ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יחס המלך העם לאור פרשת נחש העמוני | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תנ"ך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


יחס המלך והעם לאור פרשת נחש העמוני


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

א. כוונותיו של נחש העמוני
נחש העמוני עולה על יבש גלעד. אפשר להבין שכוונתו היא להשתלט על עיר של ממלכה שכנה, לכבוש שטח נוסף ולספחו לממלכתו, שהרי דבר זה היה דבר מקובל מאד. הכיבוש היה אמצעי לשפר את ביטחון תושבי הממלכה וגם את מעמדם הכלכלי, על ידי גביית מסים מתושבי השטחים הכבושים. גם בתורה אפשר למצוא מלחמה שהיא לצורך כזה. בספר דברים נאמר "כי תקרב אל עיר... והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" 1 . על רקע זה אפשר להבין את תגובתם של אנשי יבש גלעד. גם הם שיערו שזו כוונתו של נחש ועל כן הציעו לו "כרות לנו ברית ונעבדך" 2 . על ידי כניעתם הם יבטלו את הצורך במלחמה. מצד שני יש צורך להבין מדוע הם הסכימו להכנע כה מהר, ולא ציפו לעזרה?

אם זאת אכן הסיבה למלחמה התנהגותו של נחש אינה מובנת - מדוע הוא אינו מסכים לקבל את כניעתם של אנשי יבש גלעד? איזה רווח יהיה לו מניקור עינם הימנית? מדוע הסכים לחכות שבעה ימים? הפסוק מתאר את כוונתו של נחש במלים "ושמתיה חרפה על כל ישראל" 3 . מכאן שכוונתו לא היתה אך ורק להשתלטות מקומית על יבש גלעד, אלא ציפיה שלמאורע תהיה השפעה רחבה על מאזן היחסים שבין עמון ובין ישראל. המלבי"ם מפרש שנחש "התקנא על שהמליכו ישראל מלך ורצה לתגר בו מלחמה", מהי קנאה זו של נחש במלך ישראל?

גם אצל דוד מצאנו תהליך דומה. תחילת מלכותו של דוד היתה על שבט יהודה לבדו, ורק לאחר שבע שנים באו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה ומשחו אותו למלך על כל ישראל 4 . רק אז מסופר, "וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד" 5 . גם כאן המלכת המלך מהווה עילה למלחמה מצד השכנים, מדוע?

כדי להבין את הדבר צריכים לשים לב למצבם של ישראל בסוף ספר שופטים. שתי פרשיות מובאות שם: פרשת פסל מיכה ופרשת פילגש בגבעה. הרד"ק כותב 6 שפרשיות אלו הובאו שלא במקומם הכרונולוגי, כיון שפרשת פסל מיכה התרחשה בתחילת תקופת השופטים בימי כושן רשעתיים וגם המעשה בפילגש בגבעה היה באותו זמן. שתי פרשיות אלה מוכתרות בפסוק "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" 7 , כשפסוק זה מתאר את מהותה של תקופת השופטים - עם ישראל המחולק לשבטים ללא הנהגה מרכזית. בפרשת פסל מיכה רואים את שבט דן הולך לחפש לו נחלה ללא צבא ישראלי מאוחד. ובפרשת פילגש בגבעה בולט מאד הפילוג השבטי, כאשר בני בנימין מחפים על פושעים מבני שבטם ומגיעים מתוך כך למלחמת אחים. בשירת דבורה 8 מוצאים ביטוי נפלא לחוסר האחדות, בשבחיה לשבטים שנענו לקריאה להלחם עם יבין מלך כנען ובהתחשבנות שהיא עורכת עם השבטים שלא נענו לקריאה. מכל מקום צבא ישראלי מאוחד לא היה והדבר הביא לחולשה ביחס לאומות השכנות.

המלכת מלך מבשרת פתיחתה של תקופה חדשה, תקופה של ישראל ערבים זה לזה, נלחמים זה עבור זה וצוברים על ידי כך עוצמה גדולה מאוד. זה בדיוק חששו של נחש העמוני. נחש חושש מהאפשרות שישראל ירגישו עצמם חזקים ומאוחדים וירצו לחזק את ממלכתם על חשבון השכנים. לשם כך הוא רוצה להוכיח לישראל שהם בעצם חלשים, לנצחם ולהשפילם באופן שלא יעזו לחשוב עוד על שום התגרות בבני עמון. לפי זה אפשר גם להבין מדוע נחש תקף דוקא את יבש גלעד. המלבי"ם 9 עומד על כך שאמנם יבש גלעד נמצאת בעבר הירדן, בשכנות לממלכת עמון, אבל תושביה הם אנשי שבט בנימין, שבטו של המלך החדש. בספר שופטים מסופר על השבועה שנשבעו ישראל בשעת המעשה של פילגש בגבעה, "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" 10 , וכאשר התברר שלא נותרה אשה מבנימין ולגברים שנותרו בחיים אין נשים לשאתן, בדקו ומצאו שאנשי יבש גלעד לא השתתפו במלחמה ובשבועה, היכו אותם והשיאו 400 נערות לבני בנימין שמנו אז בסך הכל 600 איש. יוצא מכאן שנחש העמוני מתגרה ישירות במלך ישראל, על ידי פגיעה בחוליה חלשה שלו. החשבון של נחש הוא שאם אכן הוא יצליח לפגוע ביבש גלעד ולהשפיל כך את כבוד ישראל, יהיה בכך איתות ברור לכל הישובים הישראלים שאין להם מה לצפות שבשעת צרה יקום צבא ישראלי גדול ומאוחד ויצילם.

ב. דרכי הפעולה של נחש

האברבנאל והמלבי"ם מפרשים את נקירת עין ימין כפשוטו כשהחרפה טמונה בכך שעם ישראל אינו מסוגל להושיע את אחיהם הנתונים בצרה וצפויים לבזיון כה גדול. יתכן שנחש היה מעונין באופן זה להוריד את המורל של בני ישראל לאחר המלכת המלך.

פירוש אחר לנקירת עין ימין מצוי במדרש המובא ברש"י ורד"ק. רש"י כתב: "ומדרש אגדה, הביאו לי ספר תורתכם שניתנה מימין ואשרפה על שכתוב בה לא יבא עמוני ומואבי". הלשון המובאת ברד"ק היא: "הביאו ספר תורה שהוא עין ימינכם ואעקור מתוכו לא יבא עמוני בקהל ה'". ישנו הבדל בין שני הפירושים: לפי רש"י התורה ניתנה מימין ולפי הרד"ק התורה היא "עין ימינכם", כלומר - היא חשובה וחיונית עבורכם כמו עינכם הימנית.

מצאנו בעוד מקורות ראיה לכך שעמון ומואב נעלבו עלבון עמוק מן האיסור שחל עליהם לבא בקהל ה'. במסכת יבמות 11 מסופר:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב ידו פרש צר על כל מחמדיה זה עמון ומואב בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל הכל נפנו על כסף וזהב והם נפנו על ספר תורה. אמרו זה שכתוב בו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' ישרף באש".

על פי זה אפשר להסביר את פשר החרפה שנחש רוצה להמיט על עם ישראל. הנימוק של התורה לאיסור שהטילה על עמוני לבא בקהל ה' הוא "יען אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" 12 - בני עמון לא נהגו מנהג של קרובי משפחה הדואגים לקרוביהם. יתכן שנחש רוצה להוכיח לבני ישראל שגם הם אינם עומדים לאחיהם בעת צרתם ומה להם להלין על בני עמון. יתכן גם להסביר בכך את ביטויו של רש"י "ספר תורתכם שניתנה מימין". תורת ישראל היא תורת חסד והחסד משתייך תמיד בדברי חז"ל אל צד ימין, סיטרא דימינא. מתוך כך מובן מדוע (על פי רש"י) בני עמון רוצים לשרוף את כל התורה כולה - האשמה שהאשימה אותם התורה בכך שהם לא התנהגו כפי שמתחייב ממידת החסד יצרה אצלם התנגדות כלפי התורה כולה.

הכלי יקר מביא פירושים נוספים לביטוי זה בשם המדרש. פירוש אחד הוא: אלו הקלעים והקשתות שבישראל שהם עיניהם של ישראל. לכלי המלחמה היה תפקיד חיוני בקרבות ועל שם חשיבותם הם נקראו עיניהם של ישראל. מצאנו גם שהלקח שלמד דוד ממפלתו של שאול בהר הגלבוע הוא "ללמד בני יהודה קשת" 13 , גם מסופר על שאול שבאותה מלחמה חשש במיוחד מ"המורים בקשת" 14 .
פירוש שני בכלי יקר הוא: "אלו סנהדרין שבישראל שהם עיניהם של ישראל". הסנהדרין נקראים בשם זה בתורה לגבי פר העלם דבר של צבור, "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" 15 . כאשר הסנהדרין שהם עיני הקהל שגגו בהוראתם והתירו איסור שיש בו כרת ואנשים עברו עבירה בהסתמכם עליהם, אז הסנהדרין מביאים קרבן חטאת זה של פר. כמו כן לגבי מקרה שהסנהדרין טעו והתירו איסור של עבודה-זרה נאמר, "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" 16 .

נראה בפירוש, שכוונתו של נחש העמוני היתה להשפיל את כבוד ישראל, לפגוע באחדותם ולמנוע מהם את היכולת להתאגד תחת סמכות ממלכתית אחת - מלך, סנהדרין או צבא ישראלי.

ג. בריחת שאול מן המלוכה
בפרק הקודם מסופר על המלכתו של שאול על ידי שמואל. שמואל מודיע לעם שה' בחר בשאול להיות מלך, "הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם", "וידבר שמואל אל העם את משפט המלוכה ויכתוב בספר וינח לפני ה' וישלח שמואל את כל העם איש לביתו" 17 . שמואל סיים בזה את תפקידו בענין המלכת המלך ועשה מצדו כל מה שיכול היה לעשות, אולם כפי הנראה מפשט הפסוקים שאול עצמו עדיין לא התחיל לתפקד כמלך, שהרי נאמר "וגם שאול הלך לביתו גבעתה" 18 . הרד"ק מסביר ששאול הלך לו לביתו כבתחילה כיון שראה שלא היה מקובל ומרוצה לכל ישראל, לכן הלך לביתו ולא התנהג עדיין כמשפט המלך. יתכן גם שזה ביטוי לחוסר בטחון מצד שאול בכך שהוא אכן מתאים להיות מלך ואכן כבר נאמר עליו קודם לכן שמצאוהו נחבא אל הכלים בשעה שהיו צריכים להמליכו 19 . גם לפי המדרש המובא ברד"ק נראה ששאול לא היה בטוח שהוא הגון למלכות בעיני ה' ורצה שישאלו באורים ותומים. כך כתב הכלי יקר בשם מהרי"א: "המלך צריך שני ענינים. האחד שיבחרו בו כדכתיב 'אשר יבחר ה' אלקיך בו' והשני שיקבלוהו העם עליהם... אחר שיבחר ה' בו, וכאן לא קבלוהו כל העם כי יש אנשים שביזוהו מצד שהיה משבט קטן שבשבטים ומשפחתו הצעירה... ולכן הוצרך לחדש המלוכה בגלגל להורות שכל העם קבלוהו עליהם ברצון טוב אחר שהצליח בענין נחש העמוני".

גם מפרקינו משתמע לכאורה ששאול עדיין לא תפקד כמלך: "והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה" 20 . הרד"ק מפרש לפי שיטתו שראינו לעיל, ששאול הלך לביתו והיה מתעסק בצרכי ביתו והיה בא אחרי הבקר עם האיכרים וכך מפרש גם האברבנאל לפי פירוש אחד. לפי רש"י ולפי פירוש שני באברבנאל יוצא ששאול נהג כבוד בעצמו ולא הלך אחר הבקר בשדה, והפסוק בא רק לציין את הזמן שבו הגיע שאול לעיר שהוא אחרי ביאת הבקר. גם פירוש רבי ישעיה מפרש בכיוון זה, ששאול לא ביזה את עצמו לחרוש בשדה עם הבקר כאחד האיכרים, אלא, "שאול רכב על סוסו ובא אחר בקרו, שהלך לבקר את עושרו". עם זאת יש לציין שאין הוכחה מפירושים אלה ששאול אכן תיפקד כמלך, כל שניתן לראות הוא ששאול הבין שנבחר על ידי הקב"ה להנהיג את ישראל ולכן שמר על כבודו הראוי לו, אך עם זאת ניתן גם לומר שהוא נמנע מלתפקד כמלך כל זמן שיש לו מתנגדים.

גם כאשר שאול מחליט "לתפוס פיקוד" ולהנהיג את ישראל למלחמה על נחש, הוא עדיין חושש לכך שאין לו מעמד של מלך ולכן אומר, "אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל כה ייעשה לבקרו". כך מסביר זאת הרד"ק, "לפי שלא קבלו אותו כולם למלך אמר 'ואחרי שמואל' - 'מי שלא ירצה לצאת אחרי יצא אחרי שמואל' כדי שיהיו זריזים לצאת" 21 . רק לאחר הנצחון על נחש, כאשר כל ישראל התרצו במלכותו של שאול, רק אז הומלך שאול כמלך לכל דבר, ועל כן אומר שמואל "לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה" 22 .

עקרון חשוב זה, שגם מלך שנבחר על ידי הקב"ה ונמשח על ידי הנביא זקוק עדיין להסכמת האומה, לימדונו חז"ל בהתייחסותם לפרשיה אחרת. בפרק כ"ה מסופר על דו-שיח נוקב בין דוד לאביגיל. דוד התכונן להרוג את נבל, בעלה של אביגיל, והיא מנעה אותו מלעשות זאת. במסכת מגילה 23 , מסבירים חז"ל את טענות שני הצדדים. דוד בא להרוג את נבל בנימוק שמרד במלכות, כיון שסירב להענות לדרישת דוד לספק מזון לאנשיו. פרושו של דבר הוא שדוד החשיב עצמו למלך, למרות ששאול מלך רישמית ולדוד היו בסך הכל 600 איש שנדדו עמו במסעות בריחותיו משאול. כנראה שדוד החשיב עצמו כמלך מפני שידע שהקב"ה מאס במלכותו של שאול ושלח את שמואל למשוח אותו, את דוד, למלך על ישראל. אם כן דוד נבחר על ידי הקב"ה ונמשח על ידי שמואל הנביא ומשום כך חשב שבסמכותו לדון את נבל כמורד במלכות. אביגיל באה למנוע את דוד מן הטעות הזו, "ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם חינם" 24 . חז"ל מסבירים את טענתה ש"אמרה לו: עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם "23, דוד אכן מצדיק את דבריה ומודה לה, "ברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים" 25 .

יש להזכיר בהקשר לכך גם את דברי הנצי"ב בפירושו על התורה ביחס למצוות מינוי המלך. מצוה זו אינה ניתנת כ"הנחתה" מגבוה, אלא תלויה בהכנת רקע, והרקע הוא הסכמת האומה. משום כך התורה דורשת שהציווי יהיה תלוי בתנאי, " ואמרת אשימה עלי מלך".

שאלת מעמדו של שאול צריכה להישאל גם מן הצד השני - כיצד התייחסו ישראל אליו. בפסוק ג' מסופר שזקני יבש אמרו לנחש "הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל". בפסוק ד' מסופר שהמלאכים באו אל גבעת שאול, ויש כאן מקום להסתפק - האם המלאכים עברו בכל גבול ישראל ובדרכם הגיעו גם אל גבעת שאול, מקום בין יתר המקומות, או שמא באו בראש ובראשונה אל גבעת שאול כיון ששם נמצא המלך? הכלי יקר כתב שכנראה ידעו על המלכתו של שאול ולכן שלחו את המלאכים דוקא לשם. אמנם לפי זה קשה מדוע המלאכים דברו אל העם ולא אל שאול עצמו? על זה משיב הכלי יקר ואומר שהם מצאו את שאול טרוד ועסוק בעסקיו הפרטיים ולכן התיאשו מעזרתו ודברו אל העם, וזו גם הסיבה לבכיים של העם כיון שראו שאין מי שיושיעם.

ד. התייחסות חז"ל לשאול
מדבריהם של המפרשים שהובאו עד כאן ניתן לשמוע לכאורה התיחסות מבינה ומצדיקה את חוסר תפקודו של שאול כמלך, שהרי לא התקיימו עדיין התנאים הדרושים לכך. לעומת זאת מדברי חז"ל במסכת יומא אפשר לכאורה לשמוע על כך ביקורת: "אמר רב, מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו..." 26 , וכן לפי פירושו של בעל "עין יעקב".

יתכן שאין הדברים סותרים. המפרשים שהזכרנו מסבירים את דרך מחשבתו של שאול, שנמנע מלנהוג כמלך בגלל המתנגדים, מחמת העיקרון הנכון ש"צריך שיקבלוהו העם עליהם". חז"ל במסכת יומא מבקרים את שאול על כך שבמקרה שלו הוא יכול היה לפעול אחרת אילו היה בטוח בצדקת דרכו. המהר"ל בספרו באר הגולה 27 מתייחס למאמר חז"ל "כל תלמיד-חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד-חכם", ומסביר שתלמיד-חכם פועל על פי האמת והצדק ולכן אינו יכול למחול, כיון שאי אפשר למחול על האמת.
כך צריכים לומר גם על שאול. שמואל משח את שאול על פי ציוויו של הקב"ה, והוכיח לשאול את דבריו בכמה וכמה מופתים. במעמד הציבורי של המלכתו, שאול "נחבא אל הכלים", ועל פי המדרש שהובא ברד"ק18 כנראה שפקפק אם הוא ראוי למלכות ודרש שישאלו באורים ותומים. שאלו - ועלה בידו. לאחר כל המהלך הזה שאול צריך היה להיות בטוח בעצמו שעל פי האמת המלכות היא שלו וגם רוב העם תומך בו, ולכן היה עליו לטפל במתנגדים כראוי להם.

לפי פירושו של רש"י על הגמרא במסכת יומא הסתירה כלל לא קיימת. שאול נענש משום שגם לאחר המלחמה בנחש העמוני הוא לא עשה דין במתנגדיו, ואמר "לא יומת איש ביום הזה" 28 . לפי זה אין שום בקורת על התנהגותו של שאול לפני המלחמה, כאשר עדיין לא התקבל על ידי רוב העם למלך.

ה. תגובת שאול למתקפה
פסוק ו' מתאר את תגובת שאול לפנייתם של אנשי יבש במלים "ותצלח רוח אלוקים על שאול בשמעו את הדברים האלה ויחר אפו מאד". לפי התרגום רוח אלוקים זו היא רוח גבורה, וכן הובאו הדברים ברד"ק. צריך להבין את הקשר בין "רוח גבורה" שהיא לכאורה אנושית, לבין "רוח אלקים" ששייכת לאנשים רוחניים בעלי רוח הקודש. הרי גבורה מלחמתית מצאנו גם אצל אנשים רחוקים מכל רוח אלוקית, נעמן שר צבא ארם למשל נקרא גבור חיל 29 , ולהיפך - חז"ל שיבחו את הגבור האמיתי באומרם "איזהו גבור הכובש את יצרו" 30 .

האברבנאל 31 מסביר שרוח גבורה זו לא היתה למטרה אנוכית פרטית, אלא לשם מטרה אלוקית ומשום כך היא נקראת רוח אלוקים. הוא מביא בהקשר לכך את דברי הרמב"ם במורה נבוכים 32 שיש עשר מדרגות בנבואה, והראשונה שבהן היא "אדם שהתעוררה בו רוח גבורה להציל קהל חשובים מקהל רעים או להציל חשוב וגדול". הרמב"ם עצמו מזכיר כדוגמא את הפסוק "ותצלח רוח אלוקים על שאול כשומעו את הדברים". גם המלבי"ם 33 מביא את דברי הרמב"ם, ומסביר שלכך התכוון שמואל כאשר אמר לשאול לאחר שמשחו למלך "ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה... והמה מתנבאים, וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר" 34 . אותה רוח ה', על פי דברי המלבי"ם, היא "רוח גבורה אלוקית על איש אחד עד שלא יחת להציל קהל רב מהמון מחנות".

דברים ברוח זו אנו מוצאים גם בדברי רש"י ורד"ק 35 לגבי התקיימות נבואה זו של שמואל, "ויהפוך לו אלקים לב אחר" - "רוח גבורת מלכות". ההקשר של הופעת רוח גבורה זו יחד עם משיחת שאול מורה על כך שזוהי אחת התכונות הנדרשות מן המלך שתפקידו הוא להנהיג את כל חלקי העם ולדאוג לכולם. כך מסביר המלבי"ם את הפירוש למילים "לב אחר" - הלב הפרטי תפקידו להנהיג את כוחותיו של האדם הפרטי ולעומת זאת למלך נדרש לב אחר שתפקידו להנהיג את כל חלקי האומה. זו בדיוק רוח הגבורה ששאול צריך לגלות במעשהו הראשון כמלך - לצאת להצלת חלק אחד של האומה מתוך גילוי של אחדות בכולה.

לפי הסברו של המלבי"ם ניתן למצוא לכך רמז בנקודה ששאול מנסה להדגיש כאשר הוא קורא לכל ישראל להצטרף למלחמה על נחש. שאול ניתח צמד בקר ושילח ביד שליחים בכל ישראל. לכאורה, אפשר לראות במעשה זה איום גרידא על מי שאינו מתגייס לצבא, "כה ייעשה לבקרו", אך המלבי"ם 36 רואה בזה גם רמז חינוכי מצד שאול המסביר את מעשהו: "כמו שאין רוח חיים בגוף חי, רק כשאיבריו שלמים ודבוקים איש אל אחיו, לא כן כשיתנתח לגזרים יהיה לנבלה ולא יחיה עוד, כן לא תחול רוח גבורה וחיי העם המדינים רק בהיותם צמודים יחד ואיש את רעהו יעזרו מכל צר הצורר על אחד מאיבריהם, לא כן אם יתפרדו הם כנתחי הבקר". עם ישראל אכן הבין את הרמז, והכתוב מדגיש שבאמת יצאו "כאיש אחד".

ו. התפקדות העם
המפרשים מביאים שני פירושים לביטוי "ויפקדם בבזק". לפי פירוש אחד "בזק" הוא שם מקום 37 , פירוש שני הוא ששאול מנה בשברי חרסים. שני הפירושים מובאים בדברי חז"ל בגמרא במסכת יומא 38 , ביחס לדברי ר' יצחק שאמר "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה" והגמרא מסבירה שהמפקד שפקד שאול כאן את העם היה מותר כיון לא מנו את ישראל עצמם אלא רק את החרסים שכנגדם. באופן דומה נעשה גם המפקד שלפני המלחמה בעמלק 39 , אלא שאז נעשה המנין על ידי טלאים. זהו סימן לכך שישראל הספיקו להתעשר בינתיים לעומת מצב העניות שהיו שרויים בו לפני המלחמה בנחש. כדברי המדרש המובא ברש"י ורד"ק: "כד אינון מסכנין באלין בזקיא כד אינון עתירין באלין אמריא".

מפקד זה מוכיח שהיתה היענות מרובה לקריאתו של שאול, שכן נמנו כאן שלוש מאות אלף איש מבני ישראל ושלושים אלף איש מבני יהודה, לעומת מאתיים אלף איש ישראל ועשרת אלפים איש יהודה במלחמת עמלק. כל זה למרות שבפרקנו שאול עדיין לא הוכר כמלך ואילו מלחמת עמלק התרחשה לאחר ששאול ביסס את מלוכתו על ישראל, נלחם בכל אויביהם מסביב ונחל נצחונות רבים 40 .
יש להעיר על המנין הנפרד של אנשי יהודה. יתכן שזה אכן מדד למעמדו של שאול בקרב העם, כיון שלשבט יהודה יש באופן טבעי טענה על כך שהמלך צריך להיות ממנו.

ז. סיום
מאמר זה בא להראות כיצד יש לחשוף מתוך דברי הנביא את התייחסותו לערכים חשובים בחיי האומה, ערכים שהם אקטואליים מאד גם בתקופתנו. בלימוד שטחי של הפרק קשה לראות דברים אלו ונראה לכאורה שיש כאן סיפור של עוד מלחמה, אחת מני רבות שהיו באותה תקופה.

חשפנו את יחסו של הנביא לערכים אקטואליים כמו: אחדות האומה, "כל ישראל ערבים זה לזה" וסמכות המלך התלויה בעם. לערכים אלו יש משנה חשיבות בדורנו והדגשתם היא נדבך חשוב בחינוכינו וביחס החיובי שעלינו לפתח כלפי התנ"ך כמורה דרכו של עם ישראל.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il