ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פנימיות וחיצוניות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא תזריע Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (45 ד') הורד mp3
שלח לחבר

תשס"ב

פנימיות וחיצוניות

שיחה לפרשתתזריע- מצורע



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

שאיפות ויכולות
קראנו השבת את פרשיות תזריע ומצורע.
אומר המדרש (ויקרא רבה, פרשה יט, ג) שרבי שמואל בר יצחק דרש את הפסוק "ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא) על פרשיותיה של תורה ועל הפרשיות הללו:
ר' שמואל בר יצחק פתר קריא בפרשיותיה של תורה, אף על פי שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הן עריבות עלי שנאמר: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" וגו' (מלאכי ג).
"שחורות כעורב". העורב - נדרש מלשון ערבות. שחורות אף על פי שפרשיות הן שחורות ולכאורה הן נראות כעורות, אף על פי כן הן כעורב, הן ערבות, שנאמר: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים". לפני כן המדרש (שם ב) דורש את הפסוק "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", על גישה לתלמוד תורה:
ר' חנין דציפורין פתר קרא בתלולית זו של עפר. מי שטפש מהו אומר? מי יכול לקצות את זו!
הטיפש רואה תלולית גדולה של עפר כל כך גדולה, ואומר: איך אפשר ליישר כאן את הקרקע?
מי שפקח מהו אומר? הריני קוצץ שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני קוצץ את כולה. כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד את התורה? נזיקין ל' פרקים, כלים ל' פרקים! מי שפיקח מהו אומר? הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר עד שאני שונה את כל התורה כולה.
חשוב להביא את המדרש הזה בפתיחת הזמן. לפעמים אדם ניגש ללימוד מתוך שאיפות גדולות מאוד, וזה טוב שאדם שואף להתקדם ולהספיק ולהשיג, ומתכנן תוכניות גדולות ועצומות, ואז לפתע הוא מתחלחל - איך הוא יספיק לבצע את כל התוכניות הללו, והרי אלו תוכניות עצומות וגדולות. בא המדרש ואומר: התורה היא גדולה וארוכה, אבל צריך להבדיל בין המטרה הכללית, ובין המטרה היום יומית. אדם צריך לדעת לחלק למנות נכונות את השאיפות שלו. נפגשתי לא פעם ולא פעמיים בקשיים כאלה של תלמידים שמתוך רצון רב מאוד ללימוד הם נפלו למשבר, פתאום איבדו ביטחון, איך הם יוכלו להשיג את כל מה שהם רוצים. הפער הגדול בין השאיפות ובין היכולת הוא גורם משברים. ואדם צריך לדעת שצריך לשאוף הרבה, לא צריך לצמצם שאיפות, הרחב פיך ואמלאהו, אפשר לשאוף וצריך לשאוף לכמה שאפשר יותר, אבל מצד שני כשנגשים לביצוע צריך לדעת שהסדר הוא, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ואז באמת אפשר להשיג את הכול.
נמשיך בדברי המדרש (שם):
א"ר אמי: "ראמות לאויל חכמות" (משלי כד). א"ר יוחנן: לככר תלוי באוירו של בית, מי שטיפש אומר: מי יכול להוריד את זה? מי שפיקח אומר: ולא אחר תלאו? אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו.
אדם רואה כיכר תלוי באוויר גבוה מכדי השגת היד, מי שטיפש אומר: מי יכול להוריד את זה? מי שפיקח אומר: הרי מישהו תלה את זה, איך הוא הגיע בעצמו? אלא מביא שני קנים, קושר את הקנים אחד אל השני, כך שיש לו קנה ארוך, ומורידו.
כך מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם? מי שפיקח אומר: והוא לא מאחר למדה?
כך מי שטיפש אומר: איך אפשר להגיע לחוכמתו של הרב שהוא חכם? כך אומר הטיפש, אבל מי שפיקח אומר: מאיפה החכם למד את זה? הוא גם כן למד ממישהו!
אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה.
יש לפעמים קושי אחר אצל תלמידים שאדם לומד ולא זוכר והוא חושב למה שאני אלמד. יש תלמידים שמפחדים שלא יצליחו ללמוד, יש תלמידם שמפחדים שהם ישכחו, אז אם הם לומדים ושוכחים הם מאוכזבים. וכך אומר המדרש (שם):
אמר רבי לוי: משל לטרסקל נקוב ששכר בעליו פועלים למלאתו.
כלומר, סל נקוב ששכר פועלים למלאתו, ממלאים והכל נשפך מהחור.
מי שטיפש מהו אומר: מה אני מועיל? מכניס בזו ומוציא בזו! מי שפיקח מהו אומר: ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל! כך מי שהוא טיפש מהו אומר? מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה. מי שהוא פיקח מהו אומר? ולא שכר יגיעה הקדוש ברוך הוא נותן!.
מי שפיקח מה הוא אומר: מה אכפת לי שהחבית מתרוקנת, אני מקבל שכר על כל חבית שאני ממלא, אני מקבל שכר על כל מאמץ שלי.

חומרת חטא לשון הרע

"קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", חכמים דרשו את זה על לימוד התורה ועל הפרשיות הללו שהן לכאורה כעורות ושחורות, אבל הן ערבות, ערבות לפני ריבונו של עולם. מפני שעל ידם אדם לומד להיתקן, להשתכלל ולהיות טהור וזך.
אומר המדרש (ויקרא רבה יח, ד):
תני ר' שמעון בן יוחאי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד), באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרין ולא סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים. על אותה שעה הוא אומר "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד). וכיון שחטאו לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעים. על אותה שעה הוא אומר: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" וגו' (במדבר ה). מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת? רב הונא בשם ר' הושעיא אמר: ע"י שהיו מליזין אחר גדוליהן ואומרים משפחה זו של פלוני לאו של מצורעים היא? ללמדך שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע".
חכמים החמירו מאד בעניין הזה של איסור לשון הרע. אמרו: "זאת תורת המצורע", תורת המוציא שם רע, אין נגעים באים אלא על זה שאדם מוציא שם רע (ערכין טו, ב). אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרה: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר. ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרה: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, ואומרת עוד הגמרא, אמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמים. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן. ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם. תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלוש עברות: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. לשון הרע, חמור מאד. מצדדים שונים, כאילו כופר בעיקר, כאילו עבר על שלושת העברות החמורות ביותר בתורה.
ביאור הדבר, מה הרע בעניין הזה של לשון הרע?
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י)? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?
שואלות אותו, את הנחש, כל החיות, אנחנו אמנם פוגעים באחרים אבל צריכים ונהנים מזה, יש לנו מזה תועלת, אבל אתה נושך וזהו. מה הנאה יש לך מזה? סתם לעשות רע? הרי אתה לא מיטיב לעצמך. אומר להם: ומה יתרון לבעל הלשון? מה הנאה יש לבעל הלשון? מי שגונב אז יש לו מזה ממון, מי שגוזל יש לו מזה ממון, מי שעושה איסורי עריות יש לו הנאה, זה אסור אבל יש איזו סיבה של הנאה, אבל מה יתרון לבעל הלשון? מה הנאה שיכולה להיות לבעל לשון הרע מזה. כך עונה הנחש. המדבר לשון הרע עושה מעשה נחש. כלומר, המעשה הזה הוא רע מצד עצמו, זו התנהגות של טבע רע. לפעמים אדם נמשך, לא יכול להתגבר על עצמו ונמשך לעשות עבירה, כי יש לו תועלת מזה, אבל עבירה שאין בה שום תועלת, זה טבע של רוע. שאדם הולך ומספר לשון הרע מאחד לשני, מסכסך בין אנשים ויוצר מחלוקות ומריבות, זו מידה רעה מאוד, וחכמים מנו כאן למה דומה הרעה הזאת - לעבירות היותר חמורות שבתורה.
כל דיבור שהוא יכול לגרום נזק לשני, הוא אסור. לא רק לשון הרע, גם לפעמים אדם יכול להגיד שבחים וזה גורם נזק. הגמרא כאן (ערכין טז, א) מביאה דוגמה: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו" (משלי כז). מה זאת אומרת? איך יכול להיות רע מזה? אדם התארח אצל בן אדם ואותו אדם ארח אותו ונתן לו הכול בשפע וטיפל בו מאוד יפה, והאורח הולך ומספר על הכנסת האורחים הנפלאה, והנה מציפים את המארח אנשים ומחסלים את ממונו, מציפים אותו גם אנשים שלא הגונים, לא דווקא אנשים שזקוקים לזה, יודעים שידו רחבה, ואומרים: בואו נהנה ממנו. לפעמים אדם יכול כאילו לעשות דבר טוב, ובעצם יש בזה רע. צריך לחשוב על כל פעולה שעושים מה התוצאות שלה, למה היא גורמת. אם אדם לכאורה מספר בשבחו של אדם, אפילו לפעמים לא באופן הישיר הזה, אבל זה גורם שאנשים מנצלים. אדם מספר שפלוני יש לו אש בביתו, מתחילים להגיד הוא מבשל הרבה, אוכל הרבה. כל דיבור שמדברים צריך לשקול את ההשלכות הנובעות מזה, איך אנשים יפרשו, איך אחרים יפרשו, איך יתגלגלו הדברים. ואם אדם יחשוב וירחיב את מחשבתו על התוצאות המתגלגלות מדבריו, הוא יוכל להיזהר בלשונו שחס ושלום לשונו לא תגרום רעה למישהו. מובן שאם אדם לא מתכוון לעשות רעה זה פחות נורא וחמור מאדם שמדבר דברים שבמהותם הם דברים רעים. אבל גם אדם שלא מתכוון לרעה צריך לחשוב היטב על דבריו ועל התוצאות שלהם.

השפעה גלויה והשפעה פנימית
כבר עסקנו בכוחו של הדיבור. גם לטוב וגם למוטב. וכאן אנחנו לומדים כמה חמור הדיבור הרע, כשאדם מדבר דברים רעים, אז יש נזק גלוי שהוא גורם על ידי כך ששומעים על פלוני שהוא לא טוב, מתרחקים ממנו, וזה גורם לסכסוכים, וזה עיקר לשון הרע, שאנשים באים ואומרים: פלוני אמר עליך כך וכך ומה אתה מגיב. יש אנשים שמומחים לעניין הזה. פעם הרב אמר שאילו היו עיתונאים בימי הגמרא, אז גם הם היו נהיים פסולים לעדות. זה המקצוע שלהם, הם באים ואומרים: פלוני אמר ביטוי עליך, יש לך תגובה, ומחדדים את הדברים ואת התגובות ולא פעם כתוצאה מזה יוצאים נזקים, סכסוכים, קרעים, מריבות - מרבי מחלוקות בעולם.
אבל מלבד התוצאה הגלויה, יש תוצאה יותר עמוקה שאולי היא לא פחות חריפה. שכשאדם אומר דברים רעים, מוציא מפיו דברים רעים, הדיבור פועל, והדיבור יוצר תוצאות. כשמספרים על מישהו דברים רעים זה מזיק לו לאדם עוד לפני שמישהו בפועל עושה לו משהו רע. עצם הדיבור עצמו הוא כוח שהוא פועל, והוא פועל לא פחות מאשר מעשה. צריך מאוד להיזהר בזה. לא לדבר דברים רעים על אנשים, לא לקלל, לא לבזות.
כשילדי היו בבית הספר, אמרתי למורה שלהם: אני מעדיף שתתן מכה לבן שלי ולא תצעק עליו. צעקה, ביזוי, להגיד לו שהוא ילד רע, או מילים אחרות פוגעות, זה מזיק לדעתי יותר מאשר סטירת לחי. אז אני מבקש תיתן סטירת לחי. אם הבן שלי לא מתנהג בסדר אני מרשה לך להעניש אותו, אבל תיתן סטירה, סטירה זה בזיון חיצוני, לא נעים לקבל סטירה, אבל כשמטביעים בילד שם לא טוב זה גרוע יותר. אם ילד הרביץ לשני והמורה רוצה לחנך אותו, אל להגיד לו אתה ילד רע, אתה ילד אכזרי, הדבורים האלו פוגעים מאד. להגיד בלשון חיובית. צריך לדעת לשמור על הפה, שהפה לא יוציא מפיו דברים רעים שהם פועלים רעות בעצם אמירתם. זה גם משפיע לרעה על הילד השומע.
אבל אפילו אם אף אחד לא שמע אם אדם אמר דברים רעים על מישהו, על מציאות, על דבר, הדבורים הרעים הם כוח שפועל בעולם. המילים עולות למעלה ופועלות. על כן אדם צריך מאד לשמור את לשונו שלא ידבר דברים לא טובים לא על אחרים, לא על עצמו, לא על הכלל.
מאידך גיסא, אדם צריך להרבות בדברים טובים, להסתכל בעין טובה, לדבר דברים ראויים, לחשוב מחשבות טובות והדיבורים הטובים הם פועלים לטובה, ומידה טובה מרובה ממידת פורענות. ועל כן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאדם שנכשל בלשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה. זה התיקון ללשון הרע. אמנם יש דעה בגמרא שאחרי שאדם דיבר לשון הרע כבר אי אפשר לתקן שכתוב: "יכרת ה' כל שפתי חלקות" אבל לפני כן, מה יעשה אדם וימנע מלשון הרע - יעסוק בתורה. כשאדם יעסוק בדברי תורה, יתמלא בתוכן תורני. כשאדם עוסק בדברים חיוביים ממילא הוא מרוחק מדברים שליליים. כשאדם עוסק בתורה, הוא מוציא מן הפה, דברי קודש, דברי טהרה, ממילא זה מרחיק אותו מלהוציא מהפה דברים שליליים, דברים לא טובים.

כפרה על עוון לשון הרע
הגמרא במסכת כריתות אומרת מה מכפר על לשון הרע? מביאה הגמרא שני מקורות, שני דברים שמכפרים: המעיל של כהן גדול שיש לו פעמון ורימון שמצלצל כשכהן גדול הולך, יבוא מעיל שמשמיע קול ויכפר על אותו אדם שהשמיע קול שלילי. כלומר, בגדי כהן גדול יש להם איזו מעלה, קדושה, שעצם הלבוש בהם, והליכה של הכהן הגדול בהם זה גורם כפרה, קול גורם כפרה על מעשה קול. דעה אחרת בגמרא היא שהקטורת מכפרת, יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי כי בדרך כלל אדם מספר לשון הרע על השני בסתר, אני רוצה להגיד לך שהוא אמר עליך כך וכך, זה בחשאי, אז הקטורת שהיא באה בחשאי לפני ולפנים, קטורת שמביא כהן גדול ביום הכיפורים היא מכפרת. שואלת הגמרא: הרי אמרנו שהמעיל מכפר? אלא שיש שני סוגי לשון הרע, יש לשון הרע בפרהסיה עליה המעיל מכפר, ויש לשון הרע שנאמרת בצנעה, עליה הקטורת מכפרת. נעמיק בדברים של חכמים על איך מכפרים על לשון הרע. אדם צריך להתחבר אל השורש הפנימי של עבודת ה', אל העבודה העליונה שהיא מעשיו של הכהן הגדול, הלבוש שלו, ההקטרה, הקטורת שכהן גדול מקטיר. לשון הרע זו מין יציאה שאדם מתרחק מהשורש ומתוך הריחוק הזה הוא נהיה שייך לרע, פועל רע, והוא צריך לחזור ולהתחבר אל השורש. הוא צריך להתחבר אל האדם הכללי, הקדוש ביותר, אל הכהן הגדול, אל מעשיו של הכהן הגדול, ואז הוא חוזר פנימה.
וזה מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שבגלל לשון הרע נגעים באים. נגעים הם גילוי חיצוני, אדם דיבר לשון הרע, הוציא החוצה דברים רעים, הגוף שלו גם כן פולט החוצה את כל הקלקול שיש בתוכו. הנגעים מגלים שבתוכו היה משהו שלילי, לא בריא, חולני, שהוא עכשיו יוצא. ובעצם היציאה אל הפועל כבר מתחילה הרפואה. וזה מסביר לנו מדוע התפקיד של הכהן הוא לבוא ולראות את הנגעים. מילא אם היה התפקיד של הכהן רק להתיר את הנגעים זה מובן, אבל שהתפקיד של הכהן זה גם לקבוע מה זה נגעים קשה להבין, מה זה שייך לכהן. כהן הוא קודש, הכהן הוא טהור, לכהן אסור להיות קשור עם טומאה, וכאן הוא צריך להגדיר את המצב של החולה אם יש לו נגע או לא, אם בבגדים יש נגעים או אין נגעים, אם בבית יש נגע או אין נגע. צריך להבין שיציאת הנגעים זו תחילת הרפואה, קביעת העובדה שיש לאדם נגעים היא כבר תחילת הרפואה. כי קודם הקלקול היה בפנים, הוא היה נסתר, ועכשיו מתגלה הקלקול, ואז אפשר לטפל ברפואתו, הוא יוצא החוצה, יודעים על קיומו של קלקול שנמצא בתוך הגוף ומטפלים בו. וקלקול שנמצא באדם כמובן משפיע גם על הבגדים של האדם, כי גם הבגדים של האדם קשורים למהות הפנימית של האדם, גם הבית של אדם קשור למהותו הפנימית של האדם.
יש היום כאלה אנשים שיש להם כוחות רוחניים מיוחדים, אם נותנים להם חפץ של פלוני הם יכולים להגיד מה אופיו של פלוני. יש לבגדים שייכות לאדם. לבית גם כן יש שייכות לאדם הגר בו, ואם קורה משהו בבית זה סימן שמשהו לא בסדר אצל האדם. הקלקול לפעמים מופיע בו בעצמו, לפעמים הוא מופיע בבגדים שלו, ולפעמים בביתו תלוי בסוג הקלקול. וכאן התחלת הריפוי. כשמתגלה המחלה, אפשר כבר להתפלל, אפשר כבר לבקש, אפשר כבר להשתדל לתקן. אם זה בבגד, עושים את התיקונים האפשריים, בבית חולצים את האבנים. מטפלים. גם לפני כן הנגע היה קיים, רק זה לא היה גלוי, וזה לא טופל, וכשהנגע מתגלה מתחיל הריפוי. אנחנו מכירים את זה גם מתחום הרפואה. לפעמים יש איזה חולי נסתר שלא יודעים לטפל בו, אבל כשמתחילים סימנים חיצוניים למחלה, אז אפשר לזהות אותה ואפשר להתחיל לטפל ולרפא.
גם במצבים הרוחניים שאנחנו נמצאים בהם, אפשר לומר אותו הדבר. כשמתגלים קשיים, ציבוריים, לאומיים, ונמצאים בעיצומם של הקשיים, זו התחלת הריפוי (נאמר במהלך מבצע "חומת מגן"). מקודם היו בעיות גנוזות, ולא היה אפשר לטפל בהן כשהן גנוזות, כי לא זיהו אותן, לא הכירו אותן, כשהבעיות יוצאות החוצה אז הן נהיות יותר חריפות, נהיות יותר קשות, נהיות יותר מכאיבות, אבל הן כבר יוצאות, הן בדרך החוצה, הן בדרך לריפוי, ליציאה. כשנמצאים בתוך הקשיים כמו שאנחנו נמצאים בהם היום, מתגלים השורשים הפנימיים, מתגלה שבארץ ישראל צריך להיות רק עם אחד, ולא שני עמים. קודם \הבעיה הזו היתה קיימת אבל לא הייתה גלויה, עכשיו המתח הולך ורב, לכאורה זה יותר קשה ויותר נורא ומה יהיה ואיך פותרים את הבעיה, אבל כשבעיה מתעוררת אפשר לטפל בה. ובמצב שלנו היום, התעורר הקושי, התגלה הקושי הזה שלא יכול להיות שיהיו זרים בארץ ישראל. זה בלתי אפשרי. זה מקלקל את האפשרות של ההופעה השלמה של עם ישראל בארץ ישראל, של הופעת גאולתם של ישראל. חשבנו שאולי אפשר איך שהוא להסתדר ביחד, אבל שלמות הגאולה לא אפשרית במצב הזה. התגלתה הבעיה. וריבונו של עולם שהוא מוליכנו קוממיות לארצנו, והוא מוליכנו קוממיות בארצנו, הוא הולך ומגלה את הבעיות, וגם פותר אותן.

גדלות מתוך הפרטים
דברי הרב על פרשה זו. הפסוק אומר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד) – ומה עושים - "וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת" (שם לו) ואז נכנס הכהן לראות אם הנגע הזה הוא אכן נגע או לא. למה מפנים את הבית - כי אם הכהן יקבע שהבית טמא אז כל אשר בבית יטמא, לכן קודם מפנים את הכול ורק אחר כך הכהן בא לראות את הנגע. מה יקרה אם הדברים יטמאו - לוקחים אותם למקווה ומטבילים אותם. אבל יש סוג של כלים שאי אפשר לטהר אותם. אלו כלי חרס. כלי חרס הם כלים פשוטים, לא נחשבים. כלי כסף, כלי זהב, כלי מתכות, כלי עץ אפשר לטהר, כלי חרס שבירתם זו טהרתם. אין להם תקנה. והתורה אומרת לנו שצריך לפנות את הבית כדי שלא יטמאו כלי החרס. חסה התורה על ממונם של ישראל, על פכים קטנים. על כלי חרס. מעיר הרב שאותו דבר אנחנו מוצאים אצל יעקב אבינו שאחרי שהעביר את כל הרכוש שלו לעבר הנהר, נאמר: "ויוותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה) ודרשו חז"ל שהוא חזר על פכים קטנים (חולין צא, א), על כלי חרס קטנים, ושם הוא נתקל בשׂרו של עשו. אומרים שם חכמים, שתלמידי חכמים חסים על פכים קטנים. דבר כזה מצינו גם כן אצל רבי יוחנן בן זכאי כשנכנסו תלמידיו לבקרו בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא (ברכות כח, ב). רבי יוחנן ידע שזה עת פטירתו, אז הוא אומר תפנו את הכלים. איזה כלים צריך לפנות שלא יטמאו ושאין להם תקנה - אלו כלי חרס. כלים אחרים לא כל כך נורא אם יטמאו, אפשר לטהר אותם. הוא חס גם על כלי החרס. ויחד עם זה הוא אומר הכינו כסא לחזקיה שהוא יבוא לקבל את פני בעת פטירתי.
אומר הרב שיש כאן קשר לדברים שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על המלים "ויוותר יעקב לבדו". יעקב הגיע למדרגה שהוא לבדו כעין מה שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", כמו שריבונו של עולם לבד, ה' אלוקינו ה' אחד, כך כאילו יעקב בעולם הזה הוא נתייחד בהתייחדות מיוחדת כזאת, הוא התעלה למדרגה כזו שאין אף אחד שדומה לו. הוא כל כך מיוחד שהוא לבדו. כעין ריבונו של עולם שלמעלה יעקב כאן בעולם הזה לבדו. מצד שני, על מה דורשים את הדבר הזה - על זה שיעקב חזר לעבר הנהר כדי לאסוף פכים קטנים, כדי לאסוף כלי חרס - נתעסק בדברים קטנים. לכאורה, כשמישהו מאוד גדול, מאוד ענק, לבדו בעליונות כזאת, הוא לא עוסק בקטנות, הוא עוסק רק בגדולות. עוסק בעניינים היותר גדולים בדברים היותר חשובים והיותר מרכזיים והיותר כלליים, הוא לא יורד מטה מטה לעסוק בכל מיני קטנות. הוא לא חס על דברים פעוטים שהם לא נחשבים ביחס לגדולה שלו, ההיקף הגדול שלו, הענקיות שלו. מה זו ההתעסקות בקטנות?? והיא הנותנת, הגדלות האמיתית היא גדולה שמתפשטת אל כל הפרטים, עד פרטי הפרטים היותר קטנים. הגדולה המושלמת זה שאדם מקיף את הכול מראש ועד סוף. שלב ביניים הוא שאדם מתרומם אבל עדיין לא הגיע לשלמות ואז נוצר פער. הוא מתעסק בדברים הגדולים ולא יכול להתעסק גם בדברים קטנים, זה לא מתאים לו. אולי הוא לא מסוגל גם להקיף את המחשבות הגדולות והרעיונות הגדולים והיקפים גדולים וגם לעסוק בכל פרטי הפרטים ולהיכנס בכל הדקויות של מיני הנהגות קטנטנות. זה לא הולך ביחד. אבל מי שמתעלה עוד יותר, ומגיע למדרגה העליונה של שלמות, אז אצלו הכל מתחבר ביחד, הכל נעשה גדול, כל פרט ופרט הוא חלק מהגדולה השלמה, וכל כלי חרס וכל דבר שישנו בעולם הוא חלק ממערכת שלמה עולמית, הכול מקושר ביחד. זאת הגדולה המיוחדת.

הרוחניות על בסיס החומריות
כשרבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים ואמר: תן לי יבנה וחכמיה, היה נראה שרבי יוחנן בן זכאי כאילו מחשיב רק את התורה, את הרוחניות,דואג רק שעולם התורה ישמר. יכול היה רבי יוחנן בן זכאי לבקש גם שלא יהרסו את העם, שיישאר הבניין הלאומי של העם, והוא לא ביקש. היה אפשר לחשוב שאולי רבי יוחנן בן זכאי מחשיב רק את הדברים הגדולים, הכלליים. עכשיו בעת פטירתו, רבי יוחנן בן זכאי מראה שלא כן הדבר. אז, בשעתו הוא חשב שאי אפשר לבקש את הכול, אבל בעצם רבי יוחנן מקיף את הכול, גם את הפרטים המעשיים. בלי בסיס חומרי אי אפשר לבנות את הבניין הרוחני, וזה ברור שהכול צריך להיות מחובר ובשלמות. גם הוא חס על פכים קטנים ואומר פנו כלים מפני הטומאה, כי הוא לא מזלזל בשום דבר פרטי, מעשי, של בניין חומרי. אבל בשעתו הוא חשב שזה בלתי אפשרי לבקש הרבה, כי "תפסת מרובה לא תפסת".
הוא אומר: הכינו כיסא לחזקיה מלך יהודה שבא. חז"ל אומרים לנו שחזקיה לא זכה להיות משיח מפני שהוא לא אמר שירה, אז הארץ פרצה בשירה. הוא לא הבין את כל הדרגות עד הדרגה הנמוכה. אומר הרב, שגם בארץ יש בחינה מסוימת. חזקיה היה ראש ישיבה גדול מאד, ובזמנו לא היה נער ונערה שלא ידעו הלכות טומאה וטהרה, כל עם ישראל היה ישיבה אחת גדולה. מגדול ועד קטון למדו תורה באופן יוצא מן הכלל, אבל הוא לא אמר שירה. והבחינה המסוימת שלא אמר שירה, כאילו לא היתה כאן ההכרה שצריך גם לטפח את הצד הארצי שבמציאות. וכאן רבי יוחנן אומר הכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא, ואומר פנו כלים מפני הטומאה, רוצה כאילו לתקן ולגלות למפרע, שיש קשר ביניהם, שחזקיה בא אליו, זאת אומרת שיש איזה קשר רוחני פנימי, והוא מגלה שהשלמות היותר גדולה היא ההכרה שהכול צריך להיות בשלמות, שהחומר הוא בסיס לרוח. שגם פכים קטנים צריכים להיות מתוקנים, לא רק התיקונים הגדולים צריכים להיעשות, אלא גם התיקונים הקטנטנים ביותר חשובים.
אנשים גדולים הם גדולים גם בקטנויות. גם בפרטי הפרטים.
הרב צבי יהודה היה דורש ומזכיר את הגמרא במסכת סוטה (מח, ב): "מי בז ליום קטנות? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה". מה זה קטני אמונה - מי שיש לו היום אוכל ואומר: מה אוכל למחר. הוא מודאג. ואלו קטני אמונה. אדם צריך לא לדאוג. מחר, בעז"ה, הקב"ה ימציא לו את המזונות. הרב צבי יהודה היה דורש את דרשת חז"ל "מי בז ליום קטנות" מי גרם שיתבזבז שולחם של צדיקים לעתיד לבוא, שהיו קטני אמונה, שמדובר לעתיד לבוא, על זמן הגאולה. יש צדיקים שלא האמינו בריבונו של עולם, שלא מאמינים שהקב"ה גואל ישראל, זו קטנות אמונה, שלא מסתכלים שריבונו של עולם הוא שגואל את ישראל, ולא יודעים להודות לריבונו של עולם, ומגיע יום העצמאות והם מתעלמים כאילו הוא לא קיים.
הסתכלתי בספר אחד שמונה את כל הדברים שקרו מפסח ועד עצרת. הוא כותב על מאורעות שקרו ולא מזכיר את יום העצמאות, לא קרה שום דבר. מצלצל אלי יהודי אחד בשם הרב'ה שלו, ומספר שהרב'ה ידרוש בה' אייר, שכידוע זה יום של חופש ואז עושים יום שכולו תורה, והוא ידרוש והוא רוצה שישמיעו אותו בערוץ 7. אין יום העצמאות. יש יום חופש בה' אייר. לא יודעים למה יש חופש אז אפשר לעשות יום שכולו תורה. זה שעושים יום שכולו תורה זה מאוד יפה, זה מאוד מתאים ביום העצמאות להרבות בתורה להרבות בקדושה, אבל אין תודה לריבונו של עולם שהביאנו לארץ ישראל, ששחרר אותנו מעול של גויים. על זה הרב צבי יהודה היה אומר "מי בז ליום קטנות" מי גרם שיתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא שהיו קטני אמונה שלא רואים את יד ה' הפועלת בעולם, שהגדולות האלו שריבונו של עולם עושה זה כבר לא קטנות זה גדולות. זה קטני אמונה.
פעם אחת חשבתי שאפשר גם להסביר "מי בז ליום קטנות", מה גורם לפעמים שיתבזבז שולחנם של צדיקים שהם לא מתעסקים בקטנות. הם גדולים, יודעים לתת שיעורים יפים, הרצאות יפות, להגיע להתרוממויות גדולות מאוד. אבל גם בחיים המעשיים אדם צריך להיות מושלם, לא רק בצד הרעיוני והמחשבתי או בשעות של התרוממות נפש, אלא צריך בחיי היום יום להיות גדול, שהוא אוכל שיאכל כתלמיד חכם, כשהוא ישן יישן כתלמיד חכם, כל מעשיו יהיו בקדושה, יהיו בטהרה. הקדושה תתפשט על כל החיים גם על הדברים הקטנטנים, לא כשהוא אוכל אז הוא לא תלמיד חכם... אלא כל מעשיו יהיו מעשים של קודש, זה תלמיד חכם אמיתי זו השלמות האמיתית.
הרב צבי יהודה היה כזה. כל פעולה שהוא עשה היתה מחושבת, כל מאכל שהיה אוכל. היה אוכל ביצה והיה מזכיר את הגמרא שאין דבר שגודלו מביצה ושוויו מביצה חוץ מבשר (ברכות מד, ב). כל מאכל עם הגמרא שלו, עם ההלכה שלו, עם המהות הרוחנית שלו. גם בדברים הקטנים. גם במילים. לא להגיד אף מילה שאיננה צריכה להיאמר, כל מילה צריכה להיות מחושבת, הכול בטהרת הלשון, הכל בדקדוק מיוחד במינו, זאת השלמות, זאת הגדולה השלמה. לדעת לראות את התמונה בשלמותה, לראות את המציאות כולה, את ההנהגה של האדם בשלמות, ולהרים את כל צדדי החיים מכל צדדיהם. ואז במבט הזה צדיקים שלמים יודעים לראות ולהודות לריבונו של עולם גם על כל הטובות המעשיות שריבונו של עולם מטיב איתנו. להודות על זה שהוא מחזירנו לארץ ישראל, משחרר אותנו מעול של גויים. צריך לדעת להודות על הכול.




^ 1.. שנת תשס"ב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il