ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השמיעיני את קולך - שירת הים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח שביעי של פסח Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ליל שביעי של פסח, ה'תשס"א

השמיעיני את קולך - שירת הים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יצחק דוד ב"ר שלמה זלמן

א. הצרה באה כדי לעורר תפילה
שירת הים נאמרה בשביעי של פסח. קדם לשירה בבוקר, לילה ארוך בו ישראל היו במצב של יראה וחרדה. מדוע גלגל הקב"ה את האירועים כך שיסורין קדמו לשירה? על כך עונה המדרש (שמות רבה, פרשה כא):
"כיון שראו ישראל שהיו מוקפים מג' רוחות, הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' ולמה עשה הקב"ה להם כך אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן, אמר ריב"ל למה"ד למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה שנאמר (שמות ב) ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו, מיד וירא אלהים את בני ישראל התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה', באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיר השירים ב) יונתי בחגוי הסלע, השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים".

נשאלת השאלה על המדרש: מדוע בפעם השניה לא רצתה בת המלך לדבר עם המלך?
אנו רואים שבעת צרה, בת המלך נדחפת לדבר עם המלך, אולם בעת הרווחה אין היא מרגישה צורך לדבר עימו. המלך מלמד את בִתו על ידי צרה חיצונית, שכאשר לא מדברים עם המלך - זו עצמה הצרה. הצרה היא ביטוי לכך שהמצב אינו טוב. כשהמלך מביא צרה על בִתו, הוא מאיר את עיניה על ידי הצרה החיצונית (הלסטים), להבין שעצם ריחוקה מהמלך אינו טוב. הלסטים אם כן משמשים כגורם חיצוני המשקף את המציאות הפנימית. כל חיינו לא נועדו אלא עבור אותן שעות, בהן ניתן לדבר עם המלך.
ראשית, מקנה הדבר מבט חדש על היחס בין הצרה לתפילה. התפילה לא נועדה בכדי להסיר מעלינו את צרותינו, אלא להיפך - הקב"ה מביא עלינו צרות על מנת שנתפלל.

ב. כל זמן ששרים לה' אין צרות

כל עוד נמצאים ישראל תחת עול השעבוד, ניתן לראותם צועקים כלפי שמים. אולם כבר כעבור ימים מועטים של תחושת השחרור, חדלים ישראל מלפנות אל הקב"ה. כאשר טוב לנו, אנו מתרגלים לכך במהירות, ואז אנו שוכחים להוסיף ולהתפלל לקב"ה, לבעבור תמשך הטובה.

היציאה ממצב קיצוני של עבדות, אל מצב קיצוני של "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", גורם לשכרון-חושים. כה רבה ההתלהבות מהמצב החדש, חשים בו בטוחים ובריאים, עד כי שוכחים מהו מקור כל הטוב ההוא. האמונה, הקושרת ומדבקת אותנו לקב"ה, נשכחת. הלא הבסיס לכל בריאותנו הלאומית - היא האמונה, הוא הקשר עם הקב"ה. היכולת לשיר את שירת הים לאחר ההצלה על הים, התאפשרה כל-כולה רק בזכות הצעקה השניה, זו שקדמה לשירה. הצעקה השניה חידדה את האמת הפשוטה, אשר בכל יום ובכל דור צריך אדם לחוש כאילו הוא יוצא ממצרים. ולו רק לרגע אחד קטון, נסיח דעתנו מהשירה לקב"ה והשמחה בו, תיכף ומיד ידאג הקב"ה, באהבתו אותנו, להזכירנו את מציאותו, אמנם בדרך פחות נעימה.
אם כן איפוא, תוכנו של אותו היום הגדול, שביעי של פסח, הוא, שגם לאחר מספר ימים ותקופות, בהם התרגלנו לחירות, עדיין אנו מוסיפים לראות את עיקר חיינו - בשירה שאנו שרים לפני הקב"ה.

ג. עיקר התפילה הוא עצם הפגישה עם ה'
לתפילה יש בדרך כלל שתי מטרות. עולמנו מלא בעיכובים ומניעות חיצוניות מלעבוד את ה'. קיים קטרוג תמידי שאותו יש להסיר. התפילה, בשלב הראשון עניינה הוא, מה שנועדה לנצח את המקטרגים. בשלב שני לאחר שאין בנו מניעות חיצוניות התפילה היא בחינת אהבה בתענוגים. אולם בשביעי של פסח הקב"ה מונע מסמאל לקטרג. לתפילה יש איפוא מטרה אחת ויחידה, והיא - עצם המפגש והקשר עם אבינו שבשמים. ביום זה אנו מדלגים ישר אל החלק העיקרי בתפילה.

שמות רבה פרשה כא:
"...כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן אמר לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים ואתה קורע להם את הים מה עשה הקב"ה מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה דכתיב בו (איוב א) איש תם וישר, אמר לו הנו בידך, אמר הקב"ה עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים ואח"כ אציל את איוב..."

סגולת היום הזה היא, שאין כל צורך להתאמץ בתפילה כדי להסיר מעלינו את המקטרגים, כל כולה היא תפילה בבחינת "שיר השירים", שהיא עצם הערך של "השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה".

ד. החופש גורם לשכרון-חושים - הקשיים מחזירים אותנו למציאות
ניתן להתבונן בדרך זו, גם על מה שקורה בתקופתנו. לכאורה אחרי אלפיים שנות גלות, היינו צריכים לבוא ולנחול את הארץ ללא עיכובים. עם הגיע זמן ה"בעתה" (הזמן שהקב"ה החליט לגאול את עם ישראל אף על פי שלא זכו). כלומר, אין כבר במציאות מי או מה היכול לעכב את גאולתנו.

עלינו לראות איפוא את הקשיים שאנו עוברים עתה, כדומים לקשיים שעבר עם ישראל על הים. היציאה ממיצרֵי הגלות גורמת להתבסמות ושכרון-חושים מהחופש והחרות שקנינו. מרוב שמחה בכך שיש לנו מדינה, מרוב שמחה על כך שאנו שוב בריאים, מלאי חיים, ללא מורא מהגוים, הננו שוכחים את התכלית של כל המפעל הגדול. באופן בסיסי, כבר כלו כל הקליפות המעכבות את הגאולה, אולם הקשיים הכרוכים בביאתנו לארץ, הינם על מנת להביאנו ליעוד הגדול של זמן הגאולה שהוא - לשיר שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

ה. איך מתפללים בדרך בה הקב"ה חייב לקבל בקשתנו
השנה, בשביעי של פסח, יש מצווה מיוחדת, שלפי רוב הדעות אין אנו יכולים לקיימה בימינו, אולם היא קשורה למהותו של יום זה. ביום זה יש מצוה לומר וידוי מעשרות. ביחס למצוה זו מצאנו במדרש תנחומא הגדרה מיוחדת.

מדרש תנחומא כי תבא פרק א:
"השקיפה ממעון קדשך א"ר אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות אדם יש לו עסק אצל מלכות פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עושה אבל הקב"ה אינו כן אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו' ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה שכתוב אחריו היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות ארשב"ל יצתה בת קול ואמרה לו תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו ואומר לו יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת".

יש כאן מצב מיוחד, בו אנו מתפללים ואף יכולים לתבוע כביכול מהקב"ה שיקבל את תפילותינו. המדרש מתאר את היחסים בין ישראל לקב"ה כשני צדדים שווי-מעמד כביכול, כשכל אחד יש ביכולתו לתבוע מהצד השני למלא את מבוקשו. ומתוך פרשה זו אמרו חז"ל, שניתן לנסות את הקב"ה במתנות עניים, ניתן לבדוק האם הקב"ה נאמן בבריתו, דרך מתנות עניים. אנו ניתן מתנות לעניים, ונבחון, האם הקב"ה נותן לנו ברכה, שכר על מעשינו הטובים.
לא במקרה מופיעה פרשת וידוי מעשרות לפני פרשת הברכה והקללה. התורה נותנת בידנו מצוה, שבעזרתה אנו יכולים לבדוק את אמיתות הברית שבינינו לבין הקב"ה.

מסביר ה"כלי יקר", שהסיבה לכך שאנו יכולים "להתפלל בזרוע" (לתבוע מהקב"ה שתתקבל תפילתנו), היא משום שהקב"ה מודד לנו מידה כנגד מידה. אם אנו עושים חסד בתחתונים עם חברינו, אזי הקב"ה יברך אותנו בחסד, אף שאיננו זכאים.

ו. לחם עוני גם כשיש רכוש גדול
אנו מתחילים את הפסח בקריאה: "כל דכפין יתי וייכול". אמירה זו נאמרה בעת היציאה ממצרים. באותה שעה, כל אחד הסביר פנים לחבירו, בהבטיחו אותו שיכול הוא לסמוך על המצה שאפה, במידה ולא הספיק הוא עצמו לאפות. כולם כל כך נחפזו לצאת ממצרים, עד שהיו מוכנים לתת משלהם לאחרים ובלבד שלא תתעכב היציאה ממצרים. אנו נדיבים להציע לחברנו בעת העניות, לבוא להתחלק עימנו בלחם העוני שלנו, משום שלכולנו אותה מטרה - העיקר לצאת ממצרים.

אולם עתה אנו כבר בשביעי של פסח. אנו כבר במצב שכל אחד יצא ברכוש גדול שאסף בעת מכת בכורות, ברכוש גדול שנתווסף לו בעת ביזת הים. אם אנו מוסיפים גם בשביעי של פסח, להכיר בכך, שגם הרכוש הגדול שצברנו הוא רכושו של הקב"ה, ואנו נחלוק אותו כפי דיני תורה, כאן ניכר שהפנמנו את תחושת העניות גם לעת העשירות.

במצב זה יצא הספק מליבנו האם הקב"ה יעשה שאלתנו. במצב זה נתמלא בבטחון שה"רכוש הגדול" יהיה איתנו גם כשנגיע לפסח לשנה הבאה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il