ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הרהורים על התקופה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים יום העצמאות שיחות ליום העצמאות Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ה' באייר ה'תשס"ב

הרהורים על התקופה


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אליס פולין בת גרציה ז"ל

לפני מספר שבועות הצטרף אלי בנסיעתי יהודי יקר, אדם שגילו למעלה משבעים. יהודי שעלה לארץ עוד לפני קום המדינה, השתתף במלחמות ישראל.
שאלתי אותו - האם אתה זוכר תקופה דומה לזו? תשובתו הייתה שהתקופה מזכירה לו את ימי מלחמת השחרור.
שאלתי אותו - ומתי היה קשה יותר?
והוא ענה לי - היום.
אני מדבר על יהודי שבמלחמת השחרור השתתף במלחמה על גוש עציון, נפל בשבי הירדני והיה שם כעשרה חודשים.
ושוב שאלתי אותו - איך ייתכן, הרי במלחמת השחרור נהרגו כאחוז מן היישוב?
ותשובתו הייתה - במלחמת השחרור ידענו על מה אנחנו נלחמים, לאן אנחנו חותרים - וממילא היה לנו הרבה כוח. עכשיו לא יודעים לאן פנינו מועדות, לא יודעים מהי המטרה - אז קשה יותר.

מגיע יום ההולדת של מדינת ישראל, יום הראשית, וביום זה חוזרים אל שאלות הראשית - אל שאלות המהות.

אבל לפני שאנחנו שואלים שאלות, ולפני שמנסים להשיב אליהם, אני מבקש לפנות מכאן אל כוחות הביטחון בכל מקום ואתר: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". קום ישראל קום, אל תרא ואל תחת כי אתך אני.
אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" אומר דוד, וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי", "ּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי".
רגעי אמת עוברים על העם היושב בציון. רגעים שבהם רוב רובו של המחנה מתרומם אל מעבר לוויכוחים הקטנים והגדולים, ומגלה את תעצומות הנפש של נצח ישראל, של אומה החפצה בחיים. רגעים שבהם מתגברת הופעת חיי הציבור, משהו מן ההוד ממקורו האלוקי השוכן בישראל, דופק, פועם ומכה גלים בים החיים.

היום יערוב, השמש יפנה, ואנו לא נימלט מלחזור אל אותן שאלות מהות העומדות בבסיסם של כל התהליכים הפוקדים אותנו.
מי אנחנו? לאן פנינו מועדות? מהי לנו הארץ הזו שאנו נתבעים להילחם עליה?
דומה כי שתי השאלות הראשונות עומדות במידת מה עדיין מאחרי הקלעים.
השאלה השלישית שאלת זיקתנו אל הארץ הזו, היא התופשת את מקום הבכורה בסדר היום הלאומי שלנו.
מזה שנים רבות שממשלות בישראל מנסות לברוח משאלת יסוד זו.
ישנם בנים רחוקים המציירים את הקב"ה כאיזה סוחר קרקעות המצווה את בניו נתיניו להחזיק בידיהם כמה שיותר קרקעות. אינו מוכן לוותר אפילו על מילימטר אחד.
אנו רואים בחוש שהקב"ה מחזיר אותנו אל סוגייה זו במלוא העוצמה. מנסים כמעט בכל הכוח למסור חבלי מולדת לידי זרים, והמציאות מסתבכת. אי אפשר להוריד את הבירור העמוק במהות הקשר הזה, מסדר היום הציבורי שלנו.
תשובתנו לשאלה זו היא כי אחיזתנו בארץ ישראל היא השורה התחתונה לשתי השאלות הראשונות - "מי אנחנו, ולאן פנינו מועדות"?. אחיזתנו בארץ ישראל היא גם כן השורה התחתונה לעובדת החיים הברורה, זו שהולכת ומתבררת מזה למעלה ממאה שנה - כי הקב"ה גואל את עמו ישראל.

אני רוצה לספר סיפור ששמעתי מפי הרב ריסקין - רבה של אפרת.
הסיפור הוא על יעקב חזן איש השומר הצעיר שעמד בראש מפ"מ, בן לדיין בבית דין בבריסק, אצל ר' חיים מבריסק.
באיזו תקופה מחייו בשל בעיה בריאותית, שלח אביו של יעקב חזן את בנו לעבוד בחקלאות אצל איכר מקומי.
העבודה הייתה קשה, ואותו איכר עבד בה בהתלהבות גדולה. יום אחד שאל אותו יעקב - ממה בדיוק אתה מתלהב? ענה לו האיכר: אני שומע את האדמה שרה ומתמלא בשמחה.
הנער כמובן שלא הבין במה המדובר. אמר לו אותו איכר: התכופף, קרב את האוזן ותקשיב. הנער התכופף הקשיב, ולא שמע דבר.
אמר לו אותו איכר - כנראה שאתה לא שייך לכאן. רק מי שהאדמה שלו יכול לשמוע אותה שרה.

קשר אדם אל אדמה, אל מקום, הוא אחד מן הקשרים העמוקים - קשר אל הזהות.
חיים מופשטים התלושים ממקום אינם נתפשים לאדם.
נוף הילדות לדוגמא מעורר באדם זיכרונות בראשיתיים עמוקים מאד - את יסודות החיים.
כאשר אדם אינו בביתו חסר לו משהו יסודי מבריאות הרגשת החיים. התוצאות לא יאחרו לבוא.

התרבות המערבית ניתקה את האדם מעצמו, ממשפחתו, מעמו. שפע עצום שלא היה אי פעם לכל כך הרבה אנשים, אבל יחד עם השפע הגדול בא גם הניכור. המציאות הוירטואלית התלושה ממקום ניתקה את האדם מתחושות החיבור הבסיסיות אל החיים.

עד כאן במובן האנושי.
בעם ישראל העסק הוא הרבה יותר משמעותי ומורכב.
ראשית - הארץ הזו היא ביתנו - היא מקומנו. ארץ ישראל היא המצב הטבעי והנורמאלי שלנו. כאשר אנחנו לא במקומנו - זהו מצב של חוסר איזון, והתוצאות לכך הן רבות.
הארץ גם מזכירה לנו את נוף הילדות שלנו. את הקשר שלנו אל העבר שממנו אנחנו יונקים, את התנ"ך, את השורשים.
ארץ ישראל גם שייכת אל העתיד שלנו. היא המקום שבו אנו יכולים להגשים את עצמנו - את תרבותנו, את המצוות - את חלומותינו.

אני רוצה לסיים בסיפור שפתחתי בו את דברי:
"במלחמת השחרור ידענו על מה אנחנו נלחמים" - אמר לי אותו יהודי.
ידענו לאן אנחנו חותרים - וממילא היה לנו הרבה כוח. עכשיו לא יודעים לאן פנינו מועדות, לא יודעים מהי המטרה - אז קשה יותר.
ואנו אומרים - אכן הגיע הזמן לצייר לעצמנו את המטרה, את הקומה האמיתית של ארץ ישראל - את האופק הרוחני אליו אנו חותרים, אופק שאם נכוון אליו את המצפן הלאומי שלנו, יהיה לנו את הכוח לחתור אליו חרף כל המכשולים שבדרך.
עם ישראל חוזר הביתה, חוזר אל עצמו, אל יהדותו ואל מורשתו.
חוזר ומקבץ את כל נדחי ישראל אשר עדיין פזורים באשר הם שם, וביחד עם כל הכוחות כולם חותר להגשים את חזון כל הדורות.
"אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ", וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il