בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • פרק א
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

פרק א, פסקה ט

התכלית היא יחוד האור האלהי הכללי והאור הלאומי, יחוד שהיראה כלולה בו באהבה.

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

איר תשס"ח
7 דק' קריאה
זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלהית ביסוד ההויה בכללה. וכל שיוצא יותר אל הפועל התגלות כנסת ישראל, ושיוויה אל האור האלהי של חפץ שלמות ההויה, כן ההתאמה יותר נפלאה. וכל פעולה טובה שנעשית מכל אחד מישראל מכשרת את היחיד ואת הכלל להתנשא אל ההתאמה העליונה הזאת, והתנשאות ההתאמה מכשרת יותר את הגילוי של הנטיה האלהית בכלל ההויה ושכלול שלמותה, ונותנת עז לאלהים. ובמעלה העליונה של כנסת ישראל לא יש שום הפרש בין הנטיה שמתגלה ע"י ההשפעה של החיים האלהיים בכלל ההויה למה שהוא מושג בכללות האומה. ולשם זה אנו שואפים בכל פעלינו: יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ומתלבשים אנו אהבה ע"י הנטיה הקוסמית בכללות ההויה, שהיראה בטלה בה לגבי האהבה, כי כללות ההויה רחוקה היא משינויים לרעה, רק "עז וחדוה במקומו", ומצד כנסת ישראל הננו מתלבשים ג"כ יראה, שלא יסתם האור ממנה, ובהתנשאנו ליסוד היחוד הננו מתמלאים אהבה ויראה בחוברת אחת, והכח הנעלם החודר בפנימיות ההויה ובכל הנשמות, העולה למעלת כל המגמות, פועל עלינו באור אחדותו, בשם כל ישראל.

יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלהית ביסוד ההויה בכללה. וכל שיוצא יותר אל הפועל התגלות כנסת ישראל, ושיוויה אל האור האלהי של חפץ שלמות ההויה, כן ההתאמה יותר נפלאה.

כאמור למעלה, מסעיף ז' ואילך הרב התחיל לבאר את המושגים של "אורייתא קודשא בריך הוא ושכינתיה חד הוא". בסעיף ז' התייחס הרב לאורייתא וקודשא בריך הוא, וכאן הוא מתייחס לקודשא בריך הוא ושכינתיה, מושג אותו אנו מזכירים לפעמים קודם עשיית דברים שבקדושה.
כותב הרב שכוונת הביטוי "קודשא בריך הוא" בהקשר זה היא הנטיה האלוקית, שנמצאת ביסוד ההויה בכללה. כבר הסברנו שיסודה של כל הויה שיש בעולם הוא רצון ה' הטמון בעצם בריאתה על ידו, וממילא כל הויה יכולה להיות מחוברת לאותו רצון, שהוא הדבר השלם ביותר שיש, האור הראשון שהתגלה בעולם, והוא הבסיס לכל מציאות שהיא. כל הויה, כשהיא עומדת לעצמה, הינה מאוד מוגבלת ומצומצמת מעצם היותה נבראת, ועל כן לא ניתן לראות את האור הגדול הזה בכל מציאות, אלא אם כן מתייחסים אל המציאות הזו כחלק מכלל ההויה. רק אז יכול להתגלות בה אותו אור אלקי אינסופי. זהו פירוש המושג קודשא בריך הוא - לכל דבר בהויה יש שייכות לאור האלקי הזה, והמשמעות של התגלות קודשא בריך הוא היא, שהמציאות הזו היא חלק מכלל ההויה. ומה היא "שכינתיה" ? זו כנסת ישראל . כשם שהקדוש ברוך הוא ברא את כלל ההויה, הוא ברא גם מציאות שנקראת "כנסת ישראל", והיא מתגלית בצורה של אומה בעולם הזה, אומה בעלת נטיות ותכונות מסוימות, בעלת נשמה. חלק עיקרי במהותה של כנסת ישראל הוא כלות נפשה לאלקים, הרגשת המתק והנעם העליון בעומק נשמתה. זוהי אומה שאינה יכולה לסבול דברים חלקיים, ועל כן היא נמשכת כמו מגנט אל דברים אלקיים, אל האור הכללי הבלתי מוגבל.

כיון שמהות נשמתה של כנסת ישראל היא התשוקה לזיווג עם קודשא בריך הוא, עלינו לשאול – מדוע בכלל הם נחשבים כשני אורות נפרדים, שצריך לזווגם? ניתן לבאר זאת בשתי אפשרויות:
א. אכן בשורש נשמתה של האומה קיים חפץ לכלות נפשה לאלקים, אך בסופו של דבר היא מתלבשת בלבושים טבעיים, כאומה מן העולם הזה, ועל כן יש לה שפה משלה וקוי-אופי משלה המחברים אותה אל הטבעיות. נמצא שהקושי של הזיווג נובע מכך שקודשא בריך הוא כל כולו אור כללי, לעומת כנסת ישראל המתלבשת כאומה טבעית מוגבלת. בקושי זה עוסק סעיף י.
ב. כאן הרב אומר "... ביסוד נשמתה". כלומר, נראה שכאן מדובר על קושי אחר, שאינו נובע מהלבוש של האומה אלא דוקא מיסוד נשמתה של האומה, שהוא כלות נפשה לאלקים. עם ישראל נמצא בעולם הזה ונפגש בהויה, כשבעצם ההויה חסרה השלמות האלקית. אולם, התכונה הפנימית של עם ישראל איננה התעסקות בעולם הזה ותיקונו, להביא את כל ההויה למצב של שלמות הכוללת את כל חלקיה, אלא הוא רוצה להתעסק בתכונות הפנימיות שבקרבו, כמו התשוקה לאלקים (גם בסעיף ה' מצאנו שהרב מפריד בין האהבה העצמית של ישראל לבין אהבת כנסת ישראל את ההויה כולה). ההגעה למצב שבו אין סתירה בין שני הדברים, וההתעסקות עם הנשמה הפנימית שלנו תתאים להתעסקות עם יסוד ההויה, היא העבודה של זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה. כביכול אפשר לומר שכנסת ישראל היתה רוצה מצד עצמה רק להתפלל כל היום ולהיות דביקה באלוקות ללא הפסק, אך תכליתה היא לגלות את הטוב והשלמות בכל ההויה כולה, וזוהי התגלותה בפועל בעולם הזה.

וכל פעולה טובה שנעשית מכל אחד מישראל מכשרת את היחיד ואת הכלל להתנשא אל ההתאמה העליונה הזאת, והתנשאות ההתאמה מכשרת יותר את הגילוי של הנטיה האלהית בכלל ההויה ושכלול שלמותה, ונותנת עז לאלהים.

בחסידות משתמשים רבות במושג "עוז לאלהים", בו סיים הרב את המשפט. כביכול, הקדוש ברוך הוא צריך אותנו, את עבודתנו, כדי שהוא יוכל להתגלות בעולם 1 . כשעלה ברצונו של הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם הוא רצה שיתגלה בו האור הזה. לישראל כאומה ניתן הכוח והתפקיד להיות שליחים או שותפים לקדוש ברוך הוא להכשיר את העולם, כדי שהנטיה האלקית תוכל יותר להתגלות בו.

המעלה העליונה – איחוד מוחלט
ובמעלה העליונה של כנסת ישראל לא יש שום הפרש בין הנטיה שמתגלה על ידי ההשפעה של החיים האלהיים בכלל ההויה, למה שהוא מושג בכללות האומה. ולשם זה אנו שואפים בכל פעליו: יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, ומתלבשים אנו אהבה על ידי הנטיה הקוסמית בכללות ההויה, שהיראה בטלה בה לגבי האהבה, כי כללות ההויה רחוקה היא משינויים לרעה, רק "עז וחדוה במקומו", ומצד כנסת ישראל הננו מתלבשים גם כן יראה, שלא יסתם האור ממנה, ובהתנשאנו ליסוד היחוד הננו מתמלאים אהבה ויראה בחוברת אחת, והכח הנעלם החודר בפנימיות ההויה ובכל הנשמות, העולה למעלת כל מגמות, פועל עלינו באור אחדותו, בשם כל ישראל.

בחלק הראשון של הסעיף הרב עסק בזיווג כנסת ישראל וקודשא בריך הוא, ברצון לגלות את האור האלקי בעולם הזה. אולם, במעלה העליונה של כנסת ישראל לא מדובר על השאיפה של עם ישראל לגלות את האור האלוקי, אלא כנסת ישראל כלל אינה מחולקת מהאלקות. כלומר, יש מצבים בהם אנו כל כך מפשיטים את הלבוש הלאומי עד שהוא הופך ללבוש אלקי, ואז נהיה מצב של ייחוד. תיאור זה דומה לתיאור החיבור בין איש ואשה, שמתחיל ברצון להיות יחד, והתוצאה היא היותם מציאות אחת. מכוח פעולת הזיווג מגיעים למצב הסופי של האחדות.
משמעות האחדות בין האור האלוקי לבין העולם הזה אינה שהאור האלוקי עצמו מתלבש במלבושים נגלים, אלא שהוא מתגלה בעולם הזה, מקרין עלינו ופועל את פעולתו.

בנים, עבדים ואחים
הרב אומר שהמצב של האחדות השלמה מתגלה ביחס שבין האהבה ליראה. אנו פוגשים שלוש מערכות יחסים שיש בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא: א. בחינת עבדים. ב. בחינת בנים. ג. בחינת אחים, שזו בחינת האחדות השלמה עליה מדבר הרב בסעיף זה. ונפרט:
א. עבדים – "כי לי בני ישראל עבדים" 2 . במדרגה זו אין לנו מציאות עצמית, וכל מציאותנו נובעת מהאור האלקי. האור האלקי הוא אור אינסוף, וכדי להתקרב אליו אנו צריכים להתבטל כלפיו, כיון שאנחנו מוגבלים מאוד. התבטלות זו נעשית על ידי היראה: אנו לא יכולים לתת למציאות שלנו לבוא לידי ביטוי, כדי שלא תסתור את האור האלוקי. בחינת העבד היא ביטול העצמיות באופן מוחלט. היראה מרחיקה ומדחיקה את האורות הקטנים בפני האור האינסופי.
ב. בנים – "בנים אתם לה' אלוקיכם" 3 . אנחנו כבר מגיעים להכרה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. כלומר, הקדוש ברוך הוא נטע בנו תכונות אלקיות, ומבחינת הקדוש ברוך הוא אנחנו כביכול נציגיו בעולם, אחראים לגלות את מציאותו בעולם. כשאנו נזכרים בכך אנו באים לידי אהבה. גם בבחינה זו האדם עדיין נותן מקום לעצמו, אלא שבשונה מהיראה - כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא האדם מבטל את עצמו, אלא רואה את עצמו כבן של הקדוש ברוך הוא. לפי תפיסת המהר"ל 4 , עיקר עבודת התפילה היא שהאדם נעשה כעבד . בחינת הבן שייכת יותר לתורה, עליה אמרו חז"ל "אנא נפשית כתבית יהבית" 5 , ובלימודה אנחנו יכולים להרגיש שהקדוש ברוך הוא מקרב אותנו אליו.
ג. אחים – "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" 6 , "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" 7 . הזוהר אומר שהאחים הם הקדוש ברוך הוא ועם ישראל שיושבים יחד 8 . זו המדרגה של מציאות של בית המקדש, של השראת שכינה, של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. אנו מגיעים למדרגת מקומו של הקדוש ברוך הוא. בשתי המדרגות הראשונות אנו נמצאים בבחינת 'רצוא ושוב' 9 - האהבה אינה כוללת את היראה. אנו מצויים תמיד במתח שבין היותנו בנים להיותנו עבדים. גם במדרגת הבן יש צורך להיות 'קצת' עבד, וגם במדרגת העבד יש צורך להיות 'קצת' בן. כאן אנו מתנשאים למדרגה כל כך כללית, שבה האהבה אינה מוגבלת, ועל כן היא יכולה לכלול את היראה. תחילה מתאר הרב שהיראה מתבטלת כלפי האהבה, אך לאחר מכן הוא מתאר שהיראה והאהבה הן בחוברת אחת.
יש להסביר את דברי הרב, שהיראה היא הכוח שבו האדם נוקט על מנת לבטל כל מיני כוחות חיים, ויראה זו מתבטלת כשמטפסים למדרגה של גילוי הטוב במלואו, כיון שהיא סותרת את הנטייה הטבעית הקיימת ביסוד ההויה, שכל דבר יכול להשתייך לשלמות. היראה שהרב מדבר עליה בהמשך, המחוברת עם האהבה, אינה יראה של צמצום אור, אלא זו יראת הרוממות, במובן שכל אור מחשיב את האחר מתוך הכרה שלכל אחד ישנה ייחודיות משלו. בדרך כלל, פגישה של אדם עם דבר גדול גורמת לו למעט את עצמו על מנת להתחבר לגדלות הזו, אך כאן מדובר על יראה שמביאה רק לידי החשבת האור האחר, ולא לידי צמצום העצמיות. יראה כזו מסוגלת לשמש בחוברת אחת עם האהבה.


^ 1 עיין בפירוש רב ניסים גאון לברכות לב ע"א (נדפס על הדף).
^ 2 ויקרא כה, נה.
^ 3 ויקרא יד, א.
^ 4 נתיבות עולם, תחילת נתיב העבודה.
^ 5 שבת קד ע"א – את עצמי כתבתי ונתתי.
^ 6 תהלים קכב, ח.
^ 7 תהלים קלג, א.
^ 8 פרשת ויקרא, דף ז ע"ב: "פתח ואמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, זכאין אינון ישראל דלא יהב לון קודשא בריך הוא לרברבא או לשליחא אלא ישראל אחידן ביה והוא אחיד בהו, ומחביבותא דלהון קרא לון קודשא בריך הוא עבדין הדא הוא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, לבתר קרא לון בנים הדא הוא דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם, לבתר קרא לון אחים הדא הוא דכתיב למען אחי ורעי וגו', ובגין דקרא לון אחים בעא לשוואה מדוריה בהו ולא יעדי מנייהו, כדין כתיב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד..."
^ 9 על פי יחזקאל א, יד "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il