יום ה' ב' אלול ה'תשע"ד
פרויקט הניסים ב"צוק איתן" - עזרו לנו בתיעוד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

איר תשס"ח

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה ט'


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל

זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא-בריך-הוא היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלוהית ביסוד ההויה בכללה. וכל שיוצא יותר אל הפועל התגלות כנסת ישראל, ושיוויה אל האור האלוהי של חפץ שלמות ההויה, כן ההתאמה יותר נפלאה. וכל פעולה טובה שנעשית מכל אחד מישראל מכשרת את היחיד ואת הכלל להתנשא אל ההתאמה העליונה הזאת, והתנשאות ההתאמה מכשרת יותר את הגילוי של הנטיה האלוהית בכלל ההויה ושכלול שלמותה, ונותנת עז לאלוהים.
ובמעלה העליונה של כנסת ישראל לא יש שום הפרש בין הנטיה שמתגלה על ידי ההשפעה של החיים האלוהיים בכלל ההויה למה שהוא מושג בכללות האומה. ולשם זה אנו שואפים בכל פעלינו: יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, ומתלבשים אנו אהבה על ידי הנטיה הקוסמית בכללות ההויה, שהיראה בטלה בה לגבי האהבה, כי כללות ההויה רחוקה היא משינויים לרעה, רק "עז וחדוה במקומו", ומצד כנסת ישראל הננו מתלבשים גם כן יראה, שלא יסתם האור ממנה, ובהתנשאנו ליסוד היחוד, הננו מתמלאים אהבה ויראה בחוברת אחת, והכח הנעלם החודר בפנימיות ההויה ובכל הנשמות, העולה למעלת כל המגמות, פועל עלינו באור אחדותו, בשם כל ישראל.


פסקה זו הינה פירוש להקדמה המודפסת בסידורים רבים: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו (ביראה ובאהבה)… בשם כל ישראל'. פסקה זו הוכנסה לאורות ישראל, מפני שמעבר לפירוש עצמו, היא מדברת על התוכן המיוחד של כנסת ישראל.

זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא-בריך-הוא. זיווג שלם, או התאחדות שלמה, של שני יסודות: כנסת ישראל, וקודשא בריך הוא. והרב מיד מפרש ומתרגם - היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, זוהי כנסת ישראל, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלוהית ביסוד ההויה בכללה. שני יסודות משתווים, כלומר, עולים לדרגה אחת. כנסת ישראל היא הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה . כבר ראינו כמה אפשרויות של תרגום למציאות שנקראת 'כנסת ישראל', וכאן אנו רואים אפשרות נוספת לתרגומו ופירושו של המושג הזה. ' כנסת ' היא מלשון כנוס, תמציתי, פנימי, גנוז בישראל. הכוח הזה הוא הרצון שמתגלה באומה בכללה . באומה, כמו בכל יישות חיה, יש רצון, שהוא הכוח המחבר ביסוד נשמתה. לא מדובר כאן על רצונות זמניים וחיצוניים שונים, אלא הרצון, המונח ביסוד נשמתה של האומה, והוא הנקרא כנסת ישראל .

קודשא בריך הוא . בשפה המדוברת, איננו מבחינים בין שמותיו השונים של הקב"ה, ומניחים בפשטות שכולם מכוונים אל הכוח העליון הנעלה על כל. אבל למעשה, אותו כוח עליון אינסופי מתגלה בעולם בכמה אופנים. לכל אופן כזה של התגלות, מייחדת חכמת הסוד כינוי מיוחד, מסוים, המתייחס דווקא אליו. הכינוי ' קודשא בריך הוא ', מבטא את התגלות הנטיה האלוהית ביסוד ההויה בכללה. להוויה בכללה יש נטייה אלוהית. יש לשים לב - באשר לכנסת ישראל, הרב משתמש במילה רצון , ואילו לגבי ההוויה - במילה נטִיה , המבטאת רצון יותר עמום, פחות מודע. וזאת, מכיוון שההוויה הינה פחות מודעת לעצמה מאשר אומה, נשמה או אדם בעל תבונה, שיש להם רצון מפורש וברור. העיקר העצמי, זה שהביא לעצם מציאותה וקיומה של ההוויה, הוא המקור האלוהי. וממילא, הרושם של אותה היצירה הראשונה נותר תמיד בתוך ההוויה, והוא גורם לה לנטייה להתקשר בחזרה אל המקור שיצר אותה. ההוויה מבטאת את העצמות שלה, את העובדה שהיא בריאה אלוהית, ולזה אנו קוראים קודשא בריך הוא . החלק העצמותי, הלא-מקרי והבלתי-מתכלה שבהוויה, הוא קדוש - "קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב.). הקדושה איננה מתכלה, שכן אף שהופעתה תלויה בנסיבות הזמן והמקום, היא עצמה אינה תלויה באף אחד מהם. ישנם גוונים רבים לרצון האלוהי, לנוכחות האלוהית, וזהו הגוון היוצר, המהווה, המברך. הקדוש ברוך הוא: ברוך - מקור הברכה, שהיא ריבוי, התהוות, תנועה של התרבות. זו הקדושה העצמית הקיימת בהוויה מראשיתה, והמקיימת את ההוויה על ידי המשך תהליך ההתברכות וההתרבות, שאנו מבחינים בו כאשר אנו מביטים בהוויה. כשאנחנו מתבוננים עמוק אל תוך כוחות הריבוי וההתברכות שיש בהוויה, אנו מוצאים את שורשם, שהוא הקדושה (או הקדוש). זהו הרצון האלוהי אשר הביא למציאותה של ההוויה הזאת. להופעת הנוכחות של הנעלה על כל, האין-סופי, אנו קוראים קודשא בריך הוא .

מילה נוספת חוזרת על עצמה מספר פעמים בפסקה, וכדאי לשים לב לכך. כנסת ישראל היא הרצון שמתגלה באומה בכללה, אבל רצון זה מתגלה במקום מסוים - ביסוד נשמתה . גם התגלות הנטיה האלוהית , היא דווקא ביסוד ההוויה בכללה. לפי סדר הספירות, ' יסוד ' היא הספירה התשיעית, אחת לפני הספירה האחרונה, ספירת 'מלכות', שהיא הגילוי הסופי והמוחשי יותר. לעומת זאת, הרצון או הנטייה שמובילים לפעולה מסוימת במציאות, מבטאים את ספירת היסוד. לכן לגבי האומה הישראלית, יסוד נשמתה הוא המקום הגנוז שממנו באים הכוח והרצון המתגלים בפועל דרך האומה כמות שהיא בפועל (המלכות), ביחידיה ובממשותה ההיסטורית. כך הוא גם לגבי ההוויה. קודשא בריך הוא מבטא את היסוד לפני המלכות, את הזרמת כוח הקיום, ההתברכות וההתהוות אל ההוויה קודם לשליטה על המציאות בפועל, המסומלת בכינוי 'מלך מלכי המלכים'. סגנונו הייחודי של הרב כולל לא רק שימוש בשפה פיוטית ויפה, אלא גם דיוק בשימוש במושגים ובמונחים המצויים באוצר המושגים של חכמת הנסתר. וגם ללא התעמקות יתירה ברזי הקבלה, ניתן להבין באופן כללי את הרעיון השונה שיש בכל כינוי.

שני הכוחות האלה - כנסת ישראל העומדת ביסוד נשמתה של האומה, ומזרימה לה את כוחות קיומה והתברכותה; ו קודשא בריך הוא - הנטיה האלוהית בהתגלותה ביסוד ההויה , צריכים להיות במצב של השתוות, או זיווגא שלים (זיווג שלם). אם המצב לא יהיה של השתוות, איזון והשלמה, הדיסהרמוניה (חוסר התאמה) תיצור משברים קשים. זה נכון בין כאשר כנסת ישראל מופיעה בעולם, אבל העולם לא מחובר לבשורת התיקון שלה, ובין כאשר העולם נוטה בכמיהתו, וכוסף בנטייה האלוהית שלו, אבל כנסת ישראל איננה מספיק מתוקנת, ולכן אינה מסוגלת להביא לו את בשורת התיקון. תמיד ישנו זיווג בין הכוחות, כי בפועל תמיד יש אומה המתקיימת בתוך המציאות. השאלה היא אם הזיווג שלם, שכן כידוע, לא כל זיווג עולה בהצלחה; וכאשר הוא לא מצליח - נוצרים קשיים, מתחים ומריבות. באמצעות המבנה הזה ניתן לבחון מצבים רוחניים ותרבותיים שונים לאורך ההיסטוריה. פעמים רבות, ניתן לראות שהשבר נוצר מפני שאחד היסודות לא היה מוכן, או שלא נמצאה נקודת ההשתוות, ונוצרה דיסהרמוניה קשה.

וכל שיוצא יותר אל הפועל התגלות כנסת ישראל, ושיוויה אל האור האלוהי של חפץ שלמות ההויה, כן ההתאמה יותר נפלאה. כלומר, מצד אחד צריך לצאת אל הפועל הכוח העצמי הישראלי, אבל יחד אתו צריכה להיות גם השתוות, או הבנה ורצון, של קבלה והשפעה של מה שאומר האור האלוהי של חפץ שלמות ההוויה. לא די בכך שאצל ישראל תהיה תודעה מלאה, מעמיקה ובעלת עוצמה רבה של הייחודיות הישראלית ומיוחדות הקשר שלהם לאביהם שבשמיים. אם התודעה הזאת תתגדר מחפץ שלמות ההוויה, וכאילו תפקיר את ההוויה לעצמה, משום שכביכול היא איננה ראויה להתייחסות, או משום שאין מספיק כוח או עניין לטפל בה, שוב ייווצר משבר. חייבת להיות גם הוצאה לפועל של כוחות האומה מיסוד נשמתה . כוחות האומה הרוחניים והמוסריים השונים, צריכים להיות מכוונים אל חפץ שלמות ההוויה בכללותה. צריך גם לדעת, שלכל סוג של קרבת אלוהים יש ערך לא רק מצד הופעתו באומה וחיזוק עוצמתה, אלא גם בתיקון ההוויה וחפץ שלמותה. בתוך האומה, לכל רעיון רוחני יש השלכות הלכתיות-מעשיות, מוסריות והשקפתיות, מפני שחכמי ישראל עמלים להראות כיצד כל רעיון רוחני בא לידי ביטוי מתוקן אצל היחיד והחברה, בכל צדדיו. אותה מידה של עמל, צריכה להיות גם באשר לחפץ שלמות ההוויה. לא די בידיעה כללית שאנו פועלים לטובת העולם; יש להבין כיצד האנושות לזרמיה, עמיה ותרבויותיה, נזקקת לרעיונות האלה וצריכה לתיקון הזה, ובאיזה אופן היא יכולה לקבל אותו. עלינו לברר מהי הדרך להביא את התיקון הזה אל ליבם של היחידים וליבה של החברה האנושית בכללותה. עוצמתה של בשורת קרבת האלוהים, לא יכולה להיות רק בקרב ישראל פנימה, ועליה להיות מופנית גם כלפי כל האדם, ואפילו כל ההוויה. בחזון אחרית הימים של הנביאים, ישנו חלק השייך לישראל, לגדולתם ועוצמתם, וישנו חלק השייך לאנושות כולה - השלום העולמי, התיקון המוסרי העולמי של היחידים ושל החברה בכללותה. ואולי אפילו, אם זה לא רק משל כדעת הרמב"ם, גם תיקונם המוסרי של בעלי החיים הטורפים, כדי שלא ייגרם עוד כאב, פחד ואימה בהוויה. אפילו החלק הזה מקבל את מקומו וערכו, והוא חלק אינטגרלי (בלתי נפרד) של התפישה היהדותית באשר לישראל, לאדם לאנושות ולעולם.

ככל שתהיה יותר יציאה אל הפועל של התגלות כנסת ישראל, ושיוויה אל האור האלוהי של חפץ שלמות ההויה, כן ההתאמה יותר נפלאה , והמצב יותר מתוקן. ומכאן, המסקנה - וכל פעולה טובה, שנעשית מכל אחד מישראל , אפילו כל יחיד, מכשרת את היחיד ואת הכלל להתנשא אל ההתאמה העליונה הזאת. כל פעולה טובה, יוצרת הכשרה בלבבות, במציאות, להתאמה הנפלאה . פעולה טובה , היא כעין תרגום לצמד המושגים 'מצוות ומעשים טובים'. פעולה היא מעשה, ולפעול פירושו לעשות. הרב יכול היה להגיד 'כל מצווה', אבל מצווה יכולה להיות "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג). עשיית מצווה יכולה לנבוע ממקום נפשי של ציות בעל כרחו. לא כך הדבר לגבי פעולה טובה , שבה יש התחברות אל הטוב שבמעשה. היסוד הראשון בעשיית המצווה, הוא קבלת עול מלכות שמיים, עול מצוות, קבלת הריבונות האלוהית - "נַעֲשֶׂה" (שמות כד, ז). אבל אחר כך בא גם ה"נִשְׁמָע", ההתחברות הנפשית אל הטוב שבדבר. וגם אם לא תמיד מצליחים להתחבר אל הבנת הטוב הפרטי שבמצווה המסוימת הזאת, לפחות אל הטוב הכללי שבידיעה שמקיום המצוות תצמח לעולם בלא ספק טובה מרובה. זה נכון הן לגבי המצוות המוגדרות והמנוסחות, והן לגבי המעשים הטובים, שהם לא תמיד מוגדרים: סיוע למישהו, ייפוי המציאות, בניית בניינים, נטיעת עצי פרי או שתילת פרחים יפים. יש פעולות טובות למכביר שהאדם יכול לעשות ואכן עושה, ובלבד שהן תעשינה כפעולה טובה . הרצון להיטיב, להעצים את היש ואת הקיים, לממש את הרצון האלוהי הבורא והמהווה, הם ההתגלות יסוד נשמתה של כנסת ישראל. מעשה שעל ידו האדם מצטרף למגמה זו ומממש אותה, הוא פעולה טובה . מושג הטוב, הוא היוצר את ההשתוות שבין היסוד הלאומי של כנסת ישראל, שכן הוא מונח ביסוד נשמתה, לבין היסוד הכלל הווייתי שלה, כי הכל צריכים אל טוב, ההטבה והברכה. אם הפעולה נעשית כפעולה טובה, אפילו היחיד במעשה אחד מצטרף אל המגמה האלוהית להיטיב עם המציאות. דבר זה מכשיר אותו, את הכלל ואת העולם כולו, להתקרב אל אותה נקודת ההתאמה וההשתוות.

והתנשאות ההתאמה מכשרת יותר את הגילוי של הנטיה האלוהית בכלל ההויה ושכלול שלמותה . כאשר ההתאמה נעשית כשירה יותר לפעולה וממשית יותר, גם הנטייה של ההוויה בכללה מתממשת יותר בפועל, ונותנת עז לאלוהים. "תְּנוּ עֹז לֵאלֹוהִים" (תהלים סח, לה), העז הוא הכוח, העוצמה. בהפעלת רצונו, הכרתו, וממילא - מעשיו, מצטרף האדם למגמה האלוהית בבריאת העולם, ונותן לה עז. גם שם אלוהים הוא כינוי למושג מוגדר בחכמת הסוד. זו המלכות, הריבונות של העליון מכל בממשות ההווייתית. על פי המשל של המציאות ל'מלכות' - ממלכה או מדינה, ניתן להבין כיצד במעשיו, נותן היחיד עז לנטיה האלוהית . כל יחיד יכול להעצים את הסדר ואת הריבונות במדינה, או להיפך - להפריע להם. הוא יכול לפעול לפי החוק המקובל באותה מדינה, החוק שחקק המלך, הריבון והשליט, ולפעול לא רק מתוך פחד, אלא כפועל טוב, כלומר מתוך הזדהות ורצון. אם יבחר בכך, הרי הוא מהווה דוגמא ומופת לאחרים. כשמדובר בנמשל, המשמעות גדולה עוד יותר - בעצם פעולתו, מצרף היחיד את יחידיותו לחוק אשר נחקק על ידי הא-ל, ועל ידי כך מעצים את המלכות. ואם הוא עושה להיפך, אז הוא מסתיר, כאילו סותר, את המלך. כביכול, הוא אומר שהוא יכול להסתדר בלי המלך, ושהמלך מיותר. הסתרת המלך נגרמת על ידי המעשה הסותר את המגמה, את החוק, את הרצון המלכותי. ואם רבים עושים כך, אז יכול להיות נדמה שבאמת יכולים להסתדר בלי המלך, ופירושו של דבר שהמלך לא נצרך, ולכן הוא כאילו איננו. כאשר לא זקוקים למישהו, אפשר להתעלם ממנו בקלות, ובסופו של דבר - זה כלל לא משנה האם הוא באמת קיים, "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלוֹהִים" (תהלים יד, א), לא צריך אותו, הוא איננו. פעולות ואמירות כאלה, מדכאות את הנטייה האלוהית שבהוויה.

עד עכשיו, צייר הרב מערכת שיש בה שני יסודות, אלא שהם צריכים להשתוות ולהתמזג. אבל הוא ממשיך ואומר, שלמעשה במעלה העליונה של כנסת ישראל אין שום הפרש , אין הפרדה בין הנטיה שמתגלה על ידי ההשפעה של החיים האלוהיים בכלל ההויה למה שהוא מושג בכללות האומה. זהו רצון אחד. אותו הרצון האלוהי אשר מהווה את ההוויה, הוא ולא אחר גם הרצון האלוהי שיוצר את האומה. כאשר מביטים אל הצד הנמוך יחסית של המציאות, מבחינים בין רצון אחד למשנהו, שכן אלו בכל זאת הופעות שונות. אבל כאשר עולים אל שורש הדברים, הכל מתאחד ומתכלל באחד. ולשם זה אנו שואפים בכל פעלינו. אנו שואפים לא רק לזיווג שלם בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, שהוא התאמה יפה ונפלאה אך של כל אחד בפני עצמו, אלא ליחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה (שהיא כנסת ישראל), להתאחדות הגמורה שלהם.

ומתלבשים אנו אהבה על ידי הנטיה הקוסמית בכללות ההויה, שהיראה בטלה בה לגבי האהבה, כי כללות ההויה רחוקה היא משינויים לרעה, רק "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי הימים א טז, כז). זהו אותו העז שהוזכר קודם שהאדם נותן למגמה האלוהית, "תְּנוּ עֹז לֵאלֹוהִים". זהו עז של עוצמה וחדווה - עוצמת החיים, והחדווה שיש בעוצמה הזאת. ככל שיש באדם יותר פוטנציאל של חיים, כך יש לו יותר חדווה, ולכן בדרך כלל לילדים ונערים יש יותר חדווה טבעית. לעומתם, אנשים שבעי ימים הקרובים יותר לסיום חייהם בעולם הזה, הם בדרך כלל יותר מפוכחים, יותר מתונים בביטויי החדווה שלהם, מפני שכוחות החיים חלשים יותר אצלם. אמנם (כפי שהרב מזכיר במקום אחר) אצל אנשים שיש בהם נביעה של כוחות גדולים ורוחניים יותר, אפילו ביום מיתתם יש בהם חדווה גדולה, והם עוברים אל העולם השני בלא צער. אבל למדרגה כזאת אפשר להגיע רק כאשר נפתחים מעיינות חיים אחרים. בחיים הרגילים, תחושת העוצמה, היכולת והפוטנציאל, היא זו שנותנת את שמחת החיים, החדווה והייחודיות. המילה 'חדווה' היא מלשון "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח, ט). החדווה היא המיזוג המופלא בין כוחות החיים ורצון החיים, כעין ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. לצעירים קל יותר להתחבר למיזוג הזה, ואילו כשמתבגרים, לאט לאט מבדילים ביניהם יותר ויותר, ואז תחושת החדווה קיימת רק לפעמים.

חלק מהנוסח של אמירת 'לשם ייחוד' הנדפס בסידורים - 'בדחילו ורחימו', אינו מופיע כאן במפורש, אבל הרב רומז אליו על ידי שימוש במילים שהן התרגום העברי שלו - יראה ואהבה . ייתכן שהרב רומז כאן לדברי הרמב"ם: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" (יסודי התורה ב, ב). כשהאדם רואה לפניו משהו עצום, נפלא, גדול, מרובה גוונים, מפואר ונהדר - היראה בטלה. כאשר מביטים אל כללות ההוויה, אל קודשא בריך הוא , אל הנטייה האלוהית הכוללת - חדוות ההתברכות והריבוי היא בעוצמה אדירה, ולכן תחושת האהבה חזקה ביותר. אמנם יש ממה לפחד, גם הפרחים קמלים, אבל באופן כללי - הכל נפלא.

לעומת זאת, מצד כנסת ישראל , המוגדרת יותר מאשר הנטייה הכללית, מפני שכאומה בפועל, היא יישות היסטורית מסוימת. הננו מתלבשים גם כן יראה, שלא יסתם האור של היראה העליונה ממנה - מכנסת ישראל ומן מההוויה. ההיסחפות בזרם האהבה של כללות ההוויה, עלולה לסתום את האור העליון יותר של הרוממות שמעל להוויה. אנחנו יראים שלא לאבד את הרוממות הגדולה, ולכן מתלבשים גם כן יראה שלא יסתם האור . היראה היא לא רק מפני ה"עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ". זה אמנם כוח גדול, אבל הוא לא כולל הכל, והרוממות נמצאת גם מעליו. יראה זו כוללת מדרגה תחתונה - הפחד שמא ניפרד מן האור, ומדרגה עליונה - ההתפעלות הנפשית מעצם הרוממות האלוהית. ובהתנשאנו ליסוד היחוד, הננו מתמלאים אהבה ויראה בחוברת אחת, והכח הנעלם החודר בפנימיות ההויה ובכל הנשמות, כי אותו הכוח קיים גם ביסוד הנשמה וגם בהוויה, העולה למעלת כל המגמות, פועל עלינו באור אחדותו, בשם כל ישראל.
חזרה למעלה