ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

היש גבול לפיתוח הטכנולוגי? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית נח Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

היש גבול לפיתוח הטכנולוגי?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

עת הזמיר הגיע
"כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו... עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו". משמעויות רבות ומנוגדות לה למילה "זמיר". מחד גיסא, שמחה וששון - זימרה. ומאידך גיסא, כריתה וחידלון - זמירה. אפשר לפרש את המשמעות הכפולה כלפי אנשים שונים, כפי שאמרו חז"ל במדרש: למצרים - כריתה וזמירה, "זמיר עריצים"; ולישראל - שירה וזימרה. "עזי וזמרת י-ה".
אך אפשר לראות את שני הדברים הללו גם במעגל הפנימי של עם ישראל. אכזר הוא הכורם הזומר את כרמו. כורת הוא, מחבל ומשחית את הגפן, ולא מותיר ממנה אלא מעט מזמורותיה ומשריגיה. לאחר הזמירה נראית הגפן מצומקת וערומה מכל תפארתה אשר היתה בה לפני כן.

אך מעמיקי המבט מבינים את אשר יודע כל חקלאי. ב"עיניים" הנותרות בחלקה הנותר של הזמורה, כוח גדול של צמיחה ופוריות גנוז וצפון. חלקה הכרות של הזמורה, אילו היה נשאר בה, היה מדכא את אותן "עיניים" פוריות לבל תתעוררנה. דווקא החיתוך החזק הוא המעורר את צמיחת השריגים הפוריים ביותר, והוא המביא ליבול כבד של ענבים, מהם יופק היין המשמח לבב אנוש.
אם רצונך להגיע אל הזימרה, תעבור בדרכך את הזמירה. אם רצונך להגיע אל הגאולה, עבור את ייסורי הגולה. אם רצונך להנות מזיוו של האביב, עליך לסבול את צינת החורף. אם רצונך להגיע אל חג החרות, עליך לטעום מטעם השעבוד. ומי שיזכה, יראה את אור הגאולה בוקע בתוך החושך של הגלות. הוא יאכל את קרבן הפסח "על מצות ומרורים", פסח מצה ומרור יחדיו. ויודה לה' על כל מעשיו. "נקדמה פניו בתודה, בזמירות - נריעה לו".

קול דודי דופק
"אני ישנה ולבי ער". במשך רוב ימי חייו - ישן הוא האדם. הוא פעיל ועסוק עד מאד, אך אינו מקשיב לשיח נשמתו. אישיותו העצמית - ישנה. אמנם הלב ער לשמוע את שיח הנשמה אשר קול ה' קורא בתוכה. אך לכלל ידיעה של ממש אין הוא מגיע, וקל וחומר שאין הוא בא לכלל מעשה.
מידי פעם בא הקב"ה וקורא לאדם: "עורה! למה תישן?". פתח את חדרי לבך, הקשב לשיח נשמתך ושובה אלי. אך דרכו של אדם, שהעצלות גוברת עליו. נוח לו במצב בו הוא נמצא. חרד הוא מפני השינוי. ירא הוא מפני המאמץ ומן המחוייבות לדבר ה'.

הקב"ה אינו מסתפק בקריאה בלבד. הוא עושה גם מעשים הבאי לעורר את האדם "דודי שלח ידו מן החור". כלפי מעשי ה' אי אפשר להישאר אדיש. מי שחווה ניסים גלויים, מי שנפגש פנים אל פנים עם השגחת ה' - אינו יכול להתעלם. "מעי המו עליו". אבל העצלות גוברת. עד שהאדם אוסף את כוחותיו ומחליט בכל זאת לשוב אל ה' - כבר מתפוגג הרושם של ההארה הא-להית, והאדם מחפש את א-להיו ואינו מוצא אותו עוד בתוכו.

כך קורה לאדם כפרט בהזדמנויות שונות בחייו. כך אירע גם לעם ישראל במשך ההיסטוריה שלו. הקב"ה קורא לנו ואומר: אל תמתינו לשעת הכושר: "שובו אלי" באמת, ואז אבוא גם אני "ואשובה אליכם". ואנו פונים אליו ומבקשים: "השיבנו ה' אליך", ואז "נשובה" בעצמנו.
בשנים האחרונות חוזרת ועולה השאלה: עד כמה יכול האדם לעשות בטבע כבתוך שלו? האם יש איזשהו גבול לפיתוח הטכנולוגי? האם מותר גם לשכפל בני אדם? לבצע הנדסה גנטית? ובכלל, כיצד להתייחס אל הפיתוח הטכנולוגי?
שתי פרשות בתורה שופכות אור על שאלה זו. האחת היא פרשת מגדל בבל, והשניה - איסורי כלאיים. ואנו נפתח בשניה.

סוגיית טעמי המצוות בכללה - קשה היא, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. אף אנו לא נתיימר לבאר סיבתה של מצוה, מפני מה ראה ריבונו של עולם לנכון ולנחוץ לצוותנו עליה. על שאלות דומות כבר אמר הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נה ח-ט). השגתו של האדם, גדולה ככל שתהיה - לא תוכל לתפוס אף מעט מזעיר מן הגדלות הא-להית המונחת בכל מצוה. די לנו בכך שנצטווינו מפיו של א-להינו. ואנו - עבדיו - נשמח על הזכות שנפלה בחלקנו לעשות את רצונו ביראה . אך שאלה אחת מותר לנו לשאול, והיא: מה המצוה אומרת לנו? מהם הרעיונות והתכנים שאנו - בני האדם - מסיקים ולומדים ממנה ?

טעם מצוות כלאיים לדעת הרמב"ן

עד כמה שקשה היא סוגיית טעמי המצוות - קשה הימנה היא סוגיית טעמי מצוות הכלאיים למיניהן: כלאי הזרעים וכלאי הכרם, כלאי ההרכבה וכלאי ההרבעה, כלאי הבהמה וכלאי הבגדים. כבר התורה עצמה (ויקרא יט יט) מכנה מצוות אלו בתואר "חוקות":
את חוקותי תשמורו, שדך לא תזרע כלאיים, בהמתך לא תרביע כלאיים, ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך.
וכתב על כך רש"י (ד"ה את חוקותי) עפ"י דברי חז"ל במדרש תנחומא (חוקת פר' ז):
"חוקים - אלו גזירות מלך, שאין טעם לדבר".
ומכאן, שאין לחפש טעם למצוות הכלאיים.

הרמב"ן (ד"ה את חוקותי) חולק על רש"י, ואומר, שאף שטעמה של מצוות כלאי הבגדים סמוי הוא מן העין, כדברי רש"י, עדיין סלולה בפנינו הדרך בבירור הטעם של איסורי הכלאיים בחקלאות. וכך כותב הרמב"ן בטעמו הראשון:
כי השם ברא המינים בעולם... ונתן בהם כח התולדות שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א יב)... והמרכיב שני מינין - משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות ...

המסקנה המעשית המתבקשת מדברי הרמב"ן - מרחיקת לכת היא. אם זהו הטעם של איסורי כלאי ההרכבה וכלאי הזרעים - קל וחומר הוא לכל צורה של פיתוח מינים חדשים: הן הכלאה שלהם (ע"י הבאת אבקנים ממין אחד על העלי בפרח של מין אחר) והן צורות אחרות של הנדסה גנטית לסוגיה השונים (הנעשית ע"י קרינה רדיואקטיבית או בשיטות אחרות).

ואכן בשאלה גדולה זו נחלקו גדולי הפוסקים בדורינו, כשנזקקו לשאלת ההכלאה בצמחים שונים. והגרש"ה ואזנר שליט"א כתב את דעתו הברורה לאסור. ולעומתו, מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל הורה כי התורה לא אסרה אלא את ההרכבה המחברת מין בשאינו מינו, ולא את ההכלאה היוצרת מין חדש.
לא יחיד הוא הרמב"ן בעמדתו זו. כך כותב גם רבינו יוסף בכור שור בפירושו לתורה (ויקרא שם ד"ה את חוקותי): חוקים שחקקתי לך כבר מששת ימי בראשית, איני רוצה שתשנא אותם לעשות בריות בעולם שלא עשיתי אני.
ובהמשך (ד"ה בהמתך לא תרביע כלאיים):
והנה שינית מעשה בראשית. וכן כל שני מינים, כגון: כבש על עז, שתעשה עצמך כמו בורא...
וכן "שדך לא תזרע כלאיים"... ופעמים, כשזורעין אותם יחד - באים שני גרגרים ומתחברים יחד ומוציאין צמח ביחד ויצא דבר ממוצע משניהם, שלא נברא...
וכן הרכבת האילן, שגם זה מעביר החוק, שגורם לו לתפוח שמוציא חבושים או עוזרדים, ובורא בריאה שאינה חוק בעולם - הרי הוא משנה מנהג העולם, ואסור.

ר' עקיבא וטורנוסרופוס
תמוהים נראים הדברים. האם זהו רצון ריבונו של עולם, להשאיר את העולם במצב של תוהו ללא התקדמות והתפתחות? האם אין זה תפקידו של האדם לשכלל ולפתח את הבריאה? ואם תיקונו החומרי של העולם פסול הוא ככפירה בשלמות כוחו של הבורא - מדוע לא נשלול גם את תיקונו הרוחני של העולם, שאף בו יש משום כפירה בשלמותה של הבריאה ובכוחו הרוחני והמוסרי של הבורא?

חיזוק רב יש לקושיא זו מדברי מדרש תנחומא (פרשת תזריע סימן ה):
מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזו מעשים נאים? של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים...
אמר לו: למה אתם מולין? ...הביא לו ר' עקיבא שיבולים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשי מעשה ידי אדם... אין אלו נאים יותר מן השיבולים?!
אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו (חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם .

לכאורה, דומה כי הרמב"ן הולך חלילה בעקבותיו של טורנוסרופוס, הרואה בבריאה כמות שהיא את כליל השלמות, וממילא בא לפטור את האדם מן החובה ומן הרשות לפעול ולתקן. ואילו לדעת ר' עקיבא - אדרבא ואדרבא! לא נברא העולם אלא כדי שיזכו בני האדם להיות שותפים עם הבורא במעשה בראשית, ולתקן את העולם במובן החמרי והרוחני כאחד. קושיא זו על דברי הרמב"ן, הקשה כבר המהר"ל (גור אריה ויקרא שם):
אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב"ן... דמה בכך? דהא אמרו חכמים, כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים את עולמו. וכמו שאמרו על המילה, שלא נברא עם האדם והושלם על ידי בשר ודם. וא"כ לא שייך בזה שנראה כאילו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו .

אכן קושיא חזקה הקשה המהר"ל. האם דברים אלו לא היו נהירים לו לרבינו הרמב"ן? יתרה מזאת, אף הרמב"ן עצמו נוקט כדברי המהר"ל כאשר הוא מבאר את ברכת הבורא לאדם הראשון בזמן שהוא מוסר לשלטונו את כל הארץ. וכך כותב הרמב"ן (בראשית א כח ד"ה וכבשוה):
נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, לבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת וכיוצא בזה...
אם כן, גם הרמב"ן מודה ברשות שניתנה לאדם בברכת ה' להיות שותף במעשה בראשית, על ידי פיתוח אגרוטכני וטכנולוגי. וכאשר מדובר בארץ ישראל, הרי כתב הרמב"ן (ספר המצוות, נוספות ד) שיישובה של הארץ והצלתה מן התוהו הוא מצות עשה מן התורה:
שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה...
ואם כן מתחזקת היא הקושיא: אם האדם רשאי ומצווה לעסוק בתיקונו של עולם וביישובה של הארץ, מדוע, איפוא, נאסרה עליו הרכבת הכלאיים?

הטעם השני לדעת הרמב"ן
גם טעמו השני של הרמב"ן דורש עיון. ואלו דבריו:
והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו. וגם הקרובים בטבע שייוולדו מהם, כגון הפרדים - יכרת זרעם, כי הם לא יולידו... וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו - אין פריים צומח אחרי כן... וזה טעם "שדך לא תזרע כלאיים", שהוא בהרכבה על דעת רבותינו.

טעם זה, הפוך הוא מן הראשון. בעוד שהטעם הראשון אוסר "לשפץ" את העולם, הרי שהטעם השני אוסר לקלקל את העולם . אך גם הוא קשה להבנה. שהרי אם מסר הקב"ה את עולמו ביד האדם לשימושו ולתועלתו, מדוע לא יהיה רשאי גם לקלקל ולהשחית אם הדבר נחוץ לו לצרכו ולתועלתו? והרי כך כותב הרמב"ן עצמו בגידרה של מצוות "בל תשחית" (דברים כ יט, ד"ה כי האדם) שאינה אמורה אלא בהשחתה לשמה ולא בדבר הנעשה לתועלת האדם! כיצד ניישב א"כ את הקשיים בשני טעמיו של הרמב"ן למצוות הכלאיים?
המעיין בדרכם של בני אדם, ימצא שתי גישות המנסרות בחללו של עולם, באשר ליחס האדם אל הבריאה: דרך אחת היא דרכו של טורנוסרופוס הרשע וחבר מרעיו. לדידם - הבריאה היא מושלמת. אין היא זקוקה לשכלול ולתיקון. האדם לא נברא אלא להשתמש בבריאה כמות שהיא. ומכיון שהוא פטור מכל אחריות לתיקונו של עולם - יכול הוא לבלות את חייו בתענוגים ובהנאות. אין לו שום אתגר: לא טכנולוגי ולא חברתי, לא רוחני ולא מוסרי.

כנגדה של גישה זו - עומדת השקפת עולמו של האדם המודרני. לדידו - העולם שייך לו, ואך לו. הוא יתקדם במדע ויפענח את סודות הבריאה, הוא יפתח טכנולוגיה וירתום את כל כוחות הטבע לצרכיו. אף ירשה לעצמו לחבל בטבע: בתעשיה - לפלוט פסולת רעילה, בחקלאות - לשבש את האיזון הביולוגי, בחיים המדיניים - לייצר כלי נשק להשמדה המונית, ואף בחיים האישיים - לחיות חיי נהנתנות, ריקנות והפקרות שלוחי רסן מבלי להקשיב אל מצפונו המוסרי ואל נשמתו הזועקת לחיים של תוכן, משמעות וקרבת א-להים. ברוב גאוה, רואה הוא האדם את עצמו כאדון היחיד והבלעדי של הבריאה לעשות בה כרצונו. משול הוא האדם המודרני לבוני מגדל בבל, אשר יצרו לעצמם את חמרי הגלם ובנו מגדל במו ידיהם עד לשמים, ובזאת להילחם ברבונו של עולם .

מגדל בבל המודרני
ואכן כך מתפרשים פסוקי התורה: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". ממש, חזון אחרית הימים: שלום כלל עולמי, אומות מאוחדות, שוק עולמי משותף, "מזרח תיכון חדש"... גם הטכנולוגיה מתפתחת: אם אין אבנים במקומנו - לא נגור באהלים כילידים פרימיטיביים: "ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר". ובעזרת התיחכום הטכנולוגי - "נבנה לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים...".

חברה מתקדמת ומפותחת זו, מה תכליתה? מהו ייעודה? תשובה אחת יש לה בתורה: "ונעשה לנו שם...". השם, הפירסום, הכבוד - הם תכלית הכל. האחדות והשלום - מדומים הם, ובנויים על שיתוף אינטרסים צר וחולף. ואז, כאשר כל אחד יתחרה בחברו ברצותו לעשות לו שם, כיצד לא יהיה "אדם לאדם זאב"?
ואכן, כאשר הפיתוח הטכנולוגי הוא המטרה, והאדם אינו אלא אמצעי להשגתה, מובן מדוע שונה היה היחס אל לבנה שנפלה מן היחס אל אדם שנפל. דוגמא לזאת נמצאה באחת מארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר: "אסור לעשן במקום העבודה. העישון גורם למחלות. המחלות פוגעות בייצור"... חברה אשר כזאת, כיצד תוכל להתקיים לאורך ימים ושנים?

יתרה מזאת. חברה זו, כל מטרתה היא עצם ההתפתחות והקידמה, ללא ערכים וללא מטרות נשגבות. את תפילת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" תמיר ותחליף ב... יתגדל ויתקדש שם האדם... "בנסעם מקדם" - אין פירושו אלא בבחינת "הסיע עצמו מקדמונו של עולם". חברה אשר כזאת, איזו זכות קיום יש לה? איך תוכל לשמור את אחדותה ללא מטרה משותפת? חברת אנשי השם ואבירי ה"רייטינג" - אחת דינה: "ויפץ ה' אותם... ומשם הפיצם ה'...". ואחר אשר "יתפרדו כל פועלי אוון", מגיע זמנו של אברהם העברי להכריז: "ואתה מרום לעולם ה'".

גבולות השליטה בטבע
כמעשה הרבעת הכלאיים, המביאה לעולם את הפרד העקר, כך מקרהו של האדם המודרני. כבר היום ניתן לראות ניצנים של הכרה, כי הקדמה הטכנולוגית מביאה את האנושות אל סף שוקת שבורה. הפגיעה המתמשכת באיכות הסביבה יוצרת כבר איום ממשי על קיומה של האנושות, והאדם מתחיל להרכין ראש בענווה מול חכמת הבורא הגנוזה בטבע, אשר גדלותה ועמקה הן מעל ומעבר לכל יכולתו של האדם להשיג ולהבין : "מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת...".
מתוך הכרתן של שתי דרכי השקר - נוכל לבוא, בעקבותיו של הרמב"ן, במסילה העולה בית א-ל. גם הרמב"ן מודה כי זרה היא שיטתו של טורנוסרופוס לדרכה של תורת ישראל. האדם, על פי דרכה של תורה, לא נברא אלא בבחינת "אשר ברא א-להים - לעשות" (בראשית ב ג) . אפילו בהיותו בגן עדן נטצווה הוא "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב טו) - לשמור על הקיים ולפתח ולשכלל אל העתיד המרומם עוד יותר. אף התגלותו הראשונה של הקב"ה אל "האדם הגדול בענקים", אברהם אבינו - לא היתה אלא ב"לך-לך" בדרישה שלא לשקוט על השמרים אלא לפעול ולעשות בכל מקום ובכל רגע בחיים.

אך גם לאחר שניתן העולם בידי האדם - אין הוא הפקר. אין האדם אדון לטבע. כל חכמתו וגבורתו, כשרונו ויכולתו - מברכת הבורא הן באות, ובשליחותו! הקב"ה בעצמו הוא שהטיל על האדם את המשימה ואת האתגר להשלים את מעשה בראשית. שליחות יש כאן, אך לא אדנות ובעלות. את היחס הנכון של האדם אל הבריאה מבטא נעים זמירות ישראל (תהלים ח ד-ט):
כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו. צנה ואלפים כולם וגם בהמות שדי?...

היחס הנכון של האדם אל מעשי הבורא, בענווה ובהרכנת ראש - מתבטא הוא באותה ההגבלה שהוטלה על הפיתוח המדעי. עצם הידיעה שלא הכל נמסר לידיו של אדם היא הנוטעת בו את אותה התחושה כי לא הוא אדון כל הארץ. חוקות השדה, אשר נקבעו בששת ימי בראשית להבדיל כל חיה וכל צמח למינהו - נותרו בידיו של הבורא. (ואכן, עם התפתחותה של ההנדסה הגנטית, וסלילת דרכים ליישומה אף בבני אדם, רבים הם המבינים בעצמם, שאל לו לאדם ליטול לעצמו חופש מוגזם בנושא רגיש זה. ולאחרונה עלה הנושא לדיון ציבורי פעם נוספת).

משמעות איסור כלאיים
אך עדיין יש לשאול, במה נשתנתה דוקא הרכבת המינים מבין כל חוקות שמים והארץ אשר נמסרו לידיו של האדם? כדי לענות על שאלה זו צריכים אנו להעמיק חקר בפסוקי הבריאה של היום השלישי (בראשית א יא-יב):
ויאמר א-להים: תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו... ויהי כן. ותוצא הארץ עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו...

שני ציוויים נצטוותה הארץ ביצירת הצמחים אך לא ביצעה אלא אחד. נצטוותה הארץ על ההבחנה בין המינים - וקיימה . נצטוותה על טעם העץ שיהיה כטעם הפרי - ולא קיימה . הציווי - הרי הוא המחשבה הא-להית המקורית . מחשבה זו, לא כולה יכול היה להתגשם מיד במהלך הבריאה. "נשברו הכלים" . הרבה מן החסרונות שבעולם, הן החמריים והן הרוחניים והמוסריים - שייכים לחיסרון זה, ועל האדם לפעול לתקנם. שונה מהם היא הבחנת המינים. אין היא חיסרון הבא מ"שבירת הכלים" אלא חלק מן המחשבה הא-להית המקורית. חוקת עולם אידיאלית היא, שחקק הבורא בעולמו על מנת שלא תשתנה. וחלילה לו לאדם לשלוח את ידו בנחלת ה' ולומר לבוראו: גדולים מעשי ממחשבותיך.

דומני שאף התערבות יתירה בתהליכי יצירת החיים צריכה להיות נלמדת מפרשה זו, של הבדלת המינים; ומכאן יש לגזור את היחס העקרוני אל אופנים שונים של הנדסה גנטית.
רק אדם המכיר במגבלותיהם של המדע והטכנולוגיה אל מול חכמתו וגבורתו של הבורא, הוא היכול להיות שליח נאמן לתקן עולם במלכות ש-די.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il