ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דינא דמלכותא בארץ ישראל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה מדינת וממשלת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

י' אייר התשס"א

דינא דמלכותא בארץ ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

משום מה מקובל לחשוב שבארץ ישראל לא חל דינא דמלכותא. שמועה זו מוכרת לרוב ואף הפכה להיות במחוזות רבים מוסכמה שאין עליה עוררין. בשמה מערימים על המס, מעלימים הכנסות ורוכשים מוצרים ללא מס, ואף עוברים על חוקים אחרים. מה מקור השמועה הנפוצה? ומה מהימנותה?
נדון ראשית כל בעצם הסמכות של דינא דמלכותא דינא בכלל, לא רק בארץ ישראל.

מקור הסמכות של דינא מלכותא
הרמב"ם מנמק את ההלכה של דינא דמלכותא דינא:
"במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע כמו חבורת ליסטים המזוינין שאין דיניהן דין 1 ". 2 . השימוש במטבע ע"י האזרחים הוא שנותן למלך את ההכרה דה-פקטו במלכותו 3 . אומנם הכרה זו היא בדיעבד, לא ע"י מינויו הישיר של המלך ע"י העם. אך גם בהכרה כזו יש הענקת סמכות (ק"ו לבחירה ישירה של המלך ע"י העם כפי שהדבר נוהג בימינו).
וכן סובר כנראה גם הרשב"ם 4 : "כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו". כלומר, סמכות המלך נובעת מהסכמת העם 5 .

בהמשך דבריו כותב הרמב"ם שם:
המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.
הרמב"ם לא מחלק בדינא דמלכותא בין מלך ישראל לבין מלך גוי. ונראה לומר שהרמב"ם לשיטתו, שהמלך יונק את סמכותו מהסכמת העם 6 . ולדידו אין הבדל בנקודה זו בין מלכי ישראל לבין מלכים גויים. אלו ואלו יונקים את סמכותם מכוח עמיהם.

לעומתם הר"ן 7 מביא את דעת התוס': "וכתבו בתוס' דוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה".
כאן מקור האמירה שבא"י לא חל דינא דמלכותא. אולם לשם בירור דבריהם עלינו להבין את סברתם. ברור שהם חולקים על הרמב"ם והרשב"ם וסוברים שלא העם הוא מקור סמכותו של המלך. אלא המלך הוא עצמו מקור סמכותו. כי הוא הבעלים על כל הקרקעות, והמלך מרשה ברוב חסדו לנתיניו לגור בארצו, בתנאי שהנתין ישלם מיסים וישמע להוראותיו. ולכן מי שגר בארצו של המלך מחויב לקבל את מרותו. ולשיטתם הם מגבילים את סמכותם של מלכי ישראל. מלכי ישראל אינם ריבונים על ארצם. הארץ שייכת לכולם ולא רק למלך ומשום כך אין דינא דמלכותא נוהג בישראל, כפי שהוא נוהג באומות העולם. משטחיות לשונם עולה לכאורה שבמלך ישראל אין הכלל של דינא דמלכותא חל כלל ועיקר.

ולדבריהם יש לשאול: וכי בא"י, שאין דינא דמלכותא, אין מי שיכול לחייב מסים ולתקן תקנות? וכי בא"י צריכה לשרור אנרכיה ו"איש הישר בעיניו יעשה", לא יסללו דרכים ולא יתקנו גשרים? האמנם כל עיר תהיה על תילה בנויה, ועיר האלוקים תושפל עד שאול תחתיה?! יתרה מזו. להוכחתו של הכלל דינא דמלכותא דינא אומר רבא 8 תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו. כלומר אלמלא חוקיותו של הכלל היה אסור לנו להשתמש בדכים ובגשרים שנסללו ונבנו ע"י השלטון. שהרי החומרים לבניית הגשרים הופקעו לשם כך מבעליהן. ובימינו במקרים רבים השלטון מפקיע קרקעות פרטיות לשם סלילת דרכים. ואם פעולה זו אינה חוקית אסור לנו להשתמש בדרכים אלו ולא שבקת חיי לכל בריה!
אין ספק שיש לפרש את דבריהם בצורה מעמיקה יותר.

הסבר הנמוקי יוסף

הנמוק"י מסביר את התוס': אמר שמואל דינא דמלכותא דינא... והסכימו רוב המפרשים דדוקא במלכי אומות העולם דינא דמלכותא... ומלכי ישראל אין דנים דין אלא על פי חוקי התורה דקי"ל 9 : כל האמור בפרשת המלך לא נאמר אלא ליראם ולבהלם שלא ישאלו להם מלך". ודבריו צ"ע, ממנ"פ אם מלך ישראל דן רק עפ"י דיני התורה עליו לדון אפוא לפי משפט המלך כפי שהוא נמסר לישראל ע"י שמואל הנביא. וא"כ איך אומר הנמוקי יוסף תוכ"ד שפרשת המלך לא נאמרה אלא לייראם ולהבהילם? אם לא עפ"י משפט המלוכה, על פי איזה דין תורה ידון המלך? אין לנו בתורה פרשת מלך אחרת מלבד זו של שמואל הנביא! הדבר מצריך אפוא עיון בפרשת המלך שנמסרה ע"י שמואל הנביא.

פרשת המלך
בגדרה של פרשה זו נחלקו האמוראים: "אמר רב יהודה אמר שמואל - כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. רב אמר - לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם". הנמוק"י פוסק כנראה כרב, שלמלך אין סמכות 10 . אלא שקשה עליו כאמור ממה שהוא עצמו אומר שיש למלך סמכות לדון, אלא שעליו לדון לפי דין תורה!
ועוד קשה, כיצד יסביר רב את התנהגות מלכי ישראל כגון שאול המלך, שנאמר בו 11 :
וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרו.
וכמו כן יש לתמוה על שלמה המלך שגבה מסים 12 ? גם בפני יורשו רחבעם הוצגה הבקשה:
אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: 13 ? משמע שכל הדיון בין רחבעם לקהל ישראל נסב על גובה המסים, ולא על עצם הסמכות להטיל מסים. גם ההגיון הישר מחייב שיש למלך סמכות כל שהיא. מלך ללא סמכויות אינו מלך, וללא גבית מסים אי אפשר לעשות שום דבר במדינה! על כורחנו לומר שגם מ"ד שלא נאמרה פרשת המלך אלא לייראם ולבהלם יודה שיש למלך סמכויות ממלכתיות, המאפשרות לו למלא את תפקידו כמלך.

שמואל, המטיף מוסר לעם, סתם במכוון את הדברים, הנראים באמת מאיימים ומבהילים. הוא חידד במכוון את הדברים והציג בפני העם דמות מלך ריאלי, אשר אומנם יפעל לכאורה על פי הסמכות שניתנה לו, אלא שהוא עלול לנצלה יתר על המידה. ומי יוכל לעמוד בפניו? מי יוכל למשל לקבוע בדיוק מה הם צרכי המלחמה או צורכי עבדיו? ומי יוכל להעריך מה הם צרכיו האישיים? או איזה ששכר עליו לשלם לעבדיו או תמורת הפקעותיו?

שמואל הנביא לא התכוון לומר, גם אליבא דרב, שמשפט המלך משולל כל סמכות חוקית. המחלוקת בין האמוראים רב ושמואל היא, מהו היסוד החוקי במשפט המלך של שמואל הנביא, ומהי החריגה שהמלך עלול לחרוג מסמכותו. שמואל אומר כל האמור בפרשת המלך המלך מותר בו. כל סעיף וסעיף במשפט המלך יש לו אסמכתא חוקית באופן עקרוני. אם כי גם הוא חושש שייושם שלא כהלכה. רב אינו חולק על שמואל עקרונית ואומר שכל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו. הוא רק אומר שלא נאמרה הפרשה אלא לייראם ולהבהילם. כי זו הייתה מטרתו העיקרית של שמואל הנביא ולכן אין להסיק מדבריו מסקנות הלכתיות למעשה. אך גם לדעתו, עקרונית חלק גדול ממשפט המלך הוא חוקי, אולם לא כל סעיף וסעיף בו.

צרכי המלך מול צרכי הממלכה
היכן בדיוק עובר הגבול בין רב לשמואל? דבר זה יובן מתשובת ר"ת. מקור סברת התוס' המובאת ע"י הר"ן והנמוקי יוסף הוא כנראה ר"ת 14 . ואכן מצינו בתשובת ר"ת 15 :
"מה שאמרתם דינא דמלכותא דינא, מימרא דשמואל, באומות העולם איירי, אבל מלכי ישראל ומלכי בית דוד דנין אותו 16 ואין יכולין לגזול כלומר שלא כדין. ואפילו למ"ד כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, אין לך בו אלא חידושו. ואת כרמכם יקח לעבדיו, אבל לעצמו להרבות לו הון ולהיות לו לגן ירק לא. כדאשכחן 17 בדוד שלא רצה אפילו לעשות לו גדר ומלחמה היתה. וכן בנבות...

דינא דמלכותא דינא אפילו בדברים דלאו דינא קא עבדי 18 דקטלי דיקלי לאו דינא - ובמלכי אומות העולם מיירי".
ר"ת חולק על הנמוקי יוסף וסובר שהלכה כשמואל שכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. ואעפ"כ סובר שדינא דמלכותא אינו נוהג במלך ישראל. כנראה משום שמקור סמכותו של מלך ישראל שונה מזה של מלך גוי. מלך ישראל יונק את סמכותו מהעם (במלך ישראל כולם מודים לסברת הרמב"ם והרשב"ם ) ולכן אינו רשאי להעמיס על העם הוצאות אישיות מיותרות. בעוד שמלך גוי יונק את סמכותו מעצמו ולכן הוא מרשה לעצמו להטיל על העם כל מעמסה הנראית לו, כולל צרכיו האישיים, אע"פ שאינם נחוצים לצורך ניהול הממלכה.
אולם אין הכרח לומר שהנמוקי יוסף ור"ת נחלקו ביניהם למעשה . גם הנמוקי יוסף מגיע למסקנה דומה לזו של ר"ת. אם כי אולי מנקודת מוצא אחרת. ר"ת מגדיר את הגבול בין מלך ישראל למלכי האומות - בין דברים שהם לצורך המלך עצמו, לבין דברים שהם צורך הממלכה. בראשונים אין למלך ישראל סמכות. אבל בדברים שהם לצורך העם, בהם יש למלך זכות לפעול ולתקן.

לעומת מלכי ישראל, מלכי הגוים רואים את עצמם כמקור סמכותם. הם הריבונים על ארצם ועמם. לכן הם סוברים שזכותם לפעול גם לצורך עצמם. ומכיון שכך על דעת כן הם מרשים לנתיניהם לדור בארצם ע"מ שיקבלו את מרותם ואת חוקיהם. ואכן המסים שהם מטילים על הציבור לצורך מימון צרכיהם האישיים, גם אם הם מעבר לנחיצות לשם מילוי תפקידם, נחשבים כחוקיים ודינא דמלכותא דינא.

לדעת ר"ת אחאב 19 נענש על נטילת הכרם מנבות משום שלא עשה כדין, כי לקח את הכרם לצורך עצמו. וכן כתבו התוס' בסנהדרין 20 באחד מתירוציהם: "תימה למה נענש אחאב על נבות שלא רצה למכור לו את כרמו? וי"ל דבפרשת המלך כתיב יקח ויתן לעבדיו ולא לעצמו 21 ". (ובאמת איזבל שהיתה בת מלך גוי 22 ותפסה את המלכות כשלטון מעל החוק, היא זו שהסיתה את אחאב לתפוס את הכרם בכח).
הנמוקי יוסף מגיע בהכרח לאותה מסקנה, שמלך ישראל יונק את סמכותו מהעם, שלא כמלך גוי, אלא נקודת המוצא שלו היא שהלכה כרב, שלא כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. וייתכן שאף הוא מסכים להגדרתו של ר"ת שמלך ישראל רשאי להטיל על העם רק את צורכי הממלכה ולא את צורכי עצמו. וגם לדעתו אחאב חרג מסמכותו כשדרש את כרם נבות לעצמו.

נמצא אפוא שלדעת התוס' והנמוקי יוסף ארץ ישראל אינה מופקעת מדין המלכות. אומנם לא חל בה דינא דמלכותא הנוכרי שלפיו המלך הוא מקור הסמכות של עצמו, אולם חל בה דין המלכות הישראלי, שהעם הוא מקור סמכותה של המלכות .

איזו סמכות גדולה יותר
הרשב"א (בחידושיו לנדרים שם) שואל: ואמאי, תיפוק ליה משום דדינא דמלכותא דינא. כלומר, גם למ"ד כל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו בכ"ז אין אנרכיה במדינה אלא חל דינא דמלכותא דינא. דעתו שונה משל יתר הראשונים. בעוד שיתר הראשונים רואים בדינא דמלכותא סמכות חזקה יותר משל מלך ישראל, הרשב"א סבור להיפך, שסמכותו של דינא דמלכותא היא פחותה משל מלך ישראל, עד כדי כך שאפילו למ"ד כל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו לפחות יש לו סמכות מצד דינא דמלכותא! מבואר אפוא בדבריו שגם למ"ד מלך אסור בו אין כאן שלילת סמכויות לחלוטין, אלא עדיין יש לו סמכויות של דינא דמלכותא. אלא שצ"ע מהו הגבול העליון של דינא דמלכותא שעדיין אינו כלול בפרשת המלך. מסתבר לענ"ד שסמכויות אלו הם צרכיו ההכרחיים של העם. ולפי"ז עלינו לומר שלענין דינא דמלכותא סובר הרשב"א כהרמב"ם שסמכות זאת נובעת בהכרח מהסכמת העם, שהרי במלך ישראל עסקינן שאינו בעלים על ארץ ישראל. ולמ"ד מלך מותר בו סמכויות רבות יותר, מעבר למה שניתן לו מכח העם, שהרי העם לא הסכים אלא לרמה של מ"ד מלך אסור בו. וע"כ צ"ל שהתורה היא שנתנה למלך סמכויות מעבר למה שהעם מוכן להעניק לו. וזהו משפט המלך. (אלא א"כ נאמר שמ"ד מלך אסור בו סובר כיתר הראשונים שדינא דמלכותא הוא סמכות חזקה יותר מדין ישראל, ונמצא שבזה נחלקו רב ושמואל בגדר דינא דמלכותא ומכאן שהשלכה למחלקתם אם כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו או אסור בו).

גם המאירי (נדרים דף כח,א) מפרש כהרשב"א. כלומר, לדעת ראשונים אלו מעמדה של ארץ ישראל חמור יותר מאשר חו"ל. בארץ ישראל חל דינא דמלכותא יותר מאשר משפט המלך הישראלי.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם חולק לכאורה על ר"ת וכותב מפורשות:
רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס - - - שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.
אך לאור האמור לעיל אין הכרח לומר כן, אלא מכיון שהוא פוסק כשמואל, שכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, לכן הוא סובר שלמלך מותר להטיל מס גם לצרכיו. גם הרמב"ם מודה שהמלך אינו רשאי להכביד את עולו על העם לצורך עצמו. וזאת דווקא משום שמקור סמכותו של המלך הוא העם, העם אינו מעוניין בהוצאות מיותרות על חשבונו.

והוא עצמו פסק 23 : ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו. ובמקום אחר 24 :
כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות שנאמר שמעוני אחי ועמי ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו' לעולם יתנהג בענוה ... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק רועה קראו הכתוב לרעות ביעקב עמו ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא...
אין אלו דברי מוסר בלבד, אלא הגדרות הלכתיות, אלא שאין הן מסורות אלא ללב. והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות...

מקור סמכותו של המלך לדעת הרמב"ם
והנה יש להקשות על הרמב"ם. בהל' גזלה כתב שהמלך יונק את סמכותו מהעם ואילו בהל' מלכים 25 לא הזכיר כלל את העם אלא כתב:
אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.

משמע שהכל תלוי בבי"ד ונביא בלבד ולא בעם. ואפשר לומר שבי"ד מייצגים את העם. ועל הנביא אסור לחלוק, וא"כ מינוי הנביא הוא מינוי העם. אך בתנ"ך מצינו שהעם עצמו היה מעורב במינוי המלכים. עיין שו"ת אבני נזר 26 :
הנה עיקר משיחה דכתיב בדוד קום משחהו. כי זה הוא. ומצינו שאחר שמת שאול והמליכו אותו אנשי יהודה עליהם חזרו ומשחו אותו שנית. ואח"כ כשהמליכו אותו ישראל עליהם חזרו ומשחו אותו כמבואר בכתוב [שמואל ב' ב' ה'] והרד"ק כתב דתחילה נמשח ע"י שמואל. אעפי"כ בעת שקבלוהו עליהם למלך משחוהו. וכ"כ האלשיך [שמואל ב' ה' ג'] וז"ל ומשחוהו לעין כל בפרהסיא נוסף על אשר נמשח בהחבא. הנה משמע מכאן דאף שכבר נמשח עפ"י ה' לא הי' עליו דין מלך עד שקבלוהו עליהם ישראל. והי' טעון משיחה שנית. דאל"כ קשה לר"מ דהמושח למלכים חייב איך מעלו בשמן המשחה וע"כ שהי' טעון משיחה ג"כ. . . ובאמת מלך גופי' אף לאחר שהמליכוהו אם מרדו בו רוב ישראל אין עליו דין מלך. כמבואר בירושלמי פ"ק דר"ה ובהוריות דכל ששה חדשים שהי' דוד נרדף מאבשלום הי' מתכפר בשעירה כהדיוט. 27 דקרא בקרב ישראל קאי על המלך עצמו ג"כ. וקרא כתיב הוא ובניו בקרב ישראל. וכשמחלוקת בישראל היינו שאין רוב ישראל מרוצים בו. לא הוא ולא בניו מלכים.

מבואר אפוא בדבריו שהנביא לבדו, גם כשהוא מושח את המלך בשמן המשחה עדיין אין לו דין מלך, רק הסכמת העם מועילה. וכן משמע מהרמב"ם בהל' גזלה שהגדיר מלך מי שמטבע שלו מוסכם על הציבור. ומקורו כפי שהוכיח הגר"א ממגילה יד שאביגיל אמרה לדוד: עוד לא יצא טבעך בעולם. הדבר נאמר אחרי משיחתו של דוד ע"י שמואל. ובכל זאת לא היה לדוד דין מלך עדיין, כי חסרה לו הסכמת העם. וכן משמע מעוד מקומות בתנ"ך. בפעם הראשונה 28 שהועלתה ההצעה למנות מלך בישראל הוזכרו הזקנים:

וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה:
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם:
אולם בהמשך 29 מוזכר רק העם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ.
וכן בכינוס במצפה, 30 בו נבחר שאול, מוזכר רק העם:
וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ.

וכן בהכתרתו החוזרת של שאול: 31
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל.
הכתרה זו הוצרכה לדעת הרד"ק:
לפי שבפעם הראשונה מקצתם ביזוהו ואמרו מה יושיענו זה עכשיו נתרצו כולם מפני התשועה שבאה על ידו במלחמת נחש ואמר שמואל לחדש המלוכה בגלגל.

כלומר, מינויו של שאול היה מותנה בהסכמה לאומית רחבה. הרי לנו ראיות מפורשות מהכתובים 32 שהמלך יונק את סמכותו מהעם ואין די בנביא ובי"ד. וא"כ מדוע לא הביא זאת הרמב"ם בהל' מלכים?
והנראה לומר בדעת הרמב"ם שבהל' גזלה הוא קבע את מקור סמכותו של כל מלך בעולם, הן מלך ישראל והן מלך נוכרי. בהל' מלכים הוא אינו עוסק במקור הסמכות, אלא רק בפרוצדורה של מינוי מלכי ישראל, שהיא בית הדין הגדול ונביא. ויתכן מצב שהעם ירצה מלך מסויים וביה"ד יפסול אותו, או שהנביא יתנגד לו. במקרה כזה לא יוכל המלך להתמנות, למרות רצון העם, כי יש צורך בפרוצדורה של ביה"ד והנביא. מאידך, אין ביה"ד והנביא יכולים למנות מלך בלי העם. העם הוא מקור הסמכות העיקרי של המלך. יש כאן שני רבדים רובד אחד כלל אנושי, ואף עם ישראל בכלל, שלפיו מקור הסמכות למינויו של כל מלך הוא העם 33 . ורובד נוסף ייחודי לישראל שהמינוי ייעשה ע"י סנהדרין ונביא ולא כל מלך יוכל למלוך בישראל (ומכאן גם ההגבלה למלכות בית דוד בלבד).
הנפקא מינה העולה מדברינו היא, שבהעדר בי"ד ונביא רצון העם לבדו דיו להעניק סמכות למלך, לפחות כמקובל בחברה האנושית (אם כי מסתבר שלא תהיה רחבה יותר ממה שהתורה העניקה למלך ישראל) ומסתבר שה"ה לכל מוסד שלטוני אחר שהעם חפץ בו. 34

שיטת החתם סופר
החת"ס 35 מביא ראשית כל אתשיטת הרשב"םוהרמב"ם שדינא דמלכותא יונק את סמכותו מהעם. אי לכך כל תקנה חברתית שהעם מעונין בה יש למלכות סמכות לתקנה. אח"כ הוא מצטט את דברי הר"ן, ומוסיף: "ומ"מ נ"ל דלא פליג - אלא במיסים ומכס שמטיל בעל כורחם. ס"ל לא שייך לומר בני המדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ, וא"כ יש לחלק בין מלכי או"ה. אבל במנהגי ונימוסים כמו ב"ב נד: - איך לקנות אדמות, מודה הר"ן דהטעם משום דניחא להו. ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו"ה".
ודבריו טעונים הסבר, הרי ללא מסים המלך חסר כל סמכות ויכולת לתפקד!

נלענ"ד שגם החת"ס הבין את שיטת התוס' המובאת בר"ן כמש"כ. הוא מבחין בין דברים שהעם מסכים להם כגון תקנות, לבין דברים שהם בעל כרחם כגון מסים ומכס. אולם בהסכמת העם גם בארץ ישראל חל הכלל של "דינא דמלכותא דינא". אלא שחילוקו של החת"ס בין "מיסים ומכס שמטיל בעל כורחם", לבין "מנהגים ונימוסים כמו איך לקנות אדמות" צ"ע. על מיסים אין הסכמת הציבור, לכאורה, כי אין אדם מוכן לשלם מיסים מרצון. אולם הרי בלי מיסים אין מלכות! וכבר הבאנו לעיל משלמה ורחבעם שגבו מהעם מיסים. אומנם הדבר היה נגד רצון העם, ועובדה היא שהעם התמרמר, אולם היעלה על הדעת לומר ששלמה המלך פעל בניגוד להלכה והכספים שגבה הם גזל? הייתכן לומר שמס הוא דבר לא חוקי, רק משום שהציבור אינו משלם מיסים מרצונו?
ע"כ צריך לומר בשיטת החת"ס שיש שני סוגי מיסים: יש מיסים של צורכי הציבור, בהם יש למלך סמכות: כגון, בנין בית המקדש, דרכים, גשרים וכדומה. ויש מיסים לצורך המלך עצמו, כגון ארמון נוצץ, גינוני כבוד ראוותניים, פאר והדר - באלו אין למלך זכות 36 . ומסתבר שהחת"ס לא מתכוון לומר שכל המיסים אינם בסמכות המלך, אלא רק מסים שלא לצורך הציבור.

כוונתו של החת"ס לומר שאומנם אין הציבור רוצה לשלם בדרך כלל מסים, אך יש להבחין בין שני סוגי רצון לשלם מסים. יש רצון כללי ויש רצון פרטי :
א. אם נשאל את הציבור באופן תיאורטי אם הוא מעוניין בצרכים כללים, כגון דרכים, גשרים, הגנה ובטחון וכד', מן הסתם כולם יסכימו, גם אם הדבר מחייב מימון על חשבון הציבור. ורק כאשר הגבייה מגיעה לכיסו הפרטי של כל אזרח הוא מתרעם על כך. אך עקרונית הוא מסכים לצורך בתשלום מסים. יש כאן רצון כללי אלא שאינו רצון פרטי.
ב. אך צורכי המלך הראוותניים, שאינם נחוצים לצורך ניהול תקין של הממלכה, האזרחים בדרך כלל אינם מעונינים לממן הוצאות מופרזות כאלו על חשבונם. להוצאות מסוג זה התכוון החת"ס באומרו "מסים ומכס בעל כורחם". אלו הם בניגוד מוחלט לרצון העם. כאן חסר גם הרצון הכללי.

וראיה לדברינו ששני סוגי מסים הם יש להביא מב"ב ח א:
מנדה בלו והלך לא שליט מרמא עליהם, ואמר רב יהודה: מנדה - זו מנת המלך, בלו - זו כסף גולגלתא, והלך - זו ארנונא. רב פפא רמא כריא חדתא איתמי... הכל לכריא פתיא, אפי' מרבנן.
הרמב"ם הלכות שכנים פרק ו הלכה ו פירש:
אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים, רש"י לעומתו פירש, באר מים. וכתבו הפוסקים שאין מחלוקת ביניהם אלא כל מס שהוא לצורכי העיר גם ת"ח חייבים.

לעומת זאת פסק הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה י:
ואין גובין מהן לתשורת המלך , ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים.
משמע מדבריו שיש להבחין בין צורכי המלך לבין צרכי הציבור. הבחנה זו כוחה יפה גם לעניננו.
ולפי"ז הוא הדין בהמשך דברי החת"ס באשר לתקנות של הנהגות ונימוסים. יש הנהגות ונימוסים שהציבור מעוניין בהם, כגון בענייני מסחר, שכנים, תעבורה, ושאר דברים שהשעה צריכה להם והם נחוצים לשם תיקון העולם. אך יש הנהגות ונימוסים שהציבור אינו מעוניין בהם, או שאינו רשאי להיות מעוניין בהם. כגון - כאשר המלכות רוצה לשנות מחוקי התורה, או בדברים שאין השעה צריכה להם, אלא רק בגלל שהמלכות מעדיפה את חוקיה על פני דיני תורתנו הקדושה. כאן אין סמכות למלכות לקבוע חוקים השונים מחוקי התורה, כגון בנזיקין, שומרים, וכדו'. באלו יש לנו הלכות משלנו ואין שום הכרח אובייקטיבי לשנותם, אלא כאשר יש רצון שרירותי להעדיף שיטת משפט אחרת. על פני משפט התורה. ובכלל זה שטרי מתנה, אם לפי התורה קונים מתנה בשטר מסוים אין למלכות סמכות לשנות את חוקי תורתנו הנצחיים. אין לכך שום הצדקה אובייקטיבית. כי זאת התורה לא תהא מוחלפת לעולם. (ולפי"ז ייתכן לומר שאותה לישנא בגמ' גיטין י,א הסוברת ששטרי מתנה העולים בערכאות כשרים ומדברת רק בחו"ל ששם דינא דמלכותא תקף גם בתקנות שאינן נחוצות. וסמכותה של המלכות שם להפקיע ממון. אך בא"י אין למלכות סמכות להפקיע ממון בתקנות שאינן נחוצות 37 . ואולי גם הפוסקים שפסקו כאותה לישנא פסקו כן רק בחו"ל).

מסקנה
נמצא אפוא, שהמחלוקת בין התוס' לרמב"ם ויתר הראשונים בגדר מלכותא דדינא היא רק בחו"ל. אך בא"י אין הבדל ביניהם ודינא דמלכותא דינא נוהג לכו"ע גם בא"י. אלא שבארץ כולם מודים שהסמכות באה מכוח הציבור. אולם סמכות זו כוחה יפה רק לדברים שהשעה צריכה להם, כגון מסים ותקנות נחוצות. אך אין שום סמכות לציבור ולבאי כוחו להחליף חלילה את משפט התורה בשיטות משפט אחרות. אדרבה, דווקא המלכות הישראלית בא"י מחוייבת לתורה יותר מההדיוטות. שהרי המלך נצטווה לכתוב לו את משנה התורה הזאת על ספר והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. אומנם מצוה זו לא חלה אלא על מנהיג ציבור שנמשח למלך, אולם הרעיון שהתורה צריכה להנחותו בכל החלטותיו חל על כל מוסד שלטוני ישראלי בארץ ישראל. הוא יונק את סמכותו מהציבור ואין הגדרה אחרת לציבור ישראלי מאשר הגדרתו של רס"ג אין אומתנו אומה אלא בתורותיה 38 !

בשולי הדברים:
יש השוללים את תוקפו של דינא דמלכותא בא"י כיום מסיבות אידיאולוגיות, בגלל אופיה החילוני של המדינה.
לדעתנו, ראשית , יש להבחין בין המדינה כמות שהיא לבין הממשלה והכנסת. ממשלה וכנסת הולכות ובאות, המדינה עצמה אינה לא דתית ולא חילונית.
שנית, גם אם המדינה הייתה חילונית במהותה, כביכול, הרי גם אז היינו כולנו זקוקים לדרכים וגשרים בתי חולים ובתי ספר משטרה וצבא רווחה וכל יתר הצרכים שכל אזרח בעולם זקוק להם. ובלא מסים אין שום אפשרות לקיימם. וכל אלו הרי משרתים את כל האוכלוסיה, בין הדתית בין החילונית. היעלה על הדעת ששומר מצוות פטור מלהשתתף במימונם? (במה הדבר שונה ממסי ועד בית שהם חוקיים לכל הדעות?).

אמנם חלק מהמסים מופנה למטרות שליליות, לדעת חלק מהאוכלוסיה, אך באותה מידה הם מופנים גם למטרות חיוביות, שאף הן אינן לרוחן של חלקים אחרים באוכלוסיה, כגון תמיכה במשפחות ברוכות ילדים, ישיבות ומוסדות תורניים, רווחה לאוכלוסיות עניות וכו'. מהיכן ימומנו כל אלו, אם כל הנהנה משירותים אלו ייפטר מתשלום מסים בתואנה שדינא דמלכותא לאו דינא? וכבר אמרו על כגון דא "יש ברירה". כלומר, מסיו של כל אדם מממנים את צרכיו.


^ 1 הל' גזלה ואבדה פ"ה ה' יח
^ 2 כל מלך ממלכי או"ה היה מנפיק מטבע עליו היה מוטבע דיוקנו. במטבעות של מלכי ישראל שנתגלו לא היתה מוטבעת דמות, רק שמו של המלך, וציורים של לולבים, אתרוגים, תמרים, רמונים ובית המקדש. ועיין תוס' בב"ק צז: ד"ה מטבע.
^ 3 הגר"א (חו"מ ס' שסט סק' ט) מביא כמקור לרמב"ם את הגמ' במגילה יד: הדנה בדיון בין דוד לאביגיל על נבל הכרמלי. "אמר לה מורד במלכות הוא... אמרה לו עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם". לדעת הגר"א "טבעך" - מטבע שלך, כרמב"ם.
^ 4 ב"ב נד: ד"ה והאמר וכן כתב באו"ז ח"א תשה ותשמה
^ 5 עיין אבן עזרא על בראשית לז ח: המלוך תמלוך או משול תמשול - אנחנו נשימך מלך או אתה תמשול בנו בחזקה. ועיין פירוש הגר"א למשלי כג א
^ 6 הדבר אברהם סי' א מסביר שדינא דמלכותא דינא ותקנות הציבור נובעות מיסוד אחד, הסבר זה נכון רק לדעת הרמב"ם שדדמ"ד היא מטעם הסכמת הציבור.
^ 7 נדרים כח. ד"ה במוכס (נראה שהר"ן משקף את השלטון הפאודלי ששרר בתקופתו)
^ 8 בבא קמא דף קיג/ב
^ 9 סנה' כ:
^ 10 [הנמוק"י תולה את הפסיקה שהפרשה נאמרה ליראם ולבהלם, בפסיקה שאין דדמ"ד במלך ישראל. ואולם הרבה מהפוסקים פוסקים שהנאמר בשמואל נאמר להלכה. כמו הרמב"ם (מלכים פ"ד ה"א) הרמב"ן וכן השו"ע חו"מ ס' שסט סע' ו. א"כ שיטת התוס' היא כנראה שיטה יחידאית. והנה הנמוק"י מביא את דבריו לא בשם התוס' כר"ן, אלא בשם רוב המפרשים! ועיין לקמן בהסבר שיטתו.]
^ 11 שמואל א יא ז
^ 12 מלכים א ט טו
^ 13 מלכים א יב ד
^ 14 [הרשב"א מביא דין זה בשם רבי אליעזר ממיץ שהיה תלמידו של ר"ת.]
^ 15 שו"ת בעלי התוס' ס' יב
^ 16 סנהד' יט. משנה: המלך לא דן ולא דנין אותו. גמ': אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן.
^ 17 בב"ק ס:
^ 18 ר"ל למרות שכריתת העצים מאדם אחד הסמוך לנהר לצורך הגשר אינה צודקת (עיין ב"ק שם) מיהו מלך רשאי לעשות זאת
^ 19 מלכים א כא
^ 20 סנהד' כ: ד"ה מלך
^ 21 ועיין תוס' הרא"ש שם שמביא זאת בשם ר"ת.
^ 22 מלכים א טז
^ 23 הל' מלכים פ"ג ה"ד
^ 24 הלכות מלכים פרק ב (ו)
^ 25 הלכות מלכים פרק א ה"ג
^ 26 חלק יו"ד סימן שיב אות יב
^ 27 ראיה זו הובאה גם ע"י המל"מ בפרשת דרכים דרך המלך ובהקדמת שו"ת עונג יו"ט ובקרן אורה להוריות שם. ועין בני יששכר לחודש אדר שהקשה משמעי בן גרא מדוע דוד ציוה לשלמה לא לנקותו והרי לא היה לדוד דין מלך באותה שעה? ותירץ ששמעי נענש על מרידתו במלכות בית דוד ולא בדוד עצמו. מיהו בהגהת בנו של האב"נ, בעל השם משמואל (שם אות כז) חולק על אביו ומפרש את המשיחה החוזרת בדרך אחרת, עיי"ש.
לכשתמצי לומר כבר התורה רמזה במצות מינוי מלך שהמינוי תלוי ברצון העם שנאמר: "ואמרת אשים עלי מלך" ועיין העמק דבר שם.
^ 28 שמואל א פרק ח ד
^ 29 שם ז
^ 30 שם י יז
^ 31 שם יא יד
^ 32 וכן מוכח ממינויו של רחבעם מלכים א יא ועיי"ש פט"ז טז -כב ומל"ב פי"א
^ 33 ואולי לכך רמזה התורה באומרה "ככל הגויים אשר סביבותי". ועיין אור שמח הל' מלכים פ"ג שהשוה את דיני המלכות לדיני בני נוח.
^ 34 רעיון זה ידוע בשמו של מרן הרב קוק במשפט כהן קמד טו. לדברינו זו דעת הרמב"ם והרשב"ם ובא"י גם הר"ן והתוס' ויתר הראשונים מודים לו. ועיין עמוד הימיני למו"ר הגר"ש ישראלי
^ 35 שו"ת חת"ס חו"מ ס' מד
^ 36 עיין דבר אברהם ח"א סי' א בסוף ענף ב בהגהה שחילק בין מעשר למסים אחרים. ואולי גם הוא מתכון למש"כ, המעשר נועד לצורכי הכלל ויתר המסים נועדו לצרכי המלך. (ועין שבת לג ב מחלוקת רשב"י ור' יהודה בן גרים).
^ 37 עיין מעדנ"א שביעית בסוף פ"כ שהוכיח שגם בא"י חל דינא דמלכותא והסיק מכך שהתקנה של רישום קרקעות בטאבו תקפה גם עפ"י ההלכה. ולענ"ד נראה שאין ספק שהתקנה של רישום קרקעות מסודר ע"י רשות מרכזית היא טובה ונחוצה. אולם יש מקום לדון האם משום כך קניין שנעשה כהלכה ע"י כסף שטר וחזקה לא יחול משום כך עד הרישום בטאבו. וצ"ע.
^ 38 אומנם בדורותינו רבו הישראלים שאינם רואים את עצמם מחוייבים לכל מצוות התורה, אולם גם להם אין הגדרה אחרת לציבור ישראלי ,וגם לא תוכל להיות כזו, אלא זיקה כל שהיא לתורת ישראל.



חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il