ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בין יסורי השואה לחבלי משיח | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים יום הזיכרון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יום הזיכרון תשס"ב

בין יסורי השואה לחבלי משיח


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

פרק א' - טומאת יולדת וטומאת מצורע
אנו קוראים בספר יהושע על כיבוש ארץ ישראל. והנה לאחר כיבוש יריחו ממשיכים במלחמה לכיוון העי. במלחמה זו נופלים מאנשי הצבא בישראל.
ספר יהושע פרק ז
(ד) וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי:
(ה) וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם:
(ו) וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם:
(ז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:
(ח) בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו:
(ט) וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

האם כך מגיבים כשנופלים חיילים בעת מלחמה? יהושע מגיב בצורה קיצונית, הוא קורע שמלותיו ולא רואה טעם להמשיך להלחם ולכבוש את הארץ. לכאורה ניתן ללמוד מכאן שכל נפילה בעת מלחמה צריכה לגרום להפסקתה שהרי אין סיעתא דשמיא. עם ישראל לא דומה לשאר העמים שנלחמים בכוחם. עם ישראל בא בשם ה', ואם נופלת אפילו שערה משערת חייל ישראלי זהו סימן שאין ה' איתנו.
שאלה זו, האם כשיוצאים למלחמה יש חשש מיתה או שמא הבטחון בה' מחייב נצחון מושלם בו אין יחידים שנהרגים במהלך המלחמה, הועלתה באחרונים סביב השאלה ההלכתית - האם פיקוח נפש דוחה את מצוות ירושת הארץ. והובאו דברי המנחת חינוך במצוה תכ"ה:
"נהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו [להרוג ז' עממין] דהתורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת המלחמה".

מדבריו הוכיחו שפיקוח נפש אינו דוחה מצוות ירושת הארץ שהרי יש מצווה להלחם על הארץ ודרך המלחמה שנופלים חיילים. והדברים כמעט מפורשים בתורה שמצד אחד מעידה על כך שה' עימנו במלחמה ומצד שני קוראת לאלו שלא נשאו אישה לחזור פן ימותו במלחמה. [אמנם שם מדובר על מלחמת רשות ולא על מלחמת מצווה. אולם בנוגע לשאלתו נראה שאין להבחין ביניהם. ועיין על כך בהרחבה בספר עמוד הימיני לגאון הרב ישראלי זצ"ל בסימן י"ד].

אנו רואים שהקב"ה לא מסכים עם יהושע ואומר לו:
ספר יהושע פרק ז
(י) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ:
(יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם:
(יב) וְלֹא יֻכְלוּ בּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:

הקב"ה מסכים עם יהושע שאי ההצלחה במלחמה נובעת מסילוק שכינה. אולם סילוק השכינה לא בא במקרה, סילוק השכינה נובע מהחטא. [כנראה שיהושע חשב שלא מנצחים במלחמה כי עדיין לא הגיע העת למלחמה זו].
האם זו ההסברה היחידה שלנו לנפילת נשמות בעת המלחמה?
בכדי להתבונן בנושא זה נפליג לפרשיות השבוע בהם אנו עסוקים.

אנו קוראים בפרשיות אלו על הטומאות השונות שישנם. טומאת היולדת טומאת המצורע ועוד טומאות רבות.
תהליך טהרתו של המצורע כולל שני שלבים. השלב הראשון בהם הוא הבאת שני ציפורים חיות. לאחר שלב זה מותר לו לחזור אל המחנה אולם עדיין נאסר עליו לבוא אל המקדש. בשלב השני הוא סופר שבעה ימים ובסופם ביום השמיני הוא יכול לבוא עם קורבנותיו אל הקודש.
גם תהליך טהרתה של היולדת מורכב משני שלבים. בשלב הראשון היא נאסרת להיות בתוך ביתה. אלו הם ימי טומאתה. השלב השני הוא לאחר תום ימי טומאתה, עדיין היא נאסרת מלבוא אל הקודש עד תום ימי טהרתה. ואז יכולה לבוא אל הקודש עם קורבנותיה.

למרות הדמיון הרב לגבי שני שלבים אלו, אנו רואים בנקודה אחת הבדל. האם אחרי השלב הראשון שבו מותר לה לבוא אל תוך מחנה ישראל מותר לה לבוא לתוך ביתה, או שהביאה אל תוך ביתה תלויה בהיתר לבוא אל הקודש?
לגבי המצורע אנו רואים שכל עוד שאסור לו לבוא אל המקדש נאסר עליו גם להיכנס אל ביתו. ואילו לגבי יולדת מיד לאחר השלב הראשון למרות שעדיין נאסר לה לבוא אל הקודש בכל אופן מותר לה לבוא אל תוך ביתה. ממה נובע הבדל זה?
נראה שבאופן עקרוני בזמן שלא נכנסים אל הקודש גם אין להיכנס אל הבית פנימה. אולם טומאת יולדת שונה. רוב הטומאות מבטאות מפגש עם העדר של חיים. זאת ודאי המשמעות של טומאת מת. וכך גם בטומאת מצורע שבאה על חטא לשון הרע. המצורע בהתנהגותו פוגע ביכולת לקיים חיי חברה תקינים. הוא גורם לאנשים להתרחק מלחיות חיי חברה. על כך באה עליו טומאת מצורע, טומאה הגורמת לו להתרחק מחיי החברה.
אולם היולדת היא טומאה מיוחדת. היא טומאה שלא נובעת מהעיסוק במיעוט החיים. היולדת עסוקה בהבאת עוד חיים לעולם. ובכל אופן היא טמאה. כאן הטומאה לא נובעת מהמפגש שלה עם דבר המבטא העדר של חיים. אם כן ממה נובעת הטומאה?

הטומאה נובעת מהמגבלות שיש במציאות של העולם הזה. אנו נמצאים בעולם שהחומר שבו אינו יכול להתפתח ממצב אחד למשנהו ללא יסורין ללא התנגדות לשינוי. העולם שלנו הינו עולם חומרי כשהדבר הבולט בחומר הוא אי הרצון להשתנות. בכל מקום שרוצים לשנות משהו בעולם יש תכונה לעולם שלא לאפשר שינוי. ההתנגדות הזאת היא היוצרת את הקושי להביא חיים ללא מיעוט של דמים היוצאים תוך כדי לידה, דמים שחלקם אינם יכולים להיפך למקור חיים אלא הם מטפלים בהתנגדות שיש במציאות ללידה. אולם רוב הדמים הינם דמי טהרה - הינם דמים שנהפכים להיות דמים המביאים חיים.
[המציאות החומרית של העולם ודאי נובעת מחטא עץ הדעת ששם נגזר על האישה צער עיבור וצער לידה. אולם חטא עץ הדעת נתפס מבחינות רבות כמציאות הכרחית בעולם הזה, עולם שהחומר אינו זך. עולם שהטוב והרע משמשים בו בעירבוביה ועיקר שליחותינו לברר בין הטוב ובין הרע].
דמי הטהרה מבטאים את היות האישה עדיין בתהליך הלידה. אל המקדש ניתן לבוא רק במצב נינוח, רק בגמר התהליך. אולם אל הבית כבר ניתן לבוא. הבית הוא חלק מן התהליך שאיתו צריך לעבור את מציאות הלידה ולכן האישה מותרת לבעלה.

במעגל הלאומי ניתן לראות זאת בקשר לבניית בית המקדש. דוד, לאחר שגמר להלחם עם האויבים שמסביב, רוצה לבנות את בית המקדש. אולם הקב"ה מונע ממנו את בניינו:
ספר דברי הימים א פרק כח
(ב) וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת:
(ג) וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ:
דוד חושב שהוא יכול להיות המלך שעסוק גם בהקמת מלכות ישראל וגם בבניית המקדש. הקב"ה אומר לו שבית המקדש הינו בית מנוחה. דוד הוא איש תהליכים, הוא לא איש מנוחה. העיסוק במלחמה הוא עיסוק בתהליך המביא את העולם אל מנוחתו. המקדש יכול להבנות רק כשיש תחושה של שלמות וגמר תהליך.

נחזור למה שהתחלנו בפרק זה. סילוק נשמות תוך כדי מלחמה יכול להיות לפעמים ביטוי לסילוק שכינה, מעין טומאת מצורע. אולם הוא יכול להיות גם מעין טומאת לידה, הוא יכול לנבוע מהרצון לשנות את העולם. הרצון לשנות את העולם דורש מחיר. הנשמות המסתלקות תוך כדי לחימה הם הבחינה של הדם שמלווה כל תהליך לידה.
יהושע שעומד לכבוש את ארץ ישראל לא רואה בירושת הארץ בחינה של לידה מחודשת של העם. הלידה של עם ישראל התרחשה ביציאת מצריים ובקבלת תורה. הכניסה לארץ ישראל זה המימוש של כל מה שנמצא כבר בפועל בעם ישראל ורק צריך לגלותו בפועל בארץ ממשית. יהושע מצפה שהכניסה תבוא רק בזמן שכבר הגיעה השעה, כששלם עוון האמורי. הוכחה לתפיסתו זאת היא כיבוש יריחו. יריחו נכבשת ללא קרב, ללא שנופלת שערה משערות בני ישראל ויריחו הרי היא מנעולה של כל הארץ. והנה באים להמשיך תנופה זו בעי ובמקום תנופה באה העצירה שכל כך לא היתה צפויה! בא הקב"ה ואומר לו שהעצירה היא בגלל החטא, בגלל טומאת המצורע.
אולם יש מלחמות שהם בעצמם מולידות את עם ישראל. יש מלחמות שהם בחינה של תהליך לידה, בהם סילוק הנשמות לא נובע מהחטא אלא מהצורך להזדכך. זהו האופי של המלחמות באתחלתא דגאולה [התחלת הגאולה] שיש בהם חבלי לידה.

פרק ב' - חבלי משיח - בין שואה לתקומה

המהר"ל בספר נצח ישראל מדבר רבות על התהליכים שיהיו לפני ביאת משיח. המהר"ל מרבה לדבר על תקופה שיהיה בה משבר גדול, משבר בהרבה מעגלים. ודוקא מתוך המשבר תצמח הישועה. ובלשון המהר"ל - "מתוך ההעדר תוולד ההויה":
ספר נצח ישראל - פרק ל
"כל הויה יוקדם לה העדר, כמו שבארנו כמה פעמים. כמו שיוקדם הלילה לפני היום, וכך יוקדם עולם הזה לפני עולם הבא, ולכך ראוי שיוקדם לפני זה העדר וחסרון הוא הגלות".

המהר"ל מגדיר את המציאות של עם ישראל בגלות כהעדר הוויה. עם ישראל כציבור וכלאום לא בא לידי ביטוי. אולם גם בגלות ישנם תקופות שונות. התקופה שיהיה בה מצב של העדר גמור של אי קיום בצורה קיצונית יהיה דווקא בזמן הסמוך לביאת המשיח. המהר"ל מביא לכך ראיות מדברי חז"ל:
ספר נצח ישראל – פרק לה
"במה שקודם התבאר, כי כל הויה חדשה הוא הפסד הויה הראשונה, ולפיכך הוא הגורם שיהיה העדר הויה בעולם קודם שיתגלה המשיח, עד שיהיה כאן הפסד הויה הראשונה, ואז יתחיל ההויה מחדש. ולכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צו ע"ב), אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי. אמר ליה, מאן בר נפלי, אמר ליה משיח. משיח בר נפלי קרית ליה, אמר ליה [אין], דכתיב (עמוס ט, יא) "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא, תלמידי חכמים מתמעטין, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה ושניה ממהרת לבוא. עוד שם (סנהדרין צז.) תני רבי יהודה אומר, דור שבן דוד בא בו, בית הועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישתומם, ואנשי גליל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת, שנאמר (ישעיה נט, טו) "ותהי האמת נעדרת".

אנו יכולים לראות את כל הצרות הנוראיות שעברו עלינו באירופה במלחמת העולם השניה כחלק מקיום דברי חז"ל הכל-כך נוראיים. השואה היתה בחינה של העדר שהיה קודם להויה מחודשת של עם ישראל בארץ ישראל. יתכן שגם השואה הרוחנית שעם ישראל עובר בדורנו בגלויות השונות - שואת ההתבוללות - היא חלק מן ההעדר שיהיה קודם להויה ולקיבוץ גלויות גדול. אולם כיצד נתייחס לצרות שעם ישראל עובר כאן בארץ ישראל תוך כדי ההתישבות בארץ? נראה שיש הבדל בין יסורי ארץ ישראל ליסורים של עזיבת הגלות. היסורים בגלות היו יסורין תוך כדי חורבן - חורבן הקהילות בגלות. אולם היסורין עתה בארץ ישראל הינם יסורין תוך כדי בניה. על כך עומד המהר"ל בהסברתו על הצרות שנלוות לביאת המשיח:
ספר נצח ישראל – פרק לו
"התבאר למעלה שיהיה בעולם הפסד הויה הראשונה, והוא שגורם השתנות בכמה דברים. וכמו שמצד הפסד הויה ראשונה יהיה השתנות, (ו)כן יהיה גם כן שנוי בעולם מצד הויה החדשה שיהיה בא אל העולם. שכמו שכל הפסד הוא שנוי, כך כל הויה שנוי בעולם, והוא נקרא 'חבלי משיח'. ונקרא 'חבלי', שכמו שהאשה יגיע לה חבלים, מפני השנוי של הויות הולד הבא לעולם. שכל הויה הוא שנוי, ומצד ההויה החדשה הוא השינוי. וכך כאשר יצא לפעל ענין חדש, הוא עולם המשיח, והוא יציאה לפעל ההויה החדשה, ודבר זה הוא שינוי בודאי. ולפיכך יהיה חבלי המשיח, כי כמו אשה כאשר יצא הולד לאויר עולם, יש לה חבלים, מצד ההויה והבריאה שבא לעולם".

המהר"ל עומד על כך שיש שתי סיבות ליסורין לפני ביאת משיח. הסיבה האחת היא שכדי לאפשר להוויה חדשה להיוולד צריך להחריב את המציאות הראשונה. רק מתוך חורבן יכולה לבוא תקומה. חורבן הגלות הוא המבשר את ביאת הגאולה. אולם גם אחרי שלב זה יש עוד סיבה ליסורין. תהליך היציאה לפועל של ההוויה החדשה דומה לתהליך לידה. וכבר בארנו לעיל שהעולם הזה מתנגד לשינויים. ההתגברות על ההתנגדות לשינוי מביאה את חבלי המשיח. אלו הם היסורים שמלווים את תהליך הגאולה. הם היסורין שעליהם אמר הגר"א את דבריו שאת חלקם כבר ציטטנו לעיל:
"לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים. היא באה במידת הדין באתערותא דלתתא.עקבות משיח באים בחבלים ולפעמים גם בעקיפין, אך מצד שני לעומתה מידת החסד... לדעת מראש כי בעקבות משיח מכל צרה יוצאת ישועה. והישועה באה מתוך הצרה על פי הכתוב: 'עת צרה ליעקב וממנה יושע' שזה נאמר על משיח בן יוסף. לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל בזה היא נקנית ממש".

הגר"א עומד על דרך גאולתנו. הגר"א מתאר את הגאולה כצעד שאנו עושים וכנגד צעד זה הקב"ה עונה בצעד משלו. תאור זה כבר הוזכר בפרשת התשובה - כנגד כל תשובה שלנו הקב"ה משיב לנו תשובה.
ספר דברים פרק ל
(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם...
(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ ...
(ג) וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶך
וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים ...
(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וְעָשִׂיתָ אֶת
(ט)... כִּי יָשׁוּב יְהֹוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:
(י) ... כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

דרך גאולתנו באה באתערותא דלתתא [בהתעוררות מלמטה], במסירות שלנו לעשות מעשים בכדי לגאול את עם ישראל. מאמצינו כוללים לפעמים מציאויות של מסירות נפש ממש, של צדיקים המסתלקים במהלך גאולתנו. אולם כל מאמץ מצידנו נענה בכפל כפליים במידת חסד, בסיעתא דשמיא עצומה לקדם את גאולתנו. כל צעד קטן מצידנו גורר הרבה צעדים מצד הקב"ה. הצעדים שלנו נקראים "מידת הדין" משום שהם תובעים "מחיר" ולפעמים "מחיר דמים". אולם לכל תשלום שלנו יש תמורה בכפלי כפליים. הישועה יכולה לבוא רק מתוך צרה, מתוך נכונות להיכנס לצרה אולם הנכונות הזאת היא מולידה ישועה גדולה.

על כך הבטיח הנביא:
(ח) מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ:
(ט) הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר יְהֹוָה אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ:
(י) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂו אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ:
[ספר ישעיה פרק סו]

פרק ג' - משל הכרם
חז"ל סוקרים את התקופות השונות שבהם יהיו יסורין.
מדרש תהילים מזמור טז
"דבר אחר ירבו עצבותם. אמר דוד, רבונו של עולם הרבית עצבונות לדורו של שמד ומתו על קדושת השם. אמר לו הקב"ה, דוד הפסידו כלום בל אסיך נסכיהם מדם. דמם חביב עלי יותר מן הקרבנות. אמר רבי בשם ר' אידי, לשלשה חלקים נחלקו היסורין. אחד, נטלו אבות וכל הדורות. ואחד, דורו של שמד. ואחד, דורו של מלך המשיח".

המדרש מחלק את היסורין לשלשה חלקים. היסורין הם חלק מהעולם הזה. העולם הבא הינו עולם שניתן להתעלות בו ללא צורך ביסורין. אולם בעולם הזה, על ידי התמודדות עם המציאות של היסורין אדם מתעלה. הנחת היסוד של חז"ל היא שהיסורין לא נובעים מכך שהקב"ה מתרחק מאיתנו. דווקא היסורין מבטאים השגחה פרטית. היסורין הינם הדרך שהקב"ה מחליט לטפל בנו משום שהוא אוהב אותנו.

ספר דברים פרק ח
(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנו יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:
אור החיים על דברים פרק ח פסוק ה
" וידעת עם לבבך וגו' - כוונת הכתוב היא, שישער האדם עם לבו שאין טבע אדם להוכיח ולייסר אלא לבנו, כי עליו יקפיד בראותו עשות רע, מה שאין כן ירגיש לבו בראות בן חבירו עשות רשע, וזה הטבע המוטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה ויקללנו ויכנו, מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו:
כמו כן ה' אלהיך מיסרך , פירוש שהגם שהאומות עושים רשע ותועבות לא יקפיד עליהם, כמו שמקפיד עליך להיותו אלהיך, שנתייחד שם אלהותו עליך, ולזה מיסרך על כל דבר אשר לא טוב עשות".

חז"ל עמדו על כך שיש שני סוגי יסורין. יש יסורין שבאים על חטא. הקב"ה משגיח עלינו וחלק מן הדיבור האלוקי הוא דרך היסורין. "אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו". הקב"ה מאותת לנו משמים שנטיב את דרכנו.
יש גם יסורין של אהבה, יסורין הנובעים מהרצון של הקב"ה שנתעלה. ההתנתקות מהתלות בחומר, העמידה בניסיון והביטחון בה' שכל מה שעושה הוא לטובה מרוממים את האדם. שתי המגמות האלו מוזכרים בדברי רבינו בחיי.

רבינו בחיי על דברים פרק ח פסוק ה
" ה' אלהיך מיסרך - במה שענך והרעיבך, כדי שתראה ותקח מוסר ותגדל נפשך במדת הבטחון שהוא עיקר המצות כלן".
בדרך זו אין ההסתלקות חלק ממשנת היסורין. [יתכן שהיחס למיתה הוא פשוט יותר. לכל אחד יש שנים קצובות שעליו להיות בתחנה הזו בעולם הזה ומכאן אנו עוברים לעולם שכולו טוב. גם צורת המעבר יכולה להיות בצורה שאין בה העדר חיים - במיתת נשיקה כמשה רבינו שלא נס ליחו וכדומה]. לפי התבוננות זו היסורין נועדו בכדי להתקדם בחיינו כאן בעולם הזה. רבים מפרקי התהילים עסוקים בשאלת היסורים. דוד התמודד בחייו פעמים רבות עם היסורין. רוב הפרקים מתמודדים עם שאלה זו בהגדלת האמונה אצל הצדיק שהיסורין הינם יסורין ועל ידי בטחון בה' היסורין בטלים ממנו וסוף הטובה לבוא.

ספר תהילים פרק קטז
(ו) שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְהֹוָה דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ:
(ז) שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי יְהֹוָה גָּמַל עָלָיְכִי:
(ח) כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי:
(ט) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהֹוָה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים:
במדרש נראה שיש שתי תקופות שצריך להגדיר בהם את היסורין בצורה מיוחדת בדור של שמד ובדור של גאולה.
דור של שמד הכוונה לדורות שהיו בגלות שנגזרה עליהם גזירה והם מסרו נפשם על קידוש השם. כדגם עיקרי לבחינה זו הם עשרת הרוגי מלכות. אולם היו עוד רבבות צדיקים וצדקניות שהלכו בעקבותם. אומר המדרש על דורות אלו שדמם חביב על הקב"ה יותר מן הקורבנות. הקרבן, כשמו כן הוא, כולו עולה לגבוה. גם כאן נביא את דבריו של הגאון הרב אלחנן וסרמן הי"ד שאמר לבני קהילתו לפני שעלו למוקד: נבחרתם להיום כמו קורבן. וכמו שבקרבן נאמר שהוא צריך להיות תמים לה' אנו צריכים להזהר במחשבותינו שלא נפגום בקרבן וישאר כל כולו תמים.

נראה שדרך זו בעיקר נסללה על ידי עשרת הרוגי מלכות ובראשם ר' עקיבא:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב
"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה?! 'ממתים ידך ה' ממתים וגו'. אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

רבי עקיבא סולל דרך בה העולם הזה הוא עולם שכל כולו אמצעי לקידוש השם. כך שאם עומדת בפני האדם האפשרות לחיות בעולם ללא אהבת ה' או למות תוך כדי אהבת ה' ודאי שיש לבחור במיתה מתוך אהבת ה'.
אם נחשוב לרגע, ודאי שבמיתת צדיקים על ידי גויים יש גם חילול השם נוראי. כל מציאות של רשע שידו רמה היא מציאות נוראית של חילול השם. אולם מסירות הנפש של הצדיק היא ממעטת את חילול השם. במסירות הנפש הצדיק מראה שהרשע יכול לשלוט רק על גופו אולם לא יכול לשלוט בנשמתו. חילול השם שהיה בזמן הוצאתו של רבי עקיבא הולך ומתמעט במשך הזמן. ולאחר דור אחד או שניים כל מה שנשאר זה האור הגדול שהאיר רבי עקיבא במסירות נפשו. צדיקים במיתתם קרויים חיים משום שרבים חיים לאורם, לאור מעשיהם הטובים, לאור תורתם. רבי עקיבא זכה במיתתו ללמד תורה שאינה יורדת בערכה מכל מה שלימד בחייו.

סביב רבי עקיבא מברר הקב"ה למלאכים שהצדק האלוקי באופן הפרטי שלו לא מתגלה בחיי העולם הזה משום שהעולם הזה אינו עולם של שכר ועונש. לשם כך יש את העולם הבא שהוא עולם השכר. הצדיקים מקבלים שכרם באופן שלם בכך שהם מזומנים לחיי העולם הבא.
דרך זו היתה הכרחית בכדי לעבור את הגלות המרה. בגלות עם ישראל היה חייב להתעלות למדרגה רוחנית ועליונה שבה הוא חיי כביכול במנותק מחיי העולם הזה במנותק מהיכולת לתקן את ההוה וכל מעיינו נטוע בחיים רוחניים בחיי העולם הבא. למרות שהגלות לא יכלה לבנות את חיי העולם הזה אולם היא הכשירה את העם לעתיד - לזמן הגאולה שכשהיא תבוא יוכל עם ישראל לגלות את עוצמתו הרוחנית גם בחיי העולם הזה.

לעומת הסברה זו בנוגע ליסורי הגלות יש עוד סוג יסורין שהמדרש מקשר אותם לדורו של מלך המשיח. יסורין אלו הינם יסורין הבאים תוך כדי לידה וכפי שהסברנו בפרק הקודם.
בכדי שנבין את ההבחנה בין יסורי הגלות ליסורי הגאולה נתבונן במשל הכרם.
ספר ישעיה פרק ה
(א) אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן:
(ב) וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:
(ה) וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס:

אדם נטע כרם . והנה העצים שהוא נטע בכרם התחילו להצמיח פירות שאינם טובים. לא היה ברירה והאדם עקר את כל הכרם. נתן לשדהו זמן בכדי שהאדמה תחליף כוח. אחר כך חרש טוב את השדה וניקה אותה מכל הקוצים, הוציא את כל האבנים הגדולות ואז הוא נטע שוב גפנים. הגפנים במיוחד בצעירותם צריכים זימור רב כדי שיצמחו. ככל שהזמירה איכותית יותר כך הגפן תניב פירות טובים יותר. לפעמים יש ענפים שאינם טובים שאותם צריך לגמרי לסלק. ודווקא את הענפים המשובחים אותם זומרים והם נותנים פירות.
כך דרך גידולו של עם ישראל. הקב"ה נטע את עם ישראל בארץ. אולם עם ישראל חטא. הגלות דומה לעקירת הכרם. התרופה לקלקול היא הגלות. על ידי הגלות עם ישראל נהיה מושבח יותר, ארץ ישראל מתנקית מן החטאים שנעשו בה. הצרות של הגלות הם בבחינה של שבירה כדי שלאחר זמן יהיה בנייה. במלאכות שבת זה יחשב כ"סותר על מנת לבנות". לאחר תקופת גלות ארוכה הקב"ה מביא אותנו בחזרה אל ארצנו ונוטע אותנו מחדש. הקשיים שבדרך הגאולה דומים לקשיי הגידול של כל עץ. דרך גידול של כל עץ כוללת זמירה. הקשיים נופלים בחלקם של החלקים הבריאים שבאומה. בכל מקום שיש קושי, בכל מקום שנעצרו החיים, דווקא שם יש לצפות שתהיה פריצת חיים גדולה. במלאכות שבת אנו מגדירים את מלאכת הזומר כמלאכת זריעה ונטיעה. הקב"ה עסוק בנטיעתנו שוב בארצנו.

מדרש רבה ויקרא פרשה לו פסקה ב
"דבר אחר: 'וזכרתי את בריתי יעקוב' הדא הוא דכתיב (תהלים פ) גפן ממצרים תסיע מה הגפן הזה אין נוטעין אותה במקום טרשים גדולין אלא בולשין אותה מתחתיה ואחר כך נוטעין אותה כך תגרש גוים ותטעיה... מה הגפן הזו נמוכה מכל האילנות ושולטת בכל האילנות כך הם ישראל נראים כאלו שפלים בעולם הזה אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש מסוף העולם ועד סופו... מה גפן זו בתחלה היא נרפסת ברגל ואחר כך עולה לשולחן מלכים כך ישראל נראין כאלו מאוסין בעולם הזה דכתיב (איכה ג) הייתי שחוק לכל עמי נגינתם כל היום, אבל לעתיד לבא ונתנך ה' עליון דכתיב (ישעיה מט) והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותיך...".

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il