ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשות בהר-בחוקותי תשס"ב | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא בהר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (39 ד') הורד mp3
שלח לחבר

תשס"ב

פרשות בהר-בחוקותי תשס"ב


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

הכל שייך לה'
סיימנו השבת ספר ויקרא. פרשת בהר כולה מבארת לנו שהארץ לה', "ושבתה הארץ שבת לה'". וכן גם הממון שייך לה' ועל כן יש איסורים שלא להשתמש בממון זה אלא כפי הדרכת התורה, כגון ריבית המוזכרת בהמשך הפרשה. ולא רק הארץ והממון אלא כל מעשינו. וגם האדם עצמו - "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם". מצוות השמיטה והיובל באים ללמדנו שבשש השנים אנו שכירים באדמתו של ריבונו של עולם. בשנה השביעית הקדוש ברוך הוא רוצה שהארץ תהיה שלו. ביובל הארץ חוזרת לבעליה, למי שירש אותה, עבדים יוצאים לחירות. הכל שייך לריבונו של עולם.

מטעם זה אפשר להסביר את תחילת הפרשה - "וידבר ה' אל משה בהר סיני" - מה עניין שמיטה להר סיני? התירוץ הוא שבאמת לא רק שמיטה אלא כל המצוות, מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני (תורת כהנים). אך עדיין קשה, מדוע דווקא דבר מצוה זו נכתבה? אלא שכל הפרשה היא המשך אחד - שמיטה, יובל, עבדים, מסירת קרקעות. הכל של ריבונו של עולם. האדם מקיים את המצוות כיון שכל שייכותו היא לריבונו של עולם.

עבדי ה' משוחררים
מי שהם עבדים לעבדים אינם יכולים להיות עבדי ה'. עבד ה' חייב להיות משוחרר מכל שעבוד אחר. על כן אסור להשתעבד בעבד יותר מדי וצריך לשחרר אותו כדי שיוכל להיות עבד ה'. אי אפשר לקבל עול מלכות שמים כשיש על האדם עול בשר ודם. עול מלכות שמים הוא יראת ה' והוא השער לקיום מצוות. והיראה איננה רק פתיחה למצוות אלא גם ללימוד התורה. אם אין יראה - אין חכמה. "ראשית חכמה יראת ה'". כתוב שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא לחכימין, למי שיש לו חכמה. שואל נפש החיים, איך נוצרה החכמה הראשונה? ועונה - "ראשית חכמה יראת ה'". יראת ה' היא החכמה הראשונה, והיא בידי אדם - "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". על ידי היראה אפשר להמשיך בחכמה. אם כן הקדוש ברוך הוא אינו נותן חכמה אלא לחכימין - ליראי ה'. "איזהו חכם? הלמד מכל אדם", הוא ירא ועל כן הוא יכול ללמוד מאחרים. התורה היא מתנת ה' ועל כן יכול להיות שהירא יקבל אותה בצורה טובה יותר מהחכם.

רק בארץ ישראל עם ישראל משוחרר ויכול לעבוד את ה', וזה מה שנאמר - "אני ה' אלקיכם לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים". בחו"ל נמצאים תחת שעבוד אחרים, לא רק באופן רוחני כפי שהסביר הרמב"ן בפרשה הקודמת: הקדוש ברוך הוא מינה שרים שישלטו בארצות, לכל מדינה שר משלה, ואילו הקדוש ברוך הוא עצמו שוכן בארץ ישראל, "תמיד עיני ה' אלקיך בה". אלא גם באופן ממשי - כל מי שנמצא בחו"ל נמצא תחת ממשלה מסוימת ובכל מקרה יש תלות בה - חובה לתשלום מיסים, ליציאה למלחמה אם יהיה צורך. לכל מדינה יש אמונה אחרת, דרך אחרת. וכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, או יותר גרוע - כמי שעובד עבודה זרה, שהולך לדרך אחרת. מילא כשעם ישראל היה אנוס ומנוע מלעלות לארץ ישראל - זה משהו אחד, אונס רחמנא פטריה [התורה פוטרת במקרה של אונס], אבל אם אדם בוחר להיות שם כשהוא יכול לעלות לארץ - הוא ממש כמי שאין לו אלוה. דוד המלך מתלונן שהוא אנוס לעבוד עבודה זרה, "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלהים אחרים", אך מרצון זה ודאי הרבה יותר חמור.

מצוות שמיטה ויובל הן מצוות התלויות בארץ, אך הנה גם לגבי "אל תקח מאתו נשך ותרבית" מסיים הציווי בפסוק "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". מה זה קשור לארץ כנען? אלא שהמצווה היא לתת הלוואה ללא ריבית, ונתינה בריבית הורסת את אחדות העם שמתגלה בהגנה של כל אחד על חבירו. זה הורס את שורש עניינה של האומה, שהיא האחדות בארץ . "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - דווקא בארץ הם נקראים גוי אחד ולא במקום אחר (זוהר אמור ב צג). אם כן זוהי פגיעה גם בעניינה של הארץ שמאחדת את העם.

התקדמות תוך שמירה על הקיים

מכאן אנו עוברים לפרשה הבאה, "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם". המדרש אומר: "אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה". הלשון "תלכו" אומרת לנו שבחוקות ה' לא צריך רק לעמוד אלא תמיד להתקדם, לעלות מדרגה לדרגה, לחדש, ליצור. נאמר במדרש, "אם בחוקותי תלכו - הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך'. אמר דוד: ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות". כלומר, דוד היה מתכנן כל מיני משימות וצרכים ולפתע מוצא עצמו בבית הכנסת, בבית המדרש. שכח שיש לו משהו אחר לעשות. יש כאלה שאצלם זה הפוך - מתכננים להגיע לבית הכנסת ופתאום מוצאים עצמם במקום אחר. המשיכה לבית המדרש היתה אצל דוד כל כך חזקה. הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל - תתרגלו ללכת בחוקותי כך שהרגליים ימשכו אתכם לשם.

"ואת מצוותי תשמרו". צריך לדעת גם לשמור, לא להיכשל בדברים שאסור להיכשל בהם. וגם כאן צריך להפעיל את אותה עוצמה כדי לעצור ולהימנע מכישלון. וגם על זה יש שכר, לא רק הנצלות מעונש, אלא גם קבלת שכר. השכר המרובה המובטח, כל הברכות הגדולות הללו הם גם על עצם השמירה שדורשת הרבה כוח. "ישב אדם ולא עשה עבירה - כאילו קיים מצוה". "ועשיתם אותם" - "ועשיתם אתם" [כתוב בכתיב חסר], הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם את עצמכם.

עם ישראל יוצר העולם
בהמשך הפרשה אומר המדרש - "וזכרתי את בריתי יעקוב - הדא הוא דכתיב 'ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל'. ר' פנחס בשם ר' ראובן: אמר הקדוש ברוך הוא לעולמו - עולמי עולמי, אומר לך מי בראך, מי יצרך? יעקב בראך, יעקב יצרך, ככתוב: 'בוראך יעקב ויוצרך ישראל'. ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: בהמות לא נבראו אלא בזכותו של יעקב..". כלומר, מיהו כביכול בורא העולם, יוצר העולם? עם ישראל. העולם כל הזמן מתחדש ועל כן אפשר לומר שכביכול ישראל יוצרים את העולם על ידי מעשיהם, על ידי המצות, על ידי קיום רצון ה'. זה לא רק שומר על העולם שלא יחרב, אלא גם יוצר את העולם, שכן ריבונו של עולם "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", וריבונו של עולם נתן לנו את התורה שכשהיא מופיעה בעולם היא יוצרת אותו מחדש. ואם כן על אחת כמה וכמה שישראל יוצרים את עצמם על ידי הופעת התורה. "ועשיתם אותם" - אתם כתיב (ללא וא"ו), אתם בוראים את עצמכם. וגם יש לפרש שאנו עושים מה שה' ציוה, אבל המצוות כולם הם הופעת שם ה' בעולם ואם כן על ידי המצוות אנו כביכול מגלים את עצמותו ממש. בזוהר כתוב שהעושה את מצוות התורה - "כאילו עשאני". דוד עשה כביכול את שם ה' יתברך. "שם" פירושו התגלות, הקדוש ברוך הוא מתגלה בעולם על ידי המצוות. אנו כביכול יוצרים את מציאות ה' בעולם, מגלים את הופעתו.

"ונתתי גשמיכם בעתם". מדייק הגר"א: "גשמיכם" - הגשמים שלכם. אפשר היה לכתוב "ונתתי גשם". אלא שהגשם יהיה שלכם, העולם כולו יהיה תלוי בכם. בארץ ישראל יירד גשם ויהיה שפע וכולם יהיו זקוקים למים שלנו. "ועץ השדה יתן פריו" - שוב מדייק הגר"א שהעץ עצמו יהיה פרי. זו המגמה שלעתיד לבוא, שבעצם היתה הרצון האלוקי בתחילת הבריאה - "עץ פרי עושה פרי", הכל יהיה פרי. והארץ לא עשתה מה שריבונו של עולם אמר, אלא "ותוצא הארץ... עץ עושה פרי". כעת הברכה היא שהעץ עצמו יהיה פרי. כלומר, יתגלה העתיד לבוא "אם בחוקותי תלכו". הקדוש ברוך הוא כביכול מתאוה שישראל ילכו בחוקותיו, שיהיו עמלים בתורה. "לו עמי שומע לי", הלוואי שתשמעו לי, "ונתתי גשמיכם בעתם". יש להגיע למדרגה כזו שהאדם נסחף אחר רצונו של ריבונו של עולם.

התוכחה
בהמשך הפרשה באה התוכחה, שהיא לכאורה מצב מרוחק מה'. אך באמת עניינה של התוכחה הוא אהבת ה', "את אשר יאהב ה' יוכיח". אומר הזוהר, "מי זה עומד אחר כתלנו" - משל למלך שסרחה אשתו, הוציא אותה מהיכלו. מה עשתה? לקחה את בנו אהובו יחד איתה. והמלך נזכר בבנו וגם באשתו ומתגעגע. והוא עולה מדרגות, יורד מדרגות ומציץ מבין חרכי הכותל בכדי לראות אותם. וכיון שרואה אותם מתחיל לבכות מאחורי הכותל. ומסים הזוהר, ישראל צריכים לשמוח ביום שידעו את זה. הוי אומר, גם במצב של העלמת עין, שנראה כאילו הקדוש ברוך הוא הסיר את השגחתו מעם ישראל והם עזובים ללא הגנה, אין הדבר כן. אלא גם בזמנים אלו הקדוש ברוך הוא עומד אחר כתלנו ומציץ מבין החלונות כדי לראותנו, כיון שהוא חפץ בטובתם של עם ישראל. זה מצב שישראל צריכים לעבור, אבל גם בו יש השגחה. האישה זו כנסת ישראל, השכינה שהולכת ומלווה תמיד את עם ישראל.

באופן אחר מביא הזוהר, "ויסרתי אתכם אף אני" - משל למלך שהיה לו בן יחיד וסרח. אמר המלך: כל יום אני מלקה אותך ואתה לא משתפר. עלי לגרש אותך מן הארץ, אבל כיון שאני חושש מפני חיות רעות שיפגעו בך - אני ואתה נלך יחד. צריך להעניש אותו אבל אי אפשר לעזוב אותו. "אף אני" - גם אני כביכול בתוך הייסורים האלה.

וזה מה שכתוב "בפשעכם שולחה אמכם". כאשר ייצאו ישראל מהגלות גם ריבונו של עולם ישוב, כפי שכתוב "ושב ה' אלקיך את שבותך". וכן כתוב בפרשתנו "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" - מדוע לא מאסתים? לכלתם (כתוב בלי וא"ו), בזכות הכלה שבהם, ששכינה עימהם. משל לאדם שאשתו גרה בשוק של בורסקי וכיון שאוהב אותה דומה בעיניו כשוק של בשמים, הוא לא מרגיש שום דבר אלא רוצה בקרבתה.

גם התוכחה, ואולי בעיקר התוכחה, מלמדת אותנו על אהבת ה' אותנו, "את אשר יאהב ה' יוכיח". הוא רוצה שנהיה מושלמים ולא יהיה בנו שום חיסרון ועל כן הוא מכריח אותנו ותובע מאיתנו שנהיה כך. הוא כל כך חפץ בטובתנו שהוא לא רוצה להשאיר אותנו במצב כזה של חיסרון שלא יוכל להשפיע עלינו טובה.

מיקומה של פרשת התוכחה
התוכחה מובאת בסוף ספר ויקרא כי במובן מסוים ספר ויקרא הוא סיום המקרא. אחר כך מופיע ספר במדבר שעוסק בעיקר בדרך ישראל במדבר אל ארץ ישראל, וספר דברים הוא כבר חזרה, "משנה תורה". לכן נאמר בסוף פרשת התוכחה "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". כלומר, כאן יש סיכום של הכל, אלו המצוות.

בספר בראשית - ההופעה האלוקית בבריאת העולם. ספר שמות - כשמו כן הוא, בו מופיע שם ה' בעולם. ריבונו של עולם מתגלה בעולם ממש, לא בצורה מוסתרת בטבע כמו בספר שלפניו, ששם יש צורך בראייה פנימית בכדי לגלות את שמו. כאן מופיע שם ה' בניסים הנראים לעיני-כל: בהר סיני במתן תורה, בהופעת השכינה באוהל מועד, במשכן. הוא מתגלה ומשרה את שכינתו עלינו, קושר את שמנו בשמו. בספר ויקרא - אחרי שריבונו של עולם מתגלה אלינו אנחנו פונים אליו. תורת כוהנים, הקרבנות, שיא העבודה הוא עבודת בית המקדש עם כל הזהירויות הכלולות בכך, כל הטומאות למיניהן, כל דבר לפי זמנו. זהו עיקרו של הספר - המגמה של ישראל אל ריבונו של עולם. ולבסוף באה התוכחה - "אם בחוקותי תלכו" תקבלו את כל השכר הגדול שריבונו של עולם כל כך חפץ לתת לנו, וגם באה אזהרה שאם לא, חס וחלילה - נאלץ לעשות את רצון ה' בעל כרחנו ואז השכר המובטח יוכל להינתן. כמובן מוטב לעשות זאת ברצון ואז הדרך תהיה קצרה יותר. אור-החיים אומר שבסופו של דבר הגאולה תבוא, אפילו שיהיו רשעים גמורים. זה יכול לבוא ביד חזקה על ידי עונשים ויכול לבוא מרצון.

למה לא לנדור?
אחרי התוכחה באות המצוות של הקדשים והנדרים. זה בעצם כבר לא מצוות ה', זה רק אם אנחנו רוצים להוסיף. לכן זה במקום כזה שאומר לנו שזוהי תוספת - אם אדם רוצה בנוסף למצוות התורה לנדור נדר, לומר "ערכי עלי" לפי הערך שהתורה נוקטת לכל גיל וגיל. נדרים זה לא לכתחילה. "כל הנודר כאילו בנה במה, וכל המקיימו - כאילו הקריב עליו קרבן שלא בשעת היתר הבמות", והרי זה אסור. זאת אומרת, אתה רוצה לעבוד את ה'? אל תעשה יותר ממה שנתבקשת. גם להיות צדיק הרבה זה לא טוב. לכן זה בא אחרי שתמה הזכרת כל המצוות. ראשית כל צריך להיות אדם שלם במצוות כולם. רק אחרי שאדם מגיע למדרגה מושלמת, יש מקום להתנדב, ואף זה לא בצורה של נדר, שכן מי שנודר יש לו בחינה של רשע. אדם שנודר הוא כאילו מפריש את עצמו מהציבור - לו יש מצוה מיוחדת. לעומת זאת בנדבה הוא לא מתחייב עכשיו אלא לוקח את הבהמה ואומר שזה כבר נדבה, זה כבר שייך לקודש. בנדר אדם מוסיף עליו מצוה, כעת הוא שונה מכולם. זה חיסרון, צריך להיות ביחד, חלק מהכלל, "בתוך עמי אנוכי יושבת". אלא אם כן מסיבות מיוחדות אדם מקבל עליו נזירות, אבל כסדר זה לא דבר טוב. זה מה שסדר כתיבת הדברים בתורה מלמדנו, אף על פי שגם לאחר מכן כתוב שוב "אלה המצוות אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".

סיימנו ספר תורת כוהנים. אמרנו "חזק חזק ונתחזק". ולא רק נתחזק בלימוד התורה אלא נזכה בעזרת ה' לקיים את המצוות האלה בפועל, השבוע יום ירושלים, זוהי עוד מדרגה שעלינו, מאז שירושלים בידינו, ונתקרבנו לבניינו של בית המקדש, שנזכה לו במהרה בימינו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il