ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת בהעלותך | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ו - תש"ס

רעיונות לפרשת בהעלותך


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

דמוקרטיה במדבר (תשנ"ו)
הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה כבר עברו. עתה, בשוך סערת מערכת הבחירות, מגיע הזמן להשקיף ממעל, ולראות את מערכת הבחירות הדמוקרטית הראשונה בהיסטוריה היהודית, והיא בפרשת השבוע: "ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל".
לא לחינם נקבע דווקא מספר זה, של שבעים איש, להנהגת עם ישראל. דעות שונות יש בין חלקי העם. ה"פרלמנט" הישראלי צריך להביא לידי ביטוי את כל הזרמים הקיימים בחברה. "כי המספר הזה יכלול כל הדעות, בהיותו כולל כל הכוחות, ולא יפלא מהם כל דבר" (רמב"ן).

לא על ידי תעמולה רעשנית מתבצע לוח תהליך הבחירה. כל שבט ושבט שולח ששה נציגים אל המועצה העליונה. כל השבטים ביחד יכולים לכלול את כל נקודות המבט הקיימות בכל עם ישראל.
גם לא כל אחד יכול להיבחר. ודאי שלא כל אביר "רייטינג" ולא כל אחד מחביבי תקשורת ההמונים. "אין מושיבין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה..." (רמב"ם סנהדרין פ"ב ה"א). ואף בזה לא די. לא די ב"זקנים מזקני ישראל", עליהם להיות בעלי עבר של נשיאה בעול הציבור "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" - אלה אשר הוכו בהיותם במצרים על אשר לא אבו לנגוש את אחיהם. אנשים כאלה, המורמים מעם גם בחכמתם וגם באישיותם, כאשר הם מייצגים את כל מגוון הדעות והזרמים, השבטים והשכבות אשר בחברה הישראלית - הם הם הראויים להיות ההנהגה הדמוקרטית האמיתית של עם ישראל, למרות שלא "עברו את המסך" ולא הופיעו באמצעי התקשורת, ואף למרות שלא התארגנו במפלגות ולא נבחרו בבחירות כלליות. נברך את נבחרי הציבור שיזכו ללכת בדרכם של אבותינו, ולשאת בנאמנות את עולו של הציבור למען בניינו האיתן של עם ישראל בארצו עפ"י תורתו.


העם כמתאוננים
פרשה סתומה היא פרשת המתאוננים. התורה לא מספרת לנו כלל מה היה תוכנה של אותה התאוננות, ועל מה ולמה בערה בם אש ה'. מכיון שכך, עולה השאלה: מהו בכלל פירושה של המילה "מתאוננים"? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נלך בעקבות שנים מהן.

הרמב"ן מפרש את המילה "מתאוננים" מלשון אוננות. האונן הוא אדם אבל, בשעה שמתו מוטל לפניו. וא"כ "מתאוננים" פירושו: מצטערים. על מה היה להם להצטער? האם המן הפסיק לרדת? האם בארה של מרים ניטלה מהם? על כן מוסיף הרמב"ן ואומר שהצער לא בא כתוצאה ממה שכבר אירע אלא מדאגה מפני מה שאולי עתיד להיות: "היו מצטערים בעצמם לאמור: מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה... ואיך נסבול העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו?".

בדרך דומה הולכים גם בעלי התוספות, אך הם אינם תולים את הדאגה בייסורי הדרך אלא בכניסה הצפויה לארץ ישראל. לכאורה, מה רע בדאגה? האם אין צורך לקחת אחריות על מה שעתיד להיות? האם אדם צריך להיות "עכשוויסט" ולתקוע את כל מבטו אך ורק בהנאות ההווה? מה היה א"כ חטאם של המתאוננים והדואגים?

ההסברים של הרמב"ן ושל בעלי התוספות משלימים זה את זה. בעלי התוספות אומרים, "כי היו קטני אמנה ודואגים מן המלחמה". הדאגה - כשהיא קיימת בלבו של אדם המצהיר על עצמו שהוא מאמין בבורא העולם ומנהיגו - משקפת מצב נפשי של קטנות אמנה. אמנם יש אמונה, אבל היא קיימת רק בהצהרות ולא בלב. האדם המאמין באמת - אינו דואג מפני העתיד. הוא ידוע שהוא נמצא "בידיים טובות". כל ההכנות שלו לקראת מצבים קשים אפשריים נעשות מתוך ביטחון מלא בכוחו להתמודד בהצלחה עם הקשיים ולעבור אותם בשלום. על בסיס זה יש להבין את דברי הרמב"ן, מדוע היה הדבר רע בעיני ה': "שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם". כי האדם המאמין, המשוחרר מן הדאגות המיותרות, יכול לשמוח בכל עת בחלקו אשר נתן לו ה' א-להיו.

ויסעו ויחנו - על פי ה'

קשים היו המסעות במדבר. אין אנו יודעים אם היה בהם קושי פיסי גדול, מבחינת קצב ההליכה ותנאי הדרך. אבל קושי נפשי גדול מאד היה שם. יוצא אדם לדרך, ואינו יודע מתי יגיע אל מחוז חפצו. אף אינו יודע מתי תהיה התחנה הקרובה, אם בסוף היום הזה או בעוד מספר ימים. ואף כאשר הוא מגיע אל החניה, ומדמה בנפשו כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה בנווה מדבר שוקק מים - אינו יודע אם יישאר שם למשך לילה אחד או לתקופה ארוכה. מאידך גיסא, יכול הוא להגיע אל מקום קשה לחניה ולקוות כי לא תארך שהותו שם, תוך שהוא נאלץ להתכונן לאפשרות שישהה שם פרק זמן ארוך.

כמעט כל חייל בצה"ל, העובר את פרק הטירונות, חווה על בשרו את המציאות הזאת ומכיר את קשייה. לחייל - שעבר הכנה נפשית מתאימה, שאין עול משפחה על צווארו ויודע שזוהי תקופה שזמנה קצוב - קל הדבר באופן יחסי. אבל כאשר מדובר בבעלי משפחות המטופלים בילדים רכים, בעם שאינו יודע כמה זמן יהיה במדבר ושכל מטרתו לא היתה אלא לברוח מן הנוגש המצרי - קשה הדבר עד מאד. רוצה הוא האדם להיות אדון לגורלו. גם כאשר הוא נמצא בתנאים קשים, רוצה הוא להכיר את התנאים, להתרגל ולסגל אליהם את אורח חייו כדי שיוכל להפיק מהם את המירב.

עם ישראל במדבר - לא כן עמו. אין הוא יכול להתכונן ולהסתגל לשום דבר. הרי הכל משתנה ומתחלף במהירות וללא כל התראה מוקדמת. מערכות חיים שלמות מתמוטטות בחטף. אך שינויים אלה אינם "תאונה" או תקלה מצערת שיצאה במקרה. כל המקריות הזאת היא "רק מה'". "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו". נכון. חיים הם בעולם של חוסר יציבות. אין קרקע מוצקה מתחת לרגליים. כל דבר הוא זמני, ואף לא ידוע כמה זמן. חיים הם באי וודאות מוחלטת. רק נקודה אחת יציבה ומוחלטת נותרה להם בתוך אותו עולם, שבשבילם הוא כל כך מעורער ומבולבל - והיא: "את משמרת ה' שמרו, על פי ה' ביד משה".

אויבי ישראל ואויבי ה' (תש"ס)
"קומה ה' ויפוצו אויביך" - אומר משה בנסוע ארון הברית, ומוסיף: "ויפוצו משנאיך מפניך". מי הם אויבי ה' ומשנאיו? האם מאן דהו יכול לבנות מגדל וראשו בשמים, ולעשות לו סולמות כדי לעלות ולהילחם בו בקב"ה?

על כך עונה רש"י בשם חז"ל:
"משנאיך" - אלו שונאי ישראל. שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם.
את העיקרון הזה לומד רש"י מספר תהילים (פרק פ"ג), שם נאמר: "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש". ומי הם 'אויביך' ו'משנאיך'? - "על עמך יערימו סוד, ויתייעצו על צפוניך (=עם ישראל, הנתונים לשמירתו של הקב"ה)".

גם הרמב"ם בהלכות מלכים, כשהוא מדבר על החייל העומד בקשרי המלחמה, כותב:
וידע כי על ייחוד ה' הוא עושה מלחמה... ותהיה מלחמתו לקדש את השם בלבד.
דברים אלו דורשים הסבר מעמיק. אם עם ישראל נלחם על קיומו ועל בטחונו, מלחמה שאיננה אלא "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם" - לכאורה, אין כאן אלא מלחמת קיום שכל עם נלחם על קיומו. ומדוע נקראת מלחמה זו בשם "מלחמת ה'"?

הדבר נובע מייחודו של עם ישראל. לא "ככל הגויים בית ישראל". כל עם קיים למען עצמו. עם ישראל קיים למען ייעודו. אם לא היתה טבועה בעם היהודי תודעה עמוקה של ייעוד, לא היה לו כוח לשרוד במשך שנות הגלות הנוראה שעבר, וודאי שלא היה בו כוח לשוב לארצו. בעצם קיומו מבטא העם היהודי את היותו עם ה', גם אם חלקים גדולים ממנו אינם שומרים את מצוותיו. תמיד יודעים אנו - ואף כל העולם יודע - כי אנו "עם התנ"ך", הנושא עמו את בשורת התיקון האמוני והמוסרי של האנושות כולה, באור ה'. גם אם הדבר אינו ידוע ברובד הרציונלי, הגלוי, הוא מוחשי עד מאד ברובד האמוציונלי, הסמוי. לא ניתן להימלט מן הגורל היהודי, ואי אפשר לברוח מן הייעוד היהודי. גם אם חלקים גדולים בעם ישראל שוכחים את ייחודם, באים הגויים ומזכירים להם מאין באו ולאן הם הולכים. אלא שאם עם ישראל אינו מודע מספיק לכך שעם ה' הוא, ומלחמות ה' הוא נלחם, מתקשה הוא לגייס תעצומות נפש כדי להילחם, ואף להקריב למען הניצחון. אם קיומו של הפרט הוא המטרה העליונה, מדוע להקריב עתה חיים של פרט אחד בהווה בעד חיים של פרטים אחרים בעתיד? ומדוע לגרום סיכון כלשהו כדי למנוע פגיעה בכבודו של העם?

על כן אומר משה רבנו בתחילת המסע לארץ ישראל: "קומה ה' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך". על עם ישראל כולו לדעת כי מלחמות ה' הוא נלחם. ואז, כשישב במנוחה בארצו, ידע כי שכינת ה' שרויה בו - לא רק בימי מלחמה, אלא גם בימים של שלום ושלוה. "ובנוחו יאמר: שובה ה' (לשכון בתוך) רבבות אלפי ישראל".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il