בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מסעי
לחץ להקדשת שיעור זה

מסעי בני ישראל

ה"אור ביוצאי מצרים וה"אור" בבאי הארץ * איך להתבונן על הניסיונות * התיקון בכל מסע * איך נזכה לארץ ישראל השלמה *

undefined

אור לב' מנחם אב תשס"ח
12 דק' קריאה 39 דק' צפיה

ה"אור ביוצאי מצרים וה"אור" בבאי הארץ
סיימנו השבת את ספר במדבר, ספר הפקודים כלשון הגמרא במסכת סוטה (לו, ב). למה ספר במדבר נקרא חומש הפקודים - כי בספר זה הקב"ה ציווה לפקוד את ישראל פעמיים, פעם אחת בתחילת הספר ופעם שנייה בפרשת פנחס. אך בכל זאת, מה החשיבות הגדולה בכך שהקב"ה ציווה לפקוד את ישראל, מדוע החומש נקרא על שם המפקדים.
אומר הנצי"ב בהקדמתו לספר במדבר, ששני הפקודים האלו מגלים שני מהלכים של ההנהגה האלוקית: כשישראל יצאו ממצרים ההנהגה האלוקית הייתה גלויה – היו ניסים ונפלאות, עמוד אש וענן, השבטים היו מסודרים איש על דגלו כמעשה המרכבה ומקיפים את המשכן והארון ולכן גם העונשים היו מידיים אחרי כל כישלון מיד בא העונש. הכול היה בהשגחה אלוקית גלויה. ישראל היו במדרגה מיוחדת במינה, מיציאת מצרים ועד הגיעם לכניסה לארץ.
אבל בשנת הארבעים ישראל כבר מתקרבים לארץ ישראל, את המלחמות ישראל עורכים בעצמם, ההשגחה משתנה והיא נסתרת. חז"ל במדרש (בראשית רבה ג, ה) אמרו שחמש פעמים נאמר אור בפרשת בראשית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", "וַיְהִי אוֹר", "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ", "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" (בראשית א, ג-ה) ומסביר מדוע נאמר אור חמש פעמים:
"ויאמר אלהים יהי אור", כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו. "ויהי אור", כנגד ספר "ואלה שמות", שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וירא אלהים את האור כי טוב", כנגד ספר ויקרא שיש בו הלכות רבות. "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "ויקרא אלהים לאור יום", כנגד ספר משנה תורה שיש בו בהלכות רבות
מעניין הביטוי של המדרש: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" - בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. הנצי"ב מבין שהכוונה היא שיוצאי מצרים היו במדרגה עליונה כמו שהזכרנו, מושגחים על ידי ריבונו של עולם בניסים ונפלאות, סדר אלוקי, מעמד הר סיני וקבלת התורה, מן שיורד כל יום, - ואילו בבאי הארץ יש כבר הסתרה של השגחה, וזה כאילו חושך לעומת האור.
גם בספר "כלי יקר" הוא אומר שהמניין הראשון היה מניין מיוחד, "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (במדבר א, ב. ראה בשיחה לפרשת פנחס התש"ע), לכל אחד יש השם שלו, הייחודיות והשם שלו. במניין השני לא נזכר הביטוי הזה, לא נזכר שכל אחד מונים בשמו אלא מונים משפחות משפחות. מוסיף ה"כלי יקר", שאם ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל הם היו נכנסים לארץ ישראל ללא מלחמות, העמים שבארץ ישראל היו נותנים לבני ישראל את הארץ, הם היו רואים את גדולתם וקדושתם של ישראל ואת בחירת ריבונו של עולם בעם ישראל, האומות היו מתבטלות בפני ישראל, זאת הייתה המדרגה המיוחדת לולי הכישלון – ואז הייתה ירידה. אחר כך ראיתי שגם הרב שפירא, כנראה בעקבות הנצי"ב, אומר שההבדל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ הוא שיוצאי מצרים הם "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר" ובאי הארץ הם "וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".
לי הפירוש הזה הפריע במקצת. הלכתי להסתכל במדרש וראיתי שהמפרש של המדרש אומר שם להפך - כוונת המדרש היא שיוצאי מצרים הם "וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" ואילו באי הארץ הם "בֵּין הָאוֹר". אלו באמת שתי בחינות שונות משום שבכל אחת יש אור, את הבחינה של יוצאי מצרים כבר הזכרנו, המעלות הגדולות של יוצאי מצרים, הניסים והנפלאות, הם התמרקו והזדככו במצרים בעינויים ובעבודת הפרך - והם יצאו ממצרים קדושים וטהורים, עם השגחה אלוקית גלויה. כל המציאות שלהם במדבר היא מציאות על טבעית, השגחה על טבעית. באי הארץ הם כבר משהו שונה, עליהם כביכול מטיל ריבונו של עולם את המשימות, הם צריכים לכבוש את הארץ בעצמם. זה לא כמו במלחמה עם המצרים, שם הקב"ה הטביע את המצרים בים וישראל התבקשו להחריש - כאן ישראל יוצאים למלחמה טבעית, הם יוצאים להילחם ומנצחים בסייעתא דשמיא. האם זה חיסרון או מעלה? אולי השוני נובע מכך שישראל התפתחו והם כבר לא תינוקות שצריך לשאת אותם על כנפי נשרים באופן על טבעי, הם כבר בגרו, הפנימו את האור האלוקי ועכשיו הם יכולים להיות שותפים לקב"ה בעבודת ה' ולכבוש את הארץ בסייעתא דשמיא. זה כל עניינם של ישראל, וזה עניינה של ארץ ישראל. יש כאלה שמפרשים שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ כי חששו שתהיה ירידה רוחנית ("שפת אמת", שלח תרל"ט), יצטרכו לעבוד עבודת קרקע, לעסוק בעניינים גשמיים נוספים - וכיצד יעסקו בתורה? במדבר הכול בא מן השמים, לא צריך להשקיע כוחות בעניינים גשמיים ואפשר להתעלות למדרגות רוחניות. אך המגמה האלוקית היא לקדש את המציאות, שישראל יהיו כביכול שותפים עם הקב"ה בגילוי שמו יתברך בעולם. ישראל יגלו את שמו של הקב"ה על ידי התנהגות של קדושה, טהרה, קידוש החיים וקידוש המעשים - ומתוך כך רואים את הופעת שם ה' המופיע עליהם "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י), הגויים יראו את הקדושה, יראו את המציאות את ההתרוממות הרוחנית הממשית.
זה עניינה של ארץ ישראל לעומת המדבר, לקדש את המציאות. אם כן, יש מקום להגיד שבפסוק "בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" דווקא באי הארץ הם האור. יתר על כן, הזוהר אומר (תרומה קסא, א) שכשישראל הגיעו לשנת הארבעים הם הגיעו למדרגה עליונה מאוד, ומה שנאמר בשנת הארבעים על ידי משה רבנו לא נאמר להם מקודם, "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), זו אמירה שאין עוד מלבדו, "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (שם לה), "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד), אלו פסוקים שאומר אותם משה רבנו בספר דברים - בשנת הארבעים, והזוהר מבאר שמקודם ישראל לא היו מסוגלים להגיע למדרגה הרוחנית של האמונה הגדולה שאין עוד מלבדו, הם הבינו שהקב"ה גדול אך הם לא הגיעו לייחוד ה' ולתפיסה שה' הוא אלוקינו וה' אחד. לאמונה הזו הם מגיעים רק עכשיו, כשהם נמצאים בערבות מואב לפני הכניסה לארץ. כעת ישראל נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שהיו בעבר. אם כן, יש צד להגיד שדווקא כאן זה האור. יש אור מסויים ומיוחד ביוצאי מצרים, ויש אור מיוחד בבאי הארץ. אנחנו נוותר על הציונים מה יותר ממה, אך חשוב לעמוד על כל מעלה ומעלה.

איך להתבונן על הניסיונות?
עכשיו, הגענו לסיכום של כל הדרך. ישראל הולכים במדבר, עוברים הרבה התמודדויות ונסיונות, אפשר להסתכל על ספר במדבר ולחשוב שלעם ישראל היו כל כך הרבה כשלונות ונפילות - וזה מתסכל. מספרים על גדול אחד שתמיד בקיץ ראו שהוא מרגיש רע, שאל אותו אחד ממכיריו האם הרב'ה סובל מהחום - והשיב לו אותו רב'ה שהסיבה לכך היא שונה, כשהוא קורא את הפרשיות האלו, קרח, המרגלים וקברות התאווה - נהיה לו רע. זה צד אחד של הסתכלות.
צד אחר הוא לראות שהניסיונות האלו בנו את עם ישראל, לא כולם חטאו. כל ישראל ערבים זה לזה, אך בפועל בכל ארוע רק מיעוט חטא או מיעוט הסית את הרבים – אבל כל ישראל לא חטאו. הנסיונות האלו בנו את עם ישראל, זו הייתה ירידה לצורך עליה, זו תקופה שעם ישראל הולך ולומד להכיר את ריבונו של עולם. והוא עולה כל הזמן ממדרגה למדרגה עד שהוא נהיה ראוי להיכנס לארץ ישראל. כל קושי בנה את ישראל, קידם ולימד אותם. ישראל מבקשים בשר ומקבלים שיעור מה זה מן "הַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא" (במדבר יא, ו), אנחנו שומעים מהו המן ומה מעלותיו, לפני כן לא הכרנו את כל המעלות, ודווקא על ידי הזילזול במן מתברר ערכו של המן. קרח ועדתו מזלזלים במשה רבנו ועל ידי כך לומדים "שיעור כללי" ענק, ללמוד להתייחס למשה רבנו ביחס הנכון, משה אמת ותורתו אמת (ראה בבא בתרא עד, א). גם את ערכה של ארץ ישראל למדו להכיר בדרך הקשה. אגב, ה"כלי יקר" מבאר את הפסוק: "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שם כו, סד), כי לא נשאר אחד מאלה שהיו בחטא המרגלים וכולם מתו - אך נשים נשארו. על הנשים לא נגזרה הגזרה של חטא המרגלים כי הם לא זלזלו בארץ ישראל והם רצו את הארץ. הנה, בנות צלופחד רוצות נחלה בארץ ישראל, והן דוגמא לכל הנשים. הוא עוד מחדד את הדברים ואומר שארץ ישראל משפיעה על האנשים להיות צנועים יותר, יש מקומות שגורמים השפעות שליליות כמו השיטים, מעיין השיטים שעליו חז"ל אומרים שמי ששתה ממימיו המים גרמו לו להרהורים ולפריצות (ילקוט שמעוני במדבר, רמז תשעא), ולעומת זאת ארץ ישראל היא משפיעה לטובה על הנפשות. הנשים אהבו את הצניעות, לכן הם אהבו את ארץ ישראל וממילא הגזירה לא נגזרה על הנשים.
ראש חודש ניתן לנשים בגלל שהן לא השתתפו בחטא העגל, הן לא רצו לתת את הנזמים. אני לא יודע למה סרבו, אולי הן פשוט רצו את התכשיטים לעצמן, אבל כבר הגמרא במסכת פסחים אומרת (נ, ב) שגם מצווה שלא לשמה היא מצווה גדולה מאוד. הגמרא מביאה דוגמא מה זה שלא לשמה - אשה עצלנית שכל השבוע לא עובדת וממילא גם לא עובדת בערב שבת אחרי חצות, זמן שאסור לעשות בו מלאכה, זה נקרא שלא לשמה. ועל כך אומרת הגמרא: "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ" (תהלים נז, יא). יכול להיות שהנשים לא רצו לוותר על הנזמים, אבל בעצם, למה לומר כך על הנשים - יכול להיות שהן באמת היו יותר חזקות באמונה מהגברים והייתה להן סבלנות לחכות עד שמשה רבנו יגיע. בזכות זה ניתן לנשים ראש חודש, ולכן יש מנהג שנשים לא עובדות בראש חודש.
אם כן, כמו שאמרתי ניתן לראות את כל סדר הפרשיות האלו בתור פרשיות שיש בהן מסר המלמד שכל המשברים שהיו לבני ישראל הם משברים בונים. דור המדבר היה דור דעה, דור גדול וענק שאת הכשלונות שלו ניתן למנות, הם לא רבים, לא כולם חטאו, והם עלו והתקדמו ממדרגה למדרגה.

התיקון בכל מסע
מה אומרת לנו הפרשה בתחילתה: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר לג, א-ב), יש כאן סיכום של כל הדרך. אם המאורעות שהיו בדרך לא היו כל כך נעימים לא היה טעם להזכיר אותם אלא להצניע אותם, אך באמת חשוב להזכיר את כל המסעות, "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". האור החיים (שם) מדייק בלשון: "אֵלֶּה מַסְעֵי" שתמיד כשהתורה אומרת: 'אלה' ולא אומרת: 'ואלה' זה בא לאפוקי, 'אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים' (בראשית רבה ל, ג), אם כן, כאן שכתוב 'אלה', איזה מסעות נפסלו, אבל המסעות לא ממש נפסלו, אלא הכוונה היא: 'אלה המסעות - המיוחדים שאין כמותם'.
ישראל יצאו ממצרים זכים וטהורים והתפקיד שלהם היה ללכת במדבר וללקט את כל הניצוצות המפוזרים, זה רעיון ששייך לסודות התורה. חטאו של אדם הראשון גרם שהתפזרו ניצוצות של קדושה בכל העולם כולו, המדבר הוא מקום של נחש, שרף ועקרב שהם לא רק מזיקים גשמיים וממשיים, אלא יש שם גם נזקים רוחניים, המדבר הוא ההפך ממקום הקיום והחיות, ותפקידם של ישראל הוא לעבור במדבר וללקט את ניצוצות הקדושה. בכל מקום שהיה צריך לעשות עבודה של קודש ישראל עצרו, יש מקומות שבהם היה צריך ללקט ניצוצות רבים, ושם הם שהו יותר זמן, ויש מקומות שבהם עבודת הליקוט הייתה יותר קלה והתעכבו פחות זמן - אבל בכל מקום שהם הלכו הם תיקנו. הרעיון הזה הוא רעיון כללי, בכל צעד שאדם הולך הוא מתקן, אחד מגדולי החסידות היה אומר שכל אדם בחייו הולך ארבעים ושניים מסעות כמספר המסעות שישראל הלכו. שאלו אותו האם הוא יודע באיזה תחנה הוא נמצא, והוא השיב שהוא יודע... איזה מסע אתם עכשיו? בהר סיני, לא?...
בכל אופן, יש בכך לימוד, בכל מקום שאדם נמצא יש לו תפקיד. בכל מקום רוחני שאדם נמצא יש לו משימה, בכל מצב. אם הוא הגיע למצב הזה סימן שעכשיו יש לו תפקיד במציאות הזאת. זו הסיבה שבא כאן הפירוט של כל המסעות - כל מקום שישראל חנו לא היה לריק, הוא היה מכוון.
כמו "אור החיים" גם ר' לוי יצחק מברדיטשוב אומר כאן (ד"ה והנה) שבכל מקום שישראל הלכו היה להם תפקיד של תיקון, והוא מרחיב כיצד היה התיקון - הם הגיעו למקום שקוראים לו חרדה, "וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה" (במדבר לג, כד), ובמקום הזה צריך לתקן את הפחד, פחד מדברים גשמיים, התפקיד שלהם היה לקחת את המידה הזאת שכאילו התגלגלה למקום נמוך - ולהעלות אותה אל המקור, אל יראת ה'. אחר כך הם חנו במתקה, "וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה" (שם כח), שם יש דברים גשמיים שאנשים אוהבים - וגם את התאווה הזאת צריך להעלות אל מקורה ושורשה, להרגיש את המתיקות בעבודת ה'. מכל דבר שאדם פוגש בעולם הוא צריך ללמוד, אם אדם נמשך מאוד אחרי תאווה מסויימת הוא צריך ללמוד מזה שכך אפשר להימשך לעבודת ה'. ואולי אפילו למעלה מזה. הדבר שהוא נמשך אליו הוא מאוד חומרי, מי עשה את המתיקות והנעימות הזאת שמושכת אותו כל כך הכול בא מהמקור האלוקי, ופה מופיע רק ניצוץ של מתיקות. המקור של הכול הוא ריבונו של עולם, וממילא על אחת כמה וכמה צריך לאהוב את ריבונו של עולם. בכל מקום ומקום שישראל היו הם פגשו את התכונה של המקום והעלו אותה אל ריבונו של עולם. זה עניינו של האדם בכל מקום ובכל מצב, בכל מציאות שהוא נמצא לראות איך מרוממים את המציאות הזאת אל עבודת ה'.
נוסיף עוד דבר, ישראל לא הולכים בדרך לבד "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן", משה ואהרן לוקחים אותם ביד ומובילים אותם. כמובן, משה הוא איש הקודש והרוח, ואהרן - 'הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א, יב), שניהם ביחד הם כמו כנפיים שנושאים את עם ישראל ומרוממים אותם מעלה מעלה. גם מזה צריך ללמוד, לדעת שתמיד יש לנו מקורות רוחניים ועליונים שמחזיקים אותנו.

איך נזכה לארץ ישראל השלמה
במובן מסויים, גם אנחנו נמצאים כעת בסוף ספר במדבר. אנו נמצאים בארץ ישראל אך עוד לא בשלמות, לא כל עם ישראל ולא בכל ארץ ישראל, אנו עומדים על הסף של מהלך הגאולה. רגל אחת כבר בפנים אך עדיין אנו צריכים להכניס גם את הרגל השנייה ושואפים לגאולה השלמה. והנה, אנחנו פוגשים בפרשה את מצוות יישוב ארץ ישראל "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (במדבר לג, נג), ומבאר רש"י שבזכות שתורישו תשבו. כלומר, המצווה היא לסלק את כל הגויים ואם תקיימו את המצווה הזאת תזכו לשבת בארץ במנוחה. ה"אור החיים" מביא שהרמב"ן סובר שהישיבה היא המצווה העיקרית וההורשה היא רק האמצעי, אך הוא עצמו סובר כמו רש"י שהמצווה היא להילחם ולהוריש. איך שלא יהיה, התורה לא משאירה אותנו בספק ואומרת דברים ברורים "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (שם נה), ממש רואים איך התורה היא נצחית ומה שהיא כותבת היא מה שאנחנו פוגשים היום, המציאות של הנכרים בארץ ישראל היא לשיכים ולצנינים, וכשמשאירים אותם "וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ". זה לא כל כך בידינו, אבל אנחנו צריכים להבין שהמצב הנוכחי הוא לא המצב האידיאלי. המצב האידיאלי הוא שעם ישראל יושב לבדו בכל ארץ ישראל לפי הגבולות שהתורה מסמנת בפרשה שלנו, ועם תוספת הברכה שהקב"ה מברך את אברהם אבינו, שגבולות הארץ יכללו שטח של עשר אומות ולא רק של שבע אומות, ושלא נניח את הארץ ביד אומה מן האומות (ראה בהשמטות הרמב"ן לספר המצוות, מצווה ד'). יכולים להיות כאן נכרים בתנאי שהם יהיו גרי תושב, אך גם זה בתנאים מאוד מסויימים: גר תושב לא יכול לגור בירושלים, יש במדרשים דעות שונות לדעה אחת אסור לגרי תושב להימצא בערים, ולדעה אחרת אסור להם לבנות ערים לעצמם והם לא יכולים לגור בחבורות גדולות. גרי התושב צריכים להיות בטלים בתוך המסגרת של עם ישראל. כמובן, גר תושב הוא אדם שמאמין בה' ובתורתו ומקיים את שבע מצוות בני נח. אז הוא יודע שלעם ישראל יש תפקיד מיוחד והוא רוצה לזכות לחיות ליד עם ישראל, הוא יודע שעם ישראל נמצא במדרגה שעולה עליו, הוא לא מקבל על עצמו להתגייר כי זה לא מתאים לו - אך הוא מכיר את מעלתם של ישראל ואת שבע מצוות בני נח הוא מקיים בשלמות. במצב האידיאלי, כשעם ישראל יושב על אדמתו והיובל נוהג - כי רק אז מקבלים גרי תושב - אז לאנשים בודדים שכאלה יש מקום בארץ ישראל. לפי שיטת הרמב"ם, לפני שכל עם ישראל יושב על אדמתו והיובל נוהג - אין שום אפשרות לקבל גרי תושב.
היום זה לא בידינו לעשות את השינוי הזה, אך התורה מצביעה לנו על המגמה. איך נגיע לזה - נגיע על ידי שאנחנו נתעלה למדרגה רוחנית כל כך עליונה עד שכל הגויים ידעו שאנחנו עם ה', עם אלוקי, יבינו שהתפקיד שלנו מתמלא רק כשאנחנו נמצאים בארץ ישראל ואז הם יפנו לנו את השטח. זו דרך אחת. דרך שנייה שיכולה להיות היא שהקב"ה יעשה לנו ניסים, ולפעמים הקב"ה מגלגל את המאורעות באופנים אחרים ומיוחדים.
לפני מלחמת השחרור נציגי עם ישראל הסכימו לקבל חלק קטן מארץ ישראל, בלי הנגב והגליל, רק רצועת החוף ועוד כמה אזורים קטנים, כמובן שבלי ירושלים - אך הערבים לא הסכימו ואיימו שאם אנחנו נכריז על הקמת המדינה יפלשו לכאן כל שבע מדינות ערב שמסביב, כנגד שבע האומות... המצרים, הסעודים, העירקים, הירדנים, הסורים, והלבנונים. כך קרה ולא הייתה לנו ברירה - זה היה ממש פיקוח נפש, וצריך לרדוף ולהדוף אותם. ומדינת ישראל גדלה והתרחבה וקבלה ארץ הרבה יותר גדולה ממה שהיה מדובר וממה שרצו להקצות לעם ישראל בארץ ישראל. עוברת עוד תקופה, הערבים חושבים שאנחנו חלשים כי הממשלה מגמגמת - ואז פורצת מלחמת ששת הימים, אנחנו חייבים להתגונן כי אין ברירה, אז אנחנו הודפים את האויב והארץ שוב גדלה ומתרחבת. מי יודע אם זה לא הסדר האלוקי. ועכשיו יש לנו ממשלה מגמגמת ושוב פעם הערבים מרימים ראש ומעיזים פנים. אי אפשר להמשיך במצב הקיים אי אפשר להשאיר כאן את כל הטרוריסטים כי זה פיקוח נפש ממש. העולם לא מקבל מלחמת כיבוש אלא רק מלחמת התגוננות, והערבים גורמים לסדר כזה שאנחנו חייבים להדוף אותם, ובחוסר ברירה נהדוף אותם עד עירק... יכול להיות שזה הסדר האלוקי שהקב"ה מגלגל, אבל אנחנו לא צריכים להציע עצות לריבונו של עולם, אני רק רוצה לצייר את הדברים כדי שלא נחשוב שזה לא מציאותי, ככה היה הסדר, מכל מלחמה שפרצה התרחבנו.
באופן הזה אנחנו יכולים לכבוש את הארץ לפי כל הדעות, גם מי שאומר שאסור לכבוש את הארץ כי האומות לא מסכימות אלא בגלל שלושת השבועות וכדו' - גם הוא מסכים שמלחמת התגוננות תמיד מותרת, וכך הקב"ה מסדר שכיבוש הארץ יהיה אליבא דכולי עלמא, שלא תהיה מחלוקת בפעולות שאנחנו עושים אפילו לפי השיטות הכי קיצוניות. נתפלל לריבונו של עולם שנזכה בעזרת ה' לקיים את המצווה הזאת בשלמות.
נכנסנו לחודש אב, ובעונג שבת אתמול אמרתי שכל דבר ששייך לבנייה בארץ ישראל מצווה לעשות גם בימים האלה של חודש אב. אחד מהבחורים שאל האם גם חתונות זה מצווה כי אם כל דבר שמחזק את עם ישראל בבניין מותר, אז גם חתונה צריכה להיות מותרת! באמת, ראיתי שמביאים בשם הרב סולובייצ'יק שחתונה היא דבר מיוחד ודווקא היא אסורה, כי המהות של חתונה היא שמחה וממילא יש הבדל בין דבר שעצם עניינו הוא שמחה לבין דבר שהשמחה בו היא רק תוספת. בחתונה השמחה זה לא תוספת למצווה אלא היא המצווה עצמה, שמחה זה השם שלה, כביכול. על כל פנים, כתוב שכל מצווה שצריך לקיים בימים האלה יש לעשות, גם אם היא גורמת לשמחה. לא רק שצריך לעשות את המצווה, אלא לכתחילה יש לקיים אותה, להרבות בזכויות. אפילו שהשבוע הזה הוא סוף הזמן, ויש כמה שכל הזמן הם למדו טוב, אבל בימים האחרונים הם כבר קצת מחכים למנוחה...... אנחנו צריכים לעשות את השבוע הזה לשבוע של עליה. לא רק שלא לרדת... וזה אפשרי, זה רק שבוע, שבוע ימים לשקוד ולעלות.
אנחנו מתפללים, הכול יכול להיות, ואנחנו מתפללים שתשעה באב יתהפך ליום של שמחה ובשורה, יום של בשורה של גאולה, בעזרת ה'.




^ 1.. שנת תשס"ח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il