ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא יבמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן ה'תשס"ב

האם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה?

מסכת יבמות: דפים פט', צ'



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

נדון כאן בג' סוגי דרבנן על פי הסוגיא במסכת יבמות:
1. תקנות רגילות וסייגים.
2. מיגדר מילתא.
3. "עת לעשות לה'"

א. תקנות רגילות וסייגים
יש תקנות שרבנן תקנו לא על מנת לעשות סייג לתורה אלא בגלל שרבנן ראו שיש צורך לתקן. ויש סייגים שרבנן עשו למשמרת לדין התורה, ולפעמים עקרו דבר מן התורה כדי לעשות סייג לתורה. בענין זה יש מחלוקת אמוראים בסוגיין: לרב חסדא חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה כדי לעשות סייג לתורה רק בשב ואל תעשה ולרב נתן ברבי אושעיא חכמים יכולים לעקור גם בקום ועשה כדי לעשות סייג לתורה. נדון תחילה בדברי רב חסדא שהלכה כמותו ובהמשך בדברי רב נתן ברבי אושעיא.

דוגמא לתקנה בסוגיין הוא הדין במפריש תרומה טמאה, שאף על פי שמן התורה התרומה חלה והפירות מתוקנים, מדרבנן אם עשה כן במזיד יש צורך לתרום שוב. כאן אין סייג לשום דין תורה שמצריך לתרום שוב אלא תקנה דרבנן לשמור על פרנסת הכהנים ואף על פי שמן התורה יש דין "מן החלבו ממנו" לתרום מהמשובח ביותר, אין כאן סייג שמא יתרום באיסור, שהרי מן התורה התרומה חלה. אלא יש תקנה דרבנן לטובת הכהנים. וכן מצאנו בדין "הולד ממזר מזה ומזה" שאין סייג לתורה אלא תקנה דרבנן כדי להאמין לאשה וחזוק מדרבנן למודל שהם יצרו כאן. וזהו המצב גם באיזמל ובזריקת דם טמא וגם בסוגיין מצאנו כן באיסור לתקוע בשופר או ליטול לולב בשבת וכו'.

ויש לעיין לגבי הסמכות של חכמים בכל הנ"ל שהרי אין מקור בסוגיין שיש להם כח לגזור בכהאי גוונא. ועי' רמב"ם (ממרים פרק א, הלכה א) ורמב"ן ספר המצוות א' מחלוקת אם הלאו של לא תסור חל על איסורי דרבנן: שלרמב"ם תקנות דרבנן כלולות בלא תסור ולרמב"ן לא. הרמב"ם כתב: "כל מי שמאמין בתורת משה חייב לשמוע לבית דין הגדול ולהשען עליהם" ז"א שהחיוב לשמוע לחכמים הוי מכח סמכותם שקיבלו התורה. אבל לרמב"ן קשה מנין הסמכות לרבנן לגזור ולעקור דברים שבתורה גם בשב ואל תעשה ומנין לנו חיוב לשמוע דבריהם?! ונראה שלרמב"ן שומעים לחז"ל לא מכח סמכותם אלא מכח נכונות דבריהם ז"א שדבריהם אמתיים ועצותיהם טובות. ומכח ערך הדברים עצמם צריכים לשמוע לדבריהם ומי שלא שומע לדבר נכון ואמיתי נקרא שוטה וישכנו נחש ז"א יקבל ענשו בתור אדם שלא שומר על עצמו.

ונראה להוסיף שהשיקולים של חז"ל, מסקנותיהם, נימוקיהם ונכונות דבריהם נובעים מתוך התורה ז"א שאם הם רואים שצריכים להגן על זכותם של הכהנים לקבל תרומה טהורה הם עושים כן מתוך הבנת מעמדם ותפקידם מול תפקיד התרומה עצמה! ולכן המסקנה שלהם היא מסקנה נכונה שראוי לשמוע לה ולדבוק בה מצד עצמה היות שהיא ביטוי של רצון ה' במצב הזה, שהרי השיקולים שלהם נובעים מתוך התורה עצמה. לכן לדוגמא אם הם אומרים שלא לתקוע בשופר בשבת שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר יש כאן ראיה עמוקה של הערכים השונים שבתורה ומסקנה שיש יותר נזק אם כמה אנשים יחללו שבת ע"י טלטול השופר מקיום המצווה בכללותה!
לעומת זאת לרמב"ם תקנה כזאת אינה גילוי רצון ה' אלא התערבות חיצונית בתורה עצמה שלא היתה יכולה להיות לולא גזה"כ מפורשת שנותנת לחז"ל אפשרות לעקור דבר מהתורה בכהאי גוונא.

ונראה אולי להסביר יותר שלרמב"ם התורה עצמה היא שלימות גמורה ואין שום צורך להוסיף עליה כלל. וכל תוספת היא בעקרון פגיעה בשלימותה כמו שכתב בעיקרים שלו שבתורה עצמה אין מקום לתוספת או גרעון. ולכן לולא גזה"כ לא היה מקום לתוספת או עקירה כלל. ולכן הרמב"ם מדגיש בהלכות ממרים ב', ט' שבכל תקנה צריכים להדגיש שהיא דרבנן, ואם עושים גזירות או תקנות בלי לציין במפורש שהן מדרבנן עוברים בל"ת של בל תוסיף וז"ל: "ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזירה שלא יבוא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר..." רואים שלרמב"ם יש צורך לשמור בקפדנות על הגבול בין דרבנן לדאו' שכל דרבנן הוא בעקרון פגיעה בתורה ולא שכלול של כוונותיה ורצונותיה של התורה כמו שכתב הרמב"ן הנ"ל.

לעומת שיטת הרמב"ם עי' ראב"ד בהל' ממרים (שם) שס"ל שאין בל תוסיף בגזירות דרבנן וז"ל: "כל אלו ישא הרוח שכל דבר שגזרו עליו ואסורוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום מוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואם גרע לפי צורך שעה כגון אליהו בהר הכרמל אף זה דבר תורה עת לעשות לה' הפרו תורתך ולא תמצא איסור מוסיף..." הרי מבואר שאין בל תוסיף בגזירות דרבנן ואפשר לאמר שהם עיקר התורה כמו שמצאנו שגם הסמיכו הדרבנן על הפסוקים ואם היה אסור להוסיף לא היו עושים כן, וכן לגרוע לפי הצורך אף זה דבר תורה (ולא נכנס לשיטת הראב"ד לגבי בל תוסיף במצות עשה).

ספר העיקרים (ג', יד') מביא דעת הרמב"ם שאחד מעיקרי התורה הוא שהתורה לא תשתנה וסמכו על הפסוק לא תוסיף עליו ולא תגרע: "לפי הדבר השוה והשלם א"א להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו שלא יפסיד השווי ושלימות ההוא" וחולק עליו וסובר שבל תוסיף הוא איסור לשנות את פרטי המצוות, אבל בתורה יכול לחול שינוי כמו שלאדם הראשון היה אסור לאכול בשר ולנח הותר, וכתב שם עוד: "ועוד יקשה לדבריו שאם היה הכתוב מזהיר שלא להוסיף על מנין המצוות ושלא לגרוע מהם איך אמרו בי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת וכי בי"ד עוברין על לא תגרעו ממנו".

הנה רואים שהעיקרים לא מקבל את דברי הרמב"ם שצריכים לציין שדין מסוים הוא מדרבנן ע"מ להנצל מאיסור בל תוסיף וס"ל שכאשר חכמים מתקנים תקנה או גזירה יש כאן בעצם תוספת על התורה עצמה. ואין זה מובן אלא אם נאמר כשיטת הרמב"ן הנ"ל שתקנות וגזירות של חז"ל אינם עוקרים התורה אלא הם התפתחות טבעית של סברות ורצונות התורה!

ונראה להוסיף שהעיקרים תולה כל זה בהבנת הרמב"ם שהתורה היא שלימות ולא תשתנה ולא תוחלף וממילא אין מקום לתוספת בה לא באופן מהותי ולא באופן של תקנות חז"ל ולכן ע"כ כל תקנה היא עקירה ופגיעה בתורה ולא התפתחות שלה שהרי התורה א"צ התפתחות. ולכן ע"מ לתקן צריכים סמכות מיוחדת מהתורה עצמה בתור "לא תסור" אבל העיקרים ונ"ל שגם הרמב"ן והראב"ד ס"ל שהתורה יכולה להשתנות בעקרון ולכן יש מקום להוסיף ולגרוע בתור גזירות דרבנן שהם הם התפתחות של סברת התורה עצמה כנ"ל וא"ש.

וע"ע בכוזרי (ג', מא') בתירוץ לשאלת הכוזרי איך יתכן ליישב את הגזירות והתקנות עם אזהרת בל תוסיף עליו ובל תגרע ממנו? וז"ל תשובת החבר: "לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם בל יחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבוע אותן תורה לפי סברותיהם בלבד...זאת, איפוא, כוונתו לא תוסיפו על הדבר אשר ציותיכם ע"י משה או ע"י נבואות...או לא תוסיפו על הדבר שהסכימו עליו הכהנים והשופטים...כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה וביותר מספרם רב מאד לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר המתנגד לתורה ולא יתכן בהם טעות...". הרי מבואר כאן שבתקנות חז"ל לא שייך לעבור על דבר תורה שהרי הם לא מתנגדים לתורה ולא שייך בהם שום טעות. רואים שתקנות חז"ל צ"ל התפתחות של התורה וצריכות לצאת מן התורה עצמה! ולכן חשוב שלא תהיה טעות ולא שייך בל תוסיף שהרי הם לא סותרים התורה כלל. וזה דלא כרמב"ם הנ"ל שכל המהות של תקנות חז"ל הוו סתירה לתורה ועקירה בה כמו שכתבנו.
(ואפשר אולי לקשור דיון זה לצורך לשמוע לנביא. שלרמב"ם הצורך לשמוע לנביא אינו עצמי אלא מכח זה שה' ציוה אותנו בתורה לשמוע אבל י"א שהוא ענין עצמי מהותי מכח עצמו).

ב. מיגדר מילתא

בסוגיין יש מחלוקת רב חסדא ורב נתן ברבי אושעיא לגבי כחם של חכמים לעקור דבר מן התורה. רב חסדא סובר שחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה גם בקום ועשה, ורב נתן ברבי אושעיא סובר שאפשר לעקור רק בשב ואל תעשה. ואולם רב נתן ברבי אושעיא מודה במצב של מיגדר מילתא היינו בהוראת שעה כגון: אליהו בהר הכרמל, או כאשר בי"ד רואים צורך להכות או לענוש שלא על פי דין ולא לעבור על דברי תורה אלא ע"מ לעשות סייג לתורה כגון: מעשה באדם שרכב על הסוס בימי יוונים וסקלוהו בי"ד לא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה היתה צריכה לכך. מיגדר מילתא אינו עקירה לדורות אלא לשעה כמש"כ בגמרא. וצריכים לעיין בשלמא לנביא יש פסוק מפורש "אליו תשמעון" לעקור דבר מהתורה בהוראת שעה, אבל לחכמים מנין כח זה?!

את מיגדר מילתא ממשיל הרמב"ם (ממרים פרק ב, הלכה ד) לרופא שצריך לחתוך איבר ע"מ להציל את הגוף, וכותב שמדובר גם במצוות עשה וגם בלא תעשה אבל רק לשעה
וז"ל: "כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כן בי"ד מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
ובהלכות ממרים (פרק ב, הלכה ט) כתב שאין כאן בל תוסיף "אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה".

ונראה שמיגדר מילתא הוא תגובה של חז"ל למצב קיים ועניינו שמירת התורה, ולכן נ"ל שאין כאן התערבות חיצונית ועקירת התורה אלא הבנה נכונה של השיקולים של השעה ומסקנה שבנויה על רצון ה' ורצון התורה האמיתיים ז"א הסברא של רופא היא סברא תורנית שלומדים מהפסוק "אליו תשמעון" שישנה רשות לבני תורה לקחת בחשבון את מכלול השיקולים ולראות את התמונה השלמה ולא לראות רק את התמונה המצומצמת (כפי שקרה עם ר' זכריה בן אבקולס) ולכן אין כאן התערבות בענייני התורה אלא גילוי שרצון התורה עצמו הוא כזה. ולכן אין כאן בל תוסיף גם לרמב"ם (שהרי בהל' ממרים ב',ט' כתב הרמב"ם שרק דבר לעולם יש בו משום בל תוסיף).

ונראה שבמיגדר מילתא הרמב"ם מסכים עם סברת הרמב"ן הנ"ל לגבי סמכות רבנן בכלל. ואעפ"י שהרמב"ם שם כתב שסמכותם של רבנן בנויה על גזה"כ כאן מסכים, שהרי מיגדר מילתא הוא דין ששייך בכל דור ובפשטות לאו של לא תסור לרמב"ם הוי רק בבי"ד הגדול. ולכן כתב הרמב"ם שמיגדר מילתא היא סברה ואינו נחשב עקירה הואיל והוי רק לזמן.

רב חסדא למד מכאן לכל דרבנן, שהרי כל דרבנן בנוי על כך שחז"ל עושים חשבון לפי ערכים תורניים ובאים למסקנות וכו'. והם אומרים ששיקולים אלו הם בעצם שיקולים בתוך מסגרת התורה, והם פיתוח של רצון התורה עצמו שהרי חז"ל לא עשו תקנות וגזירות סתם אלא לפי צרכים תורניים, ממילא אפשר ג"כ לעקור דבר שבתורה שהרי לא מדובר כאן בעקירה של התורה אלא בהעדפה של ערך תורני אחד על משנהו. מהפסוק "אליו תשמעון" למד רב חסדא שיש כח ביד חז"ל לעשות השיקולים האלו וממילא אין כאן עקירה אלא גילוי רצון ה'. אבל ר' נתן חולק וסובר שיש הבדל בין מיגדר מילתא ובין מצב של רבנן גרידא ועי' בהמשך דיון בדעתו.

ג. עת לעשות לה'
מצאנו מצבים של "עת לעשות לה' " שבהם חז"ל התירו גם בקום ועשה וגם לדורות כגון לכתוב תורה שבע"פ או לשאול בשלום חברו בשם (ברכות פרק ט). ואפשר לאמר שכאן ברור עוד יותר שרצון התורה ורצון ה' שיהיה מצב כזה שי"ל שמה שאסור לכתוב תושב"ע הוא כדי שאנשים ילמדו את התורה, וידעו אותה. ואם עי"ז שאסור לכתבה אדרבא הכל נשתכח אז מה הועילו חכמים בתקנתם?! ולכן יותר ברור שכאן צריך לעשות גדר לתורה וה"ה בקריאת חברו בשם שאם אין שלום אז שם שמים מתחלל עוד יותר וע"י השלום הכל מתקדש וכמש"כ רש"י (שם נד, א ד"ה ואומר) אף זה במתכוין לשאול בשלום חברו זהו רצונו של מקום שנא' "בקש שלום ורדפהו" ולכן מגמת התורה ברורה שכאן צריך לעקור ובאמת אין כאן עקירה כלל עד כדי כך שגם אם עושים כן לעולם לא הוי בל תוסיף! (ואפשר שכאן אין איסור מפורש מן התורה וצ"ע).

ד. הנפקא מינה בין השיטות
רציתי להציע כמה נ"מ לשתי שיטות הנ"ל. לא כולן הכרחיות אבל הן הצעות לסבר את האזן:

1. בל תוסיף
כבר כתבנו למעלה המחלוקת בראשונים אם שייך בל תוסיף ובל תגרע בתקנות וגזירות דרבנן שתלוי בשיטות הנ"ל.

2. האם מי שתוקע בשבת מקיים מצוה?
עיין רע"א ריש ברכות דיון אם המקיים מצוה שחכמים אסרו, אם מקיים המצוה או לא ויש לומר שתלוי בהנ"ל שלהרמב"ם מקיים שהרי יש תורה ויש חכמים שאסרו, אבל מ"מ התורה עומדת בפני עצמה ולרמב"ן ודעמיה הנ"ל לא יוצאים שהרי התורה עצמה לא רוצה שתקיים מצוה זו עכשיו רצון התורה כמו שחכמים גילו אותו.

3. מהות איסורי דרבנן
עיין מוסר אביך שהאיסורים מדרבנן אינם דברים חיצוניים ודברים גרידא אלא חלק מן האיסור עצמו ונראה שזה דעתם של הרמב"ן ודעימיה מה שאין כן לרמב"ם.

4. אסמכתא
המהר"ל כתב (וכן אמר ראש הישיבה הרב מלמד שליט"א) שגם הריטב"א (על הגמרא בר"ה "אמרו לפני מלכויות") שאסמכתא היא גילוי ורמז שצריכים ללמוד כן. משא"כ לרמב"ם בפירוש המשניות שהוי ענין לזכרון בלבד. ועי' ראב"ד כאן שחכמים סמכו דבריהם על הפסוקים ונראה שהראיה שלו שלפי הרמב"ם היינו צריכים להרחיק ענין הדרבנן מן הפסוקים כדי שלא יעברו ויטעו אבל לדידיה א"ש. נ"ל שס"ל שאדרבא משם הרמז ולכן לא הוי בל תוסיף שזה עצמו רצון התורה האמיתי.

ה. שב ואל תעשה
עי' רש"י ד"ה שב וא"ת שלא הוי עקירה כשאינו עוקר בידיים. ועי' תוס' (דף פח, א ד"ה מתוך) לגבי נאמנות עד אחד וכן (דף פט, ב ד"ה כיון) לגבי כהן שמיטמא לאשתו קטנה שבמקום שיש קצת סמך וטעם אפשר לעקור בקום ועשה וצ"ע. ונ"ל שבאמת החילוק בין קום ועשה לבין שב וא"ת בנוי על לא תגרע שאם נראה לכולם שעוקרים אז אסור, ואם לא אז מותר, ולכן למדו שאם לא מזהים באופן בולט שיש כאן עבירה על התורה אז מותר לעקור וגם בקום ועשה, שבעקרון אין שום חילוק בין קוםועשה לשב וא"ת עצמו. וכן מצאנו בברכות (כא, א) לענין כבוד הבריו שגם שם יש חילוק זה ורש"י שם מקשר הדין לנידון דידן.

ואולי י"ל שתוס' ס"ל כרמב"ן הנ"ל ולכן בכל מקום שחכמים באים לעקור אין כאן עקירה כלל אלא שבאו למסקנה שערך זה גדול מזה! וסברה זו נכונה ג"כ לענין קום ועשה! ומי שיכול להציל עצמו באיסור קטן לכאורה חייב לעשות כן ולא לעבור על איסור חמור.
אלא שיש הגבלה ל"בל תוסיף" לצמצם את האפשרות אפילו כאשר הכל נראה נכון ותורני והערכים מתאימים. ואע"פ שהראב"ד כתב שאין בל תוסיף ולא תגרע מדרבנן -אם באים לעקור בקום ועשה משמע שיש! ונראה כנ"ל.
אבל רש"י ס"ל כרמב"ם שיש כאן באמת ניגוד בין דין תורה ודרבנן ולכן מסברא אומרים שרק בשב וא"ת ולא בקום ועשה!
אמנם עי' רמב"ם שלא חילק בין שב וא"ת לקום עשה בשום מקום.ועי' ברכות (כא, ב) שגם לגבי כבוד הבריות לא חילק וע"ש במהדורת פרנקל כלאים (פרק ט, הלכה כג) שהיתה לו גי' אחרת בגמרא. וצ"ע בדברי הרמב"ם הללו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il