בית המדרש

  • כה - שמיטה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שמעון בן מזל

להחמיר במקום איבה

המציאות, שבה אנשים בעלי עמדות הלכתיות שונות, אוכלים ומסבים יחד , מעמידה התלבטות ביחס בין הקפדה לפגיעה בחבר, הרב יהודה עמיחי על היסודות ההלכתיים של התנהלות חברתית.

undefined

הרב יהודה עמיחי

ר"ח ניסן תשס"ח
14 דק' קריאה
להקל בדמאי כשיש חשש איבה
המשנה (דמאי פ"ד מ"ב) אומרת:
המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות ואוכל עמו בשבת הראשונה אף על פי שאינו נאמן על המעשרות בלבד שיאמר לו מעושרין הן, ובשבת שנייה אף על פי שהוא נודר הימינו הנייה לא יאכל עד שיעשר.
הירושלמי (דמאי פ"ד ה"ב) מסביר:
רבי ינאי בי ר' ישמעאל בשם רבי יוחנן בשבת של פרוטגמייא התירו מפני איבה. אמר רבי אבון כאן התירו טבלים משום דרכי שלום. רבי חנינא אמר רבי ירמיה בעי אם מפני דרכי שלום למה לי בלבד שיאמר לו מעושרין הן.
מדברי רבי ינאי נראה שהתירו בשבת של פרוגמטיא (סעודת נישואי בחור ובתולה - ר"ש) לאכול אצל חברו, למרות שאינו מאמינו על המעשרות משום איבה. על כך שאל רבי ינאי האם התירו טבלים משום דרכי שלום. רבי חנינא אמר (על-פי הסבר ספר תבונה): אם משום דרכי שלום התירו טבלים, אם כן מדוע צריך שיאמר בעל הבית שהם מעושרים? הרי משום דרכי שלום מותר לאכלם בלי אמירת בעל הבית מעושרין. אלא על כרחך שמדובר בספק טבל, ואם אומר מעושרים הן התירו משום דרכי שלום ואין להעמיד את ההיתר בסעודת מצווה.
מדברי הגר"א (יו"ד סי' קיב ס"ק לב) עולה שר' אבון אומר שהתירו טבלים משום דרכי שלום, וממילא אין צורך בסעודת מצווה. ובהגהותיו בירושלמי (דמאי פ"ד ה"ב) הוסיף שיש לגרוס בדברי ר' חנינא "אם מפני דרכי שלום למה לי בשבת של פרגמטיא" ומשמע שאין צורך שתהא שבת של פרגמטיא כלל, ולא כפי העמדת ר' ינאי שרק בשבת של פרגמטיא וסעודת מצווה התירו, אלא משמע שבכל שבת התירו משום איבה.
הרמב"ם (מעשר פי"ב ה"ג) סבר שאין צורך שתהא סעודת מצווה, וז"ל:
הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת והוא אינו מאמינו על המעשרות שואל ואוכל על פיו בשבת הראשונה בלבד, אבל בשבת שנייה אף על פי שנדר ממנו הנאה אם לא יאכל אצלו לא יאכל עד שיעשר דמאי.
הרמב"ם בפיה"מ כתב שהתירו לאכול ממי שאינו נאמן על המעשרות מכיוון שיש בכך משום דרכי שלום. ומשמע שאין צורך בסעודת מצווה מיוחדת (בחור ובתולה) אלא כל סעודה יש להתיר לאכול אצל חברו (כשלא יכול לתקן מראש) משום דרכי שלום. וכן כתב גם הרדב"ז שאין צורך בסעודת מצווה, אלא בכל סעודה שיש בה משום איבה (עיין רידב"ז בירושלמי שהביא שני הסברים בשאלה האם צריך סעודת מצווה).

להקל בפת עכו"ם משום איבה
המהרי"ל (סי' לה) הביא תשובת רבינו שמחה שלמד מדין הדמאי לכך שמותר לאכול בסעודה עם מי שאינו מקפיד על פת עכו"ם, וז"ל:
מצאתי כתוב משום רבינו שמחה דמותר לאכול פת של גוים לנזהר עם שאינו נזהר משום איבה, וראייתו מירושלמי דדמאי דהתיר דמאי כה"ג בשבת של פרוטגמא, פי' של אסיפה כגון לסעודה מצוה.
נראה לי דלא דמי להכא (חמאת עכו"ם שעליה נסב הדיון במהרי"ל), דהתם כל מאכל עם הארץ היה דמאי, ועל הלחם יחיה האדם, וכולם אוכלין דמאי והוא לא יאכל שייך איבה. וכן פת של גויים דפת הוא עיקר הסעודה דכתיב עבד לחם רב ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אפילו לקולא באיסור דרבנן, כדאיתא באשרי (פ"ד דפסחים סי' ד) דמקום שנהגו היכא דלא מצי לאישתמוטי ואיכא מחלוקת. אבל בחמאה פוק חזי כמה איכא בשוק' שאין נפשם תאיבה [הפעם] לאכול חמאה ואין כאן איבה, כ"ש וכ"ש שרוב הקהל פורשים ובטל יחיד במיעוטו.
דברי המהרי"ל הובאו בב"י, והרמ"א (יו"ד סי' קיב סעי' טו) כתב:
י"א דמי שנזהר מפת של עובד כוכבים ואוכל עם אחרים שאינן נזהרין, מותר לאכול עימהם משום איבה וקטטה, הואיל ואם לא יאכל עימהם פת שהוא עיקר הסעודה, התירו לו משום איבה. ואין ללמוד מכאן לשאר איסורין.
מדברי הב"י והרמ"א משמע שלמרות שאדם מקפיד על פת עכו"ם ומחמיר על עצמו לא לאכלו, בהיותו עם חברו ויש חשש איבה, כגון שאיננו יכול להשמט, הרי זה יכול לאכלו, אבל כשיכול להימנע מאכילת הדבר (כחמאה שיש רבים שלא אוכלים) אל לו לאכול. ולכן בשאר איסורים שאינם עיקר הסעודה, עליו להימנע מלאכול. אולם אם לא יכול לאכול את כל הסעודה הרי זה איבה שבעה"ב יצטער הרבה שאין אוכלים אצלו, על כן התירו לאכול אצלו משום איבה.
יש להעיר שהלבוש (יו"ד סי' קיב אות יד) כתב שההיתר לאכול עם מי שאינו מקפיד על פת עכו"ם נובע מכיוון שכשגזרו את הגזירה לא גזרוה אלא בפת שלמה ולא בתערובת, ועל כן אין חשש לאכול ביחד עם מי שאינו מקפיד בפת עכו"ם. אבל ברור בדברי הראשונים שיסוד ההיתר הוא משום איבה. וצ"ע מדוע הלבוש חיפש נימוק אחר ולא כתב את דברי המהרי"ל ורבינו שמחה שיש להתיר משום איבה? ושמא יש להסביר שלכאורה קשה כיצד אפשר להשוות דיני דמאי שבהם המארח צריך לומר למתארח שהפירות מעושרים, ורק אז יכול האורח לאכול למרות שאינו מאמין לו, ואילו בדין פת עכו"ם שברור שיש כאן פת עכו"ם, ואין כאן אמירה שלא תהא תערובת, מנ"ל שהדבר מותר, על כן חיפש הלבוש נימוק אחר להיתר האכילה ביחד עם מי שאינו מקפיד על פת עכו"ם. ועדיין צ"ע.

להקל במקום איבה
ראיה נוספת שיש להקל במקום איבה הביא בעל גינת ורדים (יו"ד כלל ג סי' ו) מדברי הגמ' (פסחים נא ע"ב) שהעובר ממקום למקום נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שבא לשם. הגמ' אומרת שאם אדם בא ממקום שאין עושים מלאכה בערב פסח למקום שעושין מלאכה בערב פסח אל יעשה מלאכה במקום שהגיע לשם, בגלל חומרות המקום שיצא משם. תושבי המקום שבא לשם לא יחשדו בו מכיוון שיש במקומם עוד אנשים שאין להם מלאכה בערב פסח, וא"כ שביתתו איננה בגלל הדין אלא שאין לו כעת מלאכה בערב פסח. מכאן מדייק הרא"ש (פ"ד אות ד) שאם אי-אפשר בלא מחלוקת, היה מותר לו לעשות מלאכה למרות שהטילו עליו חומרות המקום שיצא משם, משום גדול השלום, ואין כאן איסור תורה אלא נהגו לאסור מלאכה בערב פסח. מכאן מוכח שאם יש חשש איבה ומחלוקת אין לאדם להחמיר על עצמו אלא לנהוג בצורה שלא תביא לידי איבה ומחלוקת.

מעשים שהקלו משום איבה
בספר זכור לאברהם (בן אביגדור, סי' לא דף ט ע"ב) כתב שדברי הירושלמי (דמאי פ"ד ה"ב) הם יסוד הסברא שהיו רבנים (הרב אפרים נבון זצ"ל) שבביתם הקפידו והידרו לא להחזיר חמין בשבת לאש, ואילו בבואם לבית אחרים להתארח נקטו שהדבר מותר באכילה, והיו שבשבת שתו קפה אצל יהודי שהתארחו אצלו, ובלבד שגוי יבשל ולא יהודי, למרות שבביתם לא הקלו בשאלות אלו, אבל כיוון שהתירו לאכול דמאי שהחכמים אסרוהו, משום איבה, כל שכן שהקלו בדברים שנחלקו בהם הפוסקים.
בעל פתח הדביר (סי' א אות ח) נשאל על-אודות אדם שלא ידוע כחסיד במיוחד ומפצירים בו לאכול דבר שהוא מחמיר בו, וכתב על כך:
דהגם דטוב לפרסם הדבר שילמדו ממנו ויצא טוב מהפרסום ההוא בלי שום תערובת איסור ח"ו, ויסוד הכל שלא יתפאר במה שאחרים ילמדו ממעשיו הטובים, והחכם עיניו בראשו בכל האופנים ומעשיהם שאם רואה שימשך מזה איזה איבה וקטטה או במסיבה עצמה או שיתפרסם הדבר בעולם ויהיה איזה מחלוקת או איזה בזיון לת"ח ח"ו, טפי עדיף ליה לאכול עימהם אם אינו יכול למשוך ידו בהצנע לכת.
על דברים אלו הוסיף בנחמד למראה (ב"ב פ"ה ה"א דף גנ טור א) שבשו"ת שלמה הלוי (סוף חידושי הריטב"א שבת במהדורת תקסו) כתב שפעם הוזמן לשבע ברכות ונתכבד בברכות, היין היה מליוורנו שהקפיד לא לשתותו מחשש יין נסך, ושתה את היין כדי לא לבייש את בני הבית שהזמינוהו שהם שותים את היין המסופק, לכן למרות שבביתו הקפיד על היין הרי שבציבור שתה שלא להביא לידי איבה ומחלוקת. אמנם מבואר באותה תשובה שהיה רב אחר שלא שתה מהיין המסופק אלא לאחר שברך ז' ברכות נתן ליהודי אחר לשתותו, והר"ש הלוי כתב שהרב שנתן ליהודי לשתות יין זה נהג שלא כהוגן. בעל נחמד למראה (אגדות הירושלמי, בב"ב פה דף נג ט"א) מוכיח מדברי הר"ש הלוי שאין לנהוג בחומרות בפני אחרים שיכולים חלילה להיפגע מהנהגות אלו.
בספר עלי תמר (ברכות פ"ב ה"ט, עמ' צג ד"ה אמר ר"ז) כתב שמדברי הירושלמי במעשה של ר' יהודה בן פפוס והערת ר' זעירא שאין לבזות אחרים, אפשר ללמוד שת"ח המסב בסעודת מרעים אין לו להתנהג בחסידות במאכלים שמגישים לפניהם בזמן שע"י כן הוא ממעט בדמותם של המסובים ומנמיך קומתם ומדת התנהגותם החסידית, וכל שכן אם גורם זאת לבעל הבית... כמו שמבואר כאן שבאם התנהגותו במידת חסידות הוא גרמא של מתכבד בקלון חברו אין זה מדת חסידות שהוא לפנים משורת הדין ויצא שכרו בהפסדו.
למדנו שבדברים שיש בהם מידת חסידות הכל מסכימים שאין לנהוג בפני אחרים שיכולים להיפגע מכך או שיכול להיווצר מצב של איבה.

אין להקל בפני המלעיזים
הטור (או"ח סי' א) כתב:
התחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה וכן א"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכן הוא אומר לענין הבושה שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש, וכן אמר דוד ע"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אף כי היה נרדף ובורח מן העו"ג היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו.
מדברי הטור עולה שאין לאדם לחשוש מפני המלעיגים עליו, הפרישה (ס"ק ה) מביא את דברי המהרש"ל שפירש את המושגים, לעגה ובושה. מלעיגים היינו אפילו שאינו מתבייש, כגון עכו"ם מלעיג על ישראל הלובש תפילין. בושה היא שאדם מתבייש לעשות מצוה אפילו שאין מלעיגים עליו, כגון ישראל העושה מצווה בפני אנשים חשובים, לא יתבייש ללמוד ולעשות מצווה בפניהם.
הטור בנה יסודותיו כנראה על דברי הרא"ש (ארחות חיים סעי' עז) שכתב:
אל תניח דרך חסידות אף על פי שמלעיגין עליך ואל תיבוש לדבר מצוה.
מכאן שאפילו בדבר מצווה יש פעמים מושג של בושה, ועל כך באו הרא"ש ובנו הטור להזהיר שלא ימנע מלהזדרז לדבר מצווה אפילו בפני אנשים חשובים.
דין זה הובא גם ברמ"א (סי' א סעי' א) "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י". אמנם הרמ"א לא הביא את הבושה, אבל יסוד דבריו שאל ימנע אדם מלעשות מצוות מחשש לעג. וחוזרת השאלה כיצד עושה בפני האנשים החשובים הרי יש בזה חשש איבה.

שני סוגי לעז ואיבה
בפתח הדביר (או"ח סי' א ס"ק ח) חילק בין סוגי הקטטה והאיבה, כאשר יש אנשים המלעיגים על עיקר קיום המצוות, על כך כתבו הרא"ש והטור שאדם צריך להיות עז כנמר, שהם רוצים להלעיג על יראי ד' החרדים אל דברו, בכך לא חששו חכמים לאיבה ואמרו שאדם יעשה אפילו בפניהם, אולם הירושלמי (דמאי פ"ד ה"ב) ודיני אכילה בפת עכו"ם אינם אלא כאשר חלילה תיווצר איבה אמיתית, שאם אדם טרח והזמין את חברו לאכול בביתו והוא לא יאכל הרי שתיווצר איבה מצד המזמין, שאין אורחו אוכל אצלו, ובמקרה זה הורו חכמים למחמיר להשתדל לא להגיע למצב של איבה. ועדיין הדבר צ"ע מנ"ל לחלק בין שני סוגי איבה.

להחמיר כשאין איבה
שאלת ההחמרות בדינים שונים הועלתה במלא חריפותה כהמשך למחלוקות הב"י והמבי"ט בעניין שביעית ותרו"מ בשל נכרים. בצפת היו שתי קבוצות, האחת נהגה מימים ימימה וקנתה ירקות אצל הגויים, למרות שחלק גדול מהירקות גדלו בכרם או תחת גפנים. קבוצה שנייה החמירה על עצמה ולא אכלה ירקות אלא לאחר בירור מהיכן נקנו הירקות. אנשי הקבוצה הראשונה טענו על הקבוצה השנייה שאסור להם להחמיר, ואדרבא הם מוציאים לעז על הראשונים ומרבים מחלוקת. ולא עוד אלא שאנשי הקבוצה הראשונה המקלים עמדו והטילו חרם על המחמירים. שאלה זו הובאה בפני המרשד"ם (יו"ד סי' קצג) וז"ל:
על מה שעשו החכמים יצ"ו שהכריזו בנדוי וחרם לאותם המחמירים על עצמם ואינם רוצים לאכול ירקות אלא אחר החקירה מאיזה מקום הם, לא ישרה נפשי בזה ובודאי בעיני נראה שעשו שלא כהוגן והפריזו על המדה. וכי מפני שדבר פלוני מותר וירצה אחד או רבים להחמיר על עצמם יכופו אותם או יגנו אותם על כך, הא ודאי דבר כזה אין לו שחר שהרי אמרו בברכות פרק "היה קורא" שחתן פטור מקריאת שמע ורשב"ג היה קורא, וגם אמרו חתן הרוצה לקרות קורא, וכן הלכה. אע"ג דרשב"ג פליג על זה מכל מקום לדעת אלו החכמים היה ראוי למחות בחתן שרוצה לקרות ק"ש. עוד כתב הרמב"ם הלכות ט' באב וזה לשונו "בט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה אבל חסידים הראשונים כו' עד ומימינו לא אכלנו בט"ב תבשיל אפילו של עדשים אלא א"כ היה בשבת". וכפי דברי חכמי צפת י"א היה ראוי לגעור בנוהגים זה כיון שכל העולם יודעים שאין הדין כן. עוד בהלכות יום הכיפורים כתב הטור כי חסידים ואנשי מעשה באשכנז יראי א-לוקים נוהגים לעשות שני ימים, ולפעמים היו מהם עשרה והיו מתפללים ככל סדר יום הכיפור. הרי שאפילו שדבר זה הפך מה שנהגו כל ישראל שכל ישראל אוכלים ושותים ואלו מתענים, ולא עוד אלא שהם מתפללים תפלת כפור וא"עפ שהרא"ש מוחה בענין התפלה .... אבל בתענית, באיסור כל מלאכה, סליחות ווידויים שזה מצד החומרא לא היה מוחה בזה בידם, כל שכן שאין ראוי למחות במי שמחמיר על עצמו ולאסור לעצמו מה שמותר לאחרים, וכ"ש וק"ו בדבר שהרמב"ם וחכמים אחרים אוסרים באכילה ובהנייה. ועוד תימה על עצמך כל מקום שאמרו חכמים המחמיר תבא עליו ברכה כפי דעתם היה ראוי לדעתם לומר להפך ח"ו.
וכי תימא אם כן מאי האי דאמרו חז"ל בפרק מקום שנהגו אל ישנה אדם מפני המחלוקת, .... אני אומר דלעניות דעתי אפשר לומר שלא אמרו ישנה כן אלא על ההולך ממקום למקום ואפילו שדעתו להשתקע שם מכל מקום בני העיר שהולך זה לשם מחדש מקפידים שנוהג הפך מנהגם, אבל בן עיר שרוצה להחמיר על עצמו אין מקפידים בני עירו במה שרואים אותו מחמיר על עצמו בדברים שהם מקילים. וקצת נראה כן מן הלשון שאמרו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושים ולא אמרו מקום שעושים אל ישנה אחד מבני העיר. כלל הדברים שאלו ואלו דברי א-לוקים חיים וה' ישפות שלום להם ולנו הצעיר שמואל די מדינא.
המהרשד"ם הסביר שאפילו באיסור דרבנן אם הוא מאנשי המקום יכול להחמיר על עצמו, שהרי החשש לאיבה קיים בייחוד במי שבא מחוץ למקום ומביא מנהגים אחרים, אבל בן המקום יכול להחמיר בכל מה שירצה. הסברו של המהרשד"ם הוא תמוה, וכי מכיוון שהאדם הוא מאנשי המקום יש לו מקום לעורר מחלוקת יותר מאנשים שבאים ממקום אחר? אלא צ"ל שהמהרשד"ם למד שבכל מקום שאין איבה אין איסור להחמיר, ומה שאמרו לשנות רק משום המחלוקת אבל אם ידוע שלא תהא מחלוקת הרי שאין להתיר לשנות.
בספר מטה יוסף (יו"ד סי' א) נשאל על מנהגי האשכנזים בפסח לא לאכול דברים מיובשים מחשש חוזר וניעור בפסח. האשכנזים הוכרחו להתיישב בערי הספרדים, וקם חכם אחד ואמר שאין להם להמשיך לנהוג במנהגיהם אלא עליהם לשנות ולפסוק כדעת הספרדים חכמי המקום כדי שלא תהא מחלוקת. על כך כתב הרב יוסף הלוי זצ"ל שבמקום שהאשכנזים חוששים לדעת הרמב"ם שחוזר וניעור א"כ אין כאן מחלוקת חדשה, אלא חשש לדעת ראשונים מסוימת, אזי יכולים להחמיר על עצמם, ואין כאן חשש מחלוקת. דהיינו כיוון שהיה מנהג כזה והוא ידוע אין חשש איבה ומחלוקת. לפי הסבר זה צריך לומר שבמקום שאין איבה אין איסור להמשיך לנהוג כדעה מסוימת, ונראה שאפילו ברבים הדבר מותר מכיוון שאין כאן איבה מחודשת אלא זאת היא מחלוקת ישנה, והרי זה כשני בתי דין במקום אחד שאין בהם לא תתגודדו.
העולה מדברינו, שכל מקום שאין חשש מחלוקת מותר להחמיר. על-פי הסבר זה ייתכן שאפשר להסביר כמה מקרים בתלמוד ובראשונים שמצאנו שהחמירו בפני המארחים, ושמא היה ברור שם שלא יבואו לידי איבה.

באיסור דאורייתא ודרבנן אין לשנות אפילו משום איבה
הרא"ש (פסחים פ"ד סי' ד) כתב לעניין מי שהולך ממקום שלא עושים מלאכה בערב פסח למקום שעושים מלאכה שהתירו לו להימנע מעשיית מלאכה מכיוון שיש כמה בטלנים באותו המקום:
משמע הא לא אפשר בלי מחלוקת היה לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו, כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם.
מדברי הרא"ש מדייק המהרשד"ם (יו"ד סי' קצג) שאיסור השינוי הוא רק בדבר שאין בו איסור רק מנהג להחמיר, אבל אם היה בו איסור הרי שהיו צריכים להחמיר ולאסור למרות שיכולה להיווצר מכך מחלוקת.
אמנם מדברי הרא"ש "דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם" יש לדון מה הדין באיסור דרבנן, שהרי הרא"ש ביאר שאין באיסור מלאכה בערב פסח איסור תורה אלא שנהגו להחמיר, ומשמע מכאן שבאיסור דרבנן יש להשוותו לאיסור תורה, שהרי דייק לומר שנהגו בו איסור אבל איננו איסור עצמי של דרבנן, וכן כתב במטה יוסף (יו"ד סי' ב דף כד ט"א). גם בשולחן ערוך הרב (תסח סעי' יד) כתב בדברי הרא"ש שאין בהם איסור תורה או דברי סופרים, ומשמע מכאן שבאיסור דרבנן אין להקל אפילו משום איבה. ובפר"ח הוסיף להביא ראיות שגם באיסור דרבנן אין לשנות מחשש איבה.
כיסוד זה כתב גם המ"ב (סי' תסח ס"ק כג) שהקלו לשנות מפני השלום בדבר שאינו אסור מעיקר הדין אלא שנהגו בו איסור, אבל דבר שהוא אסור מצד הדין אפילו איסור דרבנן ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת, ומוטב לסבול ע"ע קטטות ולא לעבור על דברי סופרים, שהעובר על דברי סופרים חייב מיתה בידי שמים.
אמנם מדברי המהרי"ל (שו"ת סי' לה) שכתב:
אל ישנה אדם מפני המחלוקת אפילו לקולא באיסור דרבנן, כדאיתא באשרי (רא"ש פ"ד דפסחים סי' ד) דמקום שנהגו היכא דלא מצי לאישתמוטי ואיכא מחלוקת.
נראה דס"ל למהרי"ל שאפילו באיסור דרבנן ישנה לקולא כמנהג המקום ולא יביא לידי מחלוקת. בכל אופן כיוון שפשטות הלשון שרק במקום שתלוי במנהג יש להתיר איבה נראה שכן יש לפסוק ולדחוק בלשונו ולא להתיר איסור דרבנן מפני איבה.
על-פי הסבר זה מובן מה שכתב הרמ"א (יו"ד סי' קיט סעי' ז):
מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (הגהות מרדכי פ"ק דיבמות ובנימין זאב שי"ב ור' ירוחם סוף נתיב ג' בשם הרמ"ה).
העולה לנו לדינא שיש אפשרות למחמיר לא לאכול לפני המקלים אם לשיטתו הדבר הוא איסור של תורה או של דבריהם אפילו שיש חשש איבה.
על-פי יסוד זה יש להסביר את ששאלנו כיצד הטור (סי' א) אמר שלא יבוש מפני המלעיגים הרי יש איסור של איבה. אולם על-פי דברינו, במקום של איסור אין דין של איבה, ולכן לא יבוש מפני המלעיזים, אבל בדבר שתלוי במנהג על כך אנו פוסקים שאין להגיע לידי מצב של איבה, עיין פתח הדביר (או"ח סי' א ס"ק ח דף ב ט"ב).

דמאי ופת עכו"ם
על-פי הסבר זה, שבאיסור דאורייתא ודרבנן אין להקל משום איבה, יש לבאר את הדין של פת עכו"ם שהתירו לאכול ביחד עם מי שאינו נזהר מפת עכו"ם וכן את דברי הירושלמי לעניין אכילת דמאי משום איבה, הרי באיסור דרבנן אין להקל משום איבה.
מקור ההיתר בפת עכו"ם הוא מדמאי שהמארח חייב לומר שהפירות מעושרים אלא שהאורח לא מאמינו, בכל אופן התירו לו לאכול משום איבה, ומכאן למד המהרי"ל שמותר לאכול פת עכו"ם לנזהר עם מי שאינו נזהר, ולכאורה תמוה הרי בדמאי הקלו משום איבה ובלבד שבעל הבית אומר שהפירות מעושרין הן, ואילו בפת איננו יכול לומר הפת איננה פת אסורה. וכיצד למדו דין הפת מדין הדמאי?
בפת עכו"ם יש שני סוגים: א. פת נחתום. ב. פת בעל הבית, לכולי עלמא אסרו פת בעלי בתים, אולם לעניין פת נחתום כתבו הראשונים (רמב"ם פי"ז מאכלות אסורות ה"יב, שו"ע יו"ד קיב סעי' ב,ג) שיש המקילים ויש מחמירים. האיסור בפת נחתום איננו מוחלט, אלא יש מקומות הנוהגים ויש שלא נוהגים בו. בפת זו שיש הנזהרים ויש שלא נזהרים בה בלבד התירו הראשונים לאכול למי שנזהר עם מי שאינו נזהר, אבל נראה מכאן שבפת בעלי הבתים האסור אין היתר זה נוהג, אפילו אם יהיה יהודי שיאכל פת בעל הבית אין לאכול עמו ואפילו בחשש איבה. כמו כן התירו בפת נחתום בלבד משום איבה, אבל בחמאה שאין הכול אוכלים אותה אפילו שגם בה יש נוהגים להקל, בכו"א המחמיר על עצמו אין לו להקל בפני אחרים אפילו משום איבה, מכיוון שיכול לומר אינני תאב לחמאה, וכך דייק הש"ך (סי' קיב ס"ק כו).
הש"ך (סי' קיט ס"ק כ) הקשה כיצד הרמ"א פסק (סי' קיט סעי' ז) שמותר לאכול אצל חברו אפילו שמחמיר מכיוון שלא יכשילוהו ואילו לעניין פת עכו"ם (סי' קיב סעי' טו) כתב שהתירו משום איבה לאכול כדעת המקל. ותרץ:
דשאני התם דפת (עכו"ם) שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה (כמ"ש דלא חמיר איסוריה) וכמ"ש הרב שם.
דהיינו ההיתר לשנות משום איבה הוא כשלא חמיר איסוריה, והיינו דבר שתלוי במנהג, אבל דבר שאיננו תלוי במנהג אלא איסורי דרבנן איננו יכול לשנות, והרי זה אסור לו לשנות אפילו מחשש איבה.
הלימוד מדמאי הוא מכיוון שרוב עמי הארץ מעשרים, ובעל הבית אומר שעישר, התירו לסמוך על אמירה זו משום איבה, וכן בפת נחתום שיש נוהגים היתר וממילא אין כאן איסור ודאי והוא לא אוכל את הפת עצמה אלא אוכל עמו בשלחן שיש חשש לתערובת הרי שהקלו משום איבה.

מהו איסור ומהו מנהג
בספר חלקת בנימין (יו"ד סי' קיב סעי' טו, ביאורים ד"ה י"א) הקשה בדבר שנחלקו השו"ע והרמ"א, כאשר השו"ע מחמיר והרמ"א מקל, ויש אחרונים שכתבו להחמיר, וכעת המחמיר והמקל יושבים יחדיו, האם חשיב כמחמיר מעיקר הדין ואיננו יכול להקל משום איבה או שמא קיבל עליו להחמיר וא"כ שייך כאן איבה.
נראה שיש לחלק בין אם זוהי קבלה מוכרחת, כגון קבלת הספרדים את הב"י ופסיקותיו, האשכנזים את פסיקות הרמ"א, א"כ אין כאן מצב של אפשרות לקבל או לא לקבל את ההנהגה, אלא אלו דינים (מלבד מקרים יוצאי דופן מיוחדים). אולם בכל דבר שאין קבלה מוחלטת בגלל עדה או נדרים (עיין יו"ד סי' ריד סעי' ב), הרי שתלוי באדם, ברצונו מקבל וברצונו לא מקבל את החומרא, בכך יש להקל משום איבה. וכן בכל דבר שאין בוודאי איסור, כגון פת עכו"ם שהם אוכלים בשולחן אחד וייתכן שתהא תערובת הרי שאין כאן איסור בוודאי, וכן ביין שיש חשש שמא יש בו איסור, אבל לא ידוע שיש כאן איסור כלל (מהר"ש הלוי), במקרים אלו התירו לאכול משום איבה, אבל בודאי איסור דאורייתא או דרבנן אין להקל משום איבה.

שמיטה
אם נבוא לדון בעניין שמיטה, הרי שאדם מעדה מסוימת שקיבלה הנהגותיו של רב מסוים (עיין שו"ת הרשב"א סי' רנג), או המקבל את שיטת פוסק מסוים כנדר, והוא מחויב לקבלה זו בצורה מוחלטת ואיננו יכול לשנות אותה, לגביו הדבר הוא כאיסור ואיננו יכול להקל אפילו כשמתארח אצל אחר המקל, ויש חשש איבה. אולם אם השאלה הנדונה איננה שייכת בשיטה הלכתית מסוימת, אלא כל אדם יכול לעשות בה כרצונו, או שאדם אמר הריני מחמיר על עצמי רק כשאפשר או שהמציאות מסופקת, הרי שבשעה שמתארח אצל חברו יכול להקל משום איבה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il