ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מיתת צדיקים מכפרת | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים יום הזיכרון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (44 ד') הורד mp3
שלח לחבר

יום הזיכרון תשס"ב

מיתת צדיקים מכפרת

על הקשר בין יום הזיכרון ליום העצמאות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

פרק א' - מות בני אהרון
אנו נמצאים לאחר שנה שחוינו בה פעמים רבות זעזוע בסילוק נשמות מישראל. פעמים רבות חוינו את מה שאנו עומדים לקרוא בפרשת שבוע:
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיָּמֻתוּ (ויקרא פרק טז).

נלמד מפרשה זו כיצד מגיבים וכיצד מתמודדים אחרי מות.
(ב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת:
(ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:

המיתה ראשית גורמת ליראה ותחושת מרחק מקודש הקודשים. אנו יראים מפני דברים שהינם נראים גדולים בעיננו מפני דברים שהם מעבר ליכולת השגתנו. ביום הראשון להשרת שכינה היתה תחושה בעם של קירבה יתירה, זה עימעם את תחושת היראה. באה מיתת נדב ואביהוא והחזירה את שיווי המשקל שבין האהבה לבין היראה.
אולם דווקא משום תחושת המרחק נוצר אתגר מחודש לבוא אל הקודש. בזאת יבוא אהרון אל הקודש. יש צפיה דרוכה לרגעים האלו שניתן לבוא אל הקודש פנימה.

אחד מן הכשלים של התרבות המערבית היא התחושה שהכל זמין הכל ניתן להשגה בקלות. זה מוזיל את היחס לכל. אין ערכים מקודשים ששוים מאמץ ומסירות. זה גורם שלמרות שאנו נמצאים בעולם שיש בו שפע ושובע בכל אופן העולם נשאר רעב מבחינה רוחנית. [חז"ל הגדירו מצב זה בביטוי מיוחד "שובע ולא שובע" - למרות השפע הכלכלי מבחינה רוחנית אדם מרגיש שלא יכול להנות מהשפע].
כך גם ביחס לסילוק נשמות מישראל בדרך לגאולה יש כאן רושם כפול. ראשית, מכל מקרה אנו נהיים מודעים לגודל הגאולה. ככל שהמחיר יקר יותר אנו מבינים שהגאולה היא דבר מאד נשגב שכדי להגיע לפסגתה צריך לעבור הרבה תחנות. ככל שהמחיר שאנו נתבעים לשלם הולך ורב כך אנו יותר מבינים את גודל המהלך.
אולם דווקא גודל זה והצער שמתלוה להתקדמות, דוחף אותנו לצפייה לגאולה. כל עיכוב גורם לנו לתוספת רצון שיביא אותנו להתגבר על כל העיכובים בכדי לטעום את הטעם המיוחד של המתיקות שתבוא עם הנחמה.

זהו אחד מן הרעיונות הכלולים בדברי הגר"א וכפי שהובאו בספר קול התור (פרק א,יג):
"לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים. היא באה במידת הדין באתערותא דלתתא.עקבות משיח באים בחבלים ולפעמים גם בעקיפין, אך מצד שני לעומתה מידת החסד... לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל בזה היא נקנית ממש".
הגר"א בדבריו מבאר שהיסורין הינם חלק מהמחיר שאנו משלמים בכדי לקנות את ארץ ישראל. ניתן לקבל את הארץ בחסד אולם נתינה זו היא כקבלת מתנה שהאדם שמקבלה בחינם לא תמיד מעריך אותה כראוי. על ידי היסורין הארץ ניתנת לנו בדין כאילו שילמנו עליה מחיר מלא. ירושה בדרך זו דומה לאדם שחסך יום אחר יום כסף בכדי לרכוש דבר שמאד רוצה בו. אדם זה יעריך כראוי את מה שקנה. ככל שנתייסרנו יותר בירושת הארץ כך גדול הקשר שלנו עם הארץ.

פרק ב' - וידום אהרון

איך הגיב אהרון למיתת נדב ואביהוא?
(ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא פרק י).

בתחילה אהרון בוכה אולם כשמשה אומר לו: בקרובי אקדש וכו' מבין אהרון שאין זה הזמן לבכיה - "וידום אהרון". המפרשים שאלו, היכן דיבר ה' "בקרובי אקדש" ואיזה נחמה יש בכך? מסביר האבן עזרא:
(ג) הוא אשר דבר ה' - כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני:
האבן עזרא מבאר שה' גילה את הנהגתו בעולם. כשאנו רואים שהקב"ה לא מאריך אפו ומיד מייסר את האדם אין זאת משום שהאדם רחוק מהקב"ה. דווקא להיפך, משום שהקב"ה רוצה בתשובתנו אין הקב"ה מניח לנו להשתרש בחטא. הקב"ה מיד בא ומטפל בנו כדי שנהיה ראויים להמשך השראת השכינה. "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם", כך לימדנו הנביא עמוס (ג,ב).

הסילוק של נדב ואביהוא נתפס בתחילה אצל אהרן כסילוק שכינה. על כך אומר לו משה: אין כאן סילוק שכינה אלא להיפך יש כאן השגחה אלוקית שהיא מאד כואבת, אולם היא נועדה לשם המגמה הכללית של אותו יום שהיא השראת שכינה.
מיתת נדב ואביהוא גרמה לקידוש השם. הקב"ה כל כך נורא שגם עם הקרובים אליו כל כך ודווקא עם הקרובים אליו מתגלה הנוראות הזאת. רביינו בחיי באר בדרך דומה מתי דיבר ה':
(ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש - והיכן דבר, אלא בשני מקומות דבר, האחד במעמד הר סיני שהזהיר הכהנים שלא יסתכלו יותר מדאי, הוא שכתוב (שמות יט) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה', כשם שמצינו בנדב ואביהוא שפרץ בהם, וזהו שאמר בכאן בקרובי אקדש, ושם אמר הנגשים אל ה' יתקדשו:
לאחר שמתברר לאהרון קידוש השם שיש תוך כדי מיתת נדב ואביהוא זה מהווה נחמה מועטת. והספורנו אומר:
(ג) וידום אהרן - שהתנחם בקידוש השם שנקדש במותם:

מסופר על הרב אלחנן וסרמן הי"ד, שנהרג על קידוש השם בשואה האיומה, שהוא פנה אל קהילתו לפני שעלו על המוקד ואמר להם בין השאר:
"בתפלת מנחה של תשעה באב אנו אומרים:
עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה יְהֹוָה בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהֹוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם:
האש שהיא האש בה הקב"ה בונה את ירושלים זה אתם שהולכים לעלות על קידוש השם".
אם אמר זאת הגאון על היהודים שנהרגו בדור אחרון של הגלות אנו אומרים שודאי זה נכון לגבי אותן הנשמות הנהרגות על קידוש השם במלחמה הסוללת את הדרך אל הגאולה. לגבי נשמות אלו האימרה שבא אנו רגילים לנחם אבלים "בנחמת ציון תנוחמו" היא כפשוטה ממש.

אולם הרשב"ם מציע פירוש אחר לכוונת הפסוק:
(ג) ויאמר משה אל אהרן - אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה. כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש. בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי שכן אמר לי הקב"ה והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו. הא אם לא יצא קודש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך:
ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו:

בפרשת אמור יש ציווי מיוחד לכהן הגדול שגם כשאחד מקרוביו נפטר הכהן לא מפסיק את עבודתו בשביל להתאבל. והסיבה לכך היא משום שהכהן הגדול עסוק באופן תמידי בהשראת שכינה. העיסוק בענין הכללי דוחה את העיסוק באבל הפרטי. הכהן הגדול צריך בהתנהגתו להראות את סולם הערכים האמוני. מטרת העל היא השראת שכינה. כל דבר שאנו עושים הוא למען מטרה עליונה זו. בכדי לבטא את חשיבות המטרה אנו דוחים כל דבר אחר מפני מטרה זאת. כך גם ביום השמיני הכוהנים עסוקים בהשראת שכינה. יום זה נועד למטרת העל של שכינה בישראל. כל הכוהנים ביום זה דומים לכהנים גדולים. זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומצליח להתגבר על בכיו הפרטי וממשיך להתעסק בעבודת בוראו.

סיפרו בכלי התקשורת על קצין בצה"ל שנלחם בג'נין ואימו שהיתה פליטת שואה התקשרה אליו בבוקר. ובטלפון היא אמרה לו שהיא רואה בשרות שלו בצבא כקצין את הנקמה המתוקה שלה בגרמנים ימ"ש. המשימה שלך, אמרה לו אימו, היא לדאוג להצלחה בלחימה ולשמור על חייליך שלא יפגעו. לאחר מספר שעות הודיעו לקצין שאימו נפטרה. לאחר שהשתתף בהלוית אימו במקום לשבת שבעה הוא החליט לחזור אל חייליו בחזית הלחימה. למחרת ביקר הרמטכ"ל את החיילים בחזית. תוך כדי שיחה שם לב הרמטכ"ל שיושב לפניו קצין שחולצתו קרועה. ולשאלתו ענו לו שהקצין צריך לשבת שבעה ובמקום זאת הוא חזר אל חייליו. לאחר השיחה קרא הרמטכ"ל לקצין ואמר לו בפקודה - שוב אל ביתך לשבת שם שבעה! ענה לו אותו קצין: פעם ראשונה שאני מסרב פקודה, אולם בכך אני מקיים את הפקודה של אימא שלי ז"ל. לאחר תשובת הקצין הרמטכ"ל בא וחיבק את הקצין.
חיילים שנלחמים במלחמה כנגד אויבי ישראל עסוקים בהשראת השכינה.

ספר דברים פרק כ
(ד) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:
ספר דברים פרק כג
(טו) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ:
המלחמה באויבי ישראל היא כלחימה כנגד אויבי ה' המפריעים את חלות השכינה בארץ. במקומות רבים אנו רואים שהנצחון במלחמה משמעותו מאור הפנים שמאיר אלינו הקב"ה על ידי הנצחון.

ספר תהילים פרק מד
(ד) כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם:
(ה) אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב:
(ו) בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ:
חייל שעסוק בגילוי שמו של הקב"ה מסיח דעתו מכל המחויביות הפרטיות ועסוק במטרת העל שהיא הנצחון במלחמה.
הצער בשעת המלחמה על המסתלקים סערת המלחמה נעשית בצורה שלא תפגע ביכולת להמשיך במשימה. היא תעשה בעיקר על ידי אלו שלא עסוקים באופן ישיר במלחמה וכמו שביום השמיני נאמר:
(ו) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹוָה (ויקרא פרק י).

אנו מתארים שגם בית ישראל שבוכים הם בכל אופן מושפעים מהשמחה שהיתה בהשראת השכינה. יום השמיני נהפך להיות כיום מיוחד שבו השמחה והבכי באים בכפיפה אחת. עם ישראל ביום הזה התרומם למדרגה של "גילו ברעדה".
מכאן ואילך היום שמבטא יותר מכל את השראת השכינה הוא יום הכיפורים. לעומת מעמד הר סיני ששם השראת השכינה היתה מתוך "ויאכלו וישתו" אנו מגיעים להשראת שכינה מתוך "תענו את נפשותיכם". המדרש קושר בין מה שנאמר על זקני ישראל שבשעת מתן תורה אכלו ושתו לבין מיתת נדב ואביהוא:
מדרש רבה במדבר פרשה טו פסקה כד
ויהי העם כמתאוננים נשרפו כולם באותה שעה אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה (שם) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו וכי אכילה ושתיה היתה שם למה הדבר דומה לעבד שהיה משמש את רבו ופרנסתו בידו והיה נושך ממנה כך הקלו ראשן כאוכלין ושותין והיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהוא ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הקב"ה לפיכך לא רצה לפגוע בהן בו ביום לעשות פרצה בהן הה"ד (שם) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראוין להשתלח יד אבל לאחר זמן גבה מהן נדב ואביהוא אף הן נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה".

התיקון לחטא נדב ואביהוא הוא בכך שמכאן ולמעלה השראת שכינה באה מתוך יראה וזהירות ולא מתוך קלות דעת. למרות היות יום הכיפורים יום מלא רעדה אין זה מונע מאיתנו מלהרגיש את מה שאמרו חז"ל במשנתם:
(ח) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ (מסכת תענית פרק ד).
לא רק שלא נפגעת השמחה ביום זה אלא השמחה המתובלת ברעדה נהפכת להיות שמחה פנימית יותר, שמחה שבאה תוך כדי תחושה של כפרה טהרה ואהבה.

פרק ג' - מצהלה לשמחה
מעין מיתת נדב ואביהוא אנו מוצאים במיתת עוזה.
ספר שמואל ב פרק ו
(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:
(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:
(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:
(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהֹוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:
(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:
(ז) וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים:
(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהֹוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ט) וַיִּרָא דָּוִד אֶת יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהֹוָה:

מיתת עוזה מתפרשת אצל דוד כאות משמים שעדיין לא הגיע העת להביא את הארון אל ירושלים. עוד לפני הבאת הארון אל ירושלים יש כנראה להתכונן ולהזדכך בכדי להיות ראויים לכך. זו המשמעות של היראה של דוד באותו יום. לאחר זמן, כשדוד שומע שה' ברך את בית אדום משום שהארון היה בביתו, רואה דוד בכך את האות משמים שהנה הגיע הזמן.
ספר שמואל ב פרק ו
(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהֹוָה אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:
(יג) וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהֹוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:
(יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהֹוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:
(טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהֹוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:
(טז) וְהָיָה אֲרוֹן יְהֹוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהֹוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ:
(יז) וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן יְהֹוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהֹוָה וּשְׁלָמִים:
(יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת:

מה נשתנתה העלאה הראשונה שבה פרץ ה' לבין העלאה השניה?
על כך עמדו המפרשים שבררו מה היה החטא בהעלאה הראשונה.
חז"ל עמדו על כך שבפעם הראשונה נשאו את הארון בעגלה ולא בכתף כפי שצוותה התורה. הלקיחה בעגלה הינה לכאורה לקיחה מכובדת יותר, ובכל אופן מעדיפה התורה את הנשיאה בכתף. ניתן לבאר זאת כתביעה מאיתנו שכשאנו באים לעמוד בפני ה' נבוא בפשטות ללא גילויי עשירות. אדם צריך לעמוד בפשטותו עם כל הלב והאנושיות שלו לפני ה'. הכהן הגדול ביום הכיפורים מסיר מעליו את בגדי הזהב ונכנס אל קודש הקודשים עם בגדי לבן. כך ניתן לבאר מדוע מוזכר שבפעם השניה דוד היה לבוש אפוד בד. כנראה שבפעם הראשונה בא דוד עם בגדי מלכותו. בפעם השניה דוד בא בענוה ובפשטות כשאר האנשים. [על כך מיכל בת שאול בזתה לו בליבה. מיכל היתה רגילה מבית אביה לשמור על כבוד המלכות. ודוד אומר לה שבפני ה' אין לנהוג בכבוד אלא בענווה ובפשטות].

ניתן לשים לב שבפעם הראשונה הוזכר ש"דוד וכל ישראל משחקים" ואילו בפעם השניה הוזכר שהארון הועלה "בשמחה". כנראה שיש הבדל בין שני המושגים.
המלבי"ם (שמואל-ב, ו) עומד על הבדלים נוספים:
"ודוד וכל ישראל גם בזה עשו שלא כראוי שהיו משחקים דרך שחוק ולא שמחים ברעדה. ולא היה על ידי כלי שיר המיוחדים לעבודה ולא על די הלוים המיועדים לזה רק כל ישראל כלו עם כל עצי ברושים בכל מיני כלי זמר".

ובפעם השניה תיקן דוד את כל החסרונות של הפעם הראשונה. פירוש המלבי"ם שם:
" ויעל ..בשמחה לא ביראה ופחד רק באהבה ושמחה.. וגם לא העלהו בשחוק כפעם הראשונה רק בשמחה של מצווה".
בפעם השניה הם משתמשים בתרועה ובקול שופר. השופר הוא הכלי שממזג בקירבו את הבכי והשמחה את האהבה והיראה. דוד בפעם השניה מעלה את הארון מתוך גיל ורעדה. רק מיזוג זה יכול להביא לשמחה פנימית ולא לצהלה חיצונית.

מה גורם להבדלי המדרגה בין העלאה הראשונה לשניה? יש הבדל בין שמחה הבאה לפני מיתה ופטירה של צדיקים. במצב זה השמחה היא חיצונית ולא עמוקה. רק לאחר מיתת עוזה, רק לאחר סילוק נשמות בדרך להעלאת הארון השמחה נהפכת להיות שמחה פנימית ועמוקה.

כך גם אנו בכל שנה מגיעים ליום העצמאות מתוך יום הזכרון. דווקא סדר זה גורם לכך שיום העצמאות אינו יום של גאווה והתפרצות שמחה אלא הינו יום שמחה מתוך ענווה והכרה שאנו שלוחי דרחמנא ומתוך הודאה על חסד ה' הסובב אותנו ומצליח דרכנו.

לשיעור המשך בנושא...
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il