יום ד' כ"ב אלול ה'תשע"ד
דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ליקוטים א כהנים ומצוות התלויות בארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
איר תשס"ח

תרומות ומעשרות


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב

א - מדאורייתא - כשרוב ישראל בארץ
אחת מהמצוות התלויות בארץ, היא מצוות הפרשת תרומות ומעשרות. התרומות והמעשרות הם ביטוי לקדושה השורה בתוך הפירות והירקות שגדלים בארץ ישראל. שהרי הארץ הזו היא קדושה, ולכן כל פרי שגדל בה יש בו קדושה, ומשום כך ציוותה התורה להפריש אחוז מסוים מהפירות למטרה של קודש. אולם הפירות הגדלים בחוץ לארץ, מרוחקים מהקדושה, ולכן אין להם חלק במצוות הפרשת תרומות ומעשרות.
וצריך לדעת, שקדושתה של ארץ ישראל נצחית, ואפילו בזמנים שרוב עם ישראל מתגורר בארצות נכר, קדושתה קבועה וקיימת, אלא שאז היא עלומה ונסתרת. הדבר מתבטא במצוות התלויות בארץ, שעל פי התורה יש מצווה לקיימן רק כאשר עם ישראל שוכן בארצו. וכן הדין לגבי תרומות ומעשרות, שהקדושה העצמית של הארץ לבדה אינה יוצרת את החיוב להפריש תרומות ומעשרות, ורק כאשר עם ישראל חי בארצו, על פי התורה חייבים להפריש תרומות ומעשרות מהפירות הגדלים בה. ואמנם חכמים קבעו, שאפילו בשעה שיהודים מעטים חיים בארץ, יש להמשיך בה את מצוות תרומות ומעשרות. אבל, כאמור, חיוב זה תוקפו מדברי חכמים ולא מן התורה שבכתב. ולכן היום כשרבים מבני העם עדיין לא חיים בארץ - החיוב במצוות תרומות ומעשרות מדברי חכמים.
וצריך להוסיף, שגם רוב העם נחשב ככולו, ולכן ממש באותו היום שבו יעלה העולה החדש או ייוולד הילד, שיכריע את הכף למצב שרוב היהודים חיים בארץ, ממש באותו הרגע, יחזרו לתוקפן המלא גם כל המצוות התלויות בארץ. ואז חיובן יהיה לא רק מדברי חכמים, כמנהג שבא לשמר את זיכרונה של התקופה הגדולה בה חיינו כולנו בארץ הזו; אלא המצווה תחזור למצבה המקורי, וחיובה יהיה מן התורה. אמנם בפועל מסתבר שלא נדע בדיוק כמה יהודים ישנם בעולם, וכמה בדיוק נמצאים בארץ, ולכן תהיה תקופה שבה יהיה ספק אם חיוב תרומות ומעשרות מהתורה או מדברי חכמים, ולאחר מכן בעז"ה נזכה להתחייב בתרומות ומעשרות מהתורה. 1

ב - גבולות הארץ
כידוע מצוות הפרשת תרומות ומעשרות חלה רק לגבי הפירות והירקות הגדלים בארץ ישראל. כדי להבין מהם גבולות הארץ לעניין מצוות תרומות ומעשרות יש להקדים כי ישנם שני סוגים של קדושה בארץ ישראל. הקדושה האחת אינה תלויה בעם ישראל, והיא קדושתה העצמית של הארץ לכל גבולותיה התנכיים. והקדושה השנייה, היא הקדושה המתגלה בפועל על ידי המצוות התלויות בארץ, שהיא מתגלה בשלמות רק כשעם ישראל שוכן בארצו.
פעמיים נתקדשה ארץ ישראל לעניין המצוות, ובכל פעם היו גבולות הארץ שונים. בפעם הראשונה היה זה בזמן שיוצאי מצרים ובראשם יהושע בן נון כבשו את הארץ. באותו הזמן השטח שבגבולות הכיבוש היה גדול יחסית, והוא כלל את עבר הירדן המערבי והמזרחי ואת הגולן והבשן. אולם לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, וישראל גלו מעל אדמתם לבבל, נתבטלה לחלוטין קדושת המצוות התלויות בארץ. (זולת קדושת הר הבית, מקום המקדש, שנשארה בתוקפה המלא, רמב"ם הל' בית הבחירה ו, טז).
בפעם השנייה נתקדשה הארץ על ידי עולי בבל כשבראשם עזרא הסופר, ואז השטחים שנתקדשו היו מצומצמים יחסית, והם כללו את יהודה ושומרון ורק חלקים מן הגליל, הנגב והגולן. אולם מצד שני, הקדושה הזו שהם קידשו, נשארה לתמיד, ואפילו לאחר שבית המקדש השני נחרב, וישראל גלו מעל אדמתם, נשארה קדושת המצוות התלויות בארץ, בכל אותו השטח שעולי בבל החזיקו בו. ואף היום, רק בכל אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל, ישנה מצווה להפריש תרומות ומעשרות. (אלא שכאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם המצוות הללו מדאורייתא, וכשמיעוט - חיובם מדרבנן).
והטעם לכך הוא, שהקדושה הראשונה שנתקדשה ארץ ישראל, בעת כניסתם של עולי מצרים, היתה תלויה בכיבוש, וממילא כשנחרב בית המקדש הראשון וגלינו מעל אדמתנו והארץ נכבשה על ידי זרים, בטלה הקדושה. אבל הקדושה השנייה שנתקדשה בעת עליית עזרא לא נשענה על הכיבוש, שהרי היינו אז תחת שלטון פרס. אלא הקדושה השנייה נשענה על חזקת ההתיישבות, והחזקה אינה בטלה לעולם (רמב"ם הל' תרומות א, ה; והל' בית הבחירה ו, טז). יתכן שההבדל נעוץ בכך שכיבוש הוא פעולה חיצונית, ואם הקדושה תלויה בכיבוש, כשיתבטל הכיבוש תתבטל הקדושה. אבל הקדושה שקידש עזרא, נשענה על חזקת ההתיישבות שתלויה בקשר הנצחי שבין ישראל לארץ, וקשר זה אינו בטל עולמית.
ולכן למעשה, אם תלך משפחה יהודית או אפילו שבט לגור בלבנון או בעבר הירדן או בדרום הנגב, למרות שמצד גבולות ההבטחה, מקום זה נחשב לחלק מארץ ישראל ומקיימים בו את מצוות ישוב הארץ, מכל מקום אין מפרישים שם תרומות ומעשרות. מפני שמקום זה אינו כלול במקומות שנתקדשו על ידי עזרא (ועיין בפניני הלכה "העם והארץ" ג, יד-יח, עוד על גבולות הארץ). 2

ג - הפירות החייבים בתרומות ומעשרות
באופן כללי כל פרי או ירק הגדלים בארץ ישראל, אסור לאוכלם או להשתמש בהם כל זמן שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות. אולם ישנם כמה כללים המגדירים באופן מדויק יותר איזה פרי חייב בתרומות ומעשרות, ואיזה פרי פטור.
הכלל הראשון הוא, שהפרי צריך להיות נשמר, כלומר שייך לאיזה אדם ששומר עליו. אבל פירות הגדלים הפקר, אינם חייבים בתרומות ומעשרות. למשל, מטיילים שמצאו בדרכם עץ תאנה הגדל פרא בשדה ואינו שייך לשום אדם, מותר להם לאכול מפירותיו בלי להפריש תרומות ומעשרות, ואפילו אם יכניסוהו אח"כ לביתם. וכן הדין לגבי כל הפירות שגדלים בהפקר (שו"ע יו"ד שלא, טז).
ועוד תנאי ישנו, שרק אוכל הנועד לאדם חייב בתרומות ומעשרות, אבל מאכל בהמות פטור, וגם זרעוני גינה פטורים. כמו למשל בצל שמגדלים אותו לזרע, אין צורך להפריש מהזרעים היוצאים ממנו תרומות ומעשרות, מפני שאינם ראויים למאכל אדם (שו"ע יו"ד שלא, יג). 3
גוי שיש לו קרקע בארץ ישראל, וגידל בה פירות או ירקות וקטפם ואספם, אותם הפירות פטורים מתרומות ומעשרות, מפני שהגוי הפקיע אותם ממצוותן (שו"ע יו"ד שלא, ד). דרך אגב, זו סיבה להחמרה המיוחדת שיש לגבי המוכר קרקע לגוי בארץ ישראל, שלא רק שעבר על "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), אלא אף הפקיע את הפירות הגדלים בה מתרומות ומעשרות.

ד - מוקף
אחד מהכללים שחשוב מאוד לזכור בכל מה שקשור להפרשת תרומות, הוא הדין שצריך להפריש מן המוקף. כלומר אדם שרוצה להפריש תרומות מהפירות שקנה או שקטף מהעץ, צריך לדאוג לכך שכל הפירות יהיו מונחים ביחד במקום אחד. אבל אם חלקם מונחים בחדר אחד וחלקם בחדר אחר, אין זה נחשב מוקף, כלומר זה אינו ברשות אחת, וצריך להפריש מכל ערימה או חבילה לחוד (שו"ע יו"ד שלא, כה).
ויש בזה כמה כללים. אם למשל יש לאדם כמה קופסאות סגורות שמלאות בתפוחים, יש לפותחן ולקרבן עד שתיגענה ממש זו בזו, ואז אפשר להפריש תרומות ומעשרות מפירות שבקופסה אחת על הפירות שבקופסה השנייה (הגר"א שו"ע יו"ד שכה, ח). ויש אומרים שדי לפתוח את הקופסאות ולקרבם זה אל זה, אבל אין צורך שהקופסאות תיגענה זו בזו (ערה"ש זרעים סב, י). אבל אם הפירות אינם מונחים בכלים, אזי כל הפירות שבחדר מצטרפים ונחשבים שהם במקום אחד, ואפשר להפריש מפירות שבצד אחד על פירות שבצד השני (שו"ע יו"ד שלא, כו).
וכמובן שצריך להשתדל מאוד לקיים את הדין הזה של הפרשת תרומות ומעשרות מן המוקף, אולם מכל מקום אם הפריש שלא מן המוקף, תרומתו תרומה והכשיר בזה את הפירות, ואפשר לסמוך על כך בשעת הדחק. למשל, אדם שנתן לחבירו פירות במתנה, ולאחר מכן נזכר שעדיין לא הפריש מהם תרומות ומעשרות. אם יש באפשרותו להודיע לחבירו ששכח להפריש מהפירות תרומות ומעשרות, יש לעשות כן. אבל אם אין באפשרותו להודיע לחבירו, או שחבירו אינו מקפיד להפריש תרומות ומעשרות, וגם אם יודיע לו, הדבר לא יעניין אותו. במקרה כזה של שעת הדחק, מותר לו להפריש מהפירות שנשארו אצלו תרומות ומעשרות על מה שנתן לחבירו, אע"פ שהפירות אינם נמצאים במקום אחד.
כמובן שאין להפריש ממין אחד של פירות על מין אחר של פירות, ואם הפריש לא הועיל כלום. וכל מיני התאנים, השחורות והלבנות, נחשבים מין אחד, וכל מיני החיטים נחשבים מין אחד. זה הכלל, כל מין שנחשב כלאיים בחבירו, אין תורמים ממנו על חבירו, ואם אינו נחשב כלאיים בחבירו, תורמים ממנו על חבירו (התרומה והמעשר ה, ד).
זיתים שעומדים לסחיטה לשמן, וענבים שעומדים ליין, יש להפריש מהם תרומות ומעשרות כשתיגמר מלאכתם ויהיו שמן ויין. ואם הפריש מהענבים שעומדים לדריכה, לא הועיל כלום וצריך להפריש שוב לאחר שייעשו יין (המעשר והתרומה ה, י). 4
אין מפרישים מפירות שנה אחת על חברתה (כמבואר להלן יב).

ה - תרומות ומעשרות
באופן כללי הפרשת תרומות ומעשרות כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים, שניים של תרומה ושניים של מעשר. וזהו פירוש השם: "תרומות ומעשרות", כלומר, שתי תרומות ושני מעשרות. התרומות מיועדות תמיד לכהנים, המעשר הראשון ללוי, וייעודו של המעשר השני משתנה לפי השנים. בשנים מסוימות היה בעל הפירות אוכלו בשעה שהיה עולה לרגל לבית המקדש, ובשנים אחרות היה המעשר השני ניתן לעניים, ואז היה נקרא מעשר עני.
נפרט יותר: ראשית, בעל הפירות מפריש חלק כלשהו מהפירות ונותנם לכהן, והפרשה זו נקראת 'תרומה-גדולה'. לאחר מכן עליו להפריש מעשר מן הפירות שנשארו, וזהו 'מעשר-ראשון' שניתן ללוי. והלוי צריך להפריש מעשר מתוך המעשר שקיבל וליתנו לכהן, ואותו המעשר שהלוי מפריש מתוך 'המעשר- הראשון' נקרא 'תרומת-מעשר', וזוהי התרומה השנייה הניתנת לכהן. ובעצם גם הישראל יכול, לאחר שהפריש את המעשר ללוי, להפריש בעצמו מתוך 'המעשר-הראשון' את 'תרומת-המעשר', ולאחר מכן ליתן את 'המעשר-הראשון' ללוי ואת 'תרומת- המעשר' לכהן (גיטין ל, ב; רמב"ם תרומות ג, יב).
לאחר מכן היו לוקחים עוד מעשר מהפירות שנשארו, וייעודו היה משתנה לפי שנות השמיטה. כידוע מחזור השנים הקובע לדין תרומות ומעשרות הוא בן שבע שנים. בכל מחזור, בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית (וסימנם אבד"ה), היו פירות 'המעשר-השני' נשארים ברשותו של בעל הפירות, אלא שהם נתקדשו, ויש לאוכלם בקדושה בין חומות העיר ירושלים. והיו נוהגים לאוכלם בעת שהיו עולים לרגל לבית המקדש. ובשנה השלישית והשישית למחזור השבע, היה 'המעשר-השני' ניתן לעניים, ואז היה נקרא 'מעשר-עני'. בשנה השביעית שהיא שנת השמיטה, לא היו מפרישים תרומות ומעשרות, מפני שפירות השביעית מופקרים לכל, וכבר למדנו שפירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות.

ו - טעם למצוות תרומות ומעשרות
לפני שנבאר היטב את סדר הפרשת תרומות ומעשרות, ראוי להקדים שבניינה המתוקן של האומה הישראלית, כאומה שרגליה עומדות איתן על הארץ וראשה ברום שמיים, נשען במידה רבה על קיום מצוות תרומות ומעשרות. על ידי הפרשת תרומות ומעשרות נוצר קשר אמיץ בין עולם המעשה לעולם הרוח. הנה באופן קבוע חלק מסוים מהפירות ניתן לכהנים וללוויים, ועל ידי כך הקשר שבין אנשי המעשה, בעלי הקרקעות, לאנשי הרוח - מתחזק, ובזכות זה מחד ניתנת לכהנים וללוויים האפשרות להתמסר ללימוד, לחינוך ולהוראה, ומאידך אנשי המעשה נעשים קשורים לפועלם הרוחני, שהרי הם משתתפים בו על ידי נתינת תרומות ומעשרות.
לא זו בלבד, אלא שהפרשת תרומות ומעשרות אף חושפת את הקדושה שיש בפירות שגדלים בארץ ישראל. במבט ראשון נדמה שהקדושה מתגלה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולא בפירות הגדלים בשדות. הפירות הגדלים בשדות מבטאים לכאורה את עולם החומר, את ההנאה מן הצד הגשמי שבחיים.
אולם האמת היא, שאין דבר בעולם שמנותק מן הקדושה. כשמתבוננים בחומר במבט מעמיק, רואים שכל כיסופיו הפנימיים אינם אלא להתעלות ולהתרומם לאידאלים של קדושה וטהרה. והדבר בא לידי ביטוי בהפרשת תרומות ומעשרות, שחושפת את התכנים הגנוזים בחומר.
וכך כשאנו מוציאים מתוך הפירות את התרומה לכהנים, הננו חושפים את השאיפה הפנימית שגלומה בתוך עולם החומר, להתעלות ולסייע לעבודת הקודש של הכהנים במקדש ובכל רחבי הארץ. ואחר כך הננו מוציאים עוד חלק ונותנים ללוויים כדי שיוכלו להתפנות לתפקידם כמחנכים ומלמדי תורה בישראל, ונותנים על ידי כך ביטוי לשאיפה האידיאליסטית שגנוזה בתוכינו ובתוך פירותינו להשתתף בריבוי תלמוד התורה בישראל.
במשך ארבע שנים הננו מפרישים 'מעשר-שני', כדי שאנחנו עצמנו נעלה לירושלים ונאכל אותו שם בקדושה, ובזה באה לידי ביטוי השאיפה שלא רק אנשים מיוחדים ככהנים יהיו מחוברים לקדושה, אלא שכל אדם מישראל יזכה להתעלות מפעם לפעם למדרגה של קדושה. בנוסף לכך, המצווה לאוכלם בירושלים היתה מבססת את מעמדה המרכזי של ירושלים עיר הקודש והמקדש.
ובמשך שנתיים (בשנה השלישית והשישית לשמיטה) במקום 'מעשר- שני' מפרישים מעשר לעני, כדי לבטא את המגמה המוסרית שצריכה להיות נטועה בתוכנו, לחמול ולרחם על אחינו העניים. ומעניין שאותו המעשר-השני, פעמים נועד לאכילה בקדושה בירושלים ופעמים לנתינה לעניים, לרמז לנו שהקדושה והנתינה לעניים עניין אחד הם.

ז - תרומה גדולה
השלב הראשון שבהפרשת תרומות ומעשרות, הוא הפרשת 'תרומה-גדולה'. אחד הדינים המייחדים את 'התרומה-הגדולה' הוא שאין לה שיעור. שלא כמו המעשרות ותרומת מעשר שיש להם שיעור מן התורה, ל'תרומה-גדולה' לא קצבה התורה שיעור. ואפילו אם יש לאדם גורן מלא בחיטים, על פי התורה יכול לקחת חיטה אחת, ולפטור בה את כל הגורן מחיוב 'תרומה-גדולה'.
אולם חכמים קבעו שלוש דרגות בנתינת 'תרומה-גדולה'. אלו שיש להם עין רעה, מפרישים ל'תרומה-גדולה' אחד חלקי שישים מהפירות, (שהם 1.67%). אלו שיש להם עין בינונית, כלומר שאינם קמצנים ואינם נדיבים, נותנים אחד חלקי חמישים, שהם שני אחוזים מהפירות. והנדיבים בעלי העין הטובה, מפרישים אחד חלקי ארבעים מהפירות ל'תרומה-גדולה', שהם שני אחוזים וחצי.
אבל היום הדין השתנה, ומפרישים ל'תרומה-גדולה' את השיעור המיזערי ביותר. הטעם לזה הוא, שבתרומה יש קדושה, ורק לכהנים מותר לאוכלה, וגם לכהנים עצמם מותר לאכול את התרומה רק בשעה שהם טהורים. והיום כל הכהנים בחזקת טמאים. כי כל מי שנגע במת או היה תחת קורת גג אחת עם מת הרי הוא טמא, וכן הנוגע באותו אדם שנגע במת או היה תחת קורת גג אחת עם מת - טמא, ואף הבגדים והכלים שנגעו במת מטמאים את כל הנוגע בהם. וכל זמן שאין לנו אפר פרה אדומה, שעל ידו היו ניטהרים, אין אפשרות להיטהר.
ולכן בפועל, אין היום שום אפשרות לאכול תרומה. משום כך אין טעם להפריש בזמן הזה כמות גדולה לתרומה, מאחר שבכל מקרה היא נזרקת. ומכיוון שעל פי התורה די בשיעור כלשהו, נוהגים בזמן הזה להפריש ל'תרומה-גדולה' שיעור קטן ביותר, ובזה יוצאים ידי חובת הפרשת 'תרומה-גדולה'.
ועוד הלכה נגזרת מכך שאנו טמאים כיום. מעיקר הדין היה צריך להפריש ל'תרומה-גדולה' ול'תרומת-מעשר' מן החלק המשובח שבפירות. אולם היום, מאחר שממילא התרומה הולכת לאיבוד, מותר להפריש 'תרומה' ו'תרומת-מעשר' מן החלק הפגום שבפרות כגון פירות רקובים או חלקי פירות מקולקלים, אבל לא מהקליפות שאינם חלק מבשר הפרי (שו"ע יו"ד שלא, נב. עיין בהערה 4 להלכה ט, שבמקרים מסוימים נותנים את התרומה לכהנים למאכל בהמתם).

ח - מעשר ראשון
לאחר הפרשת 'תרומה-גדולה' המיועדת לכהן, מגיע תור 'המעשר-הראשון' המיועד ללוי.
לפני הכל צריך להדגיש את ההבדל העיקרי שבין ה'תרומה' ל'מעשר-ראשון'. ב'תרומה' יש קדושה, ולכן רק הכהן עצמו בשעה שהוא טהור יכול לאכול אותה, וכמובן שאסור לו לכבד את חבירו הישראלי או הלוי באכילתה. אולם ב'מעשר-ראשון' הניתן ללוי אין שום קדושה, אלא שהתורה ציוותה לתת מעשר מהפירות ללוי, כדי שהלוי יוכל להתפנות ממלאכת החקלאות ולבסס את הצד הרוחני שבעם ישראל על ידי העיסוק בתורה ובחינוך. דרך אגב, זה הטעם לכך שהלוויים היו מפוזרים בכל הארץ, כדי שיוכלו להיפגש עם כל הציבור, ולעסוק בחינוך ובהדרכה רוחנית.

האם נותנים כיום מעשר ראשון ללוי?
למרות שעל פי דעת רובם המכריע של הפוסקים יש לתת את המעשר הראשון ללוי, בפועל רבים נוהגים כיום להפריש את המעשר ולקבוע לו מקום, אבל אין נותנים אותו ללוי. וכמה טעמים נאמרו בזה:
היו שרצו לומר, שבעקבות טלטולי הגלויות, אבדה החזקה, ואין שום לוי שיכול להוכיח שהוא אכן בן לשבט הלוי. ומאחר שאין במעשר הראשון קדושה, אלא הוא חיוב כספי, שחייבה התורה את הישראל להפריש מעשר מהפירות ללוי, חלים עליו כל דיני הממון. ובדיני הממון ישנו כלל ש"המוציא מחבירו עליו הראייה", וכל זמן שהלוי לא יביא הוכחה לכך שהוא לוי, איננו חייבים לתת לו את המעשר. אולם לדעת רוב רובם של הפוסקים אין בסיס לטענה זו, שהרי הלכה היא שנותנים כיום את כסף פדיון הבכורות לכהן, ומשמע שאנו סומכים על החזקה שאכן הוא כהן. וכן נוהגים לסמוך על החזקה לעניין ברכות, שהרי הכהנים מברכים בכל יום ברכת כהנים, וכן בעת פדיון הבכורות, אבי הבן מברך ברכה (חת"ס סו"ס רצ"א; ערה"ש יו"ד שה, ל). ואם כן יש לסמוך על החזקה גם לעניין נתינת 'מעשר-ראשון' ללוי.
וה'חזון-איש' כתב שאין צריך כיום לתת את המעשר הראשון ללוי, מפני שלדעתו תקנו חכמים שכל זמן שלא בודקים בבית הדין את חזקת היוחסין, אין לסמוך על דבריו של אדם לעניין נתינת תרומות ומעשרות. שאם נסמוך על עדות עצמם, יתרבו הרמאים שיטענו שהם לוויים. ולכן לדעתו, מאחר שאין כיום בית דין שבודק את החזקות, אין ליתן את המעשר ראשון ללוי (שביעית ה, יב). ולמרות שזו דעת מיעוט הפוסקים, רבים מאוד נוהגים שלא לתת את המעשר הראשון ללוי (מצוות הארץ לרב קלמן כהנא יא, ב; הארץ ומצוותיה לרב גולדברג תרו"מ ה, ד).
אולם למעשה, ראוי לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולתת את המעשר הראשון ללוי, שכן פסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד שלא, יט), ושו"ת מהרי"ט (א, פה), והשל"ה (שער האותיות ק' קדושת האכילה), ושו"ת 'הר-צבי' (זרעים א, קז, עולת ראיה א, עמוד ש"נ). ורק כאשר יש ספק אם הפרישו תרומות ומעשרות מן הפירות, מפרישים את המעשר ולא נותנים אותו ללוי. ואומרים לו: "המוציא מחברו עליו הראייה", הבא ראייה שאכן פירות אלו אינם מופרשים, ואז אתן לך את המעשר.

ט - תרומת מעשר
כפי שלמדנו מפרישים שני סוגים של תרומות לכהן. הראשון הוא 'תרומה-גדולה', שאותה הישראל עצמו היה נותן לכהן. והסוג השני הוא 'תרומת-מעשר', כלומר מאותו מעשר שהיה הישראל מפריש ללוי, צריך היה הלוי להפריש תרומה, עשירית ממה שקיבל, וליתנה לכהן, ותרומה זו נקראת 'תרומת-מעשר', כי היא התרומה היוצאת מהמעשר שהלוי קיבל. וכיוון ששיעורה עשירית מהמעשר, הרי שהיא אחוז אחד מסך כל הפירות.
ובדרך כלל כדי לחסוך בטרחה, הישראל לא היה מפריש בעצמו 'תרומת-מעשר', אלא הלוי היה מפריש מעשר מן המעשר שקיבל, ונותנו לכהן. אולם מצד הדין, יכול גם הישראל להפריש את המעשר ללוי, ומיד לאחר מכן להפריש ממנו 'תרומת-מעשר' לכהן, וליתן את תשעת חלקי המעשר ללוי, ואת המעשר מן המעשר לכהן (רמב"ם תרומות ג, יב). וכך הוא המנהג הרווח.
אולם מזמן שנתבטלה האפשרות להיטהר מטומאה על ידי אפר הפרה האדומה, אסור לכהנים לאכול את ה'תרומה' ואת 'תרומת-המעשר', מפני שרק לכהן טהור מותר לאוכלן, ואילו היום, כולנו נחשבים לטמאי מתים. שכן כבר למדנו, שלא רק מי שנגע במת עצמו נחשב טמא, אלא אף מי שנגע בכלי או בבגד שנגע בו המת נחשב לטמא, וכן אדם שהיה באותו בית שנמצא בו המת - נטמא. לפיכך אין אדם טהור בימינו. ולכן אסור לכהנים לאכול את התרומה, ויש להשאירה בצד עד שתתכלה.
לכן בעת הפרשת התרומות ומעשרות, אנו מפרישים חלקיק קטן ל'תרומה-גדולה', ועוד אחוז אחד מהפירות ל'תרומת- מעשר'. ומפרישים אותם כפי הסדר, כלומר, בתחילה מתייחסים לחלקיק שנועד לתרומה, ואומרים: "מה שיש כאן בנוסף על האחוז האחד מהפירות יהיה 'תרומה-גדולה'". (והאחוז הנותר יופרש ל'מעשר-ראשון', ואח"כ מתוך 'המעשר-הראשון' יופרש ל'תרומת-מעשר').
לאחר מכן אומרים: "מה שיש כאן אחוז אחד ועוד תשעה חלקים כמותו מהצד העליון של הפירות יהיו 'מעשר-ראשון'". ומוסיפים ואומרים, שאותו אחוז שהפרשנו יהיה 'תרומת-מעשר'. ובזה אנו מסיימים להפריש את כל התרומות הקדושות השייכות לכהן. ומאחר שאין לכהן אפשרות לאוכלן, מניחים אותן עד שיתכלו. וכשקשה למצוא מקום להניחן עד שיתכלו מאליהן, יכול לעוטפן בנייר או בשקית ניילון ולהניחן בפח, שהנייר יחצוץ בין התרומה לאשפה, ועל ידי כך לא תהיה בהנחתן באשפה משום ביזוי התרומה (מצוות הארץ ע' יח). ויש אומרים שיש לעטוף את התרומה בשני כיסויים, ושאחד מהם לא יהיה שקוף, כגון לעוטפם בשקית ניילון ובנייר (הרב מרדכי אליהו). 5

י - מעשר שני
לאחר שלמדנו את שלושת השלבים הראשונים של הפרשת תרומות ומעשרות, שהם: 'תרומה-גדולה', 'מעשר-ראשון' ו'תרומת-מעשר'. עתה אנו מגיעים לשלב הרביעי שהוא 'מעשר-
שני' או 'מעשר-עני', וזהו המעשר היחיד שיש בו שינויים לפי השנים. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה - מפרישים 'מעשר-שני', ואילו בשנה השלישית והשישית - מפרישים את 'מעשר-עני'.
ייחוד בולט ישנו ב'מעשר-שני' שהוא נשאר ברשות בעל הפירות. שכן התרומות ניתנות לכהן, 'המעשר-הראשון' ללוי, ו'מעשר-עני' לעני, ואילו 'מעשר-שני' נשאר ברשותו של בעל הפירות, אלא שהם נתקדשו, וצריך לאוכלם בטהרה בין חומות העיר ירושלים.
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל עולים שלוש פעמים בשנה לרגל, ומביאים עימם את פירות 'המעשר-השני', ואוכלים אותם בין חומות העיר ירושלים בקדושה ובטהרה. ומי שהיה גר רחוק מירושלים והתקשה להעלות את כל הפירות לירושלים, היה יכול לפדות (להחליף) את פירות 'המעשר-השני' בסכום כספי השווה לשווי הפירות בתוספת חומש (מעשר שני ד, ג-ד). וכשעלה לירושלים, היה קונה בכסף הפדיון מאכלים, ואוכלם בין החומות כדרך שאוכלים את 'המעשר-השני' בקדושה ובטהרה. בעת פדיון פירות 'המעשר-השני' קדושתו עוברת לכסף, ולאחר מכן למאכלים שנקנו בו, שנעשים קדושים בקדושת 'מעשר-שני'.
והיום אסור לנו לאכול 'מעשר-שני', משום שכולנו בחזקת טמאים. וכדי שלא לאבד לריק את פירות 'המעשר-השני', מחללים את כל שווי 'המעשר-השני' על פרוטה אחת בלבד. ואותה פרוטה נתפשת בקדושת 'המעשר-השני', וצריך לכלותה, מפני שאין לנו רשות ליהנות ממנה כל זמן שאין אנו יכולים להיטהר. ואם יבוא אדם וישאל, איך מחליפים פירות יקרים בפרוטה אחת? נשיב, שאכן לגבינו כל פירות 'המעשר-השני' שווים פרוטה אחת בלבד, שהרי איננו יכולים ליהנות מהם כלל. כדי לחלל את 'המעשר-השני', צריך שלכל אחד יהיה בביתו מטבע מיוחד לכך. ובכל פעם יחלל את הפירות על פרוטה נוספת מתוך אותו מטבע. 6
וכך הוא סדר הפדיון: לאחר סיום ההפרשה מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני", ולאחר הברכה מבצעים את הפדיון על ידי אמירה "מעשר שני זה, הוא וחומשו, הרי הוא מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני".

יא - מעשר עני
בשנה השלישית והשישית לשנות השמיטה, במקום 'מעשר-שני' מפרישים 'מעשר-עני'. וזהו למעשה המעשר היחיד שגם היום כולם מפרישים אותו כשם שהפרישו בזמן שבית המקדש היה קיים. שהרי את התרומות הקדושות אסור לכהנים לאכול, ולכן אנו מפרישים את ה'תרומה' ומאבדים אותה. ואת 'המעשר-הראשון', אמנם לדעת רוב הפוסקים גם כיום יש ליתנו ללוי, אבל כבר למדנו (לעיל ח) שרבים נוהגים שלא ליתנו ללוי, מפני שסוברים שהואיל ואין בית דין שבודק את ייחוסם, אין לתת להם את 'המעשר-הראשון'. ואת 'המעשר-השני' שצריך לאוכלו בירושלים בטהרה, איננו יכולים לאכול, מפני שאין לנו אפר פרה אדומה כדי שניטהר מטומאתנו.
ואם כן למעשה, רק 'מעשר-עני' בשנה השלישית והשישית, מגיע אל העני לכל הדעות, כפי ייעודו המקורי. עני הוא כל מי שאינו מסודר בפרנסתו, ואינו מצליח להתפרנס באופן שיספיק למחיית בני ביתו.
לכתחילה יש לתת את הפירות שהפריש - לעני. אלא שפעמים רבות ישנו קושי להביא בכל פעם את פירות המעשר לעני. במיוחד הדבר קשה על חקלאים שכמות 'מעשר-העני' שלהם מרובה וחלוקתו לעניים דורשת ארגון רב. הפתרון לכך הוא, לתת לאחד ממכריו העניים בהלוואה סכום כסף שעל פי ההשערה שווה לשווי פירות 'מעשר-העני' של כל השנה. ולסכם איתו, שבכל עת שנותן ההלוואה יפריש 'מעשר-עני', במקום להביאם אל העני, יקחם לעצמו תמורת החזרת החוב.
ובדיעבד, כשלא סיכם דבר עם אחד ממכריו העניים, או כשאין לו מכר עני, ומאידך ישנו חשש שעד שיזדמן לו להביא את הפירות לעני הם יתקלקלו ויאבדו את ערכם, יכול בעל הפירות לאוכלם בעצמו, וליתן אחר כך את דמי שוויים לעני. הטעם לכך הוא, שאם לא יאכלם, יפסיד העני את חלקו, ולכן מצד מצוות השבת אבדה, ראוי שבעל הפירות יקחם לעצמו, ובמקומם ישלם לעני את שוויים (הארץ ומצוותיה תרו"מ ה, טז-יז). 7
ועוד דבר צריך לדעת, שרק מפירות שוודאי לא הפרישו מהם תרומות ומעשרות צריך לתת את המעשר לעני. אבל פירות שמפני הספק אנו מפרישים מהם תרומות ומעשרות, אף שיש לייחד מקום לפירות שמיועדים ל'מעשר-עני', ולומר ש'מעשר-עני' יהיה בדרום הפירות או בכל צד שיקבע, אבל אין צורך לתת אותם לעני, מפני ש'מעשר-עני' הוא חיוב של ממון, ובכל חיוב של ממון ישנו כלל - "המוציא מחברו עליו הראייה". ואם כן, כל זמן שהעני לא יביא הוכחה לכך שהפירות אכן לא היו מעושרים, איננו חייבים לתת לו את 'מעשר-העני', וכיוון שאין בהם קדושה, בעל הפרות רשאי לאוכלם (רמב"ם הל' מעשרות ט, ב).

יב - א' בתשרי וט"ו בשבט
כידוע ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. כדי להבין את המשמעות ההלכתית של ראש השנה לאילנות, צריכים להקדים תחילה, שישנו כלל יסודי בכל דיני הפרשת תרומות ומעשרות, שאין מפרישים מפירות של שנה אחת על של חברתה. יבול השנה נחשב כחטיבה אחת לעניין תרומות ומעשרות, ויש להקפיד להפריש את התרומות ומעשרות מהיבול של אותה החטיבה השנתית. והשאלה היא, מתי בדיוק מתחילה שנה חדשה. ובזה ישנו הבדל בין ירקות לאילנות, שראש השנה לירקות הוא בא' בתשרי, ואילו ראש השנה לאילנות חל בט"ו בשבט.
והסיבה לזה היא, שבט"ו בשבט חלה נקודת המפנה באילנות. בתחילת החורף העץ מתכנס בתוך עצמו, עליו נושרים, והוא כאילו נרדם, ובאותו זמן הוא אוגר לעצמו כוחות כדי לגדל את פירות השנה הבאה. בט"ו בשבט חלה נקודת המפנה, ומכאן ואילך מתחילים האילנות להתעורר לחיים, עלים קטנים מתחילים לבצבץ, וכן הפרחים שמהם יתפתחו לאחר מכן הפירות מופיעים בשלל גווניהם. אמנם לא כל האילנות זריזים באותה מידה, אבל באופן כללי אפשר לומר, שתחילת המפנה באילנות חל בט"ו בשבט, ולכן קבעו חכמים את ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות. והירקות שאין בהם נקודת מפנה התלויה בעונה מסוימת, בהם הולכים אחר ראש השנה הרגיל, שהוא א' בתשרי.
ולמעשה, השלב הקובע לגבי הפירות הוא שלב החנטה. לא ניכנס כאן לפרטי הגדרת החנטה, רק נאמר באופן כללי, שיש אומרים שהיא בעת נשירת עלי הפרח (תוס' ר"ה יב, ב), ויש אומרים שהיא מעת שהפירות הגיעו לשליש גידולם (רמב"ם). ולעניינינו, כל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים לפירות של השנה הקודמת, ואין להפריש מהם תרומות ומעשרות על הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט. ואם הפרישו מפירות של שנה אחת על של חברתה, לא יצאו ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות (רמב"ם הל' תרומות א, ה). ככלל, הפירות שנקטפו מתחילת הקיץ ועד החורף, הם פירות שחניטתם היתה לאחר ט"ו בשבט האחרון.
כמו כן, הדבר חשוב לגבי 'מעשר-שני' ו'מעשר-עני'. שכידוע, בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית לשמיטה, מפרישים מעשר שני, ואילו בשנה השלישית והשישית מפרישים מעשר עני. ובאילנות צריך לשים לב שהשנה השנייה שבה מפרישים 'מעשר-שני' איננה מסתיימת בא' בתשרי, אלא היא נמשכת עד ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות. וכן השנה השלישית שבה מפרישים מעשר לעני, נמשכת למעשה באילנות עד ט"ו בשבט של השנה הרביעית.
ובכל עת שיש לאדם ספק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני', יפריש מספק את שני המעשרות. יפריש תחילה 'מעשר-שני' ויחלל אותו על פרוטה בלא ברכה. ולאחר מכן יאמר: "ואם פירות הללו חייבים ב'מעשר-עני', חלק עשירי מהם בצד דרום (או כל צד שיקבע) הרי הוא 'מעשר-עני'". ואין צריך ליתנם לעני, משום שכל זמן שאין הוכחה שפירות אלו שייכים לשנת 'מעשר-עני', אין חובה ליתנם לעני, ש"המוציא מחברו עליו הראייה". אבל אם ידוע כי הפירות הם מהשנה האחרונה, אלא שהמפריש אינו זוכר איזו שנה זו במחזור השמיטה, עליו לתת את המעשר לעני. כי ספק כזה אינו אמיתי, ואי אפשר על סמך ספק שכזה להיפטר מנתינת 'מעשר-עני'.
יש לציין שישנו הבדל נוסף בין פירות האילן לירקות, שכפי שלמדנו שנת פירות האילן נקבעת לפי החנטה, אולם שנת הירקות נקבעת לפי זמן קטיפתם.

יג - טבל ודמאי
עתה נסביר מהם המושגים 'טבל' ו'דמאי' המוזכרים בדברי המשנה (במסכת דמאי) לגבי תרומות ומעשרות. 'טבל' הם פירות שוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות. ו'דמאי' הם פירות שיש ספק אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות. המילה 'דמאי' היא בלשון ארמית, ובעברית פירושה, 'זה מה', כלומר פירות אלו מה הם, האם מעושרים או לא?
ותקנו חכמים שגם מפירות שיש לגביהם ספק אם עושרו או לא, צריך להפריש תרומות ומעשרות, אלא שיש כמה הבדלים הלכתיים בין הפרשת פירות דמאי לפירות ודאי.
ההבדל העיקרי הוא לגבי הברכה, שאם מפריש מפירות שוודאי צריכים הפרשה, לפני ההפרשה הוא מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". אולם כשמפרישים מפירות דמאי שהם ספק, אין לברך, מפני הכלל המפורסם "ספק ברכות להקל", ולכן תמיד כשיש ספק אם צריך לעשות מצווה כלשהי, למרות שמחמירים ומקיימים אותה, מכל מקום אין לברך עליה.
וכן לגבי ברכת פדיון 'מעשר-שני'. בשנים שמפרישים בהם 'מעשר-שני', צריך לפדות את 'המעשר-השני' על פרוטה, ושוב, אם הפירות הם דמאי, וכל ההפרשה היא מספק, אין לברך בשעה שפודים את 'המעשר-השני'.
ועוד הבדל ישנו לגבי 'מעשר-ראשון' ו'מעשר-עני', שבפירות של דמאי יש לייחד להם מקום, אבל אין צריך ליתנם ללוי ולעני, מפני הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה", וכל זמן שהעני והלוי לא הוכיחו שלא הופרשו מהפירות הללו 'מעשר-ראשון' ו'מעשר- עני', לא ניתן להם את המעשרות.
למעשה, כשקונים פירות בשוק או בחנויות, ואין תעודה או עדות נאמנה שהפרישו מהפירות תרומות ומעשרות, יש להפריש מהם את כל התרומות ומעשרות מספק, אבל אין מברכים על הפרשה זו, ואין צריכים לתת את פירות 'מעשר-ראשון' ללוי, ואת פירות 'מעשר-עני' לעני.
יד - אמירת נוסח קצר לדעת ה'חזון-איש'
כדי לקיים את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, יש להבין היטב את משמעות הפרשת תרומות ומעשרות כפי שהדבר מתבטא בנוסח. כלומר צריך להבין מהי 'תרומה-גדולה' ומהי 'תרומת-מעשר', מהו 'מעשר-ראשון' ומהו 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני'. ואמנם ממבט ראשון נראים הדברים מסובכים, אולם לאחר שלומדים אותם פעם אחת ביסודיות, הדבר נראה פשוט למדי.
ואמנם ה'חזון-איש' סבר, שכדי להפריש תרומות ומעשרות אין הכרח להבין את נוסח ההפרשה, ואפילו אין הכרח לקוראו. ואדם שאינו מסוגל לומר את נוסח ההפרשה, מפני שאיננו יודע לקרוא, או מפני שאיננו מבין את הנוסח, ואינו יודע כלל מהי תרומה ומהו מעשר, יכול להסתפק בדיעבד באמירה שמביעה רצון כללי להפריש תרומות ומעשרות כדין. וכך יעשה: יפריש יותר מאחוז מהפירות ל'תרומה' ול'תרומת-מעשר', ובשנות מעשר שני יניח מטבע לחילול 'המעשר-השני', ויאמר: "כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כמו שכתוב בנוסח שברשותי", ובזה יצא ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות לדעת ה'חזון-איש' (חזו"א דמאי טו, ו; מנח"י א, פה).
אולם כמה מגדולי הפוסקים וביניהם הרב צבי פסח פרנק, שהיה רבה של ירושלים, חלקו בכל תוקף על ה'חזון-איש', ולדעתם אין יוצאים ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות אלא על ידי אמירת כל הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, מתוך הבנת הנאמר (הר צבי זרעים ח"א נג, א). והרב צבי יהודה קוק זצ"ל כל כך הקפיד על הדבר הזה, עד שכשהיה נפגש בסידור של אחד מתלמידיו שמוזכר בו ההיתר של ה'חזון-איש', שניתן להפריש תרומות ומעשרות ללא אמירת כל הנוסח, היה מוחק מן הסידור את העצה הזו, כדי שלא ייכשלו בה בני אדם.
ולכן למעשה, יש ללמוד ולהבין את משמעות הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, כדי לזכות במצווה החשובה הזו, ולא לאכול פירות בלתי מעושרים, ולשם כך נקדיש את ההלכה הבאה. (בשעת הדחק, כשאין ברירה, ניתן לסמוך על ההיתר של ה'חזון-איש' מאחר שכיום מצוות תרומות ומעשרות מדרבנן).

טו - נוסח הפרשת תרומות ומעשרות עם פירוש פשוט
רק כאשר ברור בלא ספק שלא הפרישו תרומות ומעשרות מפירות אלו, אזי מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות, וכשיש ספק לא מברכים.
נוסח הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות".
(ככלל צריך לדעת, שאת התרומות צריך להפריש ולהוציא ממש מתוך הפירות, כי יש בהם קדושה. אולם את המעשר הראשון והשני, ניתן להפריש על ידי ייחוד מקום והגדרתו בדיבור).
נוטלים אחוז ועוד משהו מהפירות ומפרידים אותו משאר הפירות, והוא מיועד ל'תרומה-גדולה' ו'תרומת-מעשר', ואומרים:
"מה שהוא יותר מאחד ממאה שיש כאן, הרי הוא 'תרומה-גדולה' בצד צפונו (במה שהופרש תחילה יש אחוז ועוד משהו, ומתכוונים שהחלק הנוסף על האחוז יהיה 'תרומה-גדולה', וכדי לייחד לה מקום, מציינים שהיא תהיה בצד הצפוני של מה שהופרש). והאחד ממאה שנשאר כאן (במה שהופרש תחילה) עם עוד תשעה חלקים כמוהו, בצד העליון של הפירות הללו יהיו 'מעשר-ראשון'. (אין הכרח שהם יהיו דווקא בצד העליון של הפירות, והיה ניתן גם לומר בצד הצפוני או הדרומי וכדומה, העיקר הוא לקבוע להם מקום, וכאן הננו אומרים שאותם תשעה אחוזים שיהיו מעשר ראשון יהיו בצד העליון של הפירות, ובזה הננו מפרישים את המעשר ללוי, ויתנו אח"כ ללוי). אותו אחד ממאה שעשיתיו 'מעשר-ראשון' (והוא ממה שהופרש תחילה בצד), הרי הוא 'תרומת-מעשר' (ובזה הפרשנו תרומת מעשר). ומעשר ממה שנותר (עשרה אחוזים ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו, הוא כתשעה אחוזים מכלל הפירות והננו מייחדים לו מקום) בצד התחתון של הפירות יהיה 'מעשר-שני', ואם הם חייבים ב'מעשר-עני' (היינו שאלו פירות של השנים ג' או ו' של השמיטה ומחויבים בהפרשת מעשר עני במקום מעשר שני) - הרי הם 'מעשר-עני'.
ואם הפרשנו מעשר שני, יש לפדות אותו אח"כ על פרוטה אחת ממטבע שייחדנו לכך, ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה למה שייחדנו לו מקום בצד התחתון של הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני".
ואם הפרשת התרומות ומעשרות נעשית מפירות שוודאי לא הופרשו לפני כן, וברור שהמדובר בשנה שצריך להפריש ממנה מעשר שני, יש לברך לפני אמירת נוסח הפדיון: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני".
יתכן שבפעמים הראשונות להפרשה, יש חשש שהנוסח לא יובן היטב, וניתן יהיה לפתור את הבעייה על ידי אמירת הנוסח המודפס כאן באותיות הגדולות, תוך קריאה בעיניים את הכתוב בסוגריים, וכך ניתן יהיה להפריש תרומות ומעשרות בהבנה מלאה.


^ 1. זוהי דעת רוב הפוסקים שפוסקים כרמב"ם בה' תרומות א, כו, ושו"ע יו"ד שלא, ב, שסוברים שרק כאשר רוב ישראל מתגוררים בארץ חיוב תרומות ומעשרות מן התורה. אמנם ראוי לציין שלדעת כמה פוסקים, גם כשמיעוט ישראל חיים בארץ, חיוב תרו"מ מן התורה, מפני שהקדושה שנתקדשה ארץ ישראל בתקופת הבית השני נשארה לתמיד, וכך פוסקים התוס' והרמ"א בשו"ע שם.
ואמנם לעניין מצוות היובל, יש עוד תנאי, שכל שבט יהיה במקומו, שנאמר בה: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", בשעה שאינם מעורבבים (רמב"ם הל' שמיטה ויובלות י, ח). אבל לעניין תרומות ומעשרות, חלה ושביעית, אין צורך בתנאי הזה, וכך בירר הרב יהודה זולדן בספרו "מלכות יהודה וישראל" ע' 377 - 403.
^ 2. למעשה על הפירות הגדלים דרומה מאשקלון נחלקו, ומפרישים בלא ברכה. ומאמצע הערבה כבר אין ספק, ואין מפרישים תרומות ומעשרות.
^ 3. תבלינים שגם נאכלים, שמתערבים בתוך המאכל, כמו פטרוזיליה ונענע, צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. ותבלינים שמשמשים רק לנתינת טעם, כגון עלי תה, שנותנים טעם בלבד ואין אוכלים אותם אח"כ, לדעת הרמב"ם והתוספות ועוד ראשונים אין צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. ויש מחייבים. למעשה פסק הרב מרדכי אליהו שליט"א, להפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה. ועיין בספר התורה והארץ ח"ד, ע' 10 והלאה.
אין חיוב תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכת איסוף הפירות. ובעץ פרי שגדל בחצר שאין הרבים רשאים להיכנס אליה בלא רשות, אם קוטפים ממנו פרי אחד כדי לאוכלו בחצר, וזה פרי שאוכלים אותו כאחד, כמו תאנה ותמר, אין מפרישים ממנו תרומות ומעשרות, כי זו אכילה ארעית ואין בה גמר מלאכת איסוף. אבל אם קוטפים שני פירות או שמכניסים את הפרי הביתה, הפרי מתחייב בתרומות ומעשרות, כי זה גמר מלאכה בקטיף זה. ואם זה פרי גדול שאין אוכלים אותו כאחד, כמו תפוח, מלפפון ואשכול ענבים, הרי בקטיפתו כבר יש גמר מלאכה מסוים, ואסור לאכול ממנו בלי להפריש תרומות ומעשרות (רמב"ם הל' מעשר ד, טו-יז). אבל אם עץ הפרי גדל בשדה, היינו במקום שלו אבל אם אדם יכנס לשם לא ינזפו בו, וכן בגינה, היינו במקום שכולו מיועד לעצים, יכול לקטוף שם הרבה פירות ולאוכלם דרך ארעי, וכל זמן שלא הכניסם לחצרו או לביתו, לא התחייבו בתרומות ומעשרות (חכמת אדם שער מצוות הארץ ו, ב).
^ 4. אין מפרישים תרומות ומעשרות משמן על זיתים שעומדים לאכילה, ומיין על ענבים שעומדים לאכילה, ואם הפריש - תיקן את הפירות. אבל אם הפריש מזיתים שעומדים לאכילה על שמן ומענבים שעומדים לאכילה על יין, יש אומרים שלא הועיל, ויש אומרים שהועיל (המעשר והתרומה ה, ט).
^ 5. כתב הרמ"א יו"ד שלא, יט, שטוב לטמא את הפירות לפני הפרשת התרומות, מפני שתרומה טהורה אסור לאבד. אבל אם התרומה תהיה טמאה, מותר לשורפה ולאבדה. וכך מטמאים: מרטיבים את הפירות ונוגעים בהם בידיים, שידינו מטמאות את הפירות. אבל אחר הפרשת התרומה אסור לטמאה. אלא יניח אותה במקום שתתכלה מאליה, כפי שכתבתי למעלה.
ככלל אסור לתת תרומה שראויה למאכל אדם לבהמה של כהן, כי בזה הוא מפסידה. אולם כיום שאסור לכהנים לאכול תרומה, כאשר מדובר בכמויות גדולות, כלומר האחוז של תרומת מעשר בכמות גדולה, נוהגים לתת את התרומה לבהמה של כהן (משפט כהן לח, דעת כהן רלז). ויש מעדיפים לתת דווקא כאשר התרומה טמאה (הרב הרצוג), ויש מעדיפים דווקא כאשר התרומה טהורה (האדר"ת, חזו"א). ועיין ב"הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית" לרב עזריאל אריאל תשנ"ב, ע' 98-101.
^ 6. למשל אם ייחד לכך מטבע של שקל, יוכל לחלל עליו כעשרים פעמים, לפי חישוב שפרוטה היא בערך חמש אגורות. ואחר שיחלל עשרים פעם, יוכל לחלל את כל עשרים הפרוטות שבשקל על פרוטה אחת שבמטבע אחר. והדרך הטובה, לייחד שתי מטבעות, אחד של חמישה ש"ח ואחד של שקל (אני נוהג להדביקם בסלוטייפ, כדי לסמנם), ויחלל תמיד על פרוטה שבמטבע הגדול, וכל כמה זמן, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. ואח"כ יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הקטן על פרוטה אחת שבמטבע הגדול, וכך יוכל לפדות עוד ועוד פעמים על המטבעות שייחד לכך. ואף אם יהיו לו בני משפחה או חברים שיקשה עליהם להחזיק מטבע במגירה שמורה שלהם, יוכל לתת להם רשות לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול שלו, ויקפיד כל כמה חודשים להחזיר את כל הפרוטות לפרוטה אחת. ופעמיים במחזור של שבע שנים צריך לאבד את אותה הפרוטה, בערב פסח של השנה הרביעית, ובערב פסח של שנת השמיטה. וכך אפשר לעשות, יקח כף של סוכר, יעמוד ליד הכיור, יאמר כל הפרוטות שבמטבעות שלי מחוללות על הסוכר שבכף (שהוא שווה פרוטה) ויזרים מים על הסוכר, ויאבד בזה את הסוכר.
^ 7. וישנה עוד דרך לתת מעשר עני בלי להביא את הפירות. שבעל הפירות יקבע שהוא רוצה לתת את מעשר העני לאחד העניים שהוא מכיר, ולאחר מכן להיעזר באדם נוסף שיעשה פעולת קניין ויקנה עבור העני ההוא את פירות המעשר, שזכין לאדם שלא בפניו. ולסכם עם אותו עני שפירות המעשר ייקנו על ידי בעל השדה ותמורתם יתן לו כסף (הארץ ומצוותיה שם).
חזרה למעלה