ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פסח - על שום מה? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה דרכי לימוד הדרכות כלליות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ"ט אדר תשס"ב

פסח - על שום מה?

להתחדש ולחדש בלימוד התורה



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
צפריר בן עזרא הכהן

פסח - צורה או תוכן?
שנינו במסכת פסחים 1 :
"רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו', מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו' מרור על שום שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם וגו', ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

החיוב של כל אדם לראות כאילו הוא עצמו יצא ממצרים כולל גם את החיוב לדלות מחג הפסח בכל שנה ושנה את הרלוונטיות לאותו זמן, להתקשר למהות של החג. המהות של חג הפסח היא "פסח מצה ומרור", ישנם שלשה יסודות רוחניים שבאים לידי ביטוי בחג הפסח. עניינה של המצה ברור, על שם שלא הספיק הבצק של אבותינו להחמיץ - לזכור את יציאת מצרים ואת הגאולה המהירה. גם עניינו של המרור מובן, כאשר אדם נגאל ממשהו הוא כל הזמן מתעורר להזכיר לעצמו מה הוא עבר, וממילא את גודל הנס כתוצאה מגודל השעבוד. אולם עניינו של הפסח, על שם פסיחת ה' על בתי ישראל במכת בכורות, דורש ביאור.

באופן ראשוני ניתן לומר, כי המצה והמרור מבטאים את התוכן של החג - שעבוד וגאולה - ואילו הפסח מבטא את הצורה שבה הכל קרה. אם נבין כך, יוצא שיש בפסח שני יסודות של מהות, ויסוד אחד של 'איך'.

האם אכן משמעות ה"פסח" היא רק הצורה שבה יצאו התכנים של החג לפועל, או שה"פסח" טומן בתוכו גם יסוד עצמאי של מהות? כדי לענות על שאלה זו, נתבונן בסיפור המתואר במסכת פסחים 2 , ותוך כדי ההתבוננות נשאל כמה שאלות.

הלל הבבלי, ששימש שני גדולי הדור
תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.

אנו רואים שקיים קשר ישיר בין שכחת ההלכה לבין חוסר השימוש. עוד נרחיב בכך, ובנתיים נמשיך:
שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחים את השבת! אמרו לו מנין לך? אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת?

נשים לב לשלשה שלבים בתשובתו של הלל: התשובה הראשונה היא תשובה ללא מקורות, ללא בסיס הלכתי, אלא נתינת כיוון: 'עוד לפני שאני מוכיח לכם שאני צודק, ברור שאני צודק, כי בכל השנה יש קרבנות ציבור שדוחים את השבת'. כנראה שאדם שמשמש את גדולי הדור זוכה לתכונה כזו, שכאשר הוא נשאל שאלה מסויימת הוא כבר יודע את הכיוון.

הלל ידע לא רק את הכיוון, אלא גם את הבסיס ההלכתי המדוייק, והוא מתחיל בגזירה שוה, ומסיים בקל וחומר. גם כאן יש להתבונן בסדר הדברים, מדוע הלל לא התחיל בקל וחומר שיכול כל אדם לדרוש מעצמו, אלא בגזירה שוה שצריכה להתקבל במסורת?
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם העצלות שהיתה בכם, שלא שימשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.

"התחיל מקנטרן בדברים" - מה פשר הדבר? לשם מה הנשיא מקנטר את הציבור שלו?
אמרו לו רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו?"אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי.

פתאום גם הלל שוכח. איך יכול להיות? הרי הוא שימש את שני גדולי הדור?
אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.

לפעמים הולכים לגדולי דור לשאול מהי ההלכה, והם אומרים "פוק חזי מאי עמא דבר, תראה מה הציבור עושה". יש לציבור סיעתא דשמיא שהוא עושה נכון.

שימוש תלמידי חכמים - תורה חיה

בברייתא זו מתואר הקשר שבין היכולת לזכור את ההלכה, להמשיך את שושלת ההלכה נכון, לבין השימוש של גדולי הדור. כדי להבין יותר את העניין, נחזור לנושא שעסקנו בו רבות בעבר על הצורה שבה גדל אדם בישיבה. מצד אחד, אני נתבע להרגיש ש"בשבילי נברא העולם" 3 . על כתפי מוטלת אחריות של יחוד ומיחודיות, אחריות של משהו שרק אני יכול להופיע בעולם, ואף אחד אחר לא יכול להופיע במקומי. אולם, כשאני אומר זאת מתמלא ישות עצמית, הרגשת קיום, ותחושה זו עלולה להביא אותי לכך שלא אקשיב למוסרי התורה. לכן צריך גם להתבטל; אולם גם התבטלות מופרזת היא סכנה גדולה שאני אעלם. יתר על כן, אם אתבטל יותר מידי זו תהיה ענווה פסולה. אז איך בונים מערכת יחסים לכתחילה בין העצמיות לבין ההתבטלות?

אחת התשובות המרכזיות לשאלה זו, שמבטיחה לאדם מצד אחד את ההמשכיות והחיבור עם הדור שלפניו ועם הדור שלפני פניו, שידע שהוא ממשיך נכון את הכיוון, ומצד שני שהוא יגלה בעולם את כל מה שצריך להתגלות על ידו - היא שימוש תלמידי חכמים. מה יש במושג הזה, שהוא כל כך מבטיח שהאדם ימשיך נכון ומצד שני לא יעלם?

שימוש תלמידי חכמים הוא החיכוך המתמיד של האדם עם תורה חיה. אדם יכול ללמוד מתוך הרבה ספרים וקלטות, הוא נפגש עם הרבה ידע חשוב, אבל זה לא מספיק. פגישה עם תלמידי חכמים, עם תורה חיה, מובילה את האדם לכך שמצד אחד הוא אומר את עצמו, כי שימוש חי ובריא כולל בתוכו שהתלמיד חכם יוודא שהתלמיד אומר גם משהו משלו, אבל מצד שני אם התלמיד טועה מתקנים אותו.

כאשר הלל הבבלי אומר מהו המקור לכך שהפסח דוחה את השבת, התשובה סדורה בפיו. הוא מתחיל במה שקיבל, וממשיך את מה שהוא אומר. לעומת זאת, אדם שאינו משמש עלול להגיע למצב שבו הוא שוכח מה ההלכה, או שהוא אינו יודע אם ההלכה מתאימה כרגע. הוא לא יודע אם בהלכה החדשה הוא ממשיך את הדבר הישן או לא. שימוש תלמידי חכמים הוא תורה חיה.

ר' אלעזר בן ערך - שכח תלמודו
כשאנו מתבוננים בחייו של רבי אלעזר בן ערך, מקבל היסוד של שימוש תלמידי החכמים משמעות מרתקת.
ר' אלעזר בן ערך מתואר כגדול התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי. כאשר רבן יוחנן בן זכאי מתאר את היחס בינו לבין תלמידיו האחרים הוא אומר 4 :
חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי... הוא היה מונה שבחן: רבי אלעזר בן ערך כמעיין המתגבר.... אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ורבי אלעזר בן הורקנוס עמהם, ורבי אלעזר בכף שניה - מכריע את כולם.

רבן יוחנן בן זכאי אומר - אם אתם רוצים לראות תלמיד חכם רציני תראו את ר' אלעזר בן ערך, הוא גדול התלמידים שלי. והנה מסופר במסכת חגיגה 5 :
תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך, ור' אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמרו לו רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה, אמר לו לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו?

רבי אלעזר מבקש מרבן יוחנן שילמד אותו פרק במעשה מרכבה, ורבן יוחנן משיב לו - אתה לא ראוי. מה תלמיד יכול לענות במצב כזה? האפשרות הפשוטה היא שיאמר סליחה, אם התלמיד מלא נחישות הוא יכול לומר שאם הוא בכל זאת בא אז אולי הוא בכל זאת מתאים... הברייתא ממשיכה:
אמר לו רבי הרשיני לומר לפניך דבר אחד שלימדתני אמר לו אמור... מיד פתח רבי אלעזר במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה פתחו כולם ואמרו שירה... נענה מלאך מן האש ואמר הן הם מעשה מרכבה, עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים, אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך. וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך, אמרו אף אנו נדרוש במעשה מרכבה, פתח ר' יהושע ודרש... אמר אשריכם ואשרי יולדתכם אשרי עיני שכך ראו... אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנים לכת שלישית (של כיתות היושבים לפני השכינה - רש"י).

נשים לב להבדל הגדול שבהתייחסותו של רבן יוחנן בן זכאי לרבי אלעזר בן ערך לעומת התייחסותו לתלמידיו האחרים. רבי יהושע ורבי יוסי הכהן משתבחים יחד עם תלמידיהם, ואילו שבחו של רבי אלעזר בן ערך הוא בו עצמו. עובדה זו תקבל משמעות בהמשך הגמרא:
איני? והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר שלשה הרצאות הן, ר' יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא הרצה דברים לפני ר' יהושע, חנניה בן חכינאי הרצה לפני רבי עקיבא, ואילו רבי אלעזר בן ערך לא קא חשיב! דארצי וארצויי קמיה קחשיב, דארצי ולא ארצו קמיה לא קחשיב (שהרצה לפני אחרים ואחרים הרצו לפניו - רש"י).

שלש פעמים למדו תלמיד ורב במעשה מרכבה, ושואלת הגמרא מדוע לא נמנה עמהם גם רבי אלעזר בן ערך, שהרצה במעשה מרכבה לפני רבן יוחנן בן זכאי? מתרצת הגמרא - הדגם של תלמיד חכם חייב להיות "ארצי וארצי לאחריני", אחד שמפתח תכונה בנפש שבה הוא מקבל וגם מוציא. רק תכונה כזו מבטיחה לאדם התפתחות נאותה כתלמיד חכם.

כשמת רבן יוחנן בן זכאי, הלכו כל תלמידיו ליבנה - מלבד רבי אלעזר בן ערך, שהלך עם אשתו על האימאוס. למה הוא לא הרגיש את החיסרון? כי הוא היה כמעיין המתגבר. בשלב כלשהו הוא מרגיש שחסרה לו הקבלה מאחרים, אז הוא מציע לאשתו לחזור, אבל היא מייעצת לו להישאר - הם זקוקים לך, ולא אתה להם. ומסיים המדרש שר' אלעזר שכח תלמודו, עד כדי כך שבמקום לקרוא "החודש הזה לכם" הוא קרא 'החרש היה עמם'. כיצד ר' אלעזר התייבש, הרי הוא היה מעיין המתגבר, מעיין שמנביע מתוכו כל הזמן!

ר' אלעזר שכח את תלמודו כי הוא שכח את השורש. מעיין אינו יכול להתקיים בצורה מנותקת. אם אדם מפסיק לקבל, להיות תלמיד - הוא מתייבש, ויהא התלמיד ככל שיהא. התייבשות רוחנית יכולה לבוא משני צדדים - אדם שלא מוציא מעצמו מתייבש, כי השותפות של כל אדם בבניין הרוחני שלו היא קריטית, וגם אדם שמפסיק לקבל מתייבש. כך אומר הלל הבבלי לחכמי ארץ ישראל: נשתכחה ממכם הלכה כי לא שימשתם את גדולי הדור. כשאדם לא שומר על קשר חיוני על התורה, שבו הוא מקבל ומוציא, הוא לא רוכש את התכונות המשאירות אותו בכיוון הנכון.

ואם נשאל, מה קרה להלל הבבלי שגם הוא שכח תלמודו? ממשיכה הגמרא במסכת פסחים:
אמר רב יהודה כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים, ואמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי...

ברגע שבו אדם מתייהר הוא משמיט את תכונת התלמיד, ומפריז בביטוי העצמי. אדם צריך לשמור תמיד על האיזון, לא להפריז בביטוי העצמי כשם שהוא לא מפריז בביטול העצמי.

פסח - שילוב הפעולה האנושית עם הפעולה האלוקית
ומכאן - נחזור לפסח.
פתחנו בשאלה מהו היסוד המתבטא ב'פסח' - האם הוא מבטא רק את הצורה שבה באו לידי ביטוי התכנים של שעבוד וגאולה, או שיש בו יסוד רוחני בפני עצמו. לאור מה שנתבאר, ניתן לומר שהפסח טומן בתוכו את יסוד השילוב שבין הפעולה האנושית לבין הפעולה האלוקית. יש דברים שהם מוחלטים, כמו השעבוד במצרים והגאולה משם שהם גזירות אלוקיות, אבל יש דברים התלויים במעשה האדם. הקב"ה פסח על בתי ישראל רק כשהם שמו דם במשקוף, אם אדם לא פעל בעצמו הקב"ה לא פסח עליו. זהו הלימוד הגדול של רבן גמליאל, לא רק ה'מה' מלמד על התוכן של החג, לא רק השעבוד והגאולה, אלא גם ה'איך' שהחג הזה קרה. יש כאן יסוד של מהות בהתפתחות האדם, הקב"ה פועל את שלו אם האדם פועל את שלו, ואם האדם לא פועל את שלו הקב"ה מדלג עליו.

גם בהתפתחות הרוחנית של האדם, שאלת ה'איך' היא שאלת מפתח. פעם שאלו תלמיד חכם גדול, האם אפשר ללמוד שיעורים מקלטות? אפשר ללמוד הרבה תוכן, אבל לימוד כזה הוא יבש. בשימוש חי של תלמידי חכמים אדם רואה עד כמה רבו חי את התורה, מה הוא מדגיש יותר ומה פחות, לפעמים הוא מקבל ממנו נזיפות קלות ופחות קלות, וכך האדם ממשיך את מסורת הדורות מצד אחד ובונה את הקומה היחודית לו - מצד שני.


^ 1 פרק עשירי, בגמרא בדף קטז ע"א – ע"ב.
^ 2 סו ע"א.
^ 3 משנה סנהדרין פרק רביעי (בגמרא בדף לז ע"א).
^ 4 משנה מסכת אבות ב, ח.
^ 5 יד ע"ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il