ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת שמיני | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא שמיני Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תש"ס-תשס"א

רעיונות לפרשת שמיני


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

השרץ השורץ על הארץ
פעמים רבות חוזרת התורה על איסור אכילת שרצים. לא מצאנו איסור בין איסורי המאכלות, אשר התורה חוזרת עליו פעמים כה רבות. דרכם של חז"ל, כשהם מוצאים איסור החוזר על עצמו פעם אחר פעם, שהם מוצאים בכל חזרה הסבר לעוד פרט מפרטי ההלכה. אך לא כך דרשו את חזרת התורה על איסור אכילת השרצים. בגמרא נאמר שכל חזרה באה להכפיל את האיסור, עד שהאוכל את שרץ העוף, למשל, עובר שישה לאוין! לשם השוואה, האוכל כזית מבשרו של ה"דבר-אחר" אינו עובר אלא בלאו אחד ויחיד.

מה ראתה א"כ תורתנו להחמיר כל כך בדינם של החרקים הקטנים? נראה א"כ לומר כי היא הנותנת. דווקא קטנותו של החרק גורמת לאדם לזלזל בו. ודווקא בנטייה הזאת באה התורה לטפל. האדם הגדול והחשוב לומד להכיר את מקומו בעולם כאשר הוא לומד להעריך את המשקל הסגולי הנמצא בכוחות החיים ובחכמת הבורא המתגלים באותו חרק קטן. חז"ל אף אמרו: "מפני מה נברא אדם אחרון לכל מעשה בראשית? שאם תזוח דעתו עליו, יאמר לו: יתוש קדמך".

המדע המודרני מלמד את האדם מהו כוחו של החרק. בעידן שבו למדנו כי הכחדה של מין חרקים אחד ויחיד יכולה לשבש את כל האיזון בטבע, בעידן שבו יודע כל חקלאי כי כל הטכנולוגיה של חמרי ההדברה קורסת בפני כוח החיים וההישרדות של מיני החרקים - לומד הוא האדם את מקומו האמיתי גם ביחס לחרקים הקטנים השורצים על הארץ.
מי שמגיע להכרה כזאת, בו מתקיים הפסוק: "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים... - אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מיטמאים בשרצים כשאר אומות, דיים.

חטיף לטף
חיים מלא הוא העולם,
חיים נותן הבורא לכולם:
גם לגדולים, אדם ובהמה,
גם לקטנים, תולעי אדמה.
בגדולים נביט על גדולתו,
ובקטנים נראה את חכמתו.
כולם, כולם, מחי ועד מת,
עליהם תצוה תורת אמת.

מכל עולמו בחר הא-ל,
בנו, עמו, עם ישראל.
באהבה קרב את האבות,
ולנו נתן תורה ומצוות.
ומכל בני אדם ונוח,
רק לנו ניתן הכוח,
לראות איך דבר א-לוקים
כל צומח וחי מחיה ומקים.
ועל כל חי, מגדול ועד דל,
מלאך מכה ואומר לו: גדל.

ציוה לעמו, עם סגולה,
לבלתי אכול טריפה ונבילה:
לא "דבר-אחר" ולא שרץ,
ולא כל חי הרומש על הארץ;
רק דג ובהמה כשרה
וכל חיה טובה וטהורה

ה' א-לוקינו, נותן התורה,
אותנו הזהיר מכל עבירה;
ומשקל נתן לכל איסור,
לדעת מה קל ומה חמור
ואם נביט על אלה השנים,
אשר בשתי כפות המאזנים,
נראה כי זה היתוש ,
הנראה כה קטן וכחוש,
פי ששה כבד הוא יותר,
משכנו ה"דבר-אחר".
אין זה מקרה או טעות,
אלה הן מצוות הכשרות:
שאם תראה אדם בן-נוח
אשר דעתו עליו תזוח,
לו תוכל לומר בלחש:
לא לך גאות וכחש;
כי בסדר בריאת עולם,
אתה נבראת אחר כולם;
ואף זה, היתוש הקטון,
לפניך נברא הוא ראשון.



וידום אהרן (תשס"א)
האסון הגדול שאירע לאהרן הכהן ביום חנוכת המשכן מלמד אותנו רבות על צורת ההתמודדות עם תופעה קשה זו, של המוות.
תגובתו של אהרן היא שתיקה. "וידום אהרן". יש שתיקה של הלם. האדם אינו מעכל את מה שעבר עליו ומסרב להאמין. אצל אהרן המשמעות היא שונה, כפי שמפרש הרשב"ם: "וידום אהרן מאבלותו, ולא בכה ולא התאבל". הדומיה היא דומיה של קבלה והשלמה. אמנם בדרך כלל ההלכה מצווה להתאבל, אבל כאן נדרש מאהרן להמשיך בעבודת המקדש למרות האבל הכבד. מישאל ואלצפן נדרשו לשאת את גופות המתים החוצה כדי לאפשר לעבודה להימשך. אלעזר ואיתמר נצטוו להמשיך בעבודתם ולהימנע מפריעת הראש ומקריעת הבגדים. משימת האבל נמסרה לכל עם ישראל, והופקעה ממשפחתו. רק את שעיר החטאת נמנעו בני אהרן מלאכול בגלל אבילותם.

משמעות עמוקה ישנה לדברים אלו ביחס לאבל. האבל, שעולמו חרב עליו, דומה כי אין לו בעולמו אלא את אבלו. כל העולם "מת" כביכול, עם הנפטר, וטעם החיים אבד. לא זו היא דרכה של תורה. אמנם הנפטר עזב את החיים, אבל החיים לא נפסקים. העולם ממשיך להתקיים, והאחריות להמשך קיומו ותיקונו נשארת על כתפיהם של החיים בו. חשוב מאד להתאבל. זוהי מצוות עשה מן התורה, ומי שאינו מקיים אותה כראוי אינו אלא אכזרי! אבל פני הכל ממשיכות להיות נשואות אל החיים ולא אל המתים, אל העתיד ולא אל העבר. מן האבל על המת יש לשאוב כוחות לפעול בחיים, ואף יש לקחת ממנו את תחושת האחריות להמשיך את מפעל חייו של הנפטר, לאחר שאין מי שימשיך אותו בחיים.
כאן התהפכו היוצרות. המשך מפעל חייהם של נדב ואביהוא, עליו קיפחו את חייהם, חייב דווקא את הקרובים ביותר שלא להתאבל. את משימת האבל לקח על עצמו העם כולו.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il