ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיעור לפרשת אמור | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא אמור Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (38 ד') הורד mp3
שלח לחבר

תשס"ב

שיעור לפרשת אמור


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

נקיות הדיבור
המדרש פותח כך את הפרשה - "אמור אל הכהנים בני אהרון. ר' תנחום בן חנילאי פתח: אמרות ה' אמרות טהורות. אמרות ה' אמרות טהורות, אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה, כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן. אמר להם: למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמה של מים. ישן לו ולא עמד, היכן הוא והיכן אמרותיו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא 'וה' אלקים אמת'. למה הוא אמת? אמר ר' אבין: שהוא 'אלקים חיים ומלך עולם'". אם כן, אמרות טהורות זה אמרות מתקיימות, אמרות אמיתיות ורק הבטחותיו של רבונו של עולם הן אמיתיות. לימוד ראשון מלמד אותנו המדרש, שאמרותיו של ה' טהורות ויש לנו ללכת בדרכיו, לקיים את הבטחותינו.

דבר נוסף , אומר המדרש, "אמרות טהורות... מצינו שעיקם הקדוש ברוך הוא שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה וכו'". יש לומר דברים בלשון נקיה. במסכת פסחים ישנה סוגיא שלמה העוסקת בחשיבות הזהירות בדיבור ובלשון נקיה, אפילו אם יש בזה קצת אריכות הלשון, וזה נלמד מהפסוק הזה, "הבהמה אשר איננה טהורה".

לימוד שלישי מלמד אותנו המדרש: "...מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור, והוה דוד מצלי [מתפלל] עליהן. הוא שדוד אומר 'אתה ה' תשמרם', אתה ה' נטר אורייתהון בלבהון [שמור התורה בליבם]. תנצרם מן הדור זו לעולם, מן הדור ההוא שחייב כליה. אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דלטורין [מלשינים] היו נופלים... אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין". כלומר יש לדבר דברים טובים, לא רק מבחינת הסגנון ולא רק מבחינת האמת אלא להיזהר מלשון הרע.
דיבורו של אדם צריך להיות מושלם מכל הכיוונים. "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם" - יש כאן כפילות שמלמדת אותנו לשים לב מהי האמירה, שאותה אנו צריכים ללמוד מה'.

שלימות בעבודת ה'
בפרשת הכהנים אנו מוצאים שלכהנים יש עבודות מיוחדות, הם צריכים להיות מושלמים ללא מום וללא טומאה, ולהישמר לא רק מטומאת מת אלא גם משאר הטומאות אף שאין בהן איסור דאורייתא. אי אפשר לבוא למקדש בלי להיטהר קודם. עבודת ה' צריכה להיעשות בשלמות. כמו כן אי אפשר להביא קרבנות בעלי מומים. גם הכהנים צריכים להיות שלמים וגם עבודתם.

מהו מוות?

איסור טומאה שיש על הכהנים צריך עיון. זו תביעה קשה. אנשים רוצים להשתתף בצערם של אבלים, או הם מצטערים כאשר ידיד נפטר ואסור להם [אמנם לקרוב משפחה מותר להיטמא], ולכהן גדול אסור להיטמא אף לקרובים. לא כל כך קל לאדם להתנתק לכאורה מהקרבה שיש לו, מהצורך הפנימי הרוחני שלו להשתתף ולעסוק בצרכי הנפטר. והתורה אומרת "לנפש לא יטמא בעמיו", והכהן הגדול "מן המקדש לא יצא". היא מלמדת אותנו שכשנמצאים במדרגה רוחנית, בתפקיד מיוחד, בקדושה מיוחדת של כהונה צריך להתרומם מצער, מאבילות, מטומאת מת. זה לא מתאים בכלל לכהנים שנמצאים במדרגה כזו להיות באותו צער כמו אחרים.

יש ללמוד מכאן שבעצם אפשר להסתכל על פטירתו של מת במבט גבוה יותר - לא במבט נמוך בצער האישי של האדם שמרגיש את הכאב והחיסרון, אלא בכל עניין המעבר מהעולם הזה לעולמות עליונים. במעבר הזה יש צדדים שונים, יש בו גם צד עליון שהנשמה יוצאת ממאסרה ומתעלית למדרגה עליונה יותר, ויש מבחינתה אפילו צד של שמחה ואולי יש להיות שותף בשמחתה.
הרב מדבר על כך באורות הקודש, ואומר שהצער והפחד ממוות צריך להשתחרר ממנו. צריך להתרומם מהמחשבה שהמוות הוא איזה שהוא חיסרון. המוות הוא בעצם עלייה, התרחבות, התפשטות. הכוחות הרוחניים, שקודם לכן היו מצומצמים בתוך הגוף, מתרחבים. הפחד של העולם מהמיתה הוא הדבר החמור יותר, והמגמה העליונה היא להשתחרר ממנו. ההשתחררות נעשית על ידי הכרה שהחיים הרוחניים של האדם נמשכים עד העולם, ועל ידי הכרה שהיחיד אינו פרט העומד בפני עצמו אלא חלק מכלל שלם. וכלל תמיד ממשיך. כל אחד שנמצא בעולם הוא הופעה של חלק מהכלל כולו ועניינו לתרום בתוך התקופה שבה הוא נמצא, במציאות הזמנית הזו, את המקסימום שהוא יכול. מעשי האדם לא נפסקים לעולם. הכל נמשך הלאה, מתרומם. בכהנים אנו רואים את הבחינה של הגישה הזו.

תפילות כנגד קרבנות
ניתן ללמוד מהפרשה דבר נוסף. חז"ל אמרו ש"תפילות כנגד קרבנות תיקנום". הוי אומר, כשאדם ניגש להתפלל, הוא בעצם פועל כנגד עבודת הכהנים. וכמו שמהכהנים ישנה תביעה מיוחדת איך הם צריכים לגשת לעבודת הקודש על ידי התרוממות רוחנית, לא להיות בצער, לא להיות קשורים עם טומאת מת, שלא יהיה בהם שום פגם - כך צריכה להיות עבודת התפילה בשלמות. צריך לגשת לתפילה מנוקים מכל טומאה רוחנית כעין טומאה גשמית, שלא יהיה מום רוחני-פנימי, שלא תהיה מחשבה פוסלת או הנהגה שאינה מושלמת. זוהי עבודה שבלב, עבודה של הכוחות הפנימיים שבאדם, ואם כן יש בה צד מיוחד לעומת עבודת הקרבנות שהיא במובן מסוים חיצונית. כפי שהקרבן צריך להיות תמים כך בתפילה אם יש היסח הדעת זה כאילו חסר אבר, וזה כמו להקריב בעל מום. אמנם אין לנו דין שאם חסרה כוונה אין להתפלל, אבל ודאי שלכתחילה כך יש לגשת לתפילה. וכתוב בספרים שפניו של המתפלל צריכים להיות כנגד ירושלים, קודש הקודשים, וצריך להרגיש עצמו כאילו הוא עומד בקודש הקודשים ומתפלל. האדם מקושר בתפילתו עם המקום היותר מקודש. ואז ודאי צריכה להיות מחשבתו זכה וטהורה.

קידוש השם - מסכת חייו של ר' עקיבא
מצוה מיוחדת מופיעה בפרשה, מצות קידוש השם, "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אנו קרובים לל"ג בעומר, יומא דהילולא של רשב"י שהיה תלמידו של ר' עקיבא, ולא רק שהיה תלמידו אלא אף המשיך את דרכו. רשב"י היה אומר דברים כדורבנות, לא פחד מהרומאים שרדפו אחריו. ור' עקיבא היה מורה הדרך בעניין זה. ר' עקיבא קידש את השם כל חייו. כל חייו היו קידוש השם ארוך. מהרגע שעמד על דעתו והגיע למסקנה שצריך לעסוק בתורה, מסר את נפשו על כך, כולו בטל כלפי התורה. ממצב של עם הארץ גמור הפך תוך שנים ספורות לגדול הדור, לגדול התנאים. זה אפשרי רק במאמצים אדירים של מסירות נפש על התורה והתבטלות מלאה כלפיה. ודאי שבתקופה הראשונה הוא ישב עם תלמידים צעירים ללמוד ולא התבייש, ואחר כך עמל ועמל ועמל ושקד ויגע ועמל עד שהקים את הישיבה הגדולה שבישיבות, 24,000 זוגות תלמידים ששומעים את לקחו!

לאחר מכן המשיך ר' עקיבא למסור את הנפש על קדוש השם והשתתף במרד בר-כוכבא. הוא חי בתקופה של כמה עשרות שנים לאחר החורבן, והיה סבור שיש סיכוי שבר-כוכבא הוא המשיח, ומסר את נפשו למען זה כנגד הרומאים ששלטו בארץ, מעטים מול רבים. יכול להיות שהסיפור על ר' עקיבא שהלך בדרך, והגיע לכפר, ובכפר לא נתנו לו ללון והיה צריך לצאת למדבר, אף על פי שהיה גדול התנאים - כל זה קרה בגלל שר' עקיבא היה קשור למרד ופחדו לארח אותו, כי יכול להיות שרודפים אחריו. אכן, ר' עקיבא התרחק מהכפר, ובאותו לילה פגעו בכפר הזה. ר' עקיבא מוסר את נפשו על עם ישראל ועל ארץ ישראל, על הגאולה.

לפתע קורה אסון נורא. בבת אחת כל הישיבה נהרסת. זה קורה בימי ספירת העומר. יש הרוצים לקשור את זה עם המרד, שיכול להיות שנהרגו במלחמה. הגמרא אומרת שנהרגו ממחלה רעה. אולי שני הדברים נכונים. על כל פנים, אי אפשר לתאר את התחושות הנוראות של ר' עקיבא שכל מפעל חייו נהרס בבת אחת. הישיבה הגדולה והעצומה, שהוא ודאי השקיע בה את כל כוחותיו כדי לקיים מפעל חיים אדיר כזה למען רבונו של עולם, נהרסת כליל. אבל ר' עקיבא, שאין גבול למסירות נפשו על אהבת ה', לא נשבר. הוא ממשיך להרביץ תורה, מתחיל מהתחלה. הולך לרבותינו שבדרום, כנראה בדרום הר חברון, ומעמיד חמישה תלמידים שהם לימים נהיים עמודי התורה. ובסופו של דבר, ר' עקיבא מוסר את נפשו בפועל על קדוש השם, לא רק חי על קדוש השם, אלא אף מוסר את נפשו, מקהיל קהילות ברבים בניגוד לצווי הרומאים, נתפס, וסורקים אותו במסרקות של ברזל, והוא קורא קריאת שמע ואומר: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו".

מהי מסירות נפש?
יש שואלים, מה זה "כל ימי הייתי מצטער"? היה צריך לומר "הייתי מצפה". מסביר השל"ה (עשרה הלולים פרק א'), שבכל יום היה מתאר בדמיונו את הצער של חילול השם בכדי שיוכל נפשית בבוא היום לסבול את זה. עכשיו כשסורקים את בשרו בברזל הוא לא חוזר בו. צריך בשביל זה תרגול. כלומר, כשאדם רוצה לתרגל את עצמו לעמוד בקשיים הוא מעמיד את עצמו בקשיים. מה הכוונה? האם הוא צריך להתגלגל בשלג?! לא. הכוונה היא שצריך להתרגל לעשות מצוות על אף הקושי הכרוך בהן. עוד קצת להתאמץ בעמל התורה, בתפילה, בחסד. ויאמר האדם לעצמו - אם למסור את הנפש אני חייב, התאמצות קלה לא כל שכן?!
ר' עקיבא יוצר לעצמו כוחות נפש אדירים של גבורה כזו של "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", הוא שולט בכוחותיו ומוציא מתוכן את המירב, מגלה את כל הכוחות הפנימיים שבו, לא משאיר אף כוח שה' חנן אותו ללא גילוי. זאת על ידי אימון ותרגול, כל פעם עוד מאמץ ועוד פעולה של עבודת ה' עם תחושה שעדיין לא מיצה אותה לגמרי, באיכות או בכמות.

אכן מצוות קידוש השם אינה רק קידוש החיים במסירות נפש כשצריך, אלא כל מעשה של הנהגה נכונה שאדם מתנהג על פי תורה כהוגן. ככל שאדם מייצג את שם שמים יותר, כגון שהוא תלמיד חכם, הוא מקדש יותר את השם במעשיו. כמובן, גם בני תורה, המזוהים כבני ישיבה מייצגים שם שמים ועל כן התנהגותם יכולה לעשות קידוש השם גדול, וח"ו להיפך. לדוגמא, זה יכול להיות בנהיגה, שיש לנהוג מתוך התחשבות גם בהולכי רגל, להיות נדיב באופן מיוחד, ויכול להיות בכל מעשה ומעשה. "בכל דרכיך דעהו", בכל שעה יכול אדם לקדש שם שמים (או ח"ו להיפך).

קרבן העומר מן השעורים
בהמשך פרשת אמור מופיעה פרשת הקרבנות, ובתוכם קרבן העומר. חז"ל אומרים שיש מעלה מיוחדת בקרבן זה - "ר' יוחנן אמר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען". למה היתה הוא-אמינא שמצות העומר תהיה קלה? משום שקרבן העומר בא משעורים, שהם מאכל בהמה. יכול אדם לומר, להביא שור זה קרבן ממשי מכובד, כבש גם כן, מנחה כבר לא כל כך, מנחה מן השעורים? אולי זה כבר בכלל לא מתאים. לגבי מנחת סוטה הבאה מן השעורים דרשו חז"ל - "היא עשתה מעשה בהמה, לפיכך תביא מאכל בהמה". על כן קרבן העומר יכול להיראות קל, ועל כך בא ר' יוחנן ואומר שעל ידה זכה אברהם לירש את ארץ כנען - "'ונתתי לך ולזרעך אחריך', על מנת 'ואתה את בריתי תשמור', ואיזה? זה מצות העומר". בתחילת פרשת העומר נאמר "כי תבואו אל הארץ", מיד כשבאים לארץ. "ריש לקיש אמר: אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר עשה הקדוש ברוך הוא שלום בין איש לאשתו", במנחת סוטה.

קרבן העומר בימי גדעון והמן
ר' אבהו מוסיף שם - "והיא שעמדה להם בימי גדעון... "מהו 'צליל לחם שעורים'? רבנן אמרי: על שצלל להם אותו הדור מן הצדיקים. ובזכות מה ניצולו? בזכות לחם שעורים. ואיזו? זו מצות העומר". צריך להבין מהו הרעיון שטמון בדבר. הדור היה צלול מן הצדיקים, במדרגה נמוכה מאוד, של בהמות. מה יכול להציל ולרומם את הדור הזה? הקרבן המתאים ביותר לכך הוא הקרבן הנמוך ביותר שמטרתו לרומם את הצד הנמוך שבחיים. כשהאדם מביא את השעורים כקרבן הוא מעלה את המדרגה הזו. בקרבן זה ישנה היכולת לסייע במשברים היותר קשים.

והמדרש ממשיך, "אמר ר' שמואל בר נחמן: היא שעמדה להם בימי חזקיהו... ר' לוי אמר: היא שעמדה להם בימי המן", שכשאחשורוש אמר לו להרכיב את מרדכי על הסוס הוא בא לבית המדרש וראה אותם עסוקים בקרבן העומר, ושאל אותם - האם הקרבן עשוי מזהב או מכסף? וענו לו - משעורים. שאלם - כמה זה עולה? וענו לו - עשרה מנים. אמר להם - עשרת המנים שלכם ניצחו את מאות כיכרות הכסף שאני נתתי. חז"ל אומרים שבזמן המן נגזרה על ישראל הגזרה הקשה כיון שנהנו מסעודתו של אותו רשע, כלומר גם אז הדור היה במדרגה נמוכה. והפעם מצות הלימוד של קרבן העומר היא זו שהצילה את הדור. כלומר, מעלין בקודש - מתחילים במדרגה הנמוכה ביותר ולאט לאט מטפסים עד לתיקון השלם של כל המציאות. זו עניינה של הספירה. מתקנים ומשתכללים עד שמגיעים למתן תורה.

התכוננות ליום מתן תורה
כמובן, הימים האלה פועלים עלינו, בין אם נרצה ובין אם לא. כמובן שאנו רוצים, אך ככל שהרצון עמוק יותר הפעולה גדולה יותר. וגם אם הרצון לא מתגלה בפועל אלו ימים מיוחדים של תיקון, של שטיפה, היטהרות והזדככות, לא רק של הפרט אלא בעיקר של הכלל. כלל ישראל מתקדם בימים אלו לקראת היום הגדול של מתן תורה, יום שבו ישנה התחדשות ואותה הארה שהיתה בזמן מתן תורה. ישנה בחינה של גאולה רוחנית ביום זה, התרוממות מיוחדת. אם אנחנו מודעים לכך ומתאמצים - ההשפעה גדולה בהרבה.
כעת אנו מגיעים כבר לעת פרוס החג. נזכה להתרומם בימים אלה, לעלות מדרגה לדרגה, מעצמאות מדינתנו לתקומת ירושלים עיר קדשנו ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, ונוכל כבר בשבועות להקריב את שתי הלחם, אמן.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il