ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תצא מזה ומזה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא יבמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

תצא מזה ומזה

מסכת יבמות: דפים פז', פח', פט', צא', צד', צה'



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

במשנה ריש פרק האשה רבה במסכת יבמות (פז:) נאמר "האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונסית ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה... והולד ממזר מזה ומזה".

יש מחלוקת ראשונים גדולה בטעם הדין "תצא מזה ומזה". רש"י במשנה וכן ריטב"א כתבו שהאסור הוא בגלל שלא בדקה, הרי היא כמזידה, ולכן יש לה דין של סוטה שאסורה לזה ולזה. וזה לשון רש"י שם בדבור המתחיל תצא מזה ומזה "כאשר אשה שזינתה דהך לאו אנוסה היא... והא לא דייקא קנסי לה". וזה לשון הריטב"א בדבור המתחיל תצא מזה ומזה: "פירוש שהחמירו עליו לעשותה כאילו זינתה במזיד שהיא אסורה לבעל ולבועל... וכיון דלא דייקא ומנסבא עשאוה כמזידה" ודבריהם מפורשים בדברי רבי זירא (פח.) "משום חומרא שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה... משום עגונא אקילו בה רבנן".

תוצאה אחרת מהסתכלות זו היא שיטת תוס' במשנה (בדבור המתחיל "הולד") שהוי ממזר מן הראשון גם אחרי גירושי השני, ועיין חושן משפט ד', ט"ו שכתב כן, וכן בגר"א שם וציינו לתוספות בדף מט: בדבור המתחיל סוטה שאף על פי שלא פוסקים כר"ח שסבירא ליה שיש ממזר מדרבנן מסוטה, מכל מקום מאשה שהלך בעלה יש ממזר מדרבנן מדין סוטה בגלל קנס. (ועיין בהמשך שהריטב"א עצמו חולק על זה).

אמנם קשה מרבי יצחק נפחא (צה:) שסבירא ליה שמה שרבי יוסי אמר במשנה (צד.) "כל שפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו וכל שאינו פוסל על ידי אחרים אינו פוסל על ידי עצמו" נאמר על מצב שאשתו וגיסו הלכו למדינת הים ושמעו שמתו ונשא את אחות אשתו שהיא אשת גיסו ואחר כך באו אשתו וגיסו בריאים ממדינת הים. והוא הסביר שאם הוא היה נשוי לאשתו שהלכה למדינת הים, אשת גיסו מותרת לחזור לבעלה וגם אשתו מותרת לו אבל אם אשתו היתה רק מקודשת לו ולא נשואה לו אז אשת גיסו אסורה לגיסו וגם אשתו אסורה לו. והסבר הדין הוא שהואיל ואשתו נשואה לו -לא שייך חשש שמא גירשה לפני שהלכה ונשא את אחותה שהרי אין קידושין תופסין באחות אשתו, וגם לא שייך חשש שמא ימצאו נשואיו נישואי טעות ולכך קידש את אחותה שהרי אין מקח טעות בנשואין, ממילא אין צורך שהוא יתן גט לאחות אשתו כאשר אשתו וגיסו חוזרים. והואיל והיא לא קיבלה גט, הרי היא לא נאסרת לבעלה! מה שאין כן באשתו שמקודשת לו יש צורך שיתן גט לאחות אשתו כאשר אשתו חוזרת שמא יאמרו שמצאו מום בקידושין וקידושיו היו בטעות ואז נשא את אחותה. והואיל ונותן לה גט היא אסורה לחזור לבעלה לגיסו שיאמרו שהוא גירש אותה לפני שהלך. ואם מחזירה הרי יש כאן איסור מחזיר גרושתו, ולכן אסורה לו. והואיל ונתן גט לאחות אשתו ממילא גם אשתו אסורה לו מפני מראית עין שיאמרו שנושא את אחות גרושתו! עיין שם כל זה ברש"י בדבור המתחיל "וקאמר ליה" (צה:). (ועיין בהמשך שהריטב"א עצמו חולק על זה).

וזה ודאי הסתכלות אחרת לגמרי בדין תצא מזה ומזה, שהרי אשת גיסו ודאי לא בדקה כאשר נישאת?! שהרי אם טעם האיסור שתצא מזה ומזה הוא מפני קנס שהיא כמזידה, אין שום הבדל אם יש מקום לשמא יאמרו מחזיר גרושתו או לא. צריכים לקנוס בכל אופן! אלא נגלה לפנינו יסוד דין חדש שתצא מזה ומזה אינו תוצאה של קנס שהוי כמזידה אלא הוי גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו! ועיין ברש"י הנ"ל שבאמת זוהי מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי, שלתנא קמא יסוד האיסור של תצא מזה ומזה הוי קנס ולכן אין מקום לחלק בין נשואה ומקודשת וכו' ואשת גיסו תמיד אסורה לגיסו ולרבי יוסי יסוד הדין הוא גזירה שמא יאמרו ואם כן קשה קביעת רש"י והריטב"א שהמשנה (פז:) הוי כשיטת תנא קמא שבאמת טעם האיסור הוא מצד קנס שלא בדקה, אבל רבי יוסי סבירא ליה שטעם האיסור אחר גזירה שמא יאמרו ואתיא שפיר.

אמנם לריטב"א שיטה אחרת עיין שם בריטב"א בדבור המתחיל רבי שסבירא ליה שגם לרבי יוסי לרבי יצחק נפחא - אשת גיסו אסורה לגיסו. ומה שנאמר כל "אינו פוסל על ידי אחרים וכו'" פירושו שהואיל ואשת גיסו לא צריכה גט, אם אשתו היתה נשואה לו, אע"פ שאסורה לבעלה, ממילא אשתו מותרת לחזור לו. ואם אשתו אינה מקודשת לו, שאשת גיסו צריכה גט, ממילא אשתו אסורה לו. וקצת קשה איך נתינת הגט "פוסל על ידי אחרים"?! ועל מנת לתרץ זאת צריכים לעיין בצורך בנתינת גט לזה ולזה שנאמר במשנה (פז:) וזוהי סוגיא בדף פח: - פט.

בסוגיא (פח:) הגמרא שואלת למה יש צורך בגט מן השני, הרי אינו אשתו שהרי אין קידושין תופסין בה?! ורב הונא תירץ גזירה שמא יאמרו גירש זה (הראשון) ונשא זה (השני) ונמצאת אשת איש יוצאת בלא גט. הגמרא מקשה על זה מהסיפא של המשנה (פז:) שאם בעלה הלך למדינת הים והיא התקדשה לשני ולא נשאת לו, שמותרת לחזור לבעלה ולא מחייבים אותה גט מן השני?! והגמרא תירצה "רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן, סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן". וקיימת מחלוקת בראשונים האם למסקנא הגמרא חזרה בה מטעמו של רב הונא. רש"י בדבור המתחיל סיפא פירש שהמסקנא הוי שכלול של הרישא, והרי"ף גרס "אלא" וסבירא ליה שהמסקנה הוי טעם בפני עצמו ולא קשור לרישא.

הריטב"א פירש גם כן כמו הרי"ף שלמסקנת הסוגיא הצורך בגט הוא רק ענין של קנס, ולמסקנה חוזרים ממה שכתב רב הונא שהאיסור הוא מצד שמא יאמרו. ויש לעיין מה טיבו של קנס זה? הריטב"א כתב בפשט ש"הוא נכון", שלירושלמי הגט הוא על מנת לברר איסורו של ראשון, ופירושו שם דלא כהרמב"ן שפירש כדי לפרסם אסורו של ראשון, אלא פי' שעשו השני כמו נשוי לאשה כדי לאוסרה על הראשון ולעשות ממזרים מן הראשון עד שיגרש. ולכן רואם שהצורך בגט הוא כדי לגרום לממזרים מן הראשון. ולפי זה אפשר להבין דברי הריטב"א המובא למעלה שעל ידי צורך בגט יש מצב של כל שנפסל על ידי אחרים" (צה:) ופירושו שהגט גורם שלראשון יהיו ממזרים, ואם אין צורך בגט מן הבעל, אין ממזרים מן הראשון אעפ"י שהיא אסורה לו! ופירושו מתאים לשיטתו שכל האיסור של "תצא" הוי מכח קנס. ולכן אין מקום שלא לקנוס לאסור את אשת גיסו על גיסו, וזה לכולי עלמא ואין חולק.

אמנם לריטב"א דברי רב ושמואל שחולקים לגבי יבמה, צריכים עיון. רב אמר הרי היא אשת איש ושמואל אמר אינו כאשת איש. ורב הונא פירש מחלוקתם שמדובר באשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעו שמת ויבם אותה אחיו ואחר כך חזר בעלה, שרב סבירא ליה שהיא נאסרת לבעלה ושמואל סבירא ליה שמותרת לבעלה, בגלל שאין כאן צורך לחייב אותה גט מן היבם. שאין כאן חשש שמא גירש היבם ונשא אחיו, שהרי אין קידושין תופסין באשת אח. ואין חשש שנשואי האח היו בטעות שאין חוששין לנשואי טעות. ולכך סבירא ליה לשמואל שאין צורך שהיבם יתן לה גט, וממילא היא לא נאסרה על בעלה. ורב סבירא ליה שיש צורך בגט שחוששין לנשואי טעות (כך פירש רש"י). הרי מבואר שרב ושמואל אליבא דרב הונא סבירא ליה שטעם האיסור לזה ולזה הוא מטעם שמא יאמרו, וכאשר אין חשש של שמא יאמרו אין צורך בגט ומותרת לבעלה. וזה דלא כריטב"א הנ"ל שסבירא ליה בפשטות שהטעם הוא מכח קנס ואין חולק?! ונראה לתרץ שהוי רב הונא לשיטתו. שהרי רב הונא הוא שהעמיד את מחלוקת רב ושמואל לענין גזירה אבל רב המנונא (צו.) פירש את מחלוקת רב ושמואל בצורה אחרת לגמרי לגבי שומרת יבם שזינתה.
נראה שרב הונא אכן סבירא ליה שטעם האיסור מזה ולזה הוא מגזירה שמא יאמרו אבל לא נתקבלה דעתו למסקנה שהרי בסוגיא (פח:) רב הונא פירש את הצורך בגט מזה ומזה כ"גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה". ונראה לאמר שרב הונא סבירא ליה שגם טעם עצם האיסור לזה ולזה הוא מאותו טעם. אבל כבר כתבנו שהריטב"א כרי"ף וסבירא ליה שלמסקנת הסוגיא (פט.) רב הונא נדחה וטעם הצורך בגט הוא קנס! ואם כן הסברא של שמא יאמרו נדחית! והוא הדין לענין טעם האיסור מזה ומזה. אבל אע"פ שלמסקנת הסוגיא רב הונא נדחה, לא נאמר שרב הונא עצמו חזר בו מדבריו שטעם המשנה הוא גזירה שמא יאמרו ויש לומר שרב הונא לא חזר בו. ולכן פירש מחלוקת רב ושמואל בדף צה: לשיטתו מכח שמא יאמרו! אבל אנן לא פוסקים כמותו אלא כמו מסקנת הסוגיא בדף פט ואתיא שפיר.

גם מהרשב"א שם בדבור המתחיל "תצא" (צה:) ובסוגיות אחרות משמע שטעם האיסור מזה ומזה הוא מצד קנס - ומביא ראיה לדבריו מדברי רב ששת (צא.) שאם נשאת על ידי שנים שהיא אנוסה ומותרת! ואם הוי מכח גזירה, הרי גם שם יש חשש "שמא יאמרו"?! אלא על כרחך הוי מכח קנס. וכן מביא ראיה מסוגיא פט. שלמסקנה הצורך בגט אינו משום שמא יאמרו שאם כן אין מקום לחלק בין קידושין ובין נישואין אלא משום קנס וכן לענין עצם האיסור וכמו שכתב הריטב"א הנ"ל. אלא שרשב"א סובר כרש"י שרבי יוסי אליבא דרבי יצחק נפחא סבירא ליה, שהוי מדין גזירה שמא יאמרו.

לפי שיטות אלו ברור שגם רבי אמי (צה:) סבירא ליה שטעם האיסור לזה ולזה הוא משום קנס שלא בדקא ומנסבא. ולתנא קמא יש גורסים לרב אמי שעל פי שתי עדים מותרת אשת גיסו לגיסו כרבי שמעון (פז:) (רש"י בדבור המתחיל "אמר רב אמי"). ויש גורסים שלתנא קמא אשתו מותרת לו. ובזה יש מחלוקת ראשונים יש אומרים שאעפ"י שאשת גיסו צריכה גט ממנו וסבירא ליה שהגמרא חזרה בה (פט:) מטעם שמא יאמרו אלא הוי קנס וכאן גם כן יש מקום לקנוס ומכל מקום אשתו מותרת (הרמב"ם בפירושו למשנה, רמב"ן). ויש אומרים שלתנא קמא אשת גיסו לא צריכה גט שהקילו כדי שלא לאסור אשתו עליו (רשב"א), ויש אומרים בגלל שלא שייך שמא יאמרו (תוס') ושני תירוצים אלו תלויים בשאלה האם הגמרא חזרה בה מהגזירה שמא יאמרו (פט.) או לא. ולרבי יוסי אשת גיסו צריכה גט כאשר נאסרת כדי לברר איסורו עליו. אבל על פי עדים שלא נאסרת לא צריכה גט.

מטעם שמא יאמרו

יש ראשונים שסוברים, שטעם האיסור מזה ומזה הוא בגלל גזירה שמא יאמרו ולא מטעם קנס שלא בדקה וזה בא לידי ביטוי בשאלת תוס' חד מקמאי (צד:) שהקשה לרבי אמי איך אשת גיסו אסורה לגיסו הרי אין כאן חשש של שמא יאמרו? ועיין שם כמה תירוצים ובשם הראב"ד וכן הקשה הרמב"ן (צה:) ותירץ שיש חשש שגיסו יגיע לבד ואז יש חשש שישא את אשת גיסו שהרי אולי אשתו מתה. ומכח חשש זה מצריכים גט לאשת גיסו ואוסרים אשת גיסו על גיסו! ואם כן אשתו תהיה אסורה עליו. וע"פ הפשט שמביא הרשב"א ( צה: בדבור המתחיל אמר) בשם יש מי שפירש מבואר שטעם האיסור הוא מצד שמא יאמרו גם לרבי אמי, והרמב"ן מביא פשט זה וכותב שאפשר לפרש כן.

וקצת קשה, שלרמב"ן משמע שטעם האסור הוא שמא יאמרו ובדף פט: כתב שהגט הוי לברורי לפרסם האסור ולא מטעם שמא יאמרו, והוי סתירה (וצריך עיון). ונשאלת השאלה מנין לקחו יסוד זה של "שמא יאמרו"? ונראה לי שהוי מדף פח:-פט. ואע"פ ששם דן מצד גט מ"מ יש לומר שהוי גם טעם לאיסור עצמו. והיינו ממה שכתב שאם קידשה אחר ונתן לה גט צריך לומר אסורה לבעלה מצד מחזיר גרושתו. וכך נראה מן הריטב"א שראה בזה מקור לדעה זו שלגבי שומרת יבם (צב.) שרב אמר ששומרת יבם: נשואין -יש לה, קידושין -אין לה. והגמרא מסבירה דעתו שאעפ"י שאין קידושין תופסים בשומרת יבם לרב, מכל מקום אם נישאת לאחר צריכה ממנו גט אבל אם רק נתקדשה ולא נישאת לא צריכה גט. וכל זה בגלל דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. שאם לא נצריך אותה גט בנישאת, גם באשה שהלך בעלה לא נצריך גט.
על זה הקשה הריטב"א למה לי טעם דמיחלפא, הרי יש טעם יותר פשוט שמצריכים גט והוא שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה?! ולמה הגמרא לא הביאה טעם זה?! ומקושיה זו מביא הריטב"א ראיה לשיטתו שהגמרא (פט.) חזרה מטעמו של רב הונא שמצריכים גט לשני בגלל גזירה שמא יאמרו. ורואים שלריטב"א טעמו של רב הונא יש בו כדי לאסור שהרי כאן נאסרת ליבם על ידי הגט שמא יאמרו מחזיר חלוצתו! ורואים שעצם טעמו של רב הונא יש בו כדי לאסור וזה עצמו טעם האיסור לרב הונא, אלא שלריטב"א חזרנו מטעם זה! (מכאן תרוץ לשאלת המשנה למלך גירושין (פרק י') שאם הוא טעם מצד "שמא יאמרו" למה אסורה לשני? הרי אין כאן מחזיר גרושתו. ובריטב"א שם משמע שאם נאסרת לראשון מכח הגט ע"כ תהיה אסורה גם לשני!)

ולכן, לפי רש"י שסבירא ליה שלא חזרנו מרב הונא יצא שטעם האסור מצד "שמא יאמרו". ואם תאמר, מה פשט הגמרא שבמקום אסור חוששין שמא יאמרו ואם אין איסור לא חוששין כמו שהקשה הריטב"א שם? יש לומר שבמקום איסור הצבור יתלה שלא נעשה אסור אלא גרש זה ונשא זה, אבל אם לא נעשה איסור כגון בקידש אז הצבור יתלה שהיה טעות ומזל שבא לפני הנשואין. זאת אומרת הצבור תולה בצד ובאפשרות של טעות אאם כן ברור שהיה כאן אסור שאז תולה בעל כרחה בגירש זה ונשא זה.

אבל צרך לומר שרש"י עצמו לא רואה בזה מקור שהרי הוא כתב במשנה שהטעם הוא מצד קנס ולא מצד גזירה?! אלא יש לומר שתוס' חד מקמאי ורמב"ן ראו בזה מקור, ורש"י ראה בזה רק דיון לגבי הגט.

ואולי אפשר להציע מקור אחר. שאם נאמר שבשתי עדים אסורה ותצא מזה ומזה צריך עיון הרי היא אנוסה! וכמו שכתב רב ששת (צא.)! אלא ע"כ צ"ל אחד משלושה דברים:
א. שדעה זו סבירא ליה טעם מצד שמא יאמרו.
ב. שעד אחד הוי טעם מצד קנס אבל שני עדים הוי שמא יאמרו.
ג. שגם שני עדים הוי מטעם קנס.
לפי פשט א' קצת קשה! שהרי רב עצמו סבירא ליה שאם נשאת על פי שתי עדים , היא לא נאסרת ומצד שני סבירא ליה שמא יאמרו (צה:) לענין יבמה. ואולי סבירא ליה שבשתי עדים הואיל ולא עשו איסור לא צריך גט ובמסקנת הסוגיא (פט.) לפי רש"י שחוששין רק לשמא יאמרו כאשר עשו שלא כהוגן. ובאמת אתי שפיר שרב הונא הוא שאמר בשם רב שעל פי שתי עדים מותרת והוא הוא שסבירא ליה טעם שמא יאמרו! אבל לרי"ף וריטב"א שהטעם של איסור אינו גדר בדברי רב הונא באמת צריך עיון למה לפי רב הונא אמר רב לא צריך גט עפ"י שתי עדים?! ועיין רשב"א (צה: בדבור המתחיל ואמר...ויש מי שפירש) שפשוט לו שאם הטעם הוא שמא יאמרו אין מקום לחלק בין עד אחד ושני עדים ואם כן צריך עיון מרב עצמו וכמו שכתוב וצריך עיון ולפי זה יורד מקור זה.

פשט ב' הוא פשט של הראשונים (צה:) שסבירא ליה שרב אמי הקל בשני עדים אע"פ שבדרך כלל מחמיר הואיל ובשני עדים אין כאן טעם של קנס אלא שמא יאמרו ובאשת גיסו אין טעם של שמא יאמרו ולכן אין שם גט. (ולרמב"ן שלמסקנה יש כאן גט הוא בגלל שמא יבא גיסו לבדו) וגם ראב"ד בספר הזכות סבירא ליה כן.

פשט ג' זהו מה שכתב הרשב"א (צה:) וכן ריטב"א (צה:) לענין אשת גיסו שאסורה לגיסו וזה לשון הרשב"א (בדבור המתחיל תנא דף צה:) דהא ודאי משמע דלכולי עלמא עיקר איסורא דאשת איש שנשאת על פי עדים לאו משום גזירה שמא יאמרו גירש זה נשא זה, אלא משום קנסא בעלמא דקנסינן לה משום דלא דייקא שפיר... ותדע לך דהא דנתקדשה...". וקצת קשה לדעת רשב"א שכ"כ ומצד שני שואל בבדבור המתחיל אמר למה הרמב"ן מחמיר בשני עדים, הרי רב אמי ורב יצחק נפחא מקילים, ואם נאמר ששני עדים הוי גם כן קנס שלא בדקו אם כן למה שלא נחמיר?! אולם יש לומר שהרשב"א כתב כן לתנא קמא, אבל בסמוך כתב שרבי יוסי לפי רב אמי פוסק כר"ש שעל פי שני עדים כשר הואילו ושמואל פוסק כרבי יוסי, על כן לית לן טעמא שגם על פי שני עדים אסורה מכח קנס אלא צריך לומר כמו שכתוב הראב"ד והרשב"א מביא שם. אבל עדיין קצת קשה שהרשב"א כתב בבדבור המתחיל תנא שלכולי עלמא הטעם של שני עדים הוי בגלל קנס! והרי בסמוך כתב שלר' שמעון לא הוי כך? ועוד כתב שם בסוף הדיבור שגם לרבי יוסי כך, וצריך עיון כוונתו.

ועיין ריטב"א שאע"פ שהוי מטעם קנס מ"מ היינו צריכים להקל בשני עדים שלא הוי מעיקר הדין אלא הפריזו בתקנתם. ולכן הקילו וגם לא הוי שכיחא.

שיטת רמב"ם
הרמב"ם קובע שני קביעות תמוהות לכאורה:
א. פסק שיש הבדל בין קידש לנישאת לענין חיוב לשני ליתן גט שבקידש יש תנאי בקדושיו לכן אם הלך בעלה למדינת הים ונשאת לאחר ובא בעלה לא צריכה גט ממנו מה שאין כן בנשאת ולכן אם הלך בעלה למדינת הים ובא צריכה גט מן הנושא אותה ( גירושין י, ב) והרי זה נגד הגמרא בדף פט.!
ב. סבירא ליה שלרב אמי אשת גיסו צריכה גט ממנו ובכל זאת סבירא ליה שאשתו מותרת לו! והרשב"א והריטב"א הקשו עליו שרואים מרבי עקיבא ( צה.) שאם יש גט אשתו אסורה לו!

הלחם משנה כבר עמד על השאלה הראשונה והעיר שיש סתירה בין הסוגיא בדף פח:-פט. ובין דברי רבי עקיבא (צד:) ובדברי רבי יוסי אליבא דרבי יצחק נפחא (צד:) שהרי מהסוגיא פט. מבואר שאין חילוק בין קידש ונישאת ובשני המצבים חוששין/לא חוששין למקח טעות ושמא יאמרו. ורבי עקיבא ורבי יצחק נפחא כתבו מפורשות שרק חוששין למקח טעות בקידש אבל בנישאת שאין תנאי בנישואין לא חוששין למקח טעות. וכבר הקשו כן תוס' פט. בדבור המתחיל אמרי ותירצו שרק רבי עקיבא חושש למקח טעות ושמא יאמרו אבל חכמים לא חוששין כן. והלח"מ כתב שגם לרמב"ם יש מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי יצחק נפחא ובין הסוגיא פט. שהיא אליבא דתנא קמא ולתנא קמא באמת לא חוששין למקח טעות ולשמא יאמרו ואין הבדל בין קידושין ונשואין. אבל רבי עקיבא חושש לשמא יאמרו רק בקידושין ששייך מקח טעות ולא בנשואין.

יצאנו למדים שיש מחלוקת עקרונית בין תנא קמא לרבי עקיבא ורבי יוסי בצורך לשני ליתן גט. שלתנא קמא הצורך בגט אינו "שמא יאמרו" שהרי לשיטת הרי"ף ומן הסתם גם הרמב"ם כמותו, הגמרא למסקנה בדף פט. דחתה זאת אלא הוי משום קנס הואיל ועשה שלא כהוגן וכסברת הירושלמי מובא שם בראשונים.

אבל לרבי עקיבא הצורך בגט הוא "שמא יאמרו"! ויש הבדל בין קידש לנשאת. ולפי זה יש לתרץ הקושיה השניה הנ"ל שרבי עקיבא שסבירא ליה שטעם הגט הוא שמא יאמרו סבירא ליה שאם ניתן גט יש חשש שמא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו, או נושא אחות גרושתו שהרי עיקר הטעם לנתינת הגט הוא בגלל שמא יאמרו! אבל לתנא קמא טעם הגט הוא משום קנס, ואם כן יש לומר שסבירא ליה שאין חשש של "שמא יאמרו" כלל וכמו שכתוב ריטב"א (צב:) ותוס' הנ"ל, ואם כן אפילו כאשר יש גט אין צורך לאמר שיאסור את אשתו בתור אחות אשה! שהרי כולם יודעים שלא גירש ונשא, אלא הוי מטעם קנס, ואם כן יודעים שאין כאן נושא אחות גרושתו, אבל לרבי עקיבא ורבי יוסי שסבירא ליה שאין נתינת הגט מטעם קנס שהרי אשת גיסו אינה צריכה גט בנישאת כאשר אין חשש של "שמא יאמרו", וכל טעם נתינת הגט הוא משום "שמא יאמרו", ממילא יש השלכות לנתינת הגט, שאותם אנשים שמצפים לגט ויאמרו שאשת איש יוצאת בלא גט, ודאי יקחו הגט ברצינות ויאמרו שיש כאן מחזיר גרושתו או נושא אחות גרושתו! והא בהא תליא. ולכן כשהרמב"ם בא לפרש דברי תנא קמא אליבא דרבי אמי כתב שאעפ"י שאשת גיסו צריכה גט, אין אשתו נאסרת שהרי טעם גט זה הוא משום קנס, ואין חשש שמא יאמרו, וממילא גם אין חשש שמא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו או נושא אחות גרושתו! אבל לרשב"א וריטב"א שסבירא ליה שגם לרבי עקיבא טעם הגט הוא משום קנס ומכל מקום אוסר אשתו אי אפשר לומר לתנא קמא שצריך גט ואשתו תהיה מותרת!

אבל עכשיו יש להקשות לרשב"א ולריטב"א שסבירא ליה שטעם הגט לכולי עלמא הוא משום קנס למה רבי עקיבא מחייב גט בנישאת כאשר יש "שמא יאמרו" ולא מחייב גט בקידש כאשר אין "שמא יאמרו"? סוף סוף צריך לקנוס ולחייב גט?! הריטב"א עצמו שואל קושיה זו (צד:) ותירץ שאם לא שייך "שמא יאמרו" וכולים ידעו שאין כאן שייכות לגט באופן אמיתי ממילא גט זה יהיה מטעם קנס. אם אין תפיסה לגט זה במציאות, לא שייך לחייב אותו. ובאמת סברה זו היא כעין סברת הרמב"ם הנ"ל, שכאשר הגט ניתן בגלל קנס בעלמא וכולם יודעים שאין כאן טעם אמיתי לגט, ממילא גט זה לא פוסל מטעם מחזיר גרושתו או נושא אחות גרושתו שהרי כולי עלמא יודעים שאינו גט אמיתי, והוי רק משום קנס, ולכן לתנא קמא שטעם הגט הוא משום קנס, גט זה לא יאסור, ורק לרבי שמעון ורבי יוסי שטעם הגט הוא משום "שמא יאמרו" גט זה יאסור משום מחזיר גרושתו ונושא אחות אשתו, ואתיא שפיר בעזרת ה'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il