ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת שלח | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר שלח לך Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ח-תשס"א

רעיונות לפרשת שלח


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

חלה מן העיסה
הופעת הקדושה בעולם הולכת בצורה מעגלית. ישנו חלק מרכזי, בו מתמקדת הופעת הקדושה, ומכוחו ניכרת הקדושה השורה על הכל. "קדוש... ה' צב-אות, מלוא כל הארץ כבודו".

קדושת האדם מתמקדת בסגולת האדם: אדם הראשון, נוח ואברהם, ומאוחר יותר - עם ישראל בין העמים, ושבט הכוהנים בתוך עם ישראל. קדושת המקום מתמקדת בארץ ישראל, ובמקום המקדש אשר במרכזה. קדושת המזון מתמקדת בחלה המופרשת מן העיסה. הרמת החלה ומסירתה לכהן מבטאת את הקדושה השורה על כל העיסה הנעשית בבית היהודי. על כן נקראת החלה "ראשית עריסותיכם". ה"ראשית" היא נקודת המוקד הראשית של הכל, ובה מתבטאת הקדושה המונחת ביסודו של הכל.

הפרשת החלה נותנת לבית היהודי את צביונו. הכנת המזון, לא רק תאוות אכילה היא באה לשרת. תוך כדי לישת העיסה, מופרשת החלה אל הכהן. מטבע הדברים, לא יהיה מן הראוי להשהות את מתנת הכהן בבית עד שתתייבש. מיד לאחר האפייה נשלח שליח לביתו של הכהן, ומתנת המשפחה בידיו. ברכתו של הכהן שורה על הבית אשר שלח אליו את מתנתו. ב"לחם הארץ", הגדל ונאפה בארץ ישראל, נפגשים שלושת מעגלי הקדושה: קדושת המזון (בחלה), קדושת האדם (בכוהן) וקדושת הארץ. המהלך נשלם במצוה נוספת המוטלת על האשה: הדלקת נרות שבת, המפגישה את הבית היהודי גם עם הקדושה המופיעה במרכזו של מעגל הזמנים: קדושת השבת.

חטא אדם וחוה בגן עדן היה, בראש ובראשונה, פגיעה במעגל הקדושה של האכילה. לא אכילה הקשורה לציווי "לעובדה ולשומרה" אלא אכילה הנובעת מ"תאווה הוא לעיניים". חטא זה פגע בקדושת האדם. כתוצאה מכך - גורשו מן המקום המקודש, גן העדן.

אמונה וביטחון בארץ ישראל
שני חטאים מונה פרשת השבוע, חטאים מנוגדים מן הקצה אל הקצה. חטאם של המרגלים, שסרבו לעלות לארץ למרות שהקב"ה ציווה לעלות; וחטאם של המעפילים, שהתעקשו לעלות לארץ למרות שהקב"ה ציווה שלא לעלות.

לכאורה, צדקו המעפילים. כל שרצו היה לתת "תשובת המשקל" לחטאם של המרגלים. אם המרגלים מאסו בארץ חמדה ופחדו להילחם עליה אפילו כשמובטחת להם סייעתא דשמיא, באו המעפילים וביקשו לעלות לארץ במסירות נפש אפילו מבלי להיעזר בברכת שמים. לתומם חשבו כי מה שהודיע משה מפי הגבורה לכל בני דור המדבר, שלא יזכו לעלות לארץ, לא בא אלא לחשוף את האהבה הנסתרת לארץ ישראל, שתתפרץ דווקא ע"י הגזירה למות במדבר (בדרך המכונה בפי היועצים "השיטה הפרדוכסלית"). במה חטאו, איפוא, המעפילים?

תשובה עמוקה נותן בעל "אור החיים" בפרשת דברים. חטאם של המרגלים לא נבע ממאיסה בארץ חמדה ומהעדר מסירות נפש לארץ ישראל. החטא לא התחיל מ"פוסט-ציונות". תחילתו היתה נעוצה ב"ותמרו את פי ה' א-להיכם". אם ה' ציוה להיכנס לארץ, ואם ה' הבטיח את עזרתו במלחמה עליה - לא היה מקום לשיקול אנושי נוסף, אם טובה הארץ ואם רעה, אם כדאי להילחם עליה או שמא עדיף לשוב למצרים. המעפילים היו מוכנים לשוב ולאהוב את ארץ ישראל. הם הסכינו אף להילחם עליה. אך את העיקר לא ידעו ולא הבינו. הנכונות למלא אחר רצון ה', ולתלות את בטחונם בו - היא שחסרה למרגלים מחד גיסא, והיא היא שחסרה להם מאידך גיסא.

כדי להיאחז בארץ ישראל, לא די באהבה ובמסירות. עוד דבר אחד נדרש: לפעול בשם ה' ולשם ה'. "נרננה בישועתך, ובשם א-להינו נדגול", ואז - "ימלא ה' כל משאלותיך".

להחליף את העם?

משבר קשה עבר על עם ישראל. לאחר שכיבוש הארץ נראה כה קרוב, ואף החלו ההכנות המעשיות לקראתו, מתברר כי העם מאס בארץ חמדה ואינו מאמין ביכולתו להילחם עליה. בעיצומו של המשבר, מקבל משה רבנו הצעה מפתה: מכיון שהעם מנאץ ואינו מאמין עוד בה' אשר הביאו עד הלום באותות ובמופתים - "אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי גדול". פיתרון פשוט, לכאורה: העם אשר מאס בייעודו ירד שאולה, ועל חורבותיו יקום עם חדש אשר יאהב את ארצו, ויעלה אליה ויירשנה בלא פחד ומורא.

משה רבנו, רועה ישראל, דוחה את ההצעה על הסף. עם ישראל, אף אם חוטא הוא - עם ה' הוא בעל כרחו. לא ניתן לשכתב את ההיסטוריה. הן זה העם אשר ה' א-להיו הוציא אותו ממצרים. אמנם גם אז לא היה ראוי לגאולה. אבל הקב"ה בחר בו למרות זאת, גאל אותו ונתן לו את התורה. את העובדה ההיסטורית הזאת לא ניתן להכחיש. גם לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור. עובדה נקבעה בתודעת העולם כולו: זהו עמו של הקב"ה! כל פגיעה של הקב"ה בעמו, הנושא את שמו - פגיעה חמורה היא בשמו הגדול. על כן אין מנוס מן ההליכה בדרך הקשה. אמנם הכניסה לארץ תתעכב זמן ממושך; אמנם אלה שהיו שותפים לחטא באופן אישי לא יזכו לראות את הארץ המובטחת; אבל העם כולו ייכנס אליה בבוא הזמן - אחד ממנו לא ייוותר במדבר.

משה, באחריותו הרבה על צאן מרעיתו, חורץ בזה גם את גורלו הוא. "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, גם אתה לא תבוא שמה". אילו היה מקבל את הצעתו של הקב"ה, יתכן שהיה יכול לעמוד בראש העם החדש הנכנס לארץ. אך משה רבנו יודע, שכאשר הספינה טובעת, רב החובל יורד ממנה אחרון. ואכן משה הוא האחרון למתי המדבר. מכל אותו הדור, רק יהושע וכלב זוכים להיכנס אל הארץ.

הדור הבא, אשר קם תחת אבותיו, זכה ללכת עם אלה המוכנים לומר גם בהיותם מיעוט מבוטל: "טובה הארץ מאד מאד". דור הבנים הוא שזכה לצעוד יד ביד עם המכריזים "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", ועמם נכנס אל הארץ המובטחת.

בין יהושע לכלב (תש"ס)
שני אנשים לא נסחפו אחר המרגלים. שני אנשים הם, וכל אחד בא בדרך שונה מחבירו.

ייחודו של יהושע מופיע כבר בתחילת הפרשה. "ויקרא משה להושע בן-נון יהושע". על כלב, לעומתו, אין אנו יודעים דבר. רק חז"ל מפענחים את הרמז המופיע בפסוק "ויבא עד חברון", ואומרים כי היה זה כלב, שעלה להתפלל על קברי האבות אשר בחברון. דווקא כלב היה זה, ולא יהושע.

כאשר המרגלים אומרים את דברי הבלע שלהם על ארץ ישראל, יהושע שותק. רק כלב מגיב ואומר: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". בהמשך, בקריעת הבגדים מתחיל דווקא יהושע. "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה, מן התרים את הארץ, קרעו בגדיהם".

כאשר באים הם על שכרם, להיות היחידים מכל דור המדבר שיזכו להיכנס לארץ, תמיד מקדימה התורה את כלב ליהושע. רק כלב זוכה לתיאור: "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", ולא יהושע.

שונים הם זה מזה, יהושע וכלב. יהושע יוצא לשליחות, לא מכוח אישיותו אלא מכוח היותו משרת משה. הוא כבר "מסומן". מראש, אין הוא שייך לחבורת המרגלים. הסכנה שמולה עמד יהושע היתה נסיונותיהם של המרגלים להפעיל עליו לחץ גלוי. לכן נזקק לתפילה מיוחדת: "י-ה יושיעך מעצת המרגלים". כלב, לעומתו, הוא אישיות העומדת בפני עצמה. מראש, לא היה ידוע כלל לאן פניו מועדות. המרגלים ראו אותו כחלק בלתי נפרד מהם. עצם מעצמם ובשר מבשרם. את עמדתו גיבש לבדו, ובעצמו הולך להתחזק על קברי האבות. רק הוא, הבא מתוך החבורה, יכול לנסות להשתיק את העם. הוא הרי איננו מזוהה כחבר במפלגתו של משה... זוהי אותה "רוח אחרת" של כלב: "שתי רוחות, אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר, אני עמכם בעצה, ולבו היה לומר האמת. ועל ידי כן היה בו כוח להשתיקם".

יהושע הוא אישיות אחרת. לא מכוח עצמו הוא בא אלא מכוחו של משה רבו. הוא לא הולך לחזק את עצמו בעצמו, אלא משה מחזק אותו. לכןכ אומר הקב"ה למשה אודות יהושע: "יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה, אותו חזק...". ואחר כך: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה…".

שתי דרכים הן לעמוד כנגד עצת המרגלים: דרכו של כלב - הסולל את דרכו בעצמו, כאשר הוא בא מתוך העם. ודרכו של יהושע - הבא מכוחו של משה רבו ומתחזק על ידו.

תיקון חטא המרגלים (תשס"א)
בימים אלו, של מסירות נפש ועמידה נחושה למען עמנו ולמען ערי א-להינו ונחלת אבותינו, כדאי לעיין בדברים שנמסרו מפיו של הגר"א, בספר "קול התור" ("התקופה הגדולה, עמ' תקלד-תקלה):
חטא המרגלים, במדבר בימי משה, הוא אחד החטאים הכלליים הגדולים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום. על פי מדרש רבותינו, נגזרה בכייה לדורות בגלל חטא המרגלים: בכייה על חורבן בית המקדש, חורבן ירושלים ושממת הארץ. במידה מרובה סבלו וסובלים ישראל בכל הדורות סבלות ותלאות הגלות המרה בגלל חטא המרגלים. חלק גדול של עונש החטא הה הוטל בעצם ימי המעשה של החטא, בדור המדבר, כמבואר בתורה; אך שארית הוענש נתחלקה לחלקים שהוטלו על כל הדורות.

תיקון רב לחטא המרגלים יכול לבוא על ידי גאולת ירושלים ובניינה, ועל ידי הפעולות לקיבוץ גלויות; - על פי הכלל הידוע, כי "זה לעומת זה עשה א-להים", ומידה כנגד מידה היא, הן לחוב והן לזכות. תקן במה שפגמת: לתקן כל דבר לפי המקום, לפי הזמן, לפי המעשה ולפי הפרסום...
ובעוונותינו הרבים, רבים הם החוטאים חטא גדול של "וימאסו בארץ חמדה"... לא ידעו ולא יבינו שנתפסו בחטא המרגלים, נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שוא ומדוחים...

ומי גדול לנו בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א, קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה (שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ועל כך נאמר בגמרא ש"אין לך קץ מגולה מזה"), לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל.
עלינו לדעת שכל הקשיים והייסורים העוברים עלינו, וכל הפעולות והמאמצים שאנו משקיעים, הם חלק בלתי נפרד מן התיקון הגדול לחטא זה של "וימאסו בארץ חמדה".

רק מדבר אחד נישמר וניזהר: שלא לתקן את החטא האחד של המרגלים: חטא המאיסה בארץ ישראל, על ידי חטא אחר של המרגלים, שהוא: הוצאת דיבה. הוויכוח הציבורי והפוליטי צריכים להיות בלשון נקייה, שאין בה שנאה והשמצות, ואין בה גלישה לביטויים שאינם ראויים. לא במקרה באו החורבנות בתשעה באב - האחד על בכיית חינם והשני על שנאת חינם. לא בכדי מייחס הכתוב בתחילת הפרשה רק את שבט מנשה ליוסף, בעוד שנשיא אפרים, הושע בן נון מופיע בנפרד. גדי בן סוסי למטה מנשה חזר על חטאו של יוסף סבו. יוסף אמר דברי דיבה על אחיו, ואילו גדי בן סוסי - על ארץ ישראל. אמנם יוסף אמר אמת (=הביא דיבה) ואילו המרגלים דיברו שקר (=הוציאו דיבה), אולם איסור לשון הרע אמור הן על אמת והן בשקר.

תיקונו של חטא המרגלים לא יבוא בדרכי דיבה כי אם על ידי היענות לקריאתם הגדולה של יהושע וכלב: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il