ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מי יעלה בהר ה' | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ירושלים ובית המקדש בית המקדש מעלת המקדש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

מי יעלה בהר ה'


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
שמעון בן אברהם נ"י

בראש השנה תשס"א פרצה מלחמת "אל אקצה" כפי שהיא קרויה בפיהם. מלחמה זו העקובה מדם נמשכת עדיין בפרוס שנת תשס"ב. הם מדגישים חזור והדגש שהמלחמה על ירושלים ועל המקדש. אצלנו מנסים לטשטש מוקד זה. וגם המקדש, מוצג הן בעינינו והן בעיני זולתנו, יותר כחזון מאשר כמקום גיאוגרפי. הצגת דברים זו מבוססת על העובדה המצערת שאין אנחנו יכולים לעלות ולהראות בהר ה' ולעשות חובותינו בבית הגדול והקדוש שנקרא שם ה' עליו. מכאן נגזרת לכאורה תפיסה מוטעית שמקדש הוא בעיקר חזון אידיאלי ולא מקום ריאלי. לבירור מקומו הריאלי-אידיאלי של מקום המקדש בהשקפתנו מיועדים הדברים הבאים.

שאלת מקומו של מקדש נוגעת בכבשונה של היהדות. ה' הוא הרי אין סופי ומופשט. אין שום אפשרות ואף אסור למקם אותו במקום מוגדר. זוהי הגשמה חלילה! הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. כיצד ניתן אפוא לצמצמו כביכול במקום מוגדר? האם אין כאן סתירה לכאורה לאמונת היחוד שלנו?
שאלה גדולה זו אינה חדשה. היא נשאלה על ידי גדולי הנביאים וחז"ל. אולם תשובתם טעונה הבנה יסודית.

תשובתו של שלמה
כבר שלמה המלך, בונה הבית הראשון, שאל את השאלה עם חנוכת המקדש: " הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"?! ( מלכים א פרק ח). תשובתו של שלמה המלך סתומה. במקומה באה תפילה ארוכה שבה מבקש שלמה שהמקדש יהיה גם בית תפילה מרכזי לישראל ולאנושות כולה.
"לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". הוא מועיד את המקדש כמרכז תפילות לכל העולם כולו: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ". כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי".


רעיון זה בוטא אחר כך על ידי ישעיה בתמצית: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". אומנם כבר נרמזנו על רעיון זה, של המקדש כבית תפילה, על ידי חנה העולה לרגל לשילה על מנת להתפלל במקום המקודש. אולם שלמה המלך מוסיף נדבך נוסף: בית ה' הוא מקום תפילה גם למי שנבצר ממנו להימצא בו פיזית. גם בהיותו בארץ רחוקה הוא יכול להתפלל דרך המקום הזה. למעמדו של המקדש כבית תפילה ולא רק כמקום הקרבת קרבנות יש משמעות של נצחיות ואיחוד. כאן אנו נפגשים לראשונה עם הרעיון שהמקדש אינו רק מקום ארצי אלא גם שער השמים."וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ". ביטוי זה חורז את תפילתו וחוזר פעמים רבות. המקום הפיזי כאן בארץ אינו אלא מקום ריכוז התפילות.

תפילתו של שלמה אמורה כנראה להשיב על שאלתו הגדולה. אלא שאיננו רואים מהי בדיוק התשובה לשאלתו. אדרבה, השאלה רק מחריפה. שלמה המלך אינו מצריך הגעה אישית למקדש על מנת להתפלל בו. די לו לאדם המתפלל בארץ מרחקים לכוון את לבו למקדש. לשם כך אין צורך במקום גיאוגרפי. התפלה הרי אינה זקוקה חלילה לצינור מוחשי שבאמצעותו היא עולה השמימה. לשם מה יש צורך אפוא במקום פיזי לשם כך?

נראה שלהועדת המקדש כבית תפילה יש שתי משמעויות:
א. בית המקדש כמקום תפילה אינו מותנה בהיותו בנוי על מכונו. גם בחורבנו, כשאין אפשרות להעלות בו קרבנות, אין שום מניעה שימשיך לשמש כמקום תפילה.
ב. אומנם עם חנוכת המקדש המרכזי בירושלים נאסרו הבמות די בכל אתר ואתר. אך התופעה המשיכה כל ימי הבית הראשון. "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". הקרבנות המועלים בבמות אינם יכולים להיות מכוונים למקום מרכזי. הקרבן עולה מהבמה ישר השמימה, מכל במה בנפרד. אומנם גם תפילה עלולה להיות כזאת. אולם בתפילה ניתן לכוון את הפנים והלב אל מקום המקדש וכך לרכז את כל התפילות יחד לתפילה ציבורית ומלוכדת. ואפילו הגוי אשר רשאי להקריב בבמה ואינו מצווה להקריב במקום אחד יכול על ידי התפילה לכוין למקום מרכזי אחד.

ועדיין השאלה במקומה עומדת לשם מה יש צורך במקום מרכזי אחד שדרכו תתקבלנה כל התפילות? הרי מלוא כל הארץ כבודו והוא שומע תפילת כל פה, האם אין בריכוז התפילות דרך מקום אחד בלבד צמצום כביכול של ה'?

מי יעלה בהר ה'?

נראה לומר שהמפתח להבנת תפקידה של התפילה ושל הצורך במקום מוגדר נמצא בפסוק המופיע בסוף תפילתו הארוכה של שלמה: "לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ". (מלכים א פרק ח, נח).
במלים להטות לבבנו אליו מקפל שלמה המלך את כל הרעיון.

התפילה לא נועדה רק להוריד את ה' משמי השמים על מנת לפתור את מצוקותיו של האדם, אלא להיפך, להעלות את האדם אל ה'. בתפילה אומנם האדם מבקש על צרכיו. הוא פונה אל ה' במצוקתו ומבקש את עזרתו, והיא גם נענית! אולם באותה שעה הוא חייב לראות את עצמו כעולה רגל העולה לבית ה'. עליו לטהר את גופו ואת לבו. הוא אינו רשאי לצפות מה' שיעזור לו ויחלצו מצרתו במצבו העכשווי, ללא תזוזה כל שהיא מצידו כלפי מעלה. והתזוזה צריכה להיות מעשית ומוחשית, לא רק מילולית ומופשטת. לכן יש צורך במקום פיזי וממשי אליו שואפים להגיע. גם אם כרגע נמצאים רחוק ממנו. מקום זה מחייב התעלות רוחנית ואין להיכנס אליו ללא טהרה. הוא צריך להיות מקום מקודש. ומכאן מסתעף הרעיון של מקדש מעט, של תפילה בבית כנסת דווקא. ה' שומע תפילה בכל מקום שהוא, אולם לא דומה אדם העוזב את עניני החולין ונכנס שיעור שני פתחים למקום מקודש, בו אסור להקל ראש לאדם העומד בשוק ומתפלל.

שלמה מסתמך בכך על דברי אביו, דוד האומר: "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהֹוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה". (תהלים כד). גם מי שגופו רחוק מהמקדש יכול לדמות את עצמו לעולה רגל העולה למקדש ומתפלל בו ממש. גם הוא זקוק להכנות נפשיות ומעשיות הדומות לאלו של עולה הרגל. (רמז לכך יש אולי למצוא במנהג החסידים לטבול לפני תפילת שחרית). בלי מקום ריאלי שבו הקרבה אל ה' מתבצעת באופן מעשי ומוחשי אין אפשרות למי שרחוק מהמקדש להעלות אפילו בדמיונו כיצד הוא מתקרב אל ה' במצבו. רק מקום גיאוגרפי חי ופעיל המוקדש כולו אך ורק לקרבת ה' יכול לשמש מוקד מרכזי לתפילות כל יתר בני האדם.

תפילת יונה
יונה מבטא תחושה זו במלוא עוצמתה, בהיותו במעי הדגה אי שם בלב ים בואכה תרשישה: "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱ-לֹהָי. בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ". (יונה פרק ב ו).

הוא עצמו שקוע בתחתיות ארץ אך הוא זוכר את חווית עלייתו לרגל למקדש וכך יכולה גם תפילתו לעלות במקומו לרגל ירושלימה (חז"ל דורשים שיונה שאב את השראתו משמחת בית השואבה במקדש). יונה שסבר לברוח מפני ה' שב כאן אל ה' בתשובה שלמה. יונה ידע כמובן שאי אפשר לברוח באמת מפני ה', וכדברי המשורר בתהלים: "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם. גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ".
יונה יודע זאת ובריחתו מלפני ה' אינה אלא נטישת המקום הגיאוגרפי בו שורה השכינה. המקום הפיזי של הארץ וההיכל מחייבים התנהגות אחרת ובמקביל מאפשרים השראה אחרת. המקום הפיזי מאפשר את התקרבות האדם לה'. הוא ברח מקשר מחייב זה. הטלתו אל הים ובליעתו על ידי הדג מחזירה אותו בתשובה. הוא שב אל היכל ה', אם עדיין לא בגופו, אזי לפחות ברוחו. אולם הוא שואף לשוב ארצה גם בגופו! הוא שב אפוא תרתי משמע: הוא גם שב בתשובה וגם שב הביתה, אל המקום הפיזי הממוקם פה עלי אדמות. אל המקום הריאלי בו חלה עליו ההשראה הנבואית.

ערכה של תפילת הציבור
מעלה נוספת יש למקום תפילה מרכזי אחד לכל ישראל ולאנושות כולה. תפילה אמיתית מחייבת את האדם לצאת מהאגוצנטריות האישית שלו ולראות את צרכי הכלל. לא יתכן שאדם יתפלל רק למילוי צרכיו הפרטיים מבלי להתחשב בצורכיהם של אחרים. ייתכן שהאינטרסים האישיים שלו הפוכים מאלו של זולתו ולמי מהם ישמע ה'? מקום תפילה מרכזי, שדרכו עולות כל התפילות במרוכז השמיימה, מחייב את המתפלל להביא בחשבון גם את זולתו, שתפילתו אף היא עולה יחד עם זו שלו למעלה. ורק מקום בו אדם חש בעליל בשותפותם של אחרים בעבודת ה' בו זמנית יכולה להוציאו מהאגוצנטריות שלו.

תפילת חנה במקדש היא דוגמא נאה לתפילה שבה המומנט האישי כמעט ולא נזכר (הרמז היחיד לבעייתה האישית נמצא אולי במילים: עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה... ). היא מתפללת על מצוקותיהם של כל בני המין האנושי: "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן". היא אף מנבאת על מינוי מלך בישראל, תפקיד שבנה לא שאף אליו בכלל ואף סבר שהטרים את זמנו: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ".

תשובת ישעיה
הבנת תשובתו של שלמה מלך תסייע בידינו להבין גם את תשובתו של ישעיה לאותה שאלה: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?!". ותשובתו עמומה: "וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְהֹוָה וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי". ה' אינו זקוק לכאורה למשכן עלי אדמות. משכנו הוא האדם שבור הלב, העני ונכה הרוח. וידועה דרשת חז"ל על הפסוק הנאמר במנחה: ונפש כי תקריב - לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. ( רש"י על ויקרא פרק ב פסוק א).

נכה הרוח מזכיר לנו את דברי אביו של שלמה, דוד המלך: "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". (תהילים פרק נא). ומערעור כביכול של הצורך במקום מסויים נובע גם ערעור כביכול בעצם הצורך בקרבנות: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר - מַכֵּה אִישׁ. זוֹבֵחַ הַשֶּׂה - עוֹרֵף כֶּלֶב. מַעֲלֵה מִנְחָה - דַּם חֲזִיר. מַזְכִּיר לְבֹנָה - מְבָרֵךְ אָוֶן. גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה". שוחט השור הוא המקריב בהמה גסה, שמנה ועשירה. אך ככל שרבו דמיה - תרתי משמע - של בהמה זו כך חמור הפשע שפעמים המקריב מנסה לכסות באמצעותה: מכה איש.

[ישעיה סוגר בכך את מעגל ספרו בו פתח בפרק א. (שם גם הוא מזהה את בית ה' כמקום תפילה):
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהֹוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי... וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ".

אולם בסופה של הנבואה חוזר עם ישראל למקדש כשהוא עצמו קרבן: "וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה'". ומענינת סגירת מעגל נוספת: בפרק א גוער ישעיה בעצרות החדשים והשבתות במקדש: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשׂא". אך בחתימת הספר הוא מנבא על תיקונו של העיוות ושוב יחודשו עצרות החדשים והשבתות והפעם בהיקף אוניברסלי: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'"].

ישעיה, בשאלתו הגדולה, רוצה להדהים את העם ולהביאו להבנה עמוקה יותר של מקום המקדש וממילא גם לקרבנות המוקרבים בו. הקרבן אינו פולחן טכני שבו אדם יוצא ידי חובתו בזביחת שה בלבד. פעולה כזו כאשר היא ריקה מתוכן, ובפרט כאשר היא מחפה על עברות, כמוה כעריפת כלב וכזריקת דם חזיר. במצב כזה גם למקום אין חשיבות. אדרבה במצב נפשי ירוד המקום הוא בעייתי מאוד מבחינת האמונה הצרופה.

הקרבן כאחותו התפילה מחייב התעלות רוחנית. בקרבן לא רק ה' מתקרב אל האדם אלא ראשית כל על האדם עצמו להתקרב אל ה' וזאת על ידי מסירותו והקרבתו האישית. האדם צריך להיות כביכול קרבן בעצמו. "אדם כי יקריב מכם !" העלאת הבהמה לקרבן באה רק לבטא את רצונו של האדם המקריב להתקרב ולהתעלות. וכן המקום. לא ה' זקוק למקום מסוים, אלא אנחנו בני האדם החיים במסגרות מוחשיות, צריכים למקום מוחשי בו נחוש מחוייבות להתעלות בו. מקום שאין לבוא אליו ללא טהרת הגוף והלב. לא בדרך סמלית או רעיונית אלא בעליל! במוחש! כנגד תפיסה מסולפת של המקום מכוונת תוכחת ישעיה בתחילת ספרו: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי".

ואכן אחרי הביקורת הנוקבת של ישעיה על באי המקדש ומקריבי הקרבנות הוא מנבא גם על התיקון. האדם עצמו יתקרב אל ה'. הוא עצמו ייהפך כביכול לקרבן (עקדת יצחק היא הביטוי הנעלה ביותר של נכונות האדם למסירות מוחלטת לה' לכן המזבח נבנה בדיוק במקום העקדה). עם ישראל יתעלה ויעלה עמו את העולם כולו. האנושות כולה תכיר במעלת עם ישראל והיא שתעלה אותו כמנחה להר הקודש:
" וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם..." (ישעיהו סו כ). ובעקבות הבאת עם ישראל כמנחה יעלה כל המין האנושי אף הוא ירושלימה: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'".


ההשתחויה משמעותה כיפוף קומתו הזקופה של האדם מול ה' הרם והנישא. פעולה זו צריכה להתבצע פיזית כי רק בה חש האדם בעליל שהוא מקבל על עצמו את מלכותו של ה'. (האדם מכונה כאן כל בשר להדגיש את הגוף האנושי על חולשותיו ותאוותיו). מליצות ערטילאיות אינן יכולות לשמש תחליף אמיתי לקבלת עול מלכות שמים ממשית על ידי האדם. ומשום כך פעולה זו חייבת להיעשות במקום מוגדר. מקום שבו יחוש האדם מחויבות מעשית לערכים נעלים ושלשמם עליו לוותר על נוחיותו ותועלתו האישיים. מקום מיוחד זה חייב להיות שונה מכל מקום אחר והוא מחייב יחס של קדושה. לכן חייב כל בשר לבוא אישית לפני ה' במקום הנבחר על ידו ולהשתחוות שם לה'.

יעוד המקדש בתורה
עוד בציווי הראשון על הקמת המשכן הגדירה התורה את ייעודו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות פרק כה). וכבר עמדו על כך קדמונינו, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם . ה' מצד עצמו לא זקוק לבית. אנו בני האדם זקוקים לחיבור עם ה'. וה' מצידו מעוניין להשרות את שכינתו בתוכנו. יש כאן הדדיות. זיקת הרעיה והדוד. אלא שכל כולה אינה אלא צורך חיבור עם האדם. ולכן היא גם מחייבת התחשבות בחולשות האדם. אלמלא האדם לא היה צורך כלל במקום. המקדש נועד לחבר את השמים עם הארץ.
לכשתמצי לומר זאת תמצית אמונת ישראל. לא אמונה אבסטרקטית מנותקת מהמציאות הריאלית אלא קשר חי ומוחשי. ה' אינו חושש מדימוי מוטעה שעלול להיגרם מצמצומו כביכול: "לא כשם שאתה סבור כך אני סבור אלא כ' קרש בצפון וכ' בדרום וח' במערב ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה". (שמות רבה פרשה לד)

ה' חושש יותר מהרצון להאדירו ולהעצימו עד כדי ניתוקו מהחיים, מאשר חיבורו החי עם החיים למרות ההטעיות שעלולות לצאת מכך. ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
פנייה ישרה של כל אחד באשר הוא שם באופן אישי אל ה' מדגישה את האינדיבידואליות הפרטנית של היחיד. התורה רואה ערך בציבוריות. הן זו הלאומית והן זו האוניברסלית. התורה לא ניתנה ליחידים אלא לקהל כולו בעומדו יחד במקום אחד. עד כדי כך ששמו של יום מתן תורה נקרא יום הקהל . ומעין שיחזור של המעמד הגדול הוא מצות הקהל. לכן עיקר תפקידו של המקדש הוא בעליה לרגל ובעבודת ה' הציבורית שבו. ולשם כך עליו להיות מקום מוגדר שבו מתרכז הציבור כולו בפועל במעמדים מיוחדים.

טעות ההמון בימי ירמיהו
בימי ירמיהו, ערב החורבן, עוותה תפיסת המקדש על ידי ההמון. ההמון סבר בטעות ביחס שבהיותו של המקדש ביתו של ה' כבכול הוא חסין מחורבן ולכן רשאי העם להמשיך בדרכו הרעה מבלי לחשוש לתוצאות. באווירה עכורה זו היה צורך להמעיט את חשיבות של הבית כדי שלא יגרום מכשול.
"אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה הֵיכַל ה הֵיכַל ה הֵמָּה. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשֹוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה". (ירמיה ז ד).


ירמיהו, מדגיש את העבירות החקוקות בלוחות הברית הממוקמים בקודש הקדשים. עיקר מטרתו של המקדש לקדש את האדם לטהרו ולהעלותו. הדברות החקוקים בלוחות האבן צריכים להיחקק בלב האבן של באי המקדש. אולם כשהאמצעי הופך למטרה ובמקום שהמקדש יעלה את העם הוא עלול לדרדרו אין עוד הצדקה להמשך קיומו. או אז יש להדגיש את אין סופיותו של ה' והיותו מעל למקום: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא". (ירמיהו פרק כג פסוק כד).אולם ירמיהו מנבא גם על חזרת השכינה לציון והפיכתה למרכז רוחני לאנושות כולה: " בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא יְהֹוָה וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה לִירוּשָׁלָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע". ירושלים תיהפך לכסא מלכותו של ה', למקום מכובד אשר כל הגויים יכבדוהו ויעלו אליו לשם קבלת עול מלכותו של ה' שמשמעותה הבלעדית טהרת הלב והמעשים (ונקוו מלשון מקוה טהרה - דימוי מצוי בנבואות ירמיהו - ולכן ההדגשה על אי ההליכה אחרי שרירות ליבם הרע).
ישעיה, הרואה את ירושלים בפחזותה אולם עדיין בהיותה בנויה על תילה רואה את המקדש כמרכז השראה לעולם כולו. המקום לא מודגש אלא ה' כמקומו של העולם כולו: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". (ישעיה פרק ו).
יחזקאל, היושב כבר בגולה מחזיר אותנו לקדושתו של המקום הגיאוגרפי בהררי ציון. גם בחורבנו המקום קדוש וסופו להיבנות מחדש. בשעה זו יש להדגיש את המקום הארצי שלא ישכח בגלות וייהפך חללה לחזון ערטילאי גרידא: בָּרוּךְ כְּבוֹד יְהוָה מִמְּקוֹמוֹ". (יחזקאל פרק ג).

אם נרצה לסכם את נושאנו ולענות על השאלה: מהו המקדש, חזון או מקום. נראה שאין ביטוי הולם יותר מאשר ביטויו של ישעיה: גיא חזיון . גם מקום וגם חזון.

שנת תשס"א תיחרט בהיסטוריה כשנת המאבק על ירושלים. אולם שורשו של המאבק הוא בירור פנימי בתוך עם ישראל ובלבו של כל אחד ואחד של אחד מיסודות המחשבה הישראלית.
מקום המקדש אינו רק חזון מופשט אלא גם מקום מוחשי וממשי הנמצא ריאלית כאן בתוכנו. אין לנתק בין השנים. וכל המנתק ביניהם הופך את החזון למליצה שדופה ואת המקום והמרחב הארצי כולו (היונק את קדושתו מהנקודה המרכזית -המקדש) למרוקן חלילה מכל תוכן. נרגן מפריד אלוף והופך את היהדות לזיוף.

ירושלים של מעלה מכוונת כנגד ירושלים של מטה והחיבור ביניהם, כעיר שחוברה לה יחדיו, הוא המייחד את היהדות מבנותיה הלא חוקיות. הנצרות הפכה את ירושלים לישות ספיריטואליסטית, דבר שלא מנע ממנה לתבוע לנסות ולהשתלט גם בירושלים של מטה. האיסלאם לעומתה רואה בשלטון הארצי בירושלים בעיקר מוקד של כוח פוליטי, דבר שאינו מונע ממנו, על ידי פרשנות מאוחרת לייחס למקום המקדש, ערך דתי בגלל היותו מקום פריחה לשמים לפי פרשנות זו. ודוק: אצלם המקדש הוא מקום הפרידה מן הארץ, בעוד שירושלים שלנו היא חיבור השמים והארץ הנושקים בה יחדיו אידיאלים נשגבים עם ריאליזם ארצי. שאיפות גדולות ועשיה פרטנית. היא לא רק חזון מופשט ולא סתם מקום ריק מתוכן אלא גיא חזיון. מקום ארצי ועם זאת מקודש בקדושת קודש קדשים. גם ירושלים של מטה וגם ירושלים של מעלה הן דבוקות זו בזו כעיר שחוברה לה יחדיו.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il