ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת בחוקותי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא בחוקותי Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

רעיונות לפרשת בחוקותי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

אז תרצה הארץ...
קשה הוא כל ניתוק. קשה הוא ניתוקה של אשה מבעלה בימי נידתה; קשה הוא ניתוקו של איש האדמה מאדמתו במשך שנת השמיטה; קשה הוא ניתוקו של העם מארצו בשנות הגלות הארוכות. ניתוקים אלו, עם כל גודל הקושי שיש בהם, גם ברכה גנוזה בהם. הגעגועים, הכיסופים והצפיה, טעם חדש הם נותנים במפגש המחודש. בזכותם ניתן למצוא תוכן עמוק יותר באותו קשר: הן המשפחתי, הן החקלאי והן הלאומי.

שמירת השמיטה, עם הקושי, הניתוק והכיסופים שיש בה, היא הבונה את התודעה הנכונה של האדם אל האדמה. כך שלא יהיה קשר כלכלי גרידא כי אם קשר של שליחות. ומכיון שלא זכינו לחיות את אותה תודעה דרך שמירת השמיטה, נאלצנו להגיע אליה דרך הגלות. "בעוון שמיטה גלו ישראל". אך בניגוד לגלות ולגאולה, שהן תופעות חד-פעמיות כמעט, השמיטה היא מחזוריות קבועה, המלווה את האדם לאורך כל ימי חייו. כי רק מהלך חינוכי עקבי ורצוף הוא הדרך לבניית תודעה נכונה בלב האדם, ולא די באירוע חד-פעמי לשם כך.

גם מהלכי הגאולה מראים את אותה מחזוריות. לא בבת אחת באה הגאולה. גם לא במהלך רצוף של עליה. בדרך יש גם מורדות. לא פעם אחת, אלא פעמיים פוקד ה' את עמו בסיומה של פרשת התוכחה. בהתחלת הגאולה - "וזכרתי את בריתי יעקוב... והארץ אזכור". בהמשך הגאולה - "וזכרתי להם ברית ראשונים". ומה באמצע? - "והארץ תיעזב מהם ותירץ את שבתותיה". וכך אומר אביהם של ישראל, הרמב"ן: "כי גם אחרי הזכירה תיעזב מהם. רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע-עשרה שנה שנבנה הבית... וחזרה קדושת הארץ".

וגם אנו, בדורנו זה, זכינו לפקידה אחת עם קום המדינה בתש"ח. אך עיר הקודש והמקדש נעזבה מאיתנו במשך תשע-עשרה שנות געגועים, כיסופים וצפיה. עד אשר זכינו לפקידה השניה במלחמת ששת הימים.

תשע עשרה שנה
בשתי פקידות מסתיימת התוכחה של פרשת בחוקותי. לאחר שעם ישראל מגיע עד "אז ייכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם", מגיע עת הגאולה: "וזכרתי את בריתי יעקוב... והארץ אזכור". ואחר כך "וזכרתי להם ברית ראשונים". תם עידן הגלות. אך בין שתי הפקידות הללו ישנו פסוק נוסף של גלות: "והארץ תיעזב מהם ותירץ את שבתותיה...". מה פשר הדבר?

על כך עונה אביהם של ישראל, הרמב"ן:
"כי גם אחרי הזכירה תיעזב מהם. רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמיטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית... וחזרה קדושת הארץ".
מדהים לראות את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. עם ישראל נפקד ושב לארצו. זוכה הוא להקים את מדינתו. אך עיר הקודש והמקדש - דווקא אז, לאחר מאות שנים שלא פסק בה יישוב יהודי - נעזבת. וכאז כן הפעם: תשע עשרה שנה.

נסתרות מאיתנו דרכיו של רבון העולם. אך לא נוכל להסב את עינינו מן ההדגשה של שמירת השמיטה. השמיטה - הרי היא הינתקות מכוונת מן הארץ למשך שנה תמימה. ניתוק זה, יוצר יחס חדש ועמוק מאת האדם אל האדמה. שנה זו של געגוע וכיסופים מעמיקה את התודעה של קדושת האדמה של ארץ ישראל. אם השמיטה לא נשמרת באופן מעשי - נאלצים אנו להגיע לאותן תחושות בדרך הקשה: "בעוון שמיטה גלו ישראל". ניתוק של אלפיים שנה מארץ ישראל יצר תודעה לאומית שונה ביחס אל הארץ (גם אם לא תמיד הדבר בולט אצל כל אחד). ביחס לירושלים, נדרשו כיסופים מיוחדים, תיקון מיוחד.

ואילו לא יראתי הייתי אומר שזהו התיקון אשר יזכה לו עם ישראל בעקבות הסגרת ערי יהודה, שומרון ועזה בידי זרים. מדוע כך הולך הוא תהליך הגאולה? אחיזה ונטישה, בנין וחורבן, כדי להיאחז ולבנות מחדש?
דומני כי דווקא הכאב שיש בניתוק מדבר שהיה בידך, עמוק הוא הרבה יותר. פוק חזי מה היחס אל בית אל ומה היחס אל חברון ומה היחס אל עבר הירדן!

והשימותי את הארץ

הנוסע ברחבי הארץ עובר בין שדות מעובדים, מטעים צומחים ויישובים פורחים. לעיתים קשה להאמין כי רק לפני פחות מחמישים שנה היה חלק גדול מהארץ - מדבר שממה. קוצים ודרדרים, ביצות וחולות כיסו את כל האופק. קרוב לאלפיים שנה היתה הארץ חרבה. לא מקרה היה זה שאף עם לא הצליח להפריח את שוממותיה. גזירת הגלות היא זו. "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה".
שתי פנים לה לשממה שפקדה את הארץ. המבט הראשון, הפשוט - חלק מתהליך הכפרה. לא רק העם חטא בשבתו על הארץ. גם האדמה היתה שותפה לחטאים אשר נעשו על פניה. ועל כן עליה לשאת גם כן בעונש המכפר ומטהר את העם עם הארץ יחד. "אז תרצה הארץ את שבתותה... כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה".

אך יש גם מבט שני. לא לנצח הוגלה העם מארצו. גלות זמנית היא זו, גם אם היא ממושכת וארוכה מנשוא. ובשעה שהעם מתייסר בגלות - ממתינה לו הארץ כאשה אלמנה המצפה לשובו של בעל נעוריה. עוטה היא לבושי אבל: קוץ ודרדר, חולות וביצות. לא תתן את כוחה לעם אחר. לא תתן לאף אומה לבנות לה בית לאומי במקום המיועד לעם ישראל. כך המתינה הארץ במשך מאות בשנים עד אשר שבו בניה אליה.
על כן אמרו חז"ל כי "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il