יום ו' כ"ה ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ח

מי האיש החפץ חיים

גליון 446



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה

פרשת השבוע פותחת בפסוקים:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן"
(ויקרא יד, א - ב).

אומרים חז"ל במדרש רבה (פרשה טז קטע ב'):
"זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב (תהלים לד) 'מי האיש החפץ חיים'. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: 'מאן בעי למזבן סם חיים'? אודקין עליה ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, א"ל: תא סק להכא זבון לי. א"ל: לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך. אטרח עליה, סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק 'מי האיש החפץ חיים' מה כתיב בתריה 'נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב'. א"ר ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'. א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו 'מי האיש החפץ חיים' לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע", עכ"ל המדרש.

הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת מעשה זה בשינוי מעט (בדף י"ט ע"ב):
"מכריז רבי אלכסנדרי 'מאן בעי חיי, מאן בעי חיי'? (רבי אלכסנדרי יצא לרחובה של עיר והיה מכריז ואומר: מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?) כנוף ואתו כולי עלמא לגביה, אמרי ליה: הב לן חיי (התקבצו מסביבו הרבה אנשים לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור). אמר להו (רבי אלכסנדרי): 'מי האיש החפץ חיים' וגו' 'נצור לשונך מרע' וגו' (סור מרע ועשה טוב וגו'). שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה [אלך] ואתגרה בשינה ת"ל 'סור מרע ועשה טוב' אין טוב אלא תורה שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'.

למעשה, מה חידש הרוכל לר' ינאי, ומה חידש ר' אלכסנדרי לאותם אנשים?
והסבירו המפרשים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע". יש מי שחושב שם הוא מדבר לשון הרע, העונש שלו בשמים. בא הרוכל והודיע להם טעותם - אם אתה מדבר לשון הרע על ראובן, הוא גם ידבר עליך בכפליים, ואז אין לך לא עולם הזה, ולא עולם הבא.
"מי האיש החפץ חיים" - בעולם הזה, "אוהב ימים לראות טוב" - בעולם הבא.

תשובה מלשון הרע - פלא הרפואה של הצרעת

כתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ " (ויקרא יד, א - ג).
בעל " אור החיים הקדוש " האריך להסביר שחולי הצרעת הוא קשה מאוד וכמעט אין לו תרופה. ובא הפסוק ואומר "והנה נרפא נגע הצרעת " מן הצרוע " - פירוש: מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו, וז"ל: "עוד נראה לפרש עז"ה להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, וכו', והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה לאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים לזה כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הטבע מחדש וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים, אף על פי כןעל ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו, וישוב מחטאתו ויטהר לשונו, ויראה כי הפך הנגע את עינו - בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת המוציא שם רע . והכרח הדבר והוכחתו ביום טהרתו שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו הנזכר אף על פי כן נטהר בזה, ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה טבעי כחושבי מחשבות און, וישמור פיו ולשונו והוא מה שגמר אומר "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" פי', מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו", עכ"ל.
והכהן הוא הקובע, ואפילו הוא עם הארץ, והרב אומר לו: תגיד "טהור", תגיד "טמא". כי הכהן שהוא איש קדוש נבחר להקריב אשם לה', ואם הוא אומר 'טמא' - אז טמא, ואם הוא מטהר - אז הוא טהור.

ועשו סייג לתורה
בסוף הפרשה כתוב שאדם צריך לעשות סייג לעצמו - עשו משמרת למשמרתי: "והזרתם את בני ישראל וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו, לא).
יש רמז בדבר על פי המאמר הידוע של האלשיך הקדוש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם " - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, היינו בתוך עם ישראל שהאדם הוא משכן לשכינה, ועליו להזהר שלא ירחיק את השכינה ממנו. וראינו לעיל שחייב אדם לעשות סייג לעצמו, וכדברי רבותינו במסכת אבות (א, א) שאמרו אנשי כנסת הגדולה "ועשו סייג לתורה".


ואשלם ניחומים לו ולאבליו
בזוהר הקדוש בפרשת משפטים דף ק"ו ע"ב (מובא ב'חוק לישראל' פרשת ראה יום שלישי) אומר:
"תא חזי (בא וראה) מה כתיב (ישעיה נז) 'וילך שובב בדרך לבו' וכתיב בתריה 'דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו' (ומפרש, מה שכתב) וילך שובב - אף על גב דחייבין עבדין כל מה דעבדין בזדון (אע"פ שהרשעים עושים כל מה שעושים במזיד) דאזלין בארחא דלבייהו (שהולכים בדרכי לבם הרע) ואחרנין עבדין בהו התראה ולא בעאן לצייתא לון (ואחרים עושים בהם התראה ואינם רוצים לציית להםן, ע"כ לא היו ראויים לרפואה) בשעתא דתבין בתיובתא ונטלין ארחא טבא דתיובתא הא אסוותא זמינא לקבליהו (בשעה שהם חוזרים בתשובה ומקבלים עליהם ללכת בדרך הטובה הרי רפואת נפשם מוכנת מיד לפניהם). השתא אית לאסתכלא אי על חייא אמר קרא או על מתייא אמר קרא, דהא רישא דקרא לאו איהו סיפא, וסיפא לאו איהו רישא (עתה יש להסתכל ולעיין אם על החיים מדבר הכתוב או על המתים, כי ראש הפסוק אינו כסופו, וסופו אינו כראשו), רישא דקרא אחזי על חייא (שכתוב וארפאהו)וסופיה אחזי על מתייא (שכתוב ואשלם ניחומים לו ולאבליו. ומתרץ), אלא קרא אמר בעוד דבר נש איהו בחייו והכי הוא וילך שובב בדרך לבו בגין דיצר הרע דביה תקיף ואתתקיף ביה ועל דא אזל שובב ולא בעי לאתבא בתיובתא, קודשא בריך הוא חמי ארחוי דקא אזלין בביש בלא תועלתא (הקב"ה רואה דרכיו שהולך ברע בלא תועלת) אמר קודשא בריך הוא אנא אצטריכנא לאתקפא בידיה (אומר הקב"ה אני צריך להחזיק בידו ולסייעו על התשובה) הדא הוא דכתיב דרכיו ראיתי וארפאהו, דקא אזלין בחשוכא אנא בעי למיהב ליה אסוותא, הדא הוא דכתיב וארפאהו קודשא בריך הוא איהו אעיל בלביה ארחיה דתיובתא ואסוותא לנשמתיה. (ועל מש"כ) ואנחהו (שואל) מאי ואנחהו, כמה דאת אמר לך נחה את העם (פי' שהוא לשון הנהגה, והיינו), אנהיג ליה קודשא בריך הוא בארח מישר כמאן דאתקיף בידא דאחרא ואפקיה מגו חשוכא (הקב"ה מנהיגו בדרך הישר כמי שמחזיק בידו של אחר ומוציאו מתוך החושך). (ומש"כ) ואשלם נחומים לו ולאבליו, הא אתחזי דמיתא איהו (ממש"כ 'לאבליו' משמע שהוא כבר מת), אין, ודאי מיתא איהו וקיימא בחיין (ודאי שהוא מת ועומד בחיים), דהואיל ואיהו רשע מיתא אקרי (שכיון שהוא רשע נקרא מת. א"כ) מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו, אלא קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא (עושה חסד עם בני אדם) דכיון דעאל מי"ג שנין ולהלאה פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה חד מימיניה וחד משמאליה כד אזיל בר נש בארח מישר אינון חדאן ביה ואתקיפו עמיה בחדוה מכרזן קמיה ואמרין הבו יקר לדיוקנא דמלכא, וכד אזיל בארח עקימו אינון מתאבלן עליה ומתעברן מניה (כשנכנס אדם לגיל י"ג שנים הקב"ה מצוה שילוו אותו שני מלאכים השומרים אותו, אחד לימינו ואחד לשמאלו, כמ"ש 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך'. וכשאדם הולך בדרך הישר המלאכים שמחים עימו ומכריזים לפניו ואומרים תנו כבוד למי שיש לו צלם של המלך ב"ה, וכשהולך בדרך עקום אלו המלאכים מתאבלים עליו ועוברים ומסתלקים ממנו) כיון דאתקיף ביה קודשא בריך הוא ואנהיג ליה בארח מישר (כיון שהקב"ה מנחה אותו בדרך הישר) כדין כתיב ואשלם נחומים לו ולאבליו, ואשלם נחומים לו בקדמיתא דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא ועל מה דעבד השתא ותב בתיובתא ובתר כן ולאבליו אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה, והשתא דאתהדרו בהדיה הא ודאי נחומים לכל סטרין (תחילה אשלם ניחומים לו על שהתחרט על מעשיו וחזר בתשובה, ואח"כ הקב"ה משלם ניחומים לאבליו - אלו המלאכים שהיו מתאבלים עליו כאשר נסתלקו ממנו) והשתא איהו חי ודאי, חי בכל סטרין אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי כדין אקרי בעל תשובה (וכעת הוא חי בכל הצדדים, שמלבד שהוא חי בעולם הזה, הוא אחוז בעץ החיים והוא נקרא בעל תשובה) דהא כנסת ישראל תשובה אוף הכי אקרי ואיהו בעל תשובה אקרי וקדמאי אמרו בעל תשובה ממש ועל דא אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (בו) במקום שבעלי תשובה עומדים. דוד מלכא אמר (תהלים נא) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו' לך לבדך, מאי לך לבדך, אלא בגין דאית חובין דחטי בר נש לקודשא בריך הוא ולבני נשא, ואית חובין דחטא לבני נשא ולא לקודשא בריך הוא, ואית חובין דחטי לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לבני נשא (אחרא), דוד מלכא חב לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לבני נשא", עכ"ל.
חזרה למעלה