בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שקלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

גליון 441

הלכות שבת שקלים וראש חודש

"רצה" בברכת המזון בסעודה שלישית, "רצה" או "יעלה ויבוא" במוצאי שבת, ברכת המזון כשחל חנוכה או פורים במוצאי שבת, דעת הבא"ח בדין הנ"ל, דעת ה"כף החיים" בנ"ל, כיצד יש לנהוג למעשה? ליל שמיני של "שבע ברכות", קריאת התורה בשבת זו.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר ב תשס"ח
19 דק' קריאה
"רצה" בברכת המזון בסעודה שלישי
השבת פרשת פקודי (תשס"ח), יחול בו ראש חודש אדר ב'. הנה ידוע שנחלקו הפוסקים (ראשונים ואחרונים) בעניין הזכרת חיוב היום - דהיינו "רצה" - בברכת המזון של סעודה שלישית, היכא שהתחיל את הסעודה בשעת חיוב (ביום) ונמשכה בלילה, ומקור מחלוקתם הוא, האם אזלינן בתר עיקר והתחלת הסעודה וחייב להזכיר "רצה" למרות שמברך בלילה, או דילמא בתר השתא ושעת הברכה, ואם מברך בלילה כבר לא יוכל לומר "רצה". והנה, מרן בשו"ע (סי' קפ"ח ס"י) פוסק שאזלינן בתר עיקר הסעודה, וז"ל: "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה ",עכ"ל.

"רצה" או "יעלה ויבוא" במוצאי שבת
והנה, יש בדין זה נפקא מינה אם יחול ראש חודש במוצאי שבת (ולא כמו בשבת הקרובה שבמוצאי שבת יהיה ב' לחודש) ונמשכה סעודתו עד הלילה - אם אזלינן בתר התחלת הסעודה יש לומר "רצה", אבל אין לומר "יעלה ויבוא" למרות שכבר לילה, משום שהתחלת סעודה עיקר, ובשעת התחלת הסעודה לא היה ראש חודש. [והוא הדין גם אם חל פורים או חנוכה במוצאי שבת, וכדלהלן]. וכך כותב מרן (שם) וז"ל: " והוא הדין בראש חודש , וחנוכה, ופורים", עכ"ל. ומבאר המשנה ברורה (שם, סקל"ד), וז"ל: "והוא הדין לראש חודש וכו' - ר"ל, דאם אכל בהם ונתאחר הברכת המזון עד הערב, צריך להזכיר, דאזלינן בתר זמן התחלת הסעודה", עכ"ל. ושם (סקל"ג), מפרט המשנה ברורה דיני "יעלה ויבוא" במוצאי שבת שחל בר"ח, וז"ל: "ולפיכך, אף אם חל ראש חודש במוצאי שבת, יזכיר בברכת המזון של שבת לבד ולא של ראש חודש". ומכל מקום מחלק המשנה ברורה, שדין זה הוא דוקא אם גמר אכילתו מבעוד יום, אבל אם אכל פת גם אחרי שירד הלילה, חייב מעיקר הדין להזכיר מעין המאורע, אלא שיש בזה "תרתי דסתרי", שלא יכול להזכיר "רצה" ו"יעלה ויבוא" ביחד, מאחר וכבר לילה מחד, אבל בתחילת הסעודה לא היה ראש חודש מאידך - והוא פוסק שעדיף להזכיר "יעלה ויבוא" שהוא לכל הדעות, מאשר "רצה" שיש בו מחלוקת. וכך הוא כותב: "ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום, אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ראש חודש, ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי, דהיאך יאמר "ביום השבת הזה " ואח"כ יאמר "ביום ראש חודש הזה ", דהא ראש חודש הוא ביום א' - אם כן מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע , מה שאין כן בהזכרת שבת, דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במוצאי שבת. (ואף דאנן פסקינן כאן בש"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש, מכל מקום כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ראש חודש , דהוא חיוב לכולי עלמא)", עכ"ל. ובהמשך דבריו מביא המשנה ברורה חולקים שלדעתם יש להזכיר גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא", וז"ל: "וי"א, דאם חל יו"ט או ראש חודש במוצאי שבת, יזכיר "רצה" וגם "יעלה ויבוא", דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו, ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי, דב"רצה" נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום, ואחר כך כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ראש חודש, ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו".

ברכת המזון כשחל חנוכה או פורים במוצאי שבת
והנה, כותב המשנה ברורה (שם), שאם חל חנוכה או פורים במוצאי שבת, ואכל פת אחרי שחשכה, אינו מזכיר "על הניסים" במקום "רצה" - (וכמו שפסק הוא ז"ל בעניין ר"ח היכא שאכל פת אחרי שחשכה [ודלא כהי"א שם]) - אלא יזכיר "רצה" בלבד, וכמו שפוסק מרן להדיא, משום שאמירת "על הניסים" בחנוכה ופורים הוא רשות. וכך הוא כותב: "אכן במוצאי שבת לחנוכה ופורים, אפילו אם גמר סעודתו בלילה אינו מזכיר של חנוכה ופורים רק של שבת לבד, כיון דבלא"ה הזכרה מעין המאורע דחנוכה ופורים אינו אלא רשות, כנ"ל בסימן קפ"ז ס"ד, כ"כ המ"א ועוד הרבה אחרונים", עכ"ל. אמר פעם הרב זוין שחנוכה ופורים הם שכנים. אמרו לו איך זה, והרי כמה חודשים מפרידים ביניהם? ואמר שבסידור התפילה מופיע תמיד "על הניסים" בסמוך האחד לשני.


דעת הבא"ח בדין הנ"ל
הנה, מרן רשכבה"ג הרי"ח הטוב (פרשת חוקת, ראשונה, אות כ"ב) כותב בדין אמירת "רצה" במוצאי שבת כדעת מרן שאזלינן בתר עיקר הסעודה ולא בתר השתא, רק שהוא מוסיף וכותב שאין לומר את המילה " הזה " ב"רצה". וז"ל: "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה. ואע"ג די"א בתר השתא אזלינן, לא קי"ל הכי. וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת. ומיהו, ידלג תיבת " הזה ". ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר". ומוסיף עוד שם, שאם חל יום טוב במוצאי שבת יזכיר "רצה" ולא "יעלה ויבוא", וז"ל: "וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה". ובדין הזכרת "רצה" או "יעלה ויבוא" בראש חודש שחל במוצאי שבת הוא כותב, וז"ל: "אבל בראש חודש וחנוכה, אף על גב דגם בזה איכא פלוגתא, מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר", הרי שהוא מחלק בין ראש חודש וחנוכה ופורים לבין יום טוב, שבהם לא יזכיר מעין המאורע אם נמשכה סעודתו בלילה, אלא יאמר "רצה" בלבד. ומוסיף וכותב הוא זצ"ל: "והא דאמרינן בשל שבת דאם נמשכה סעודה מזכיר, מכל מקום אם נתעכל המזון שאכל בשבת אינו מזכיר. ואם נזדמן ראש חודש במוצאי שבת אינו מזכיר אלא של שבת, דהוי תרתי דסתרן, ובברכה אחרונה שמברך על כוס של בהמ"ז אינו מזכיר של שבת", עכ"ל. ויוצא מדברי הבן איש חי שהשבוע שיחול ראש חודש ביום ששי וביום שבת, כיון שבמוצאי שבת הוא חול ולא מזכירים בו "יעלה ויבוא" כלל, אם גמר סעודתו אחרי שחשכה, לא יזכיר אלא "רצה" ולא יזכיר "יעלה ויבוא" .

דעת ה"כף החיים" בנ"ל
ב"כף החיים" (סי' קפ"ח סקמ"ג) מביא מחלוקת הראשונים בדין הנ"ל, ומצטט את דעת הרא"ש בתשובה (כלל כ"ב), שאין להזכיר כלל את של שבת, ופסק שמשום כך שב ואל תעשה עדיף, וז"ל: "היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת וכו', כן כתב מרן בבית יוסף בשם האורחות חיים, אבל בשם הרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ב כתב, דאין להזכיר כלל של שבת, דכיון שמברך בחול, אין צריך להזכיר של שבת, יעו"ש. וכן כתב הטור בסי' תרצ"ה לגבי פורים, שאם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה, אין אומרים "על הניסים", והביאו השולחן ערוך בשם ס"ג, בשם יש מי שאומר יעו"ש. ונראה, כיון דאיכא פלוגתא בזה, שב ואל תעשה עדיף, משום שיש לחוש להפסק בתוך הברכה, ומה גם דבעיקר סעודה שלישית איכא פלוגתא, דיש אומרים דאין צריך לאכול פת, כמו שכתב בסימן רצ"א, ולדידהו אינו מעכב אם לא הזכיר, וכן בראש חודש חנוכה ופורים בעיקר היום לא יש חובה לאכול פת, ואינו מעכב אם לא הזכיר. ואם כן, כיון דבעיקר הדין אינו מעכב בדין זה, דאיכא עוד פלוגתא אי אזלינן בתר התחלת הסעודה או בתר השתא, ולמ"ד אזלינן בתר השתא אם מזכיר יש חשש הפסק בתוך הברכה, שב ואל תעשה עדיף, ואין להזכיר", עכ"ל. והיינו טעמא, משום שהארת שבת ממשיכה, מה שאין כן הארת ראש חודש נפסקת בצאתו. ועין ל"כף החיים" (סי' ש' סקי"ד) שכותב עד אימתי זמן אכילת סעודה רביעית, ומביא שלכתחילה יש לאכול מייד, ואם לא, עד ד' שעות מהלילה, ובדיעבד עד חצות, ואם גם זה לא עשה, אפשר גם כל הלילה, והכל משום שיש עדיין הארת שבת גם אחרי צאת השבת.

כיצד יש לנהוג למעשה?
ולמעשה, בשבת זו פרשת פקודי (תשס"ח - שבת ור"ח אדר ב'), מוטב שישתדלו כל בית ישראל לסיים סעודתם בסעודה שלישית קודם השקיעה, כך שיוכלו לומר גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא" ללא שום ספק לכל הדעות, מאשר שיסיימו בלילה ויכנסו לספקות. [ולפי "דבר בעתו" עמוד 581 יש לומר גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא" אם נמשכה סעודתו עד הלילה].

ליל שמיני של "שבע ברכות"
מרן הבא"ח כותב (שם) מעין הדין הנ"ל, בעניין ברכת המזון שמברכים בליל שמיני, שאין לברך אם כבר חשכה, וז"ל: "וכן אם בבית החתן נמשכה הסעודה עד ליל שמיני, אינו מברך שבע ברכות על הכוס של ברכת המזון וכנזכר בחס"ל סי' קפ"ט אות ז", עכ"ל. גם ב"כף החיים" פוסק כן, וכותב (שם, סקמ"ד) וז"ל: "לא נחלקו הפוסקים אי אזלינן בתר התחלת הסעודה אלא לענין הזכרה, אבל בשבע ברכות דחתן שנמשכה סעודה יום השביעי עד ליל שמיני, ודאי אין לברך שבע ברכות. גו"ר כלל א' בסימן כ"ח. ברכ"י אות י"ד. שע"ת אות ח'. חופת חתנים סימן ט' אות ך' בי"ע אות כ"ט, ועיין בדברינו לעיל סימן קל"א אות ס"ט", עכ"ל. ובדידי הוה עובדא, שהוזמנתי להשתתף ביום השביעי של השבע ברכות לחתונת בן האדמו"ר מבעלזא. היה שם קהל גדול מאוד של חסידים, וביניהם היו מוזמנים רבים מחוץ לארץ, עשירים ומכובדים, ואף היו שהגיעו במטוס מיוחד שהזמינו לרגל הארוע. והנה, הקהל המשולהב שרו ארוכות לכבוד שמחת רבם, ואני שמתי לב שהזמן נוקף מהר וזמן השקיעה מתקרב ובא. פניתי לרה"ג שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ואמרתי לו שאני מוכרח ללכת, כיון שעם החשכה כבר לא יוכלו ולברך את שבע הברכות, ולפי הנראה הם יברכו למרות הכל, ויהיו אלו ברכות לבטלה, על כן אני מעדיף ללכת. הגרש"ז זצ"ל הסכים אתי מייד, והוא אמר לי שגם הוא קם והולך. והנה, לא ידעתי עד כמה היתה חדה שמיעתו של האדמו"ר מבעלזא, והוא פנה אליי ושאל אותי מדוע אני מתכנן ללכת, ואפילו לא נטלו ידיים לסעודה. אמרתי לו את מה שאמרתי לגרש"ז. האדמו"ר מבעלזא פנה לחמיו האדמו"ר מויז'ניץ ושאל אותו מה לעשות, אמר לו חמיו שאין בעיה, וממשיכים. בכל אופן הזמין האדמו"ר מבעלזא את ה"בית דין" שלו לשאול אותם מה לעשות. באו כמה דיינים מהחסידים שלו, והאדמו"ר שאל אותם מה מנהג בעלזא בעניין זה. התחילו להתפלפל בעניין ההלכה. גער בהם האדמו"ר ואמר להם שהוא רוצה לדעת האם יש לבעלזא "מנהג" בעניין זה. אמרו לו שאין להם מנהג מפורש. אם כך, פסק האדמו"ר, עלינו למהר לטול ידיים מייד, ולברך את השבע ברכות לפני השקיעה. מייד נתנו הוראה להתחיל בסעודה, וכיון שהזמן היה דחוק, לא העבירו את המוזמנים לאוהל הסעודה המפואר ורחב הידיים שהוכן מראש לכל המכובדים שהיו שם, אלא נתנו לכל החסידים צלחות עם האוכל, והניחו אותם על רגלי המוזמנים, ושם נטלו את ידיהם ואכלו את מנתם "בחפזון", כך שברכו ברכת המזון ושבע ברכות קודם החשכה, ואחר כך משכו את השמחה עד לשעות הלילה המאוחרות.

קריאת התורה בשבת זו

הוצאת שלושה ספרי תורה
בשבת זו מוציאים מההיכל שלושה ספרי תורה, וכך כותב מרן (סי' תרפ"ה ס"א), וז"ל: "ומוציאין שלשה ספרים: באחת קורא פרשת השבוע, ובשני של ר"ח, ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים", עכ"ל. ולאחר שאומרים "בריך שמיה" וברכה לקהל ולחיילים (עמוד תקלד/534 בסידור שלנו), אומרים הספרדים את תפילת "מי לא יראך" (עמוד תקלו/536 בסידור שלנו) וזו נוסחתה: מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְּכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וְבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. מֵאֵין כָּמוֹךָ ה', גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה. וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת, הוּא אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִילוּ גוֹיִם זַעְמוֹ. אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם-דָּר וְדָר.
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד.
ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. (שני פעמים).
אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה-נָא (ב"פ). אָנָּא ה' הַצְלִיחָה-נָא (ב"פ).
ואחרי כן מוליכים את ספרי התורה לבמה ומניחים את שלושתם על הבמה.

קריאת התורה בשבת זו
בשבת זו מוציאים שלושה ספרי תורה. [ויש לשים לב שבלוחות שנה של "שיח ישראל" ושל "הלוח הכללי" ועוד, כתבו שבשבת זו מוציאים "ב' ספרים", וטעות היא שנפלה בדפוס מבלי משים, אלא, כאמור, יש להוציא שלושה ספרים]. בספר הראשון מחלקים וקוראים את פרשת השבוע פרשת פקודי לששה עולים בלבד. בספר השני קוראים למפטיר את הקריאה של שבת וראש חודש מ-"וביום השבת שני כבשים" עד "על עולת התמיד ונסכה". בספר השלישי קוראים מעניינא דיומא את הקריאה של פרשת שקלים בפרשת "כי תשא" מהתחלת הפרשה עד "לכפר על נפשותיכם", ויש לומר את נוסח "לשם יחוד" של הקריאה של שקלים, קודם הקריאה. [וההפטרה היא הפטרת שקלים, וכדלהלן].

מטרת קריאת שקלים
המשנה במגילה (כט.) אומרת: "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים" וכותב על זה רש"י, וז"ל: "קורין בפרשת שקלים - להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה , כדאמרינן בגמרא", עכ"ל. כלומר, שבמשך חודש שלם עליהם להכין את עצמם להביא שקלים לבית המקדש. ובמשנה ברורה כותב (שם, סק"א) כותב שבימינו הוא מדין "ונשלמה פרים שפתינו", וז"ל: "חז"ל תקנו לקרות ד' פרשיות בשנה מר"ח אדר עד ר"ח ניסן לזכרון ד' דברים והם אלו. הראשונה היא פרשת שקלים לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה", עכ"ל. וכותב עוד (שם, סק"ב): "קורין בשקלים, דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה והאי לחדשי יתירא הוא אלא אמרה תורה יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה וזהו ניסן דגמרינן בגמרא בג"ש שחודש זה הוא חודש ניסן, וכיון דבניסן בעי לאקרובי מתרומה חדשה לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בר"ח ניסן. ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה ענין השקלים ", עכ"ל. נמצינו למדים, שנהגו כל ישראל לקרות גם עכשו בבית הכנסת פרשת שקלים לזכר למקדש. ועיין במה שכותב ה"חינוך" מצוה ק"ה, עיי"ש.

קדישים אחרי הקריאה
בעניין אמירת קדיש אחרי קריאת התורה, לפי הספרדים יש לומר קדיש אחרי השלמת קריאת שבעת העולים. כלומר, שיש לומר קדיש אחרי העולה השביעי שקורא בספר השני בקריאת פרשת ראש חודש - ושוב אומרים חצי קדיש אחרי קריאת פרשת שקלים בספר השלישי, שבו קורא המפטיר. ואם טעו וקראו בפרשת פקודי שבעה עולים, יש לומר שלושה קדישים: חצי קדיש אומרים אחרי קריאת פרשת השבת פרשת פקודי, משום שאז נשלמו שבעת העולים, ושוב אומרים חצי קדיש אחרי שקוראים בפרשת ראש חודש, בו יקרא עולה שמיני לקריאת חובת עניין השבת - ושוב יעלה עוד עולה (תשיעי) לקריאה בפרשת שקלים, ויאמרו אחרי קריאתו עוד חצי קדיש, כיון שקרא בספר נפרד. ולפי האשכנזים יש בעניין זה כמה שיטות. וכך כותב המשנה ברורה (סי' תרפ"ה סק"ה) וז"ל: "ומתחילין וביום השבת [לבוש] ומניחין ספר תורה השלישית אצלה ואומרים חצי קדיש", עכ"ל. ושם (סקי"ג) הוא כותב: "ומוציאין ג' ספרים, באחד קורין פרשת השבוע ומניחין השניה ואין אומרין קדיש, ומגביהין הראשונה וגוללין ופותחין השניה וקורין בפרשת ר"ח מן וביום השבת עד ונסכו, ומניחין השלישית ואומרין קדיש ומגביהין השניה וגוללין, ופותחין השלישית וקוראין למפטיר בפ' החודש", עכ"ל. הנוהג הוא, שמניחים את הספר השני על הבמה לימין הראשון, ואחרי קריאת שבת ור"ח אומר חצי קדיש. ויש שמניחים גם את הספר הראשון.

פתחו את קריאת שקלים בטעות
חז"ל אומרים: "הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה שבהיכל". ויכול להיות מקרה [בעיקר אצל האשכנזים שספרי התורה עטופים במעילים], שכיון ששלושת הספרים מונחים סגורים, עלולים לפתוח את של פרשת שקלים במקום את של הקריאה של שבת וראש חודש - והשאלה האם יקראו בו למרות שלפי הסדר יש לקרוא את הקריאה של שבת וראש חודש קודם - או דילמא יביאו את הספר של פרשת שבת וראש חודש, ויקראו בו לפי שזוהי קריאתו? ובעניין זה נחלקו הפוסקים, יש אומרים שיקראו מעניין היום, ויש אומרים שיש מעלה לקריאת שקלים ולכן יש לקרוא בו, וכן נוהגים.

קריאת ההפטרה בשבת זו
את הפטרת השבוע יש לקרוא (במלכים ב, יא, טו) לפי הספרדים מ'ויכרות יהוידע' עד 'כסף אשם', שהיא ההפטרה של שקלים שבו קראו בספר השלישי, ואחרי כן יקראו את הפסוק הראשון והאחרון של הפטרת "השמים כסאי" שהיא הפטרת שבת וראש חודש. ולפי האשכנזים קוראים מ'בן שבע שנים יהואש במלכו' (שם, יח). ובמשנה ברורה (שם) כותב, שאם טעה וקרא המפטיר בפרשת שקלים במקום לקרוא בפרשת ראש חודש, יקרא בספר השלישי בפרשת שבת וראש חודש, ויקרא את ההפטרה של "השמים כסאי" שהיא ההפטרה של שבת וראש חודש, משום שבו סיים את הקריאה. וז"ל: "ואם אחר שגמר פרשת השבת טעה ולקח הספר תורה שהיתה מגוללת על פרשת שקלים, ובירך לפניה והתחיל לקרות, יסיים בפרשת שקלים ואחר כך להעולה בספר תורה השלישית למפטיר יקרא עמו בפרשת ראש חודש, וההפטרה יאמר 'השמים כסאי' מאחר שבקריאת התורה נסתיים מענין של שבת וראש חודש. וכן הוא הדין בשבת פרשת החודש כשחל ראש חודש ניסן בשבת, והקדים לקרות בפרשת החודש [ש"א]", עכ"ל.

איזה בית אשר תבנו לי
יש להבין, כיצד אנו קוראים את הפסוק "השמים כסאי והארץ תדום רגליי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי", והרי כתוב "מלא כל הארץ כבודו", ולית אתר דפנוי מיניה, ואן כן מהי בקשה זו לבנות בית לכבודו יתברך - אלא מכאן רוצה הקב"ה ללמדנו על החשיבות העצומה שמחשיב אותנו הקב"ה, וכי רוצה לשכון בתוכנו ולשבת אתנו ביחד, כל כך אנו חשובים בעיניו במאוד מאוד.

כח חכמים בדיני קנסות וממונות
וחז"ל אומרים, מדוע הנביא מדגיש שיהואש היה בן שבע וכתב: "בן שבע היה יהואש במלכו"? והביאור בזה הוא, שיהואש היה מלך לכל עניין, ופסק הלכות, וגם הטיל מיסים על העם כדרכי המלכים, וכל כיוצא בו. והנה, אחרי שגדל אמרו לו שכל אותה העת שהטיל מיסים היה ילד קטן ועל פי דין לא היה יכול לחייב אותם, ולכן רצו לחייב אותו לשלם בחזרה את כל מה שהוציא מהעם. ובאותה תקופה פרצה מחלוקת חריפה האם היו חייבים לשלם למיסיו או לא. ויש במחלוקת זו נפקא מינה גם בימינו, ולדוגמא אם ילד שבר חלון ובאו לחייב את אביו, ואומר אביו מה אתם רוצים ממני, הרי אני לא שברתי, והילד כיום לא בר חיובא, על כן המתינו לו עד שיגדל ואז תתבעו אותו - והתובעים טוענים כנגדו שכיון שהוא אביו הוא האחראי עליו, ועליו לשלם עתה על נזקיו. ויש לדעת, שיש כח בידי חכמים לקנוס [בתקופה בה היו דנים דיני קנסות]. ומובא בגמרא, שפעם הצדוקים רצו לרמות את הרבנים, ולהעיד בפני בית הדין בשקר על מולד הלבנה, ורצו על ידי כך שיחול חג השבועות ביום ראשון בשבוע, כי בנושא זה היה ויכוח נורא ביניהם. יצאו לחפש שני עדים. והנה, באו שני עדים צדיקים וישרים, ואמרו להם שהם מוכנים להעיד, אבל בתנאי שישלמו להם ארבע מאות זוז. שמחו הצדוקים על "המציאה" שנזדמנה להם, כי אם אלו יעידו לא יחשדו בית הדין במאום, ומייד שלמו להם. הלכו אותם עדים כשרים להעיד. והנה, כשנכנסו לבית דין, התחילו לומר להם דברים מוזרים ביותר, למשל, אמרו להם: היינו במעלה אדומים, וראינו את הלבנה במערב והזנב שלה במזרח, וגם היא עצמה עומדת באמצע הרקיע... התפלאו מאוד הדיינים, ואמרו להם "על מה אתם מדברים!?". אמרו להם אותם עדים, האם אתם לא מאמינים, הנה לפניכם ארבע מאוד זוז!! וכך לא קיבלו הדיינים את עדותם, והצילו את העם מטעות. ואמרו חכמים שבאותו הדור, שהיה מותר להם להוציא מאותם צדוקים את הכסף שנתנו להם, למרות שהיה זה לכאורה ב"מרמה", וזאת משום שיש כח ביד בית הדין לקנוס קנסות על פי ראייתם ושיקול דעתם. וכמו כן, יש כח בידי חכמים להוציא כסף מראובן ולתת אותו לשמעון, על פי שיקול דעתם, לפי שכל מה שעושים אינו אלא על פי דרך התורה הקדושה. פעם בא יהודי אחד לשחוט שור גדול ויקר ביותר, והנה אחרי השחיטה גילו שיש לו בריאה סירכא. הביאו את הריאה לרב לבדוק, והרב בדק ואמר שכל השור טרף ואסור באכילה. אמרו לרב שאותו יהודי הולך להפסיד אלף זוז, אבל הרב אמר להם שכך הדין ואין מה לעשות, והלך משם בעל השור מבלי להעלות שום ויכוח. פעם אחרת קם דין ודברים בין אותו יהודי לבין חברו על שני זוזים, ובאו לפני הרב לפרוס את טענותיהם, והרב חייב אותו והצדיק את חברו. התחיל אותו יהודי לצעוק ולזעוק שהרב עושק אותו, ושהדין מוטה לרעתו, וכי הוא מכיר את הצד השני, וכן על זה הדרך. הרב המתין לו שיסיים לשפוך את כעסו, ואחרי שסיים אמר לו אני מתפלא עליך, הרי כשפסלתי לך את השור שלך הפסדת אלף זוז ושתקת, ואילו עתה אתה זועק על שני זוז?! אמר לו אותו יהודי שהעניינים שונים לחלוטין, כיון שעתה יש מי שיקח ממנו את אותם שני זוז, ואילו אז אף אחד לא לקח ממנו מאומה... [ומעשה נוסף דומה לעניין זה היה בין עכן לבין יהושע, עד שהוחלט למנות את שנות המלכים בארצות העמים לפי מלכות ירושלים, והכל מכח הסמכות שנתנה התורה למלכים ולחכמים].

"כיפת" חורבת רבי יהודה החסיד
כשבאו לבנות את חורבת רבי יהודה החסיד, לא הרשו הגוים המושלים באותה התקופה לבנות את הכיפה מעל בית הכנסת, וטענו שזה משום שלא הרחק משם היה מסגד, ולא רצו שיהיה גובה בית הכנסת על ידי אותה הכיפה גבוה מהמסגד, והיו אז תושבי ירושלים העתיקה בצער גדול. פעם בא המושל הנוצרי לירושלים וראה את הבניין והנה חסרה אותה כיפה מפורסמת ואופיינית לראש הבניין - הוא שאל את תושבי המקום מדוע אין כיפה לבית הכנסת; נבוכו הגוים שהיו אז ו"שלפו" תרוץ מוזר כדי להחלץ מסרחונם, ואמרו לו: "הוציאו למבנה את הכובע לכבודך", וכפי שידוע שהגוים (הנוצרים) מסירים את כובעם לשם כבוד. אמר להם המושל על מה אתם מדברים, והרי היהודים לא מסירים את הכובע שלהם אפילו בשעת התפילה בבית הכנסת, וכך גילה את רמאותם, וצווה לבנות את החורבה עם הכיפה לראש הבניין.


חינוך הילדים קודם לכל
אנו קוראים בפרשה: ויקח משה...ויתן את העדות אל הארון, וישם את הבדים על הארון, ויתן את הכפורת אל הארון מלמעלה". והנה, לפי סדר זה של בניית הארון יש לכאורה הגיון, שקודם שם את העדות בארון, ואחרי כן משחיל את הבדים בטבעות הארון כדי לשאת אותו, ואחרי כן מכסה הכל בכפורת. אבל, בציווי על בניית הארון כתוב סדר אחר, ושם כתוב שיש להניח קודם את הכפורת על הארון ואחרי כן יש להכניס את העדות לתוך הארון. וקשה, שאם כבר סגר והניח את הכפורת על הארון לכיסוי, איך יוכל לשים את העדות לתוכו אחרי כן? אלא יש לומר, שיש בצורת בניית הארון סמליות לחינוך הילדים, וכפי שחז"ל מבארים שיש על הכפורת שני כרובים, והם דמות של שני ילדים קטנים: "כרוביא". אמר לו הקב"ה למשה רבנו, דע לך, בנערינו לפני "ובזקנינו". אני רוצה שהילדים שלנו יהיו על הארון עוד קודם להנחת העדות עצמה לתוך הארון, שהיא סמל של "זקנינו", כי חשוב לחנך אותם קודם, ואני מעריך אותם יותר.

חשיבות ה"נערים" והתורה
כתוב בגמרא כשתלמי המלך רצה לתרגם את התורה ליוונית, וכתוב שלקח שבעים ושנים זקנים, ובהסטוריה כתוב "תרגום השבעים" וזה לא נכון, כי זה היה שבעים ושנים. והם תרגמו את הפסוק "ויקחו את נערי בני ישראל" וכתבו "את צעירי בני ישראל". וזה היה אחד מעשרה מקומות ששינו. [וגם שינו את "בראשית ברא אלקים" וכתבו: "אלקים ברא בראשית", ועוד]. ומדוע שינו ב"נערים", אלא, משום שתפיסת הגוים היא, שהילדים הם הגרועים שבהם, אבל אצל עם ישראל הילדים הם החשובים שבעם ולכן לקחו אותם ראשונים להגן על עם ישראל. ועוד, שאצל הכרובים שבגן עדן כתוב שיש בידם את ה"חרב המתהפכת" - ללמדנו, שכשיוצאים אותם "כרוביא" ומתנתקים מהתורה הרי זה בגדר "חרב המתהפכת", ואם "שנה ופירש" - סכנה גדולה היא לו. אבל לעומת זה, כשעוסקים בתורה, אין שום נזק יכול לשלוט בהם.

דיני נטילת ידיים מהכיור
את דיני נטילת ידיים לומדים מהאופן בו נטלו הכהנים את ידיהם בכיור, ואת נטילת ידיים שלפני האוכל תיקן שלמה המלך עליו השלום. יש הבדל בין נטילה של יציאה מבית הכסא, שלא חייבים לטול מכלי ואפשר לטול גם מברז, ואם אין כלי זה לא מעכב - וגם שצורת הנטילה היא לסירוגין, (ימין שמאל, ימין שמאל, ימין שמאל). ונטילה לאוכל צריכים ליטול בכלי דוקא, וגם יטול שלש פעמים על ימין ברצף, ושלש על שמאל ברצף. והנפק"מ לאדם שקם בלילה לפנות בוקר לנוחיות, ויצא ונטל שלש פעמים לסרוגין - האם יברך "על נטילת ידיים" כדין מי שנוטל בבוקר, או שמא יברך "אשר יצר" של בית הכסה משום שהיא תדירה יותר? על זה אנו פוסקים שיש לברך "אשר יצר" קודם, שזה תדיר יותר.

עבודת משה במשכן
כתוב 'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן'. ופרש"י: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, וכתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי שכן עליו הענן, אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו". הנה כתוב על הכיור, שרחצו ממנו משה ואהרן. וקשה, בשלמא אהרן היה רוחץ בכיור שהיה עובד במשכן, אבל למה משה היה צריך לרחוץ את ידיו? אלא אומרים חז"ל, שזה היה ביום השמיני למילואים, ומשה רבנו עבד באותם ימים כדי ללמד את אהרן כיצד עליו לעבוד, ולכן היה צריך לרחוץ ידיו.

"עין בעין יראו"
אנו עסוקים בקריאת הפרשיות העוסקות בבניין המשכן, וידוע שנחלקו רבותינו הראשונים בכלים שונים ובמידות שונות כיצד היו עומדים ומה כוונת התורה, ולדוגמא בעניין קרשי המשכן נחלקו הרש"י והרמב"ן כיצד עמדו האדנים ביחד לקרשים, וכיו"ב. והנה, כשיבוא המשיח במהרה בימינו ובית המקדש ירד בנוי ומשוכלל מן השמים, גם המשכן יוקם כפי מתכונתו במדבר, ונרצה לראות בד בבד את בית המקדש ברדתו מן השמים ואת המשכן במתכונתו, ונרצה לבדוק דעתו של מי אמת בכלים ובמידות השונות, וזהו "כי עין בעין יראו" כי נרצה לראות הכל ולא "להפסיד" דבר מרוב תשוקה ושמחה למעמד הנשגב.

סיום הרמב"ן את ספר שמות
בסיום הפרשה כותב הרמב"ן לשון נפלאה בחרוזים, וז"ל: "והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלקי ישראל בא בו, לבני ישראל עם קרובו, הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו, וברוך ה' החפץ שלום עבדו אשר עד הנה עזרו לבוא, המחדש נעוריו בשיבו, המשביע בתורתו רעבו, ויניקהו דבר וחלבו, כי הכין כל לבבו, ולשמו יתברך בקרו וערבו, ברוך שאכלנו משלו וחיינו מטובו, חסלת ספר ואלה שמות, תהלה לשוכן מרומות", עכ"ל.

לב אבות ולב בנים
כתוב "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ". והביאור בזה הוא, שהיתה תקופה שהבנים כולם היו צדיקים ודבקים בתורה, אבל האבות היו רחוקים - ויש תקופה שהאבות צדיקים ודבקים בה' ובתורתו אבל ל"ע הבנים פורשים ומתרחקים. אבל לעתיד לבוא גם אבות וגם בנים יהיו דבקים בתורה, וזהו "לב אבות על בנים" באותה מידה של "לב בנים על אבותם".

בדיקת זהות של אליהו הנביא
לעתיד לבוא כשיבוא משיח צדקנו, יבואו מכל העולם וירצו להזדהות כ"יהודים" ויבקשו להצטרף לעם הנבחר ואפילו בדרכי רמיה. לדוגמא, יהיו כאלה שבתעודת הזהות שלהם כתוב תחת כותרת הלאום - "יהודי", ויציג את זה למשיח ויאמר שהנה הוא יהודי. מייד יבוא אליהו הנביא מלאך הברית, שהיה בכל בריתות ישראל בכל דור ובכל מקום בעולם, ויזהה את העותרים על פי הברית שלהם, ואם הוא לא מל וגם אבות אבותם לא מלו, יאמר להם שהוא אינו זוכר אותם וכי אינם יהודים. ואפילו אם יבואו רוסים שאינם מהולים, יזהה אותם אליהו הנביא ויאמר להם שהוא זוכר את הברית של אבותיהם ואבות אבותיהם, עד שבדוחק הגלות התנתקו ממצוה זו, ויוכלו להצטרף לעם ישראל.

אשת אליהו ואשת מת "מות קליני"
כשאליהו הנביא עלה לשמים בחיים חיותו, דנו הפוסקים האם אשתו מותרת או לא, והאם נחשב אליהו למת או לחי ואשתו עדיין אשת איש? ועוד דנו במעשה המובא בגמרא, שבפורים ישבו רבא ורבי זירא לשתות כמצות היום, ומרוב שתיה נטל רבה סכין ושחט את רבי זירא. כשנתפכח וראה מה שעשה, החיה אותו. לשנה הבאה הזמינו שוב לשתות, ואמר לו רבי זירא שאינו סומך שוב על הנס, ואם נעשה פעם אחת אין הבטחה שייעשה לו נס פעם נוספת. וגם על זה שאלו, האם היה חייב רבי זירא לקדש את אשתו פעם נוספת, שכבר מת, ומה שחי בנס נחשב לבריה חדשה, אבל הקידושין נותקו עם מותו? והבאנו ראיה שלא היה צריך לקדשה שוב, ממה שהטל החיה את עם ישראל אחרי שפרחה נשמתם בקבלת התורה, ואמרו האחד לשני הרי פלוני מת ואשתו מותרת אלך ואקח אותה - ועל זה אמרה התורה: "שובו לכם לאהליכם", מכאן שחזרו כל אחד לאשתו. כמו כן, במוות קליני שהחיו אותו במכת חשמל, האם הוא נחשב חי או מת? ואמרו שלא נחשב למת ולא צריך לקדש את אשתו פעם נוספת, שכן אדם שחוזר לחיות על ידי מכת חשמל, סימן מובהק לכך שהיתה בו חיות ולא נחשב למת.

פרסום הענן את צדקותה של מרים
כשמרים דברה באחיה, כתוב שנעשתה מצורעת. וכתוב שכל עם ישראל לא נסע אלא המתין לה שבעה ימים, מידה כנגד מידה, לפי שהיא המתינה לאחיה על שפת הים, כך כל עם ישראל המתינו לה שבעה ימים. ולכאורה היא לא המתינה אלא חצי שעה, ולמה כולם המתינו לה שבעה ימים? אלא, משום חשיבותה של מרים. וכתוב, שכשהיה הענן עומד, כולם עומדים, וכששוכב, כולם נחים. ובאותם ימים שמרים היתה מצורעת, היה הענן עומד באלכסון, לא עומד ולא שוכב, לכבודה של מרים. ושואל החפץ חיים, והרי אסור לדבר לשון הרע, ומדוע מדברים לשון הרע על מרים הנביאה? ועוד, הרי הרמב"ן מרחיב ומתאר כיצד היא טפלה באחיה וגידלה אותו והחייתה אותו, אם כן מדוע מזכירים מה שדברה פעם אחת באחיה, ומה עוד שלטובה התכוונה? אלא אדרבה, אין אנו מזכירים אותה לגנאי אלא לשבח, שכן מרים חיה במשך מאה עשרים ושבע שנים, ובכל חיים חיותה לא דברה לשון הרע אלא פעם אחת!! ואין לך שבח גדול מזה. ופעם אמרתי למשהו, תפגיש למשהו שאל מדבר לשון הרע 127 שעות ולא תמצא. נזדעק הלה ואמר לי אדרבה, אפילו לא אמצא מי שלא דבר לשון הרע 127 דקות!! מכאן שבחה העצום של מרים, ומובן מדוע הענן שינה מצורתו לטובת אותה צדקת.

שמירת הלשון זכיה לעולם הזה
ידוע המעשה על אותו רוכל שהלך ברחוב, והיה צועק "מאן בעי סם חיי"? עד שיצא רבי אבא ששמע אותו ובא אליו לקבל ממנו את אותו ה"סם חיי", ולא רצה אותו רוכל לתתו לו, בטענה שכלפיו אין הדברים אמורים. בכל זאת הפציר בו רבי אבא, עד שפתח לו הרוכל ספר תהלים, וקרא לו "מי האיש החפץ חיים" וכו'. שמח מאוד רבי אבא ואמר לו: "כמה פעמים קראתי פסוק זה ולא שמתי לב כמה הוא מיוחד לעניין זה". ולכאורה מה הביאור בזה, וכי לא הכיר רבי אבא היטב פסוק זה? אלא, שהוא חשב כל הזמן שהדברים אמורים לעולם הבא, אבל על ידי אותו רוכל הבין שהשומר פיו ולשונו, מרויח גם בעולם הזה, שכן לא יבוא לידי מריבה עם איש, וכיו"ב.

מעלת דיבור ולימוד בלשון הקודש
הגמרא אומרת על הפסוק "אמרתי אלם צדק תדברון": "מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאילם - יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר "צדק תדברון". לימדתי זכות על אותם עֵדוֹת שלומדים תורה ביידיש, והרבה לא מבינים מדוע לא לומדים בלשון הקודש? ואמרתי, שהם חוששים ללמוד בלשון הקודש, שכן אם ידברו באמצע לימודם בדברים בטלים פוגמים בלשון הקודש, לכן לומדים שלא בלשון הקודש. אבל למעשה אנו אומרים שכיון שהתורה נתנה בלשון הקודש יש ללמוד בלשון הקודש דוקא, ויש בלימוד בלשון הקודש סגולה מיוחדת שלא קיימת בשום לשון של שום אומה ולשון. וכמו כן, יש משמעות מיוחדת בכל מילה בלשון הקודש, וכמו שחז"ל אומרים שהקב"ה נתן את התורה במים, ולומדים זאת מהפסוק: "שמים - שם מים". וזה דוקא בלשון הקודש. עוד אני רגיל לומר, מדוע נוטשים את לשון הקודש ופונים לדבר בלשון לעז, ולדוגמא בראות אדם את חברו קורא לעברו "ביי", ולא הבינותי מניין המקור למילה זו, ואולי מהפסוק "כי בי ירבו ימיך"- - ולכן אין להשתמש ולקרוא אלא בלשון הקודש ולומר אדם לחברו "שלום" ואפילו בחוץ לארץ. [ופעם אמרתי שאמנם "שלום" הוא אחד משמותיו של הקב"ה, אבל יש אופן שאין לנהוג במילה זו כבוד. הנה יש חולצות שכתוב עליהם כיתוב את השם "שלום", ואמרתי שאסור להכנס בה לנוחיות, שזה אחד משמותיו של הקב"ה. אבל אם כתוב "שלום עכשו" מותר להכנס. ופרסמו בשמי שאמרתי שמותר להכנס עם חולצה שכתוב עליה "שלום" אבל אין זה מדוייק כלל, כי רק אם כתוב תוספת של "עכשו" אז מותר.

אנחנו קוראים את פרשת שקלים, וגם מתפללים וקוראים פרשת הקרבנות, והכל בגדר: "ונשלמה פרים שפתינו". לכך אנחנו פונים להקב"ה ואומרים לו שאנו רוצים שהוא יזכה אותנו לתת השנה חצי שקל לבית המקדש בפועל ולא באמירה בלבד, וכן אנו רוצים להקריב קרבנות בפועל ולא באמירה בלבד, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il