקע של נכרי, וממילא לשיטתו - "היתר המכירה" אינו מועיל. ריש לקיש החמיר כדעת רב, ולכן כאשר הוא ראה יהודי שחורש בשביעית היה ברור לו שהיהודי הזה עובר על איסור. צד הזכות שהוא ניסה ללמד על החורש היה שהוא שייך לקבוצת אוכלוסיה שבדרך כלל ידועה כמקפידה במצוות 6 אלא שאיסור השביעית קל בעיניהם (כהנים).

אולם רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק קבלו את "היתר המכירה לנכרי"; ודבר זה מרומז בדבריהם " יכול לומר - השדה אינה שלי אלא של נכרי ואני שכיר שלו". בעל ספר התרומה (ר' ברוך ב"ר יצחק מגרמייזא) בהלכות ארץ ישראל - פוסק כמותם להלכה. והוא מפרש את ההיתר הזה כהיתר כוללני; ולפיו, אם הקרקע שייכת לנכרי – כל המלאכות מותרות כדרכן.

היתר מלאכות שנעשות שלא למטרתן הרגילה, או שנעשות בשינוי מהרגיל
המפגש השני מציג בעלי גישה אחרת, שמצד אחד הם רוצים להביא "אסיא" (רפואה) למצבו של עם ישראל, ולאפשר לחייליו של משיח בן יוסף להמשיך לעמול בשדה ובכרם; אך מצד שני הם סבורים שגם אם הקרקע שייכת לגוי אסור ליהודי לעבוד בה; או שהם אינם רוצים שיהודי ימכור את קרקעו לנכרי אפילו באופן זמני. בעלי שיטה זו מחפשים אופנים אחרים להתיר את המלאכות בשביעית; ואחד מהם הוא כאשר המלאכה נעשית שלא לשם הצורך הרגיל 7 .

חלק מהחכמים הללו מתירים גם את פעולת הזמירה בתנאי שהיא נעשית לשם שימוש בענפים שנגזמו לייצור עֵקֶל בֵּית הַבַּד. בירושלמי מבואר שרבי עקיבא לא התיר זאת בפעולת הזמירה – (שהיא מהמלאכות הבודדות שנאסרו בשמיטה מן התורה עצמה). ריש לקיש היה סבור כרבי עקיבא ולא הכיר ב"היתר" הזה. לפיכך, צד הזכות שהוא ניסה ללמד על הזומר היה שהוא שייך לקבוצת אוכלוסיה שבדרך כלל ידועה כמקפידה במצוות אלא שאיסור השביעית קל בעיניהם (כהנים). אולם רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק התירו מלאכה שנעשית שלא לשם הצורך הרגיל גם במלאכת הזמירה עצמה, ולכן הם דנו את הזומר לכף זכות.

ריש לקיש ובעיית ההכרה בהחלטות הכינוס
רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק היו סבורים שריש לקיש אינו חש במצוקות השעה שמצדיקות את ה"אסיא" (רפואה) שבהיתרים השונים; ולפיכך, הם הגדירו אותו כ"טרדן". כאשר נערך כינוס החכמים - שבו דנו בשאלה האם גם בשנת השמיטה המתקרבת יש להכיר בשני סוגי ה"היתרים" הללו – הם לא צירפו אותו לכינוס.

ריש לקיש מצידו, התלבט האם להכיר בהחלטותיהם, ושאל את רבי יוחנן: "בני אדם החשודין על השביעית, כשרין לעבר שנה?!". לשיטת ריש לקיש, איסור השביעית קל בעיניהם; וידוע שהחשוד על הדבר - אינו דן בו 8 . לכן אין תוקף להחלטה שלהם - שעדין לא הגיע "חודש אדר של הגאולה" ושצריך לקבל את ההיתרים השונים כדי להמשיך ולעבוד בשמיטה.

ריש לקיש היה מודע לכך, שגם בכינוס שנערך לפני השמיטות הקודמות – ההחלטה שצריך "לעבר את השנה" (כלומר, לקבל את ה"היתרים" השונים) התקבלה על ידי "רועי בקר". כלומר על ידי מנהיגים של צבור ( רועים ) שפועל את פעולותיו של משיח בן יוסף ( בָּקָר ). גם אז התעוררה התנגדות כנגד ההיתרים האלו; והיו מי שאמרו, שמנהיגי הצבור של חייליו של משיח בן יוסף היו מוכרחים להחליט שיש להמשיך ולהכיר בהיתרים האלו; משום שהצבור שלהם לא היה מוכן לקבל החלטה אחרת. אך בכל זאת, ההחלטה הוכרה גם על ידי חכמים שלא השתתפו בכינוס ההוא. מתחילה, ריש לקיש רצה להשוות בין החלטות הכינוס האחרון שנערך על ידי רבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי לבין הכינוס הקודם של "רועי הבקר".

אולם אחר כך הוא חזר בו. אז, כאשר נערך הכינוס הקודם על ידי "רועי בקר", היו גם חכמים אחרים, שאינם מנהיגים של צבור כזה ואינם מוגדרים כ"רועי בקר", שהכירו בהחלטות הכינוס; ולכן היה תוקף להחלטות שהתקבלו בו. אולם ריש לקיש לא שמע שחכמים שאינם "רועי בקר" הכירו בהחלטות הכינוס האחרון שנערך על ידי רבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי.
לדידו של ריש לקיש, דברי קהלת (ג, טז) "... וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" – שייכים לגבי הכינוס של רבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי. "מְקוֹם הַצֶּדֶק" - במקום שבו מתכנסים כדי להחליט אם לקבל את ההיתרים השונים; "שָׁמָּה הָרָשַׁע" – שם יושבים "רועי בקר" שידוע מראש שהם יטו את הדין לקבלת ההיתרים השונים. ולכן הוא פנה לרבי יוחנן ותמה: "קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין (אין להחלטות שלו שום תוקף)?!"

בדבריו של ריש לקיש היתה כלולה גם שאלה מעשית, האם הכסף המזומן שמתגלגל בין האנשים, נחשב ל"דמי שביעית"? והאם צריך לבער אותו (או את הדברים שקנו בו) מן העולם - בהגיע זמן ביעור פירות שביעית? 9

ואם היה קורא לכם 'רועי צאן' מה הייתי אומר לו?!
רבי יוחנן השיב לריש לקיש "זו צרה". רש"י הסביר "זו צרה - שאתה קורא אותן רשעים". אך כאשר רבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי באו לרבי יוחנן הם התרעמו דווקא על כך שהוא קרא להם "רועי בקר". רבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי דנו בשורש הדברים. כאשר ריש לקיש כינה אותם "רועי בקר", הוא התכוון לומר שזו הסיבה שגורמת להם "להרשיע" ולהטות את הדין לטובת קבלת ה"היתרים". לפיכך, הם מחו בפני רבי יוחנן ששתק כששמע את הכינוי "רועי בקר", ולא אמר לריש לקיש שהוא צריך ללמד עליהם זכות – שהם החליטו לשם שמים וללא שום נגיעה או פחד.

רבי יוחנן מצידו אמר להם: "ואם היה קורא לכם 'רועי צאן' מה הייתי אומר לו?!". רבי יוחנן רמז להם, שגם בצבור שלהם יש חשדנות כלפי מנהיגי הצבור האחר. ה"צאן" הוא בהמה שאינה מסייעת לאדם באמצעות כוחה ועבודתה. התואר "רועי צאן" מתייחס למנהיגים של צבור שאינו סומך על פעילות גשמית אלא על פעילות רוחנית – צבור שהם חייליו של משיח בן דויד.
כשם שריש לקיש כינה את מנהיגי הצבור של משיח בן יוסף בתואר "רועי בקר" במשמעות שלילית, כך החכמים הללו כינו את מנהיגי הצבור של עמלי התורה (חיילי משיח בן דויד) בתואר "רועי צאן" במשמעות שלילית. לדעתם, החכמים שמחמירים כריש לקיש מביאים את משיח בן דויד "בְּלָא זִמְנֵיהּ" (לפני זמנו) – עוד לפני שהגיע "חודש אדר של הגאולה". והיו מי שטענו, שמנהיגים (רועים) אלו מוכרחים לומר לצבור שלהם (הצאן) שאין תוקף הלכתי ל"היתרים" השונים של המלאכות בשביעית; משום שהצבור שלהם לא מוכן לקבל החלטה אחרת.

זו צרה!
רבי יוחנן רמז שתגובתו - "זו צרה", היתה תגובה שהכל כלול בה. זו צרה שריש לקיש וחביריו מכנים את חכמי הצבור האחר בכינויים שיש בהם מן הלעג כ"רועי בקר", וזו צרה שחכמי הצבור האחר מכנים את ריש לקיש וחביריו בכינוי שיש בו מן הלעג כ"רועי צאן". זו צרה שיש חכמים שסבורים ש"רועי הבקר" (מנהיגי הצבור של חייליו של משיח בן יוסף) הם "רשעים", ואין ל"היתרים" שלהם שום תוקף. צריך לדעת שהקב"ה מוליך את מנהיגי כל צבור בדרך שמתאימה להם ושומר אותם ממכשול.
לפיכך, אין מכשול ב"היתרים" של רבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי. וגם מי שאינו רוצה לסמוך עליהם; אינו צריך לבער את המטבעות והמוצרים האחרים שמצויים בידו מחשש שהם "דמי שביעית" או שנקנו בהם.

כעין כך משמע גם במכתבו של הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוקל"ה (אמרי אשר, מכתב ל"א. הוצאת מערכת החברותא, תשרי תשס"ח):
"... בודאי ידוע לך ידידי כי כל הנחלים הולכים אל הים, והרבה דרכים נסללו במשך הדורות ע"י הצדיקים האמיתיים מנהיגי עם ישראל שנשלחו להורותנו הדרך להגיע אל תכלית ותיקון נפשנו, וכל אחד נמשך לדרך המולכת אותו ו"השייכת" לו מטעם שורש נשמתו וגלגוליו. והקב"ה מנהיג ומוליך את כל המנהיגים את קהילתם בדרך המסוגלת להם ושומר אותם מכל רע ולא מביאם ח"ו לידי מכשול בדרכם, אם מדובקים הם בהשי"ת ובמשה עבדו".



^ 1.כמבואר בירושלמי שביעית (פ"ד ה"א): "רבי יוסה בשם מנחם: ר' עקיבה עבד כשיטתיה, חמא חד איזמר כרמא אמר ליה – 'ולית אסיר'?! אמר ליה: 'לעקלין אנא בעי'. (אמר לו ר' עקיבא) - 'הלב יודע אם לעקול אם לעקולקלות'!"
^ 2.וכן הקשו התוספות במסכת עבודה זרה דף נט, א
^ 3.וראה במהרש"א בחידושי אגדות שם.
^ 4.בעלי התוספות כתבו (שם) שרבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי ערכו בחוץ לארץ רק את החישוב המתמטי, אולם התירוץ הזה אינו מתאים לפסיקת הרמב"ם (הלכות קידוש החודש א, ח) – שלדעתו גם החישוב המתמטי מעכב, כמבואר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ב סימן כז, ה).
^ 5.בקרב חכמי ישראל מצויות שתי גישות. גישה אחת אינה קושרת בשום אופן את קיום מצוות השמיטה בשאלה האם מצויה מראש ברכה כלכלית שתאפשר את קיום המצווה הזו. ולעומתה גישה אחרת, שמצריכה ידיעה מראש שקיימת ברכה כלכלית שתאפשר את קיום מצות השמיטה. (ובמיוחד בזמן שלאחר החורבן - שלפי שיטות רבות מצוות השמיטה קיימת אז מדברי חכמים בלבד). לדעת בעלי הגישה הזו, אם אין מספיק ברכה כלכלית - עם ישראל זקוק ל"אסיא" ("רפואה"). ולכן צריך למצוא דרך שתאפשר ל"משיח בן יוסף" להמשיך במלאכות הקרקע גם בשנה השביעית. ועל כך מתבססת האגדה.
^ 6."דכהנים זריזין הם, שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים..." (רש"י מסכת שבת דף כ, א ד"ה 'אברים ופדרים')
^ 7.וראה בשפת אמת למסכת שבת דף עג, ב
^ 8.רבינו ירוחם - מישרים נתיב א חלק א דף ח טור א
^ 9.כוונת ריש לקיש היתה, שאם "היתר המכירה" תקף - אין קדושת שביעית בפירות שצמחו בקרקעות שנמכרו לנכרי. אך אם הוא אינו תקף, יש להתייחס לפירות שצמחו בקרקעות האלו כאל פירות שיש בהם "קדושת שביעית". והדין הוא שכסף ששולם עבור הפירות האלו – נתפס גם הוא ב"קדושת שביעית"; וגם כאשר הכסף הזה ניתן כ"עודף" על ידי המוכר הוא עדין קדוש ב"קדושת שביעית". כסף זה מתגלגל ועובר-ושב בין האנשים, ומי שמחזיק בו צריך לקנות בו דברי מאכל. בהגיע "זמן הביעור" - שבו כלה אותו מין הפירות מן השדה - צריך לבער את הכסף (או דברים אחרים שנקנו בו) מן העולם. ומי יכול לומר בוודאות שהכסף שבידו אינו כסף כזה.
חזרה למעלה