ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לחיות את ליל הסדר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח הגדה של פסח שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (63 ד') הורד mp3
שלח לחבר

תשס"א

לחיות את ליל הסדר


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

ליל הסדר – לילה בו מרגישים
הגמרא במסכת פסחים 1 מלמדת אותנו "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". והנה, כשהרמב"ם מביא את דברי הגמרא הללו להלכה, הוא מוסיף מילה אחת: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" 2 . זוהי המצוה הקשה שבליל הסדר, להרגיש את כל התהליך שעם ישראל עבר, ושיוצאים מבית עבדים. וכיון שזו המצוה הקשה של הערב, חשוב מאוד לעורר כבר בתחילת הסדר את כל המסובים לחשיבות המצוה הזו, שידעו שליל הסדר אינו לילה שבו רק קוראים או אומרים, אלא לילה שבו מרגישים.

מן המיצר קראתי י-ה
נהגו ישראל - עוד לפני הקידוש - לומר או לשיר את כל סימני הסדר, שהם כל המעלות שבהן נעלה במהלך הלילה של הסדר. כשנספור נגלה שיש חמשה עשר סימנים בלילה הזה, וחמשה עשר הוא אחד משמותיו של הקב"ה, יו"ד ה"א. בשעה שנמצאים במיצר יש דרך אחת לצאת ממנו: "מן המיצר קראתי י-ה ויהי לי לישועה". כיון שרוצים בלילה הזה לצאת ממיצרי מצרים - חובה עלינו לקרוא י-ה, ואז זוכים ל"ענני במרחב י-ה".
כשנתבונן עוד נמצא דבר מעניין הרמוז בשם יו"ד ה"א. האות ה"א בשפה העברית מסמלת את ההווה, כפי שאומר יוסף למצרים 'הא לכם' 3 , ואילו האות יו"ד בראש מילה הופכת אותה לעתיד. מי שיודע לחבר את ה'היום' עם המחר, מי שמבין שהחיים אינם רק מה שיש היום אלא גם מה שיהיה מחר, ומה שלא רואים היום אפשר להבין מחר – יכול לצאת מן המיצר, ולראות את המרחב הגדול שהקב"ה מציע לנו. זהו אחד ההסברים למנין סימני הסדר.

היכן הברכה על קיום מצוות סיפור יציאת מצרים?
הראשונים שואלים, מדוע אנו לא מברכים בליל הסדר שציוונו לספר ביציאת מצרים, מצוה שאנו מחוייבים בה מהתורה? במה שונה מצוות סיפור יציאת מצרים מהדלקת נרות חנוכה או מקריאת המגילה, למשל, שכן מברכים עליהן? אחת התשובות לשאלה זו היא שאנחנו כן מברכים, אך לא בתחילת הסדר אלא אחר כך, וזאת משום שכדי להגיע למצב של יציאת מצרים יש צורך שתחילה נרגיש עבדים. על כן לאחר שעוברים את החלק בהגדה שעוסק בעבדות ובעינוי, מגיעים למכות ואומרים "בצאת ישראל ממצרים", ומיד אז אומרים 'ברוך אתה ה'... אשר גאלנו וגאל את אבותנו ממצרים', וזו הברכה על מצוות סיפור יציאת מצרים 4 . עכשיו אפשר לדבר על הגאולה.

מדוע דוקא ארבע כוסות?
על פי הרעיון הזה אפשר להבין דבר נוסף. בלילה הזה שותים ארבע כוסות, וכותב רש"י 5 שארבע הכוסות הן כנגד ארבע לשונות הגאולה. ומעתה יש להבין מדוע בחרו חכמים דוקא שתיית כוסות יין, מדוע לא קבעו לאכול ארבע תפוחים, למשל? מסביר הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל: כשאדם אוכל תפוח הוא מאוד נהנה. כשהוא אוכל את התפוח השני אין שינוי גדול, ואולי ההנאה היא אף פחותה יותר, כי כבר מכיר את הטעם. ההנאה מהתפוח השלישי הינה פחותה עוד יותר, ואת התפוח הרביעי ספק אם הוא יגמור. לעומת זאת, כל מי שמבין ביין יודע שבשתיית הכוס השניה יש שמחה גדולה מהראשונה, וכך מתרבה השמחה מכוס לכוס. ביחס לכך נציין את דברי רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שסובר לא יוצאים ידי חובה במיץ ענבים, כי הוא אינו משמח (לדעת הרב אוירבך כן יוצאים במיץ ענבים, אם כי הוא עצמו היה נוהג לשים בכל כוס מעט יין). בברית בין הבתרים אומר הקב"ה לאברהם 'גר יהיה זרעך', 'ועבדום', 'ועינו אותם', וכנגד שלשת השלבים הללו באים שלשת שלבי הגאולה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" כנגד העינוי, וזו הכוס הראשונה. "והצלתי אתכם מעבודתם" כנגד העבדות, ו"גאלתי אתכם" זו הכוס השלישית, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" זו הכוס הרביעית. הרגשת החירות באה קודם כל בכוסות היין, ובכל כוס צריך להרגיש שהשמחה גדלה.

מדוע לא מתחילים בסעודה, ובכל זאת מזכירים את המצה?
שמו של הלילה הוא 'ליל הסדר', ובו הכל מסודר. והנה, בשונה מכל שבתות ומועדי השנה – בליל הסדר אנחנו מגיעים לסעודה ולאכילת המצה זמן רב לאחר הקידוש. האם לא היה ראוי יותר שנאכל תחילה מצה, ואז נתחיל לספר ביציאת מצרים? במבט ראשון נראה שבאופן זה הסיפור יהיה הרבה יותר רגוע! התשובה היא שכיון שבלילה הזה צריך להרגיש, הרי שניתן להגיע למצה רק לאחר שמגיעים לגאולה.
אולם עתה צריך להבין, מדוע מזכירים את המצה כבר בתחילת הסדר, כשאומרים "הא לחמא עניא"? מדוע לא מחכים לזמן בו נאמר "בצאת ישראל ממצרים", ונאכל את המצה?
על הפסוק "גלתה יהודה מעוני" 6 אומרים חז"ל "על שאכלו חמץ בפסח דכתיב לחם עוני, ודבר אחר על שחיבלו משכונו של עני כדכתיב ואם איש עני הוא". והנה, היום בשבוע שבו חל ליל הסדר הינו תמיד אותו יום בשבוע שבו חל תשעה באב. וכן אנו אומרים בקינה בתשעה באב "כיום צאתי ממצרים יום צאתי מירושלים". על כן אנו אומרים כבר בתחילת הסדר שני דברים: שבלילה הזה לא נאכל חמץ, ושכל הרוצה יבוא ויאכל. אנחנו מבקשים תחילה לעשות את המוטל עלינו, ומתוך כל מבקשים שגם ה' יגאל אותנו מהגלות.

מדוע מטבילים שתי פעמים?
לאחר כמה שלבים מגיעים לשלב הקושיות. הבן שואל את אביו מדוע הלילה הזה – בשונה מכל הלילות - כולו מצה, כולו מרור, מטבילין בו שתי פעמים, וכולנו מסובים. התשובה שאנו משיבים לכל השאלות היא אחת: עבדים היינו לפרעה במצרים. אם הבן חכם הוא ישאל את אביו, כיצד דבר זה עונה לשאלות? ויענה לו האב שכיון שלא הספיק בצקנו להחמיץ היה לנו מצות, היה לנו מאוד מר, ועכשיו כיון שיצאנו לחרות אנחנו מסובים. אולם, מהו ההסבר לכך שאנחנו מטבילים פעמיים?
התשובה הינה פשוטה. לעבד יש פת יבישה, ואילו מי שהוא בן חורין אוכל כל מאכל כשהוא מטובל בתבלין. בן החורין מוסיף טעם לא רק לפת אלא גם לבשר, המאכל המשובח ביותר.
כדי להבין את מהלך הסדר, נעיר דבר נוסף: כבר בתחילת הסדר, שואל הילד מדוע מטבילים שתי פעמים. הפעם הראשונה היא הטבלת הכרפס במי מלח והפעם השניה היא הטבלת המרור בחרוסת, ואם כן יש להבין מדוע הבן שואל כבר עכשיו, הרי עדיין לא הטבילו את המרור? ההסבר לכך הוא, שכבר בתחילת הסדר חייבים להסביר על כל מה שיש בקערה. האבא אומר לילד 'יש כאן חרוסת, יש כאן מרור, בהמשך הלילה עוד נטביל את המרור בחרוסת ואז אסביר לך...' ולכן כבר בתחילת הסדר יודע הבן על כך.

בליל הסדר אין מחלוקת
במשנה 7 נאמר שסדר ההגדה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ומסבירה הגמרא "מאי בגנות? רב אמר מתחילה עובדי עבודהז רה היו אבותינו, ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו. ושמואל אמר עבדים היינו לפרעה במצרים". למעשה אנו פוסקים את שתי הדעות, ולכן אומרים את שני הדברים. זאת משום בלילה הזה אין מחלוקת. כך גם ביחס למצוות ההסבה, נחלקו הדעות בגמרא 8 באלו שני כוסות מסיבים – הראשונות או האחרונות - ובפועל מסיבים בכולם, כי בלילה הזה מחברים את הכל. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בהלכות הפסח: הפסח נאכל צלי ולא מבושל, כי בשר צלי נשאר חתיכה אחת ולא מתפורר. את הפסח אוכלים חבורה אחת ולא שוברים בו עצם, כי הכל נשאר שלם. כל שיטה מתחברת ומתקבלת.

מדוע חשוב לדעת שהחכמים היו מסובים בבני ברק?
"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית". בהגדה אין מילה מיותרת. ההגדה מספרת לנו שהתנאים היו מסובים כל הלילה, כדי שנלמד שמצווה לעסוק ביציאת מצרים כל הלילה. אולם יש להבין, איזו חשיבות יש לכך שהם היו מסובים בבני ברק? אם נתבונן היטב ברשימת התנאים שהיו מסובים, ניזכר מיד בסיפור המובא בסוף מסכת מכות 9 , על אותם החכמים שהלכו לאחר חורבן הבית ליד מקום המקדש, וראו שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו החכמים כולם בוכים, ורבי עקיבא אומר להם - גם אני בוכה, אבל בשעה שאני רואה את השועל אני רואה בתוך החושך גם את האור של המחר: "באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תיחרש וגו', בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, ואמרו לו כולם "עקיבא, נחמתנו". כל החבורה הזו אמרה לרבי עקיבא: אפשר לעשות את הסדר השנה אצלך? הבית חרב, איך אפשר בליל הסדר בכזה מצב קשה להרגיש בני חורין? תלמד אותנו את הסוד.
בגמרא 10 מסופר שכאשר רבי אליעזר בן הורקנוס היה חולה באו חכמים לבקרו, לאחר שלפני כן נידוהו. שאל אותם רבי אליעזר, היכן הייתם עד עכשיו? אף אחד לא רצה לומר לו שהוא בנידוי וכל אחד אמר לו סיבה אחרת, עד שאמר להם רבי אליעזר שאף אחד מהם לא ימות מיתה טבעית. שאל רבי עקיבא, ומה איתי? השיב לו רבי אליעזר "שלך קשה משלהן", ואז ביקש ממנו רבי עקיבא שילמד אותו תורה. לימד אותו רבי אליעזר את שיר השירים, והיתה אש מקיפה אותם, עד שביקש ממנו רבי עקיבא 'עד כאן', יותר אני לא יכול. איזו תורה ביקש רבי עקיבא ללמוד? רבי עקיבא לא פחד למות מיתה משונה, אלא הוא ביקש לדעת איך ללמד את הדורות הבאים את הכוח הזה, שאנשים לא יאמרו כשיראו את הקושי והסיבוך 'זו תורה וזה שכרה'. תלמד אותי איך גם כשרואים שועל יוצא מבית קודשי הקדשים אפשר לראות את אור המחר. גם היום אנו נוהגים את המנהג הקדמון לומר בסוף הסדר את שיר השירים, למרות השעה המאוחרת.

שחרית וארבעת הבנים
בהמשך נאמר "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" וכו' - חכם, תם רשע ושאינו יודע לשאול. הדבר המעניין הוא, שגם הרשע נקרא בן, אותו רשע שאילו היה שם לא היה נגאל. גם אלו שרחוקים נקראים בלילה הזה בנים, בו שואבים חרות מחודשת, ויוצאים מבית עבדים. זהו הסוד הגדול של הלילה הזה, לחבר את החכם, התם, הרשע ושאינו יודע לשאול. אור הבוקר נקרא 'שחרית', והמילה שחרית היא ראשי תיבות של 'ח כם ר שע ת ם וש אינו י ודע'. מי שיודע לחבר את כולם ולהבין שכולם בנים לה', יראה לאחר הלילה הזה את אור השחר.

ברוך שנתן תורה
"ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל". הרי בלילה הזה יש סדר, ומה פשר הזכרת נתינת התורה כבר עכשיו? ההסבר לכך הוא שבליל הפסח יש חיוב מיוחד לדרוש ביציאת מצרים, וזאת אנו עושים בחלק זה של ההגדה - דורשים כל מילה בפרשת מקרא ביכורים. וכשם שכאשר אדם עולה לתורה הוא מברך מחדש ברכות התורה, למרות שכבר בירך בבוקר, כך גם לפני שדורשים את הפסוקים אומרים 'ברוך שנתן תורה לעמו ישראל' - מעין ברכת התורה.

ארמי אובד אבי
ביחס לדרשת הפסוקים פוסק הרמב"ם להלכה "והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח". יש לדרוש את הפסוקים כבר ממעשה לבן הארמי, וכפי שאנו אומרים בהגדה "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל, שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב". ומדוע חשוב להזכיר את לבן הארמי בליל הסדר? כי ליל הסדר הוא הלילה שבו הכל מתחבר ביחד, וגם כל הדורות מתחברים יחד. חיבור הדורות מתבטא באבן, שמורכבת למעשה משני מילים: אב ובן, או אב ונכד, או אמא בת ונכדה. כשהולכים לבית החיים שמים אבן - ובכך אומרים לדורות הקודמים שאנו בונים עוד קומה, במקום בו הם עצרו. כאשר יעקב הולך לבית לבן הוא ישן על אבנים, הוא גולל את האבן מעל פי הבאר ועושה גל אבנים, כי הוא רוצה להראות ללבן את החיבור שיש לנו.
לעומת האבן, שמו של לבן מורכב משני מילים – לא בן. הוא זה שמבקש להפריד ולנתק את כח השרשרת של הדורות, והוא זה שנותן לפרעה את העצה של 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' 11 . דבר נוסף שביקש לבן לעשות הוא למנוע מעם ישראל לשוב לארץ ישראל, וכפי שאומרים חז"ל שבלעם הוא לבן. לבן אומר לאחותו רבקה שלא תלך להינשא ליצחק "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ" 12 , הוא מקווה שבמקום שרבקה תלך ליצחק יצחק יבוא לחרן, וכן בהמשך הוא מנסה להשהות את יעקב על ידי העבודה הארוכה במשך ארבעה עשר שנים, בהנחה שאחר כך יעקב כבר יתרגל וישאר. כאשר בני לבן רואים את העשירות הגדולה של יעקב הם אומרים את האנטישמיות הראשונה בהסטוריה "וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" 13 , אבל לבן עצמו לא אמר זאת בפירוש, כי אז היהודים יברחו - ויש להם מקום אחד לברוח אליו, ארץ כנען, וזוהי האפשרות הגרועה ביותר מבחינת לבן, הוא מעדיף לשלוט עלינו. את זה ביקש לבן לעקור, ודבר זה נקרא 'לעקור את הכל' – כי כשעוקרים את היהודי מביתו וממשפחתו הרי זה עוקר את הכל. על כן בלילה שבו הכל מתחבר ביחד, כל המאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.

אנוס על פי הדיבור?
"וירד מצרימה - אנוס על פי הדיבור". מה פירוש אנוס, הרי יעקב עצמו אמר שהוא רוצה לרדת למצרים - "ארדה נא ואראה את יוסף בטרם אמות"? התשובה היא שיעקב רצה לרדת לזמן מועט, אבל הקב"ה אמר לו לרדת ולהישאר עד שהקב"ה עצמו יעלה אותו משם. "ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן" - מה מיוחד בארץ גושן? כתוב בתורה שלאחר שפרעה לקח את שרה ושלח אותה בפקודת ה', הוא נתן לה מתנות. בפרקי דרבי אליעזר 14 כתוב שהוא נתן לה את העיר גושן: "וכתב לה את ארץ גושן לאחוזה, לפיכך ישבו בני ישראל בארץ גושן בארץ שרה אמם". והנה, הנביא יחזקאל מדמה את יציאת מצרים ללידת עם ישראל "יום הולדת אותך", ונמצא שתקופת השעבוד היא תקופת ההריון. על כן, בזמן ההריון נמצאים ישראל ברשות של אמא – בארץ גושן, ואחרי הלידה עוברים לחינוך של אבא, לארץ האבות, היא ארץ ישראל.

גלגל הגלות
"במתי מעט, כמו שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה". ויש להבין, הרי בתורה נאמר "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי יריכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש", ואם כן מספר היורדים עם יעקב היה ששים ושש ירדו, ורק בצירוף עם יוסף ושני בניו ויוכבד שנולדה בין החומות היו שבעים! אומר הגר"א שששים ושש הם בגימטריא ' גלגל'. מה פשר הדברים? כאשר יורדים לגלות מתחילים להתגלגל בין האומות, ואף פעם לא יודעים איך הגלגל יתגלגל. כאשר ישראל עולים לארץ נאמר "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון ויחנו בגלגל בקצה מזרח ירחו" 15 , הגלגל הוא התחנה הראשונה בארץ ישראל, ומיד אחר כך נאמר "ויאמר ה' אל יהושע היום גלותי את חרפת מצרים לעיניכם, ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה", כי בגלגל נעצר גלגל הגלות.

האצבע והיד
בהמשך ההגדה דנים התנאים בשאלה כמה מכות לקו המצרים במצרים ועל הים. ההסבר הכללי לעיסוק בכך הוא על פי הפסוק "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" 16 , וממילא ככל שיתברר שהיו למצרים יותר מכות, כך יהיו לנו פחות. נתבונן עוד: מה קרה בעשרת המכות במצרים? היו רגעים שבהם המצרים הרימו ידים ואמרו "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא" 17 , בעוד שאנחנו אמרנו זאת על כל מכה. והנה מגיעים לקריעת ים סוף, ושם נאמר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" 18 . הלשון "אשר עשה ה' במצרים" טעונה הסבר, הרי כבר יצאנו ממצרים, והיה צריך לומר "אשר עשה ה' בים סוף"! התשובה היא שבים סוף הבנו, שמה שהיה במצרים לא היה אצבע ועוד אצבע, אלא היה יד. אנחנו חשבנו שכל מכה היא דבר נפרד, אבל עתה מתברר שהכל מהלך אחד. "רבי יוסי הגלילי היה אומר מנין אתה אומר שלקו במצרים המצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות, במצרים מה הוא אומר ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" – כיצד לומדים מהחרטומים? התשובה היא שגם אנחנו אמרנו, אבל הם אמרו זאת רק על חלק מהמכות, ואנחנו על כולם. בים סוף ראינו את כל היד - "אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות". בא רבי אליעזר ואמר שבמצרים כל מכה היתה של ארבע מכות, ומבאר הרשב"ם שכל מכה ומכה היתה של 4 מכות כיון שכל אחת היתה מורכבת מארבע יסודות: אש רוח מים ועפר, כלומר ראינו איך כל יסודות הטבע מתחברים ומכים במצרים. וכיון שעל הים היה פי חמש, ממילא מתברר שבים היו מאתים מכות. בא רבי עקיבא ואמר שבמצרים לא ראינו רק את ארבעת יסודות הטבע פוגעים במצרים אלא גם את הקב"ה שמצרף הכל יחד, ולכן כל מכה היתה של חמש מכות, ועל הים מאתים וחמישים.

פסח, מצה ומרור?
"רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח מצה ומרור". כאמור, בלילה הזה אנחנו צריכים להרגיש שכל התהליך עובר עלינו. מובן מדוע הפסח מופיע לפני המצה, שהרי ה' פסח על בתינו ואחר כך אכלנו מצה, אולם יש להבין מדוע המרור מופיע בסוף, והרי הוא היה עוד לפי הפסח? התשובה היא שכאן אנחנו נמצאים כבר אחרי עשרת המכות, בשלב שבו הקב"ה פוסח על בתינו והמצה לא מספיקה להחמיץ, ולכן רק אחרי הפסח והמצה נספר על המרור שהיה קודם לכן.
אולם אם כן יש להבין מדוע לוקחים את המרור רק אחרי שנוטלים ידים, לכאורה היינו צריכים לברך עליו כשעסקנו בחלק של השעבוד? התשובה לשאלה זו היא שבמרור אנו מגיעים לשיא של הלילה. המרור הוא הסתירה הכי גדולה שיכולה להיות: עומד יהודי ואומר עם כל הכוונה "הקב"ה, אתה ברוך, אתה אלוקינו מלך העולם, למה? כי מר לי". לכאורה, 'ברוך' ו'מרור' הם שני הפכים! אלא שבלילה הזה הכל מתחבר. אפשר לברך על המרור רק אחרי שמרגישים את הטובה של יציאת מצרים, אז אפשר לחבר את המר של אתמול עם המתוק של היום. נאמר בגמרא "כשם שמברך אדם על הטובה כך מברך על הרעה" 19 , ומוסיף השולחן ערוך "בדעת שלמה ובנפש חפצה" 20 . רק בלילה הזה אפשר לטעום את המרור בדעת שלמה ובנפש חפצה.

אירוסין ושבע ברכות
מכאן אנו מגיעים למצה. נפסק להלכה שאסור לאכול מצה בערב הפסח 21 . והנה בירושלמי נאמר, שמערכת היחס שלנו עם המצה בערב הפסח היא כמו של חתן וכלה מאורסים, שאסור להם להיות יחד, ורק בלילה תהיה החתונה, ואז נוכל לאכול את המצות. מה פשר הדבר? בשלב האירוסין אומר האדם לאשתו "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ואחר כך מתכוננים לחתונה. הנישואין הם שבע ברכות, והם מתירים לבני הזוג להיות יחד. מה שמתיר לעבור מאירוסין לנישואין הוא שבע ברכות, וגם לפני שאוכלים את המצה יש שבע ברכות: בורא פרי הגפן, מקדש השבת וישראל והזמנים בקידוש, אשר גאלנו, בורא פרי הגפן על הכוס השניה, על נטילת ידים, המוציא ועל אכילת מצה. ישאל השואל, והרי מברכים גם שהחיינו ובורא פרי האדמה? התשובה היא שברכת 'שהחיינו' אינה חלק מהסדר, שהרי אפשר לברך גם בבית הכנסת. גם אכילת הכרפס אינה חלק מהסדר עצמו, אלא נועדה רק לעורר את הילדים ולהכניסם לחוויה של יציאת מצרים.

אחד מי יודע
בסוף הסדר אנו מגיעים לפיוט "אחד מי יודע", שהרבה פעמים אומרים אותו במהירות, אבל באמת יש בו פלאי פלאים. הלילה מלא במספרים: עשר מכות, שלש דברים שיש לומר, ארבע קושיות, כמה מעלות טובות למקום עלינו, ועוד ועוד. אומר בעל ההגדה שלכל מספר יש את המהות שלו: 'אחד' הוא דבר שעומד נפרד מכל דבר אחר, כפי שאומרים בכל בוקר "והוא אחד ואין שני להמשילו להחבירה" - שום דבר לא נמשל או ומתחבר אליו. והנה, אלוקינו שבשמים ובארץ רצה לברוא עולם, וכדי לברוא עולם יש צורך במשפיע ומקבל. הדבר שמבטא את המערכת 'משפיע ומקבל' הוא לוחות הברית – חמשת הדברות הראשונות עוסקות במצוות שבן אדם למקום, וחמשת הדברות האחרונות עוסקות במצוות שבן אדם לחברו.
מה יחבר בין המשפיע המקבל, מה מבטא את החיבור בין שמים וארץ? החוט המשולש לא במהרה ינתק, אלו הם שלשת האבות. אחרי שיודעים שקיים קשר בין משפיע למקבל הדברים צריכים לצאת מהכח אל הפועל, וזאת על ידי ארבע האמהות, כח הלידה, הן מעמידות את הדור החדש. לכן כל הלילה המספר הדומיננטי הוא ארבע, כי צריך להרגיש שהדברים יוצאים מהכל אל הפועל. וכשהדברים יוצאים מהכח אל הפועל אני רוצה להחזיק בהם - ודבר ראשון בתורה, אלו הם חמישה חומשי תורה. אבל באמת אין לנו אפשרות להחזיק בתורה, כי ככל שנלמד יותר כך נגלה שכל מה שלמדנו הוא רק טיפה מן הים, התורה עצמה הינה היא ארוכה מארץ מידה. במה כן נוכל להחזיק? בדבר שיש בו שש צדדים, כלומר הוא מונח היטב במציאות על כל צדדיה – ימין ושמאל, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה. אלו הם, ששה סדרי משנה, שהם כבר תורה שבעל פה שבאה מצידנו. אחרי שאני מחזיק במה שאני צריך להחזיק אני שבע ומרגיש שלמות, אלו הם שבעא ימי שבתא.
כאשר האדם שבע ורגוע הדבר הכי חשוב הוא שיזכור את הקב"ה, שלא יגיע למצב של "וישמן ישורון ויבעט", ולכן צריך לזכור כל הזמן שאני מחובר למשהו שהוא למעלה ממני, וזאת אנו עושים על ידי השמונה - השמן שנמצא תמיד למעלה, וצף על פני המים. גם את הכהן גדול מושחים בשמן המשחה, ובבית שני בשמונה בגדים, כי המספר שמונה מבטא את מה שמעל הטבע - שמונה ימי מילה, ברית קודש וקדושת הבית, זו הקדושה שמחברת אותנו לקב"ה. וכשאדם מבין את הצורך בקדושה, ושהוא מחובר לקדושה הוא מקבל את המתנה הכי גדולה - הכח ליצור עולם חדש, ואלו הם תשעה ירחי לידה. כשאדם שומע מהרופא מגיע לך מזל טוב אשתך ילדה בת או בן אין אושר גדול מזה. ואז מגיעים ל'עשרה מי יודע', זה האושר והעשירות. עשרת הדברות מבטאים את העשירות, כי הם כוללים את כל התורה כולה.
כאשר יש לאדם את הכל והוא מרגיש שבע – הוא צריך לדעת שכל עוד לא הגענו לגאולה השלמה אין טוב בלי רע, וזהו 'אחד עשר מי יודע', שכן המספר אחד עשר תמיד מבטא דבר גרוע. בלשון הגמרא 12 נקרא שתי עשר, ו11 נקרא עשתי עשר. נמצא שהוספתי אות, אבל גרעתי את המספר, כי אחד עשר מבטא תמיד חיסרון וגרעון. אחד עשר כוכביא, הכוכבים עומדים בבסיס השנאה בין האחים. וכשיש פירוד צריך להתחבר יחד, אלו הם שנים עשר שבטיא. וכיצד מחברים הכל יחד? על ידי י"ג מידות של רחמים, שלשה עשר מידיא. י"ג הם בגימטריא אחד, ואז חוזרים בחזרה ל'אחד אלוקינו בשמים ובארץ'.

חד גדיא
הפיוט החותם את מהלך הסדר הוא 'חג גדיא', וגם כאן יש פלאי פלאים. אבא הולך לקנות בשני זוזים גדי לקרבן פסח וגדי לקרבן חגיגה, ומדוע דוקא שני זוזים? הגמרא אומרת שבערב הפסח היה ביקוש גדול לבהמות וכל סוחרי הבהמות היו מעלים את המחיר, עד שבאו חכמים וקבעו מחיר גג – לא יותר משתי מעות. ואז בא החתול ואוכל את הגדי, ואומר הגר"א שהחתול הוא בעל החיים שמבטא את הקנאה, וכשמקנאים אחד בשני אז אין קרבן פסח ואין ארץ ישראל – כביכול הקנאה בין האחים אכלה אותנו, ואז יורדים למצרים. בא הכלב ונושך את החתול, במדרש רבה כתוב שפרעה נקרא 'כלבא', והוא נשך את ישראל, עד שבא החוטרא - המטה של משה, ומכה את פרעה. את המטה הניחו בבית קדשי הקדשים, עד ש'אתא נורא' - נשרף בית קדשי הקדשים, והמטה יחד עמו. אבל שבעים שנה אחרי כן מגיעים אנשי כנסת הגדולה ומחזירים עטרה ליושנה, הם המים שנמשלו לתורה, ומכבים את האש והחורבן. אז מגיע השור, אלו הם אדום שנקראים בלשון חז"ל שור 22 , והשור שותה את המים – אדום הפסיקו את הסמיכה ואת קיום המוסד של אנשי כנסת הגדולה.
מול אדום בא משיח בן יוסף, כפי שמסופר בגמרא במסכת סוכה שהוא שוחט את השור, אבל מלאך המוות הורג אותו 23 . לבסוף בא הקב"ה שעתיד להרוג את מלאך המוות, ואז אנו מגיעים ל"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ויחזור אבא ויקנה בשני זוזים חד גדיא לקרבן פסח, וחד גדיא לקרבן חגיגה.
כל הפיוט 'חד גדיא' בא לומר דבר אחד: במהלך ההסטוריה ישנן מערכות ואימפריות שלמות, הכל נראה גדול ומפחיד, אבל עובר זמן והכל מתפורר. בסופו של דבר נגיע למקום המקדש שקיים לעד ולעולמי עולמים, ואבא יקנה בשני זוזים חד גדיא לקרבן פסח וחד גדיא לקרבן חגיגה, אבל זאת בתנאי שנדע לקחת את הכח של הלילה, ולמרות שזהו לילה – נדע לצעוד בו, ולראות את האור שנמצא בתוך הלילה, "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" 24 , ואז נגיע ליום "אשר הוא לא יום ולא לילה" 25 .




^ 1.קטז ע"ב.
^ 2.הלכות חמץ ומצה פרק ז, הלכה ו.
^ 3.בראשית מז, כג "ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, הא לכם זרע וזרעתם את האדמה".
^ 4.כן ביאר שבלי הלקט על ההגדה, ד"ה 'כנגד ארבעה בנים'.
^ 5.בפירושו למסכת פסחים צט ע"ב, ד"ה 'ארבע כוסות'.
^ 6.איכה א, ג ובילקוט שמעוני שם.
^ 7.פסחים פרק י משנה ד, ובגמרא בדף קטז ע"א.
^ 8.פסחים קח ע"א.
^ 9.כד ע"ב.
^ 10.סנהדרין סח ע"א.
^ 11.סוטה יא ע"א "שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו". ואמרו חז"ל שבלעם הוא לבן.
^ 12.בראשית כד, נה.
^ 13.בראשית לא, א.
^ 14.פרק כ"ו.
^ 15.יהושע פרק ד, פסוק יט ואח"כ פרק ה, פסוק ו.
^ 16.שמות טו, כו.
^ 17.שמות ח, טו.
^ 18.שמות יד, לא.
^ 19.ברכות מח ע"ב.
^ 20.אורח חיים סימן רכב, סעיף ג.
^ 21.מסיבה זו - כשחל ערב פסח בשבת, יש כאלו שאוכלים מעט מהחמץ ויש כאלו שאוכלים מצה עשירה שמותרת לדעתם באכילה בערב פסח, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
^ 22.מדרש אגדה לבראשית טו, יא ד"ה "וירד העיט".
^ 23.סוכה נב ע"א.
^ 24.תהלים קלט, יב.
^ 25.זכריה יד, ז "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il