ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כיצד ולשם מה נזכור את גוש קטיף? ;">

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש דרכים מעשיות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ח

כיצד ולשם מה נזכור את גוש קטיף?


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
נפתלי בן גילה


שלוש שנים לגירוש. מבחינה היסטורית זו תקופה זניחה, אך למי שמצוי בלב המאורעות זה פרק זמן משמעותי. לילדי הגוש הצעירים, הזמן שחלף מעמעם את הזיכרונות מהבית והדיונות. ולמבוגרים, זהו העיתוי לעבור מההתמקדות בתחושה הטבעית שחובה 'לזכור', לעיסוק בשאלה - כיצד ולשם מה?
האם העיקר הוא זיכרון העבר או שמא עלינו להפוך את הזיכרון לכוח שיפעל ויחיה מחדש את הגוש?



מצרה לרווחה
הרב אברהם יעקב שרייבר שליט"א - רב היישוב כפר דרום ת"ו
את מהות ודרך הזיכרון על אשר הסתלק מעמנו, אנו לומדים בתורה בפרשת ראה: "בנים אתם לה' אלוקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". ומבאר רש"י את כוונת התורה בציוויים אלו: "לא תתגודדו כדרך שהאמוריים עושים, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויים להיות נאים, ולא גדודים ומקורחים". כלומר - עם ישראל בניו של מקום, מתאפיינים גם בשעת אבלם בדרך אצילית הראויה להם.
אך הרמב"ן מקשה על פירוש רש"י, שאם כך הוא הפירוש, היה צריך להיות הציווי תמידי ולא רק באבל על המת. לכן מביא הרמב"ן את פירוש רבינו האבן עזרא: "אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא. ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגויים ועל כן לא תעשה כמעשיהם". לפי פירוש האבן עזרא, הפסוק גם נותן לנו את הנימוק לצורת האבל השונה הנדרשת מאתנו - כיון שאנו בניו של מקום, ואנו יודעים שהוא אוהב אותנו יותר מאהבת האב לבניו, בודאי כל מה שעושה עמנו הוא אך לטוב לנו, גם אם הדבר לא מובן לנו בשכלנו מייד.
הרמב"ן עצמו מפרש בדרך נוספת - הפסוק רומז על השארות הנפש, ועל כן אין ראוי להתגודד ולהיקרח על נפש. ומטעם זה לא אסר הכתוב את הבכי, שהרי "הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים". אלא שמטעם זה אסרו להתאבל על נפש יותר מדאי. וכן כתב אור החיים הקדוש בפירושו לפסוק, שהמיתה דומה למי ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו, ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים ישנו, ואדרבה לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים. מה שאין כן הגויים שלא נקראו בנים לה', שאצל הגויים באמת "ידוו הדוויים ביום מיתתם, שמתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים".
כך גם אצלנו. אנו יודעים ומובטחים שההתיישבות בגוש קטיף חיה וקיימת, ושעמלנו לא היה לשווא. כשם שבעבר חזר עם ישראל מגלות ארוכה ויישב מחדש את ארצו, כך גם גוש קטיף, צפון השומרון, חבל סיני ועמם כל חבלי ארצנו האהובה ישובו ויבנו לנצח. כל בית שנבנה, כל שתיל שנטע חיים וקיימים מבחינת ההשגחה האלוקית עלינו.
מדוע נגזר עלינו להתייסר בגלות זו, אין אנו יודעים. מדוע חרבו ישובים מלאים בתורה, עבודה וגמילות חסדים אין אנו מבינים. אך אנו יודעים שכל מה שעושה ה' לטוב הוא עושה . אנו סמוכים ובטוחים שהתיישבותנו במקומות קדושים אלו, מקרבת את בניינם הנצחי שיבוא בעז"ה בקרוב. כאברהם ויצחק אבותינו שחפרו את בארות המים בגרר ולא התייאשו לחזור ולחפרם גם כשסתמום פלשתים, גם אנו צריכים להתחזק באמונה ובביטחון באבינו שבשמים ומתוך כך לשוב לבנות ולנטוע.
מצוה עלינו לומר בקול ברור שאנו עוד נשוב בעז"ה, על אף כל המכשולים. הבכי, הצער והיגון, טבעיים הם כדברי הרמב"ן ואין בהם פסול. אך עלינו לשמור שלא יהיה זה בדרך של "גידוד וקרחה", אלא דווקא בחיזוק אמונתנו העמוקה בבורא עולם, בדבקותנו ביתר שאת בתורת חיים, שכל הפורש ממנה מגיע למעשים נוראים ומזעזעים כאלו, ובחידוש הכוחות לשוב ולהיאבק על דרכנו הסלולה מאבותינו של ישוב ארצנו הקדושה על כל מרחביה מתוך קדושה וטהרה. ובלב הכל, בנין בית ה' החרב מזה כאלפיים שנה, שיבנה במהרה בימינו אמן.

עבר הווה ועתיד

הרב אברהם וסרמן שליט"א - רב קהילת 'גבורת מרדכי' גבעתיים ור"מ בישיבת רמת גן
השאלה - כיצד עלינו להרגיש ביום השנה לגירוש, נגזרת מהתחושה אותה הרגשנו בזמן הגירוש, אך אינה תלויה רק בה. גם מי שבאותו זמן ניסה לסנגר על מתכנני הגירוש ומבצעיו, נוכח עם הזמן לדעת, שלא הייתה זו אלא מזימה שפלה ללא כל הצדקה משום סוג שהוא, לבד מכניעה מבישה לאויבינו ורצון לרסק את המחנה הכתום. לגודל אסוננו הם אכן הצליחו במזימתם הנפשעת.
אך - האם למדנו לקח מאז? האם נוכל לומר לעצמנו שהשתנינו? זו השאלה. צרת הגירוש דומה היא לכל צרה, שאסור להיתקע בצער עליה, אלא עלינו להתמקד ברצון לתקן ולצמוח ממנה.
ממילא - ביום השנה לגירוש, עלינו להדגיש שלשה עניינים מתוך רבים נוספים:
האחד - הבנה והפנמה שבזמן הגירוש צעדנו בדרך שגויה. שהכישלון אינו יתום, ואבותיו הם העקרונות לפיהם פעלנו, והמנהיגות שהובילה אותנו אליו. ממילא מובן, שיש להציב דרך אחרת והנהגה אחרת לקראת המבחנים הבאים.
השני - זעם!! מותר ואף חובה לזעום על כל מי שעשה את העוול המוסרי-אנושי-יהודי הזה. ביום כזה מותר ואף חובה להצביע על האשמים, על המתכננים והמבצעים, על המסייעים בעידוד או בשתיקה.
בראש הזועמים יעמדו כמובן מי שנושאים את הפצעים והצלקות, המגורשים עצמם, שחלקם הגדול טרם מצאו מנוח לכף רגלם, ואף אלה שמצאו מנוח לרגלם - לנפשם טרם מצאו מנוח. יחד עימם יעמוד המחנה הכתום, שיצא לדרך חדשה של עמידה תקיפה על זכויותיו האנושיות הבסיסיות.
ביום כזה מותר וגם חובה לומר בקול רם - אמרנו לכם. אמרנו שהבורח מהטרור - הטרור ירדוף אחריו. אמרנו שהקסאמים יגיעו לשדרות ואשקלון. ראינו את הכישלון במה שנקרא מלחמת לבנון השנייה, את הכניעה לחיזבאללה ואת הטרור המתגבר בעיר הבירה.
השלישי - בניית הרצון. יום זה צריך לבנות בנו את הרצון לשנות את כל הלך הרוח במוקדי השלטון והכוח, את העצמה הפנימית לרצות לנצח ולהתחיל את המהלך הזה, ואת ההבנה שמליון חוגי בית לא יובילו לשום מקום אם מושכות השלטון יישארו אצל הגורמים הנכחיים, שרצון העם אינו מעניין אותם.
רק כשנאחז בהגה השלטון, נוכל לשנות את הכיוון אליו אנו מובלים כרגע, מהרס לבניה, מכיליון לחיים.

על חילול ה' כזה לא שוכחים ולא סולחים
הרב ניסים מזרחי שליט"א - רב היישוב גן אור ת"ו
גוש קטיף איננו דבר חיצוני לתושבי גוש קטיף, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומם החומרי או אפילו הרוחני, גוש קטיף היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם תושבי הגוש בפרט ועם עם ישראל בכלל. מתוך כך, לא כל אחד יכול לעמוד על התוכן של סגולת קדושת המקום ועל עוצמתם ומסירותם של תושבי גוש קטיף (על פי - "אורות").
שלוש שנים מלאו לחורבן הנורא. שממו על חבל קטיף אויבינו, ואנו זועקים לריבונו של עולם - זכור ה' מה היה לנו, הביטה חרפתנו, נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים.
אנו מצווים לזכור את מעשה הגירוש, כשם שמצאנו בתורה שעם ישראל לדורות מצווה לזכור את מעשה עמלק - "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". מעשה עמלק הוא מעשה חמור ולכן מחובתנו לזכרו. עם ישראל נגאל ממצרים בכוח גדול וביד חזקה, הקב"ה התגלה לעיני כל העמים דרך הגאולה העצומה הזו, העולם כולו קיבל משמעות חדשה, והנה בשיא ההתגלות הזו מופיע עמלק ורוצה לכבות את אור הגאולה ולרמוס את השכינה. הוא רוצה ליצור חלל במציאות, כך שיראה שכביכול אין הקב"ה ח"ו נמצא בעולם. אין לך חילול ה' גדול מזה, ולכן "זכור את אשר עשה לך עמלק".
ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון עקרה את תושבי גוש קטיף מאדמתם. הזוהר הקדוש בתיקונים, מסביר את מהות האיסור של עקירת חפץ בשבת - שאדם העוקר חפץ ומוציאו מרשות לרשות כאילו עוקר את אילן החיים, וזה מפני שכאשר אדם מחלל שבת במזיד, הוא יוצר חלל במקום העבירה, ומכריז כי כאן כביכול הקב"ה לא נמצא. עונשו של אותו אדם, שנעקרת נשמתו ומונחת במקום אחר, לא עלינו. (לשונו: "מאן דאעקר חפץ מאתריה ואנח ליה לבר מאתריה ומרשותיה, כאלו אעקר אילנא דחיי דאיהו אות ברית, ואנח ליה ברשו נוכראה, מאן דעביד דא גרים דאעקר נשמתיה מרשות דילה, ואנח לה ברשו אחרא").
עקירת יהודים מאדמתם במהותה היא אותה עקירה שנעשית בשבת. עקירת גוש קטיף נעשתה במזיד - צה"ל ומשטרת ישראל, בשליחות ממשלת ישראל, החריבו ועקרו את הגוש, ויצרו בכך "חלל גדול" בארץ ישראל. השיממון הרוחני והחורבן יוצר חלל ח"ו, שכביכול עתה אין גילוי ה' יותר בחבל קטיף. הם סילקו את השכינה, וניתקו לא רק את היהודים מאדמתם אלא גם את השכינה. איזה חילול ה' נוראי, ועל חילול ה' כזה לא שוכחים ולא סולחים.

כנגד מעשה נפשע זה תפקידנו הוא לקדש שם שמים. לצאת מהמדרגה של: 'איש באמונתו יחיה' למדרגה של "צדיק באמונתו יחיה", לגלות את אמונתנו הגדולה ולהחיות בה את עם ישראל, את ארץ ישראל, ובזכות זאת נזכה שמהרסינו ומחריבנו ממנו יצאו.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il