ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רות ושיר השירים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תנ"ך מגילת רות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

א' מרחשוון תשס"ב

רות ושיר השירים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

מגילות אישיות או לאומיות?
חמשת המגילות אינן עשויות מעור אחד, לכל אחת אופי מובהק ומיוחד, עניינן וסגנונן שונה ורחוק זה מזה. האחת היא שירה, שניה קינה, שלישית הגות-חכמה, אפילו רות ואסתר, שבשתיהן סיפור מעשה, שונות מאד זו מזו. בזו סיפור לאומי, דרמטי, שבמרכזו נס ומהפך, ובזו סיפור אישי, מינורי ואידילי. שונותן זו הקלה על קשירת כל אחת למועד מסוים. מגילת אסתר ואיכה שייכות באופן טבעי לפורים ולט' באב, אבל המנהג הצמיד גם את קריאתן של שיר-השירים, רות וקהלת, לרגלים לפי הסדר הזה: "ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של חול המועד ואם שבת ביום טוב האחרון אומרים אותו באותו שבת וכן הדין בסוכות עם קהלת ונוהגין לומר רות בשבועות" (הרמ"א, שו"ע אורח חיים ת"צ ט').

הרבה סיבות נתנו חכמים לקשר הזה:
"נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר-השירים מפני שהוא מדבר מגאולת מצרים, שהיא תחילת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה, שנאמר, לסוסתי ברכבי פרעה".
גם בחג השבועות נהגו לקרות רות, מפני שכתוב בו (א' כב) בתחלת קציר שעורים והוא זמן הקציר. ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא (יבמות מ"ו ב) ורות גם היא נתגיירה שנאמר (א' טז) כי אל אשר תלכי אלך וגו'.
וגם בשמיני חג עצרת נהגו לקרות קהלת מפני שכתוב בו (יא, ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה, אלו שבעת ימי החג ושמיני חג עצרת (ערובין מ' ב). רצה לומר לפי שהוא חג האסיף, להזהיר על תרומות ומעשרות ונדרים שלא לעבור עליהם בבל תאחר בשלש רגלים. ועוד טעם אחר, כי שלמה בחג אמרו, בהקהל. כמו שכתוב (דברים ל"א י) במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו' וכתיב ויקהלו אל המלך שלמה בירח האתנים בחג וגו' ואז אמרו בהקהל להוכיח את ישראל, על כן יתכן לאומרו בחג. כל זה כתב אבן הירחי".
(אבודרהם תפלות הפסח)

חקיקתן של המגילות במקרא, מורה שלקחן קיים לדורות. אסתר בקשה מחכמים "כתבוני לדורות" (מגילה ז' א), להצביע על הגרעין הנצחי של גאולת פורים. מגילת איכה קובעת את משמעותו של החורבן בחיי האמונה. מערכת היחסים שבין הרעיה והדוד המופיעה בשיר האהבה הגדול, שיר-השירים, מתפרשת לא רק כשיר אהבה אישי, אלא כמשל וכמפה סיסמית החושפת את תנודותיה ורעידותיה הדקות של נשמת האומה ויחסיה עם רבש"ע. גם סיפורה האישי-משפחתי של רות, מסתיים בהולדת דוד והופך בכך לאירוע היסטורי מכריע.

אולם אפשר ללכת עוד צעד קדימה ולראות בסיפורה של רות, כמו בסיפור הרעייה בשיר-השירים, לא רק תיאור של תולדותיה, אלא גם משל לאומה כולה. כנסת ישראל, כמו רות, צומחת מתוך השכול, הבידוד והסבל, ומגיעה לגאולה, לבניית "בית-שני" (ככינויה של מסכת יבמות בפי הראשונים) בו באים לידי תיקון פגמי הבית הראשון.

ההבדלים בין המגילות

אלא שהשוואת תכניהן של מגילות רות ושיר-השירים ובחינת דרכיהן של רות והרעייה, מגלה לכאורה, שהן רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב ומסמנות כיוונים שונים לחלוטין.

א. שיר-השירים הוא שיר הלל לזיו העלומים ולאהבה הפורחת ומגילת רות היא מגילה של אלמנות, ייבום ונחמה.
ב. בשיר-השירים יחסי בני הזוג ברורים ומוחצנים, הרגשות באים לידי ביטוי בשירת אהבה גלויה, ישירה וסוערת. במגילת רות אין כמעט דיבורים, או כל יחס ישיר בין בני הזוג, שרטוטים דקים ומשפטים מעטים קובעים את גורל הגיבורים.
ג. שיר-השירים כולו שירת האהבה הגדולה בין בני הזוג. מגילת רות לא משתיתה את מערכת היחסים על האהבה, אלא על החשבון, הכרת האחריות והחובה ההדדית.
ד. בשיר-השירים מרוכזים בני הזוג במערכת היחסים שביניהם והמציאות הסובבת אותם משמשת רק כרקע. גם כאשר בנות ירושלים מפתות את הרעייה ושומרי החומות מכים אותה, נשארים בני הזוג עצמאיים ובלתי תלויים ואין ביד זרים לקבוע את היחסים ביניהם. בעוד שבמגילת רות, המציאות סוגרת עליה וקובעת את מעמדה. היא אלמנה וזרה, החברה מטילה טאבו עליה ועל נישואיה והיא צריכה לפצח לבדה את כל מערכת הקשיים שהוטלו על דרכה.
ה. בשיר-השירים בני הזוג מדברים זה אל זו כשני שווים וכדרכו של עולם הדוד מחזר אחר הרעייה ודופק על פתחה. רות מופיעה בכל עליבותה ונחיתותה ועליה להעז ולדפוק על פתחו של בועז.
ו. אולם למרבית הפלא קיים גם הבדל נוסף. שירת האהבה של שיר-השירים לא מובילה לשום מקום. בני הזוג אינם נפגשים ממש, אלא ממשיכים כל הזמן לרדוף זה אחר זה והמגילה מסתיימת באופן עמום בקריאה "ברח דודי ודמה לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים". לעומתה נעדרת מגילת רות דיבורים מיותרים, אבל הזוג מגיע אל התכלית, הוא מתחתן ומתאחד והמגילה מסתיימת בהולדת פרי האהבה, הבן המשותף, עובד.

אירוסין ונישואין
אם ננסה להכניס את ההבדלים הללו לתוך דפוסים חברתיים מקובלים, אפשר לראות בשיר-השירים מצב של אירוסין ובמגילת רות נישואין. האירוסין הם מצב אידיאלי, בזמן האירוסין חוגגים בני הזוג את היחד שלהם, לא מוטלת עליהם שום מחויבות ואחריות ורגש האהבה שולט ביחסים. לעומת זאת כאשר באים לממש את הקשר הזה ולבנות עליו בית משותף, צריך לבסס את הדברים על יסודות נוספים, לערוך מתוך אחריות את חשבון בני הזוג, לבחון את תרומתם לייחוד המשותף ומחויבותם אליו.

את אופיין ותוכנן של שתי המגילות אפשר להקביל לשתי תקופות בתולדות ישראל. יש הבדל בין יחסי העם ואלוקיו בבית-ראשון לאלה של בית-שני. ימי הבית-הראשון, כפי שהם מתוארים במקרא, מצטיינים ברגשי קודש עזים ביותר, העם מיטלטל בין דבקות אלוקית, ששיאה הוא הנבואה ותופעות של נזירים וחסידים, לבין עבודה זרה ונביאי שקר. בבית-שני נעלמה הנבואה, הרגש הולך ומצטמק, ההלכה ולימוד התורה נעשים עיקר ותופסים את מקומו. בית ראשון משקף אפוא יותר את תכני שירת האהבה של שיר-השירים, בעוד שבית-שני מכניס את סערת הרגשות הזו לתוך סדרים קבועים ובונים, כפי שהדבר במגילת רות.

האם פירושו של דבר שיש לראות בנישואין את מות האהבה? חלילה! בני הזוג והחברה ממירים את סערת רגשות האהבה במערכת מסודרת ולגיטימית של משפחה, בה מתועלים הרגשות שלא מוצו ולא באו על סיפוקם לאפיק בונה. הנישואין מכניסים את האנרגיה הפראית העצומה של האהבה אל כור מסודר, בו מנוצלים כוחותיה למטרות חיוביות.

אך שלמות הנישואין מושגת כאשר בתוך חיי המשפחה המסודרים תבער בעוז האש הפנימית ושם יהיה גנוז בכל עומקו רגש האהבה הסוער. "וארשתיך לי לעולם! וארשתיך לי בצדק במשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי לעולם וידעת את ה'" (הושע ב' כא-כב וראה עולת ראי"ה ח"א עמ' ל"ה). ברית האירוסין ממשיכה להתקיים לעולם בתוך הברית והקניין הלגיטימי. סערת הרגשות של שיר-השירים ובית-ראשון ממשיכה לפעם בתוך סדרי החיים וההלכה הנורמטיבית של בית-שני.

כי חולת אהבה אני
רש"י העמיק לפרש את שיר-השירים באמצעות מדרשי חכמים, אותם ערך לפי ציר הזמן ההיסטורי. בהקדמתו לשיר-השירים הציב רש"י את נקודת המבט ממנה משקיפים שירי המגילה על חיי הזוג וקבע שמדובר באשה שנפרדה מבעלה וחיה כאלמנה, אבל היא ממשיכה להתגעגע אליו וגם הוא מתרפק על זכרה באהבה וממשיך לבקש אותה. לפי תפיסה זו, מלכתחילה הייתה זו טעות לראות בשיר-השירים שיר קליל של אהבת נעורים בוסרית, חסרת ניסיון ומחויבות. השיר הוא ביטוי דווקא לאהבה בוגרת ומיוסרת, ששרדה וממשיכה להתקיים למרות משברי האהבה והפירוד בין בני הזוג. "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" (ב' ה).

בחלקו השני של שיר-השירים, פורץ ומתגלה משבר עמוק בין בני הזוג, כאשר הרעייה מתעצלת לפתוח לדודה והוא מפליג לו לדרכו. אז נאלצת הרעייה, כמו רות, לכתת את רגליה בחיפושים אחרי הדוד, ונגד כל אויביה היא מתאמצת לאחוז בו ולהביאו אל בית אמה.

לפי תפיסה זו לא רק שאין ניגוד בין שתי המגילות, אלא אדרבה יש ביניהן דמיון גדול. משהו מרוחה של רות מופיע בשיר השירים, שתיהן מבטאות את המשבר, רות היא אלמנה ממש ושיר-השירים מתאר מצב של עגינות. במקביל, גם רוח הסערה של שיר-השירים מפעמת בתוך מגילת רות. המגילה מקבלת את עולה של המסגרת הקהילתית ומסכת הנהגים הקבועים בה, אבל ברגע ההכרעה רות חורגת מהם באופן נועז, בנוסח שיר-השירים, ומצליחה בכך להפוך את המציאות על פניה ולהוציא ממנה באופן בלתי צפוי, ישועה נשגבה.

היענותו של בועז לרות, נכונותו לצאת מן התלם הקבוע ולהירתם לאתגר, היא לימוד גדול לכל הדורות. כאשר בועז גאל את רות, לא גאל רק אותה, אלא גם את עצמו, מעשה החסד החריג הזה הוא שבנה את ביתו לעד. אלמלא העז ועשה מעשה, היה נמחק ונעלם מן ההיסטוריה.

נקודה זו הבליטו חכמים בזיהוי של בועז עם איבצן. דמותם של השופטים הקטנים ואיבצן בתוכם, מתגמדת בפני מעשיהם ההרואיים של השופטים הגדולים, אשר הושיעו את ישראל. על איבצן אמר הכתוב "ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות". הוא השקיע את מאמציו בבניית ביתו, באגירת כוח ונכסים חומריים. אלא שלקבלת חכמים לא נותר לכל העשייה הממוסדת וה"בורגנית" הזאת כל זכר, כולם מתו וכלו בעשן, רק התעוררותו למעשה החסד יוצא הדופן עם רות, מעשה לא רציונאלי וכדאי, הוא שעקר את איבצן ממקומו הבנאלי והקנה לו אחיזה בנצח.

שתי המגילות מביאות מסר לדורות, שהבניין המוצק של הסדר החברתי והתורני בישראל, שומר על רוח המסורת, מגונן עליה ומבסס אותה בעולם, אבל הוא זקוק לרוח סערה פנימית, שתחדש אותו, תרומם את האדם והעם לפסגות חדשות ותגאל אותם.

המתח המשיחי ומימושו
מרן הרב קוק מצא ביטוי סמלי לחשיבות השילוב הניגודי של הסדר והחריגה ממנו, בתפקידו של השעיר בתוך סדר הקורבנות, "בשביל ההתאמה של הקדושה, אל סדרי ההוויה, המציאות המוגבלה והזמנים, מוכרח שיהיה מצורף גם כוח מהרס ומרעיש בעוז, בתוך סדרי ההוויה. כדי לדחוף על ידו את המצוי והיש להתחדש בחידוש יותר מעולה, בסדור יותר נעלה ובעליה יותר פנימית. אשר על כן כוח משעיר ועז זה הוא בטהרה, וכשהוא מתגלה לקדושתו הרי הוא מחזיר לטובה את כל מה שירד ונפגם" (עולת ראיה ח"א עמ' קס"ה).

הצירוף של שתי התפיסות הוא צירוף מורכב, המחבר ומאחד שני עולמות, אהבה ויראה, רצוא ושוב, ואותו קושר הרב לדמויותיהם של אליהו והמשיח, המבטאים שני קטבים בסדר הגאולה, אליהו את התסיסה המתמדת והמשיח את תיקונם של הדברים והשלמתם, ועל שניהם להתחבר יחד לפעולה אחת:
"רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים וגשמיים, להחיש ישועה, ולהיעשות בסיס לצמח ה', עריכת נר לבן ישי משיח ה', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד (אורות הקודש ח"ג עמ' שס"א).

המשיחיות היא גורם דומיננטי בחיי ישראל והיא סם החיים שלהם. התקווה המשיחית מנעה מן היהודים בכל הדורות להשלים עם עובדות המציאות, היא גרמה להם להאמין, שלעולם אפשר לשנות ולתקן. התסיסה הרוחנית הזאת הצמיחה שורה ארוכה של מהפכנים, חולמים ונביאים. כוחה של התקווה והעשייה לקירובו של המשיח כה גדולים ומשמעותיים, שהיו שטעו להסתפק בתקווה המשיחית, בטענה, שחשיבותה בה עצמה, בשאיפה המתמדת לתיקון עולם וההישג הממשי של הגשמת השאיפות במציאות כבר איננו חשוב. "משיח שבא אינו משיח" חלילה. אולם נקודת מבט זו היא צינית ומתנשאת, היא מציגה את התכלית כאמצעי שאין בו ממש.

אולם כמו שבחיי הנישואין, איחודם השלם של בני הזוג הם תכלית כיסופי האהבה והם עדיפים על הריצה והחיפוש המתמיד, כך גם ביחס לגאולה, היהודי מצווה להאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, לשאוף למציאותו הריאלית ואף על פי שהתמהמה. הגאולה ואפילו העולם הבא אינם עידן קפוא ומשותק, אלא "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (ברכות ס"ד א).

מרן הרב קוק סיכם את ההבדלים בין מגילת רות לשיר השירים בקיצור נמרץ והגיע למסקנה המפתיעה: "אי אפשר לעולם לסבול את האור של שיר השירים בשבועות, מוכרחים להסתיר את גודל היקר ברות, השמחה והתענוג מתאחדים בהרכבה ממוזגת, מאוחדת ומורכבת ברב שלום ונועם עליון" (עולת ראיה ח"ב שה).

קריאת שיר-השירים מתאימה יותר לשבועות, ליום בו התאחדו ישראל ורבש"ע איחוד שלם במתן תורה, בבחינת "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" (שיר-השירים א' ד). כמאמר המשנה "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ( שם ג' יא), ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו" (תענית ד' ח').

אף על פי כן נבחרה לקריאה בשבועות דווקא מגילת-רות. הרב רומז בדבריו העמומים, שגילוי סערת רגשי האהבה עם האיחוד הממשי, הם מעל יכולת הקליטה והקבלה של העולם במצבו הנוכחי. אור גדול מדי גורם דווקא להיפוכו, הוא מסנוור ומחשיך. משום כך נקבעה קריאת שיר-השירים בפסח, בו מתגלה רק הצד הראשוני והבוסרי של התפתחות האומה וקשריה עם בוראה. ובשבועות נקראת מגילת-רות שהנימה השלטת בה מינורית ומעשית, אולם גנוז בתוכה כל עושר החיות והאהבה של שיר-השירים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il