יום ד' ג' מנחם אב ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ"ח סיון תשס"ח

שלושה שותפים לגאולה

מכתב 23



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

לתלמידי היקר הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון
השלום והברכה!

שוב אני מנצל את דרכי חזרה לארה"ק, אחרי שנתתי מספר שיעורים בקהילת "עץ חיים" בפריס, וכן לקבוצת רופאים יהודים, מומחים גדולים בתחומם, המתכנסת באופן קבוע לשוחח על דא ועל הא, וגם לשמוע שיעור.
ראשית כל, רבי יואל יקירנו, רצוני לאחל לכם איחולים לבביים לרגל נישואי בתכם היקרה, מחר בעז"ה, בעיר נתיבות. ויה"ר שתרוו ממנה ומשאר צאצאיכם רוב נחת ושמחה, ושהבנין שייבנה יהיה אות וסמל להרבה בתים שייבנו בעז"ה בארה"ק, ובזכותו ובזכות מסירות נפשכם, שהיא נחלת הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, נזכה לראות בקרוב בבנין השלם של ירושלים עיה"ק, וגם בבניית החורבות מהם גורשתם.
מפסח שעבר, התכוונתי לכתוב אליכם על תוכן שיעור שמסרתי בחול המועד בשומריה, במסגרת ביקור שערכנו אצל תלמיד מסור בלב ובנפש, הרב אוריאל פורת שיחי'. הטרדות השונות לא הקנו לי את "שלוות הנפש" הדרושה, ועתה אני מנצל הן את השהות בשדה התעופה וזמן הטיסה, והן את העובדה שהדברים מתקשרים בקשר הדוק עם פרשת קרח שקראנו בשבת (ועליהם שוחחתי בשיעור שמסרתי בפני הרופאים) כדי לספר לכם על ההרהורים שעלו.

בפסחים קט"ו,ב - קט"ז,א ישנם שלושה פירושים לביטוי "לחם עוני" המציין את המצה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז, ג').

1. אמר שמואל לחם עוני - לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה.
2. דבר אחר לחם עוני, עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה.
והרשב"ם מפרש שזה בא להורות שעליו לברך על אכילת מצה על המצה הפרוסה, שהיא "לחמו" של עני, ושתי השלמות מביאים ל"לחם משנה".
העולה מן הדברים, ש"עוני" לא בא להגדיר את טיבו של ה"לחם", והוא רק בא לציין כיצד עליו לאוכלו, עליו לאוכלו פרוס. וכיון שהוא בא לציין את האדם האוכלו, ולא את טיבו של הדבר הנאכל, הדגש הוא על האיש, "עני", ועל כן כתבה התורה "עוני" חסר, כלומר בלי האות "ו".
3. דבר אחר, מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.
ומפרש הרשב"ם בד"ה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה: "ונותנו מיד לתנור כשנגמר היסקו, שירא שמא יצטנן התנור קודם שיזדמן, עוסקין שניהם זה בהיסק התנור וזו בעיסה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תחמיץ".
על פי פירוש זה, ההשוואה עם העני באה לציין את אופן הכנת המצה, וא"כ הוא מגדיר את טיבו של ה"לחם". מתוך ההשוואה אנו לומדים שעליו להכין את ה"לחם" באותה צורה כמו שעני מכין את לחמו. כמו שעני מכין ב"צוות", הוא ואשתו, וזאת על מנת שהעץ לא יבער בחינם, כך על האדם להכין את המצה ב"צוות", וזאת על מנת שלא תחמיץ בין זמן הכנת העיסה וזמן היסק התנור.

והנה לכאורה שום פירוש אינו מתמודד לעומק עם משמעות הביטוי "לחם עוני". הפירוש הראשון רק מציין "קירוב לשוני" עם ביטוי שמשמעותו אחרת לגמרי! הפירוש השני לא מתייחס כלל למהות המצה, ורק בא לציין שדרך אכילת המצה זהה היא לדרך שבו עני אוכל את פיתתו, אך לשם זה אין כלל צורך במצה! ורק הפירוש השלישי מתייחס סוף סוף לאופן הכנת המצה, אך גם פירוש זה בעייתי, כי הוא רק מציין שדרך הכנת העני את פיתתו ודרך הכנת המצה זהות הן, יש להכין ב"צוות". אך למעשה הסיבה שונה היא לחלוטין. אצל עני זה מתוך חיסכון ב"אנרגיה", בעצים, ובפסח זה מתוך הרצון שלא להחמיץ. נמצא שרק "במקרה" נפגשים שני אופני ההכנה!

והנראה בזה, שכל הפירושים באים להתמודד עם קושי הבולט לעין בקריאת הפסוק בספר דברים, שבו מוזכר "לחם עוני". הפסוק מגדיר לראשונה את המצה כ"לחם עוני", כלומר לחם שבא להזכיר לנו את העניות והמסכנות שבהן היינו שרויים במצרים. אך כנימוק למצוות אכילתו, הפסוק מציין "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", שהיא סיבה משמחת, של חיפזון הגאולה. ולכאורה יש כאן תרתי דסתרי!
ונראה דזוהי משמעות הפירוש הראשון, "לחם שעונין עליו דברים", ובלשון הברייתא "לחם שעונין עליו דברים הרבה" - הרבה דברים יש לענות, כי הקושי הוא עצום! ושני הפירושים האחרים באים לתת דרך להתמודד עם אותו קושי:


גאולה "פרוסה"

א. "מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה". בפשטות, למדנו הלכה שיש לכוין, בשעת אכילת מצה, על "לחם פרוס". אך נראה, שמעבר למשמעות ההלכתית, יש כאן ציון דרך בהבנת דרכי הגאולה. הגאולה היא "פרוסה", יציאת מצרים איננה סוף פסוק. חלק היא לעת עתה, וחלק "צפון" לעתיד לבוא (כלשונו של דודי, ר' דוד יהודה בוצ'קו ז"ל). וכך אמר הקב"ה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה", וכדברי רש"י שם: "אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות" (שמות ג', י"ד). וכיון שהגאולה "פרוסה" היא, כיון שמתפרסת היא לאורך זמן, יש בה צד של שמחה גדולה, אך היא מהולה בצד עניות. והרי מתוך סיבה זאת, משה רבנו גם לא רצה לגלות לבני ישראל את העתידות: "אמר לפניו רבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו" (המשך הרש"י לפסוק זה).
וכשם שהגאולה "פרוסה" היא לאורך הדורות, כך בהתקרב עת דודים, בסוף הדרך, יש ללמוד להתמודד עם "גאולה פרוסה". אין הכל בקו עלייה מתמיד על מורדות ההר. ישנן עליות, ישנן ירידות. ומי כמוכם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, למוד הנסיון ב"ירידה" ואף ב"צניחה"! אך מאמינים אנו שאם הגאולה יצאה לדרכה, ה"צפון" סופו להתגלות. ובאמונתכם הצרופה, בסבלנותכם המופלאה, יכולים כולנו להתחזק, ולהיות סמוכים ובטוחים ש"החלק השני" של המצה הפרוסה בוא יבוא, הרבה יותר מהר מאשר חושבים גם ה"אופטימיסטים" שבינינו...

שלושה שותפים לגאולה
ב. גם הפירוש האחרון: "מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה" מתמודד עם הקושי של אותה סתירה מניה וביה, בין הגדרת ההלכה ופריסת נימוקה - הבלחם עניות עסקינן או בלחם גאולה?
וכך נאמר בספורנו על הפסוק: לחם עוני, לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים. כי בחיפזון יצאת, והטעם להזכיר חיפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אח"כ חפזון הגאולה כענין והפכתי אבלם לששון (ירמיהו ל"א, י"ב).
עפ"י הספורנו נמצא שכל זמן עבודת הפרך במצרים אכלו בני ישראל מצות, כי לא היה להם פנאי להשהות עיסתם מפני נוגשים אצים. והנה משך "ארבע מאות שנה" מחכים הם לזמן גאולה, לזמן שסוף סוף יוכלו לאכול "לחם נורמאלי", "לחמניות"... ומה קרה, דווקא בשעת יציאתם לחרות, לא יכלו להשהות עיסתם, ונאלצים הם להמשיך לאכול אותו לחם... מה היה להם ללמוד מזה? הם הבינו שישנם שני סוגים של חפזון, יש חפזון של עניות, ויש חפזון של גאולה. הדבר שכולו היה סימן לעניות, הופך לסימן של עשירות: "והפכתי אבלם לששון", "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו ל', ז').
בהסתכלות נוספת, משמעות הדברים ג"כ שדבר שהיה צורך קיומי, נאלצו הם מכורח הנסיבות להיחפז בהכנת הלחם, הופך לצורך הלכתי. נחפזים הם כדי לעשות רצון קונם. אצל עני "הוא מסיק ואשתו אופה" הוא צורך קיומי, על מנת לחסוך ב"דלק", ואצל ישראל, הוא על מנת לקיים את מצות ד'. ובדרגה גבוהה, בן ישראל מרגיש שהצורך ההלכתי הוא צורך קיומי...
ויש להוסיף, שהגמרא לא בחרה סתם במשל של שיתוף פעולה בין איש ואשתו: "הוא מסיק ואשתו אופה". כי איש ואשה הם הדוגמא הנעלה של שיתוף בין אדם לחברו (וראה בגמרא, ריש פרק ב' דקידושין, דלמדנו שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה ממצוות ואהבת לריעך כמוך!). ברוב ה"משקים" בעולם, שיתוף הפעולה בין איש לאשה -שמציין כאמור את השיתוף בין בני אדם- הוא על בסיס "קיומי". זה עוסק במקצועו, וזו בצרכי הבית (בימינו יש הדורשים להחליף את היוצרות...), וכדומה. כל אחד יש בו נקודה "קיומית" שאין לשני, וביחד "בונים". וכאן באים ללמדנו שהגאולה, במובן הנעלה, זה להבין שישנו שיתוף פעולה מסוג אחר. ביחד בונים את ההלכה היהודית, וכך הופכים משני שותפים לשלושה שותפים עלי אדמות, האדם והאשה ובורא עולם.

[ההשראה לפירוש זה, מקורה בפירושו של הרב ש. ר. הירש זצ"ל לקרבן פסח בפרשת בא. לדבריו, ההלכה הנאמרה בפסוק: "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכסו על השה" (שמות י"ב, י"ד), באה לציין, בראשית התהוותו של עם ישראל, את דרך שיתוף הפעולה בין בני העם. ככלל, שיתוף הפעולה בנוי על צורך, העני צריך הוא את העשיר, ומתוך כך "נאלצים" הם לבנות יחדיו. וכאן מתברר ההיפוך, יותר משהעני צריך את העשיר, העשיר צריך את העני! מי שהשה שלו מדי גדול, יש לו משפחה מועטת, ואין ביכולתו להכיל את כל הברכה, נזקק הוא ל"עני" להשלים את חובתו. אם לא ישתף את ה"עני" הרי הוא עלול לעבור על איסור נותר, כי לא יספיק, הוא ומשפחתו, לגמור את השה עד המועד הנקוב. נמצא ששיתוף הפעולה בין בני העם הוא לא מכוח הצורך, אלא מכוח הרצון למלא את חובתנו כעם ד'].

והנה, כשמתבוננים אנחנו בשיתוף פעולה שהיה קיים ביניכם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, בעת שנותקתם מחבל ארצכם - ארצנו, דומה שהשיתוף היה הרבה מעבר לשיתוף פעולה "קיומי", כדי שלא תגורשו מביתכם. אילו היה זה רק שיתוף פעולה "קיומי", היה זה הופך ח"ו למלחמת אחים, בבחינת הבא "להרגך" השכם "להרגו" (עי' בסנהדרין ע"ב,א שמקור הלכה זו הוא בגנב הבא במחתרת, כלומר בתחושה הפשוטה והאינטואיטיבית של כל אדם, המתגונן עד הסוף כשבאים לתוך ביתו על מנת לגנוב, ומי שבא מודע הוא לדבר, ואם כן מוכן הוא ללכת עד הסוף על מנת לגנוב. ולכאורה, קל וחומר אם באים על מנת להוציא אדם מביתו והוא חש שנעשה לו עוול גדול, כי ההחלטות הממלכתיות, כביכול, היו "נגועות"...). אך כיון שקוננה בתוככם התחושה של "שיתוף פעולה" ע"מ לאכול "מצה", "הוא מסיק ואשתו אופה", ע"מ לבנות את ישראל בארצו, יחד עם בורא עולם, ידעתם בצורה מופלאה ומעוררת התפעלות לשמור על הגבולות, והשכלתם להתייעץ עם גדולי הרבנים. איזהו גבור, הכובש את יצרו!

"וישמע משה ויפול על פניו"
והנה, קראנו בשבת את פרשת קרח. ורצוני להביא פירוש של מורי ורבי הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", שזכיתי לשמוע מפי אחד משומעי לקחו, ר' בנימין שרייבר לאוי"ט. הפסוק אומר: וישמע משה ויפול על פניו (במדבר ט"ז, ד'). ולמה כששמע משה מריבה זאת של קרח, נפל הוא על פניו יותר מבשאר תלונות ישראל במדבר?
והסביר הרב ויינברג שאילו קרח היה בא ומבקש נתח של כבוד, היה מקום לשקול את בקשתו. לכל אדם יש לו "חולשה" והוא רוצה "שישי" או "מפטיר". אזי, גם לקרח מגיע אולי... הבעייה היא שקרח השתמש בטענה כלל ישראלית "כל העדה כולם קדושים" (שם, שם, ג'), כולם שמעו על הר סיני אנכי ד' אלוקיך, עשה שימוש באידיאולוגיה מופלאה של "חיבור אלוקי" בין כל חלקי העם, אך בעצם היה זה רק "כיסוי" לכבוד שהוא מחפש לעצמו.
וכשמשה שמע זאת, נפל על פניו. הוא נשאר "פעור פה", ללא אפשרות כלשהי של תגובה. הוא משה שכל עצמותו היה ויתור מוחלט על ה"אני" העצמי למען העם, ויתור הבא לידי ביטוי מופלא כשלאחר חטא העגל (וכן לאחר חטא המרגלים) סירב להיות "גוי גדול" במקום העם, ואמר להקב"ה מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל"ב, ל"ב), ולפתע נפגש הוא בטיפוס הפוך מן הקצה אל הקצה, נפגש הוא עם מי שמנופף ב"כלל ישראל" ובעצם חושב רק על עצמו, לא נשאר בידו אלא ליפול על פניו...

וזה לעומת זה עשה אלוקים... אתם הייתם מוכנים, כאמור, לוותר על ה"אני" הפרטי שלכם, ואף על איום במלחמת אחים, וזאת ע"מ להציל את הכלל, את העם, את ההיסטוריה, ובעיקר את כבוד שמים. ולעומתכם אלו שגירשו אתכם נופפו בדגל של הצלת העם, הצלת השלום, ובעצם חשבו רק על הצלת עורם, על "שימור האתרוג", על כבודם...
ומי יודע חשבונות שמים, מי יודע כיצד למעלה באים חשבון על מה שהיה, כיצד באים חשבון על רקע אישי...
ויה"ר שהקב"ה יתן לכם את הכוחות להמשיך בעוז רוחכם, ויסייע בידכם להיות חלק פעיל בדרכי הגאולה השלמה, בקרוב בימינו אמן.
חזרה למעלה