בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מעמד הר סיני ומתן תורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

מושבע ועומד מהר סיני

המונח "מושבע ועומד מהר סיני" מופיע בתלמוד ובפוסקים פעמים רבות. הוא מביע את הרעיון שאדם מצווה ועומד על המצוות עוד מהר-סיני. להגדרה זו של המחויבות למצות יש השלכות רבות בהלכה.

undefined

הרה"ג יעקב אריאל

תשס"א
9 דק' קריאה
מונח תלמודי זה מופיע בתלמוד ובפוסקים פעמים רבות. הוא מביע את הרעיון שאדם מצווה ועומד על המצוות עוד מהר-סיני. וכמו שאדם שנשבע לעשות דבר הוא מחויב לקיים את שבועתו, כך כל אדם מישראל מושבע ועומד מהר סיני על המצוות. להגדרה זו של המחויבות למצוות יש השלכות רבות בהלכה.

למשל, אין ביכולתו של אדם להישבע על המצוות, לא לקיימן ולא לבטלן. אשתמש בדוגמא מעשית שנתקלתי בה. באה אלי נערה שהחליטה לחזור בתשובה. היא "נשבעה" שלא תחלל עוד שבת. אולם כשהגיע הקיץ והשבתות התארכו היה קשה לה לעמוד בשבועתה והיא פנתה אלי שאתיר לה את שבועתה, כדי שתשמור את השבת רק בחלקה. להתיר את "שבועתה" לא רציתי אך מאידך לא יכולתי גם לגלות לה את האמת ש"שבועתה" לא חלה כלל מעיקרה. וזאת מהטעם האמור, שכולנו מושבעים ועומדים מהר סיני על שמירת השבת, ולכן מי שנשבע לשמור שבת שבועתו שבועת שווא היא, כי אין שבועה חלה על שבועה, ואין שבועה מבטלת שבועה.

בגמרא הוזכר מונח זה בדוגמאות הבאות:
"שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים - חייב, ורבי שמעון פוטר; והוינן בה, אמאי חייב? מושבע ועומד מהר סיני הוא!" 1

ובמקום אחר:
כיצד? אמר שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן. מאי אתן? אילימא צדקה לעני, מושבע ועומד מהר סיני הוא, שנאמר: 2 נתון תיתן לו 3 .

מצינו אפוא לרבותינו שמעמד הר סיני מהווה מקור סמכות לכל הדורות ומכוחו כל אדם בישראל מחויב לקיים את התורה. וגדרה של מחויבות זו היא שבועה. כנראה שבהמשך לתפיסה זו קובע הרמב"ם בפירושו למשנה 4 שמעמד הר סיני הוא מקור הסמכות הבלעדי למחויבותנו לתורה ולמצוות. כל מה שהיה לפני כן אינו מחייב. האבות שמלו את בניהם, למשל, לא עשו זאת כמצווים מן התורה, שעוד לא ניתנה, אלא באופן וולונטרי. אפילו מצוות בני נח, המחייבות את כל הגויים, מקורן בתורת משה, דהיינו במעמד הר סיני. 5

הדברים טעונים הסבר, מדוע מעמד הר סיני מחייב אותנו היום אלפי שנים אחריו? התשובה לכך היא לכאורה השבועה. אולם היא גופא קשיא, היכן נשבענו לקיים את המצוות? לא מצינו בכל מעמד הר סיני זכר לשבועה זו (להוציא את הדיבר השלישי: "לא תשא" שאינו עוסק בשבועה בה הושבענו לקיום התורה כולה). יתירה מזאת, גם אם נניח שאבותינו, שרגלם עמדה על הר סיני, נשבעו לקיים את התורה, איך עברה השבועה מדור לדור? אין אדם מוריש שבועה לבניו ויורש אינו מחויב לקיים את שבועת אביו. מה אפוא מחייב אותנו היום לשמור תורה ומצוות?

הדברים מתבארים עפ"י תשובת רש"י הבאה: 6
"על מה ששאלת: במי שקפץ ונשבע שלא לקיים גזרת הצבור ואח"כ גזרו עליו לקבל גזירתן. אם הגזרה חלה עליו בעבור שנשבע? כך נראה לי: שמי שנשבע לעבור על דברי צבור נשבע לשווא הוא. ואפי' התרו לו בר מלקות הוא. שזה שנשבע צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ולא נפטר מגזרת [הצבור] אם כדין גזרו ודבר שהסכימו כל הקהל. ואע"פ שקדמה שבועתו לגזירתן. שהרי נשבע לבטל המצוה ולסור מחוקי ישראל, דהכי [כתיב] 7 הט אזנך ושמע דברי חכמים. ולא עוד אלא שגורם שהצבור נפרשין [ממנו] וגוזרין עליו דבר יותר קשה מזה. ומעשה באחד שקדש ריבה אחת ורצה לחזור וקפץ ונשבע שבועה חמורה, שאפילו גוזרים עליו הקהל גזרות, שלא יקבל. וגזרו עליו הקהל גזרות שלא יכול לקיימם ונתרצה והכניסה, שאין לך דבר שעומד בפני [הציבור]".


תשובת רש"י זו הובאה להלכה על ידי פוסקים רבים במהלך הדורות 8 . ושימשה בסיס לפסיקה בהלכות ציבור בקהילות ישראל די בכל אתר ואתר. רש"י קובע בתשובה זו שמחויבות לציבור היא מצוה מהתורה ונכללת בכלל מושבע ועומד מהר סיני, עד כדי יכולת להפקיע כל שבועה אחרת שאדם נשבע, הן לפני החלטת הציבור והן לאחריה. ויש להדגיש שרק מצוה מפורשת מהתורה יש לה דין שבועה המפקיעה כל שבועה אחרת. הפרישה מהציבור היא אפוא עבירה מפורשת בתורה, שהשביעה אותנו להיכלל בציבור ולא לפרוש ממנו. רש"י עצמו לא מביא, בתשובה כפי שהיא מנוסחת לפנינו, מקור מפורש לכך בתורה. אך בנוסח אחר, מורחב ומנומק יותר של תשובה זו כפי שהובאה על ידי המרדכי 9 , מציין רש"י מקור לכך בתורה:
"המושבע ועומד מהר סיני הרי הוא בכלל "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" 10 . ואין לך כל מצוה מהתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות 11 ושבועתו הראשונה (רוצה לומר זו שמסיני) קדמה לשבועתו (האישית) הלכך לוקה [על שבועת שוא]".


רש"י בפירושו לתורה רומז לקשר זה שבין מתן תורה למעמד הר גריזים והר עיבל שהחל עוד בשחר ימי האומה בימי אברהם אבינו. על הפסוק: עד אלון מורה הוא שכם 12 אומר רש"י: הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו עליהם ישראל שבועת התורה (אלון - מלשון אלה ושבועה, המהרש"ל).כוונתו בודאי לשבועה הכלולה בפסוק ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.
ובמדרש במדבר רבה: 13 "הנה דם הברית אשר כרת, 14 אין ברית אלא שבועה, זו השבועה שהשביעם שיקיימו את התורה. לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו, 15 מקיש ברית חורב לברית ערבות מואב, מה להלן באלה אף כאן באלה". ובתנחומא: 16 "שלוש בריתות כרת הקב"ה על הר סיני בחורב ואחד כאן". 17

המרדכי מחזק את דברי רש"י בהוכחה מהמקרא:
"ואל יאמר אדם לא שמעתי החרם ולא כללתי בו את עצמי. צא ולמד מיהונתן בן שאול 18 , כי לא ידע יהונתן בהשביע אביו. ואפילו הכי רצה שאול להרוג את יהונתן על השבועה ועל החרם בלא ידיעתו".

אמנם הפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" אין בו מצוה מפורשת. מוני המצוות גם לא מנאוהו במניין המצוות. אך יש בו קללה ושבועה. ועיון מעמיק יותר בתוכנו של פסוק זה יעמידנו על עקרון שהוא קודם לכל המצוות ועומד בבסיסן, והוא: הציבוריות הישראלית .

פסוק זה חותם את פרשת המעמד של הר גריזים והר עיבל. מעמד זה מודגש בתורה 19 כמשימה העיקרית שעל עם ישראל לבצע עם כניסתו לארצו. ולדעת חז"ל הוא הדבר הראשון שחויבו ישראל לעשות בארץ 20 . הוא נחשב לחידוש ברית סיני עם כניסתו של עם ישראל לארצו 21 . יש אפוא לראות במעמד זה המשך של מעמד הר סיני וחיזוקו. בסיני אומנם חוייבנו במצוות אולם לא היינו ערבין זה לזה. רק עם כניסתנו ארצה חייבתנו התורה גם בערבות הדדית 22 . סופו של מעמד הר-סיני, אשר היה בהר גריזים והר עיבל, נעוץ בתחילתו, בהר סיני עצמו. פסוק זה בא אפוא לסכם את האחריות הכלל-ישראלית שנטל על עצמו כל אדם מישראל. ראשיתה בייסודה של הציבוריות הישראלית בסיני, המשכה בערבות מואב וסופה בערבות ההדדית בהר גריזים והר עיבל.
ובלשון הירושלמי 23 :
"כתיב ארור אשר לא יקים את כל דברי התור' הזאת וכי יש תורה נופלת? - - - אמר רב חונה רב יהודה בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיה ואמר עלי להקים. רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה: למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור. רבי ירמיה בעי רבי חייה בר בא: לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך".


רב ירמיה מעמיד את האחריות הציבורית מעל לקיום המעשי של המצוות. עד כדי כך, שגם מי שלא למד ולא לימד, לא קיים ולא עשה (יש לשער שלא בזדון) אם התאמץ להחזיק את התורה, הרי הוא בכלל ברוך אשר הקים את התורה הזאת.

הפסוק החותם את המעמד הארץ-ישראלי חותם בעצם תהליך ארוך, שראשיתו ועיקרו הוא מעמד הר-סיני וסופו בארץ-ישראל, של גיבוש הציבוריות הישראלית על בסיסה של התורה. לכן רש"י ציין פסוק זה כמקור הסמכות לעצם מחוייבותינו במצוות בהיותנו חלק מכלל ישראל. והוא גם מגלה לנו את היסוד הציבורי המונח ביסודו של מעמד הר סיני.

יום מתן תורה מכונה בתורה בשם " יום הקהל" 24 . ובמקביל לו בהר גריזים והר עיבל: " היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך" 25 . בין שתי נקודות זמן אלו, בין הר סיני להר גריזים והר עיבל, נוצרה הקהילה הישראלית. כלומר, נוצרה חברה שהמכנה המשותף שלה הוא רצון לקיים ביחד חיים של תורה ומצוות. זה ייחודו של עם ישראל. אין הוא עם ככל העמים. המכנה המשותף שלו אינו לא טריטוריה ולא היסטוריה לא שלטון ולא לשון, למרות שכל אלו הם מרכיבים נחוצים מאד, הן לקיומו הפיזי והן להתפתחותו הרוחנית של עם ישראל, אולם הם אינם עצם מהותו ואין קיומו מותנה בהם (עם זאת דוק ותשכח שכל אלו הן חלק ממצוות התורה) יש רק דבר אחד המאפיין את האומה הישראלית באופן מהותי והוא התורה, ובניסוחו המפורסם של רס"ג: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה 26 . וממילא כל קהילה בישראל היא מעין כנסת ישראל בזעיר אנפין. המכנה המשותף של הקהילה הוא הרצון לחיות יחד כיהודים שומרי תורה ומצוות ואין רשות לאף יחיד לפרוש מהקהילה ועליו לקבל את מרותה.

ובגמרא בכריתות ט א:
"מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, להביא פרידה אחת אי אפשר, שלא מצינו בכל התורה כולה. לא אמרו קן אלא להקל עליו. ולא? והתניא: (ויקרא א') והקריבו - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר בתורים (ויקרא א') והקריב, ו', הרצאת דמים, דכתיב: (שמות כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל, אלא טבילה מנלן? דכתיב (שמות כ"ד) ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם, ואין הזאה בלא טבילה".


הזאה זו לא הייתה אישית, ככל גר המתגייר אישית, אלא ציבורית, שנאמר בה ויזרוק על העם , ומכאן ואילך כל גר מצטרף בזריקת הדם עליו לכלל ישראל.

מעמד הר סיני חידש תופעה חדשה בעולם: חברה תורנית. עם רוחני. תופעה ייחודית, שכמותה לא הייתה, לא לפניה ולא אחריה. לא רק ששים ריבוא איש עמדו לרגלי הר-סיני, אלא כל כלל ישראל שבכל הדורות. כי המושג ציבור אינו אינדוקציה, שבה אוסף של פרטים, אלא הוא דדוקציה, עצם מופשט העומד מעל לפרטים. הוא מין "אישיות משפטית" עצמאית 27 שהפרטים שבה אומנם מתחלפים אך היא עצמה קיימת ועומדת לעד ולעולמי עולמים.

כתוב בתורה: "לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כרת עמך היום. למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב. ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". 28
נמצא אפוא שכל מי שנולד בעם ישראל בא כבר לתוך מסגרת חברתית מוגדרת והוא חלק בלתי נפרד שלה במודע ושלא במודע. גם גר המצטרף לכלל ישראל צריך לבטא ראשית כל את רצונו להשתייך למסגרת הכלל-ישראלית ומתוך כך הוא בא גם להתחייב בתורה ומצוות. אדם לא יכול לחייב את עצמו במצוות, כי אז אין אלו מצוות , אלא רצון וולונטרי של אדם להתנהג באורח חיים מסוים. עם כל הערכתנו לאדם כזה הוא אינו מצווה ועושה. וגדול המצווה ועושה. כפה עליהם הר כגיגית - לא משום שכפייה עדיפה מרצון חפשי, אלא משום שוולונטריות אישית אינה תורה . מצוות כשמן כן הן: אדם מקיימן משום שהוא מצווה ולא רק משום שהוא רוצה (הרצון האישי אינו פוגם במצוה, אדרבה, הוא המניע את האדם לקיים את המצוה מתוך הכרה, אולם לא הוא מקור הסמכות למצוה) ולכן הוא צריך להיות מחויב להן, והשתייכותו לכלל ישראל היא המחייבתו בהן. "עמך עמי" ואחר כך "אלוקיך אלוקי" 29 .

המושג "מושבע" בו אנו דנים מקבל אפוא משמעות חדשה. אכן אין מדובר בשבועה אישית של כל פרט ופרט, אלא מדובר במעין שבועה ציבורית, המחייבת את כלל-ישראל שבכל הדורות. ומצינו שבועה כזאת ביהושע, בחרם יריחו 30 ובשבועת הנשיאים לגבעונים 31 , במלחמת הגבעה 32 בשאול 33 בנחמיה 34 וכן בפוסקים רבים 35 בהמשך הדורות. כל מי שהוא חלק מכלל ישראל הוא ממילא מושבע ועומד מהר סיני לקיים את התורה, ולשבועה זו יש תוקף כה חזק עד שהיא מפקיעה כל שבועה אחרת. כי שבועה זו היא הבסיס המשפטי לכל שבועה. שהרי המחייב את האדם לקיים את שבועתו הוא ציווי התורה ככל היוצא מפיו יעשה וא"כ רק אדם המחוייב לתורה חייב גם לקיים את הוראתה זו.

נמצא אפוא שהשבועה מסיני היא הבסיס המשפטי לכל שבועה אחרת ואין אדם יכול להישבע על דבר מצוה שבה הוא כבר מושבע ועומד מסיני. אך המסקנה העיקרית העולה מדברינו אלה היא שכל מי שהוא חלק מכלל ישראל מחויב במצוות, ומרידה במחוייבות זו היא פרישה מכלל ישראל (פוסקי דורנו קבעו שגם מי שאינו מקיים את כל המצוות, כל עוד הוא רואה את עצמו חלק מכלל ישראל הוא אינו נחשב כמורד חלילה בתורת ישראל). אין ספק שלהקמת ממלכה ייחודית כזו וליצירת גוי כזה התכוונה התורה באומרה בפתיחת מעמד הר סיני: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" 36 .


^ 1 תלמוד בבלי מסכת שבועות כב ב
^ 2 דברים ט"ו
^ 3 שבועות כה א
^ 4 חולין פ"ז
^ 5 הלכות מלכים ח י-יא
^ 6 תשובת רש"י רמז
^ 7 משלי כ"ב, י"ז
^ 8 שו"ת הרא"ם נז, בנימין זאב לג, מים עמוקים נג, דרכי נועם חו"מ לח, אדמת קודש א חו"מ עד ועוד (עפ"י פרויקט השו"ת בר-אילן)
^ 9 שבועות תחילת פרק שני
^ 10 דברים כז כו
^ 11 סוטה לז ב
^ 12 בראשית יב
13 נשא פ"ט
^ 13 שמות כד
15 דברים ל
^ 14 נצבים
^ 15 עיין כל זה בעיניים למשפט נדרים ח א ב ד"ה מושבע
^ 16 שמואל א יד
^ 17 דברים יא כט ושם כז. הכפילות מאמתת את חשיבות המעמד.
^ 18 סוטה לו א
^ 19 ורמז לדבר הצורך לכתוב את התורה על אבנים, בדומה ללוחות. גם המזבח (בהדגשת הפרט אשר לא עלה עליו ברזל) מופיע הן במעמד הר סיני (שמות כ כב) והן בהר גריזים ובהר עיבל ומצינו שגר נכנס לכלל ישראל על ידי הרצאת דמים ולמדו זאת מהר סיני. כלומר, גם בחידוש הברית בהר גריזים והר עיבל היה צורך בהרצאת דמים.
^ 20 סוטה לז ב וסנהדרין מג ב וירושלמי הובא בתוס' סוטה לד א ד"ה עודם
^ 21 סוטה פ"ו
^ 22 דברים ט י, י ד, יח טז.
25 דברים כז ט
^ 23 אמונות ודעות סוף מאמר ג
^ 24 עיין ספרי, באוהלי תורה, ח"א עמ' 51
^ 25 דברים פרק כט יא -יד.
על הקשר ההדוק שבין ברית ערבות מואב למעמד הר גריזים והר עיבל עיין סוטה לז א
^ 26 רות א טז ועיין עקידת יצחק צט חוות בנימין למו"ר הגר"ש ישראלי ח"ב סי' סז
וזכר יצחק סי ל. ועיין חי' הגרנ"ט לכתובות יא א.
^ 27 יהושע ו יז
^ 28 שם ט
^ 29 שופטים כא ה
^ 30 שמואל א יד
^ 31 נחמיה י
^ 32 רמב"ן על התורה סוף ויקרא. משפט החרם בסוף מו"ק, שו"ת הרא"ם נז ועוד.
^ 33 שמות יח

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il