ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיעור לפרשת בהעלותך | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (48 ד') הורד mp3
שלח לחבר

תשס"ב

שיעור לפרשת בהעלותך


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

דבקות במצוות
"בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". חכמינו מפרשים את הפסוק, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. צריך להדליק את הנרות עד שהשלהבת כבר תמשיך לדלוק מעצמה. ו"כי נר מצוה ותורה אור", כך גם בכל הדלקת נר, בכל עשיית מצוה - צריך להדליק את המצוה עד שתהא דולקת מאליה. כלומר בקיום המצוות צריך האדם לדחוף את עצמו בתחילה עד שתיהפך המצוה להיות משהו פנימי ודבקותו תהא עולה מאליה ונמשכת עוד ועוד מעצמה. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

חז"ל אומרים: כשאהרון ראה שהנשיאים מקריבים קרבנות בחנוכת המשכן והוא לא היה עימהם, חלשה דעתו, "היה אומר: אוי לי, שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי? אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרון: אל תירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. הקרבנות בזמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם, שנאמר: 'אל מול פני המנורה'. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם". הרמב"ן כבר עמד על כך שהנרות לכאורה אינם קיימים לעולם אלא בזמן שבית המקדש קיים, והשיב שנרות חנוכה הם הממשיכים לתמיד. יש נרות שהם קיימים לעולם, נר מצוה. האורה הפנימית קיימת לעולם. עבודת ה' עם קרבנות שהם בשר, גידים ועצמות היא דבר חומרי חולף, אבל הנרות, שהם האור, לא הכלים כי אם התוכן הפנימי, אינם כבים. הגוף הוא זמני, חולף, כך הוא באדם וכך גם במצוות. יש הרבה מצוות שאינם קיימים עכשיו, אפילו רובן, אבל הרוח הפנימית, הנשמה, האור ממשיך וממשיך, הם למעלה מהמגבלות של הזמן. בעצם זו הבחינה של עוסקי ולומדי התורה. "כל העוסק בתורת הקרבנות כאלו הקריב", בכל דבר שהם עוסקים כאילו הוא מתממש, כי הוא ממשיך להתקיים.

עמידה בנסיונות
מהכהנים אנו עוברים ללויים. "קח את הלויים". אומר המדרש: זה שאמר הכתוב 'ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו'. ה' צדיק יבחן - אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחילה, וכיון שהוא עומד בנסיון הוא מעלה אותו לשררה. וכן אתה מוצא באברהם אבינו, ניסהו הקב,ה עשר נסיונות ועמד בהן, ואחר כך ברכו, שנאמר 'וה' ברך את אברהם בכל'. וכן יצחק, ניסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו, ואחר כך ברכו, שנאמר 'ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה''. וכן יעקב אבינו, ניסהו בכל אותן הצרות, בעשו, ברחל, בדינה, ביוסף, והאיך יצא מבית אביו? 'כי במקלי עברתי את הירדן', וברכו 'וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אותו'". והמדרש ממשיך בדוגמאות נוספות: "וכן יוסף באשת פוטיפרע, והיה חבוש שתים עשרה שנים, ואחר כך יצא ונעשה מלך על שעמד בנסיונותיו".

הנסיונות הם לפעמים ארוכים, י"ב שנה. יעקב שהה עשרים ואחת שנה בבית לבן. וככל שהמבחן יותר גדול התוצאות גדולות יותר, אם עומדים בו. כך כשהיו ישראל, כאשר ירדו ישראל למ"ט שערי טומאה הלויים לא חטאו ו"נתנו נפשם על קדוש שמו של הקב"ה שלא תבטל התורה... שנאמר: 'כי שמרו אמרתך' - זו התורה, 'ובריתך ינצורו' - זו המילה". וכן במעשה העגל הלויים "לא נשתתפו עימהם, שנאמר... 'ויאספו אליהם כל בני לוי'. כיון שאמר להם משה שימו איש חרבו על ירכו מיד עשו כן ולא נשאו פנים, וכן משה מברכם 'האומר לאביו ולאמו וגו'', וכיון שראה הקב"ה שעמדו בנסיונן שנאמר 'אשר ניסיתו במסה' מיד אמר הקב"ה 'והיו לי הלויים'".

קשיים הם נסיונות, בחינות, הם לא כדי לעצור את האדם בדרכו הטובה אלא כדי שיעמוד בהם וינצח. מתי אדם יודע שהקשיים באים כמבחן ומתי הם באים לאותת לו שלא זוהי הדרך? כשיש קשיים בעבודת ה' אדם יודע שזהו מבחן. כשרוצים לעצור את עם ישראל מלשבת בארצם אין כאן איתות של עצירה אלא קושי של מבחן במידת אהבת ישראל את ארץ ישראל, את ריבש"ע שנתן לנו אותה, את מידת הדביקות כדי לתקן את חטא המרגלים שמאסו בארץ. כשיש מבחנים בעבודת ה' הפרטית של האדם, בהתקדמות בלימוד, התמודדויות קשות בקיום המצוות צריך האדם לראות זאת כמבחן. "ה' צדיק יבחן". וכשהאדם מצליח הקב"ה מעלה אותו למדרגה חדשה ובמדרגה החדשה הוא יתנסה במבחן קשה יותר ואז הוא שוב יתעלה, וכן הלאה. המטרה היא להתמודד ולעמוד בדבקות בעשיית רצונו של רבונו של עולם.

"ויהי בנסוע הארון"

בהמשך הפרשה, "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אומרים חז"ל במסכת שבת (ומובא גם בילקוט שמעוני) "פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה, לומר שאין זו מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. מכאן אמרו ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה (85) אותיות כפרשת 'ויהי בנסוע הארון' מטמא את הידים ומצילים בפני הדליקה [בשבת]". זאת אומרת, רבי אומר שפרשת "ויהי בנסוע הארון", שיש בה סימניות מלפניה ומאחריה, היא ספר בפני עצמו. ממשיכה הגמרא ואומרת "כמאן אזלא הא דאמר [כמי הולך מה שאמר] רבי שמואל בר נחמן: 'מאי דכתיב [מהו שכתוב] 'חצבה עמודיה שבעה'? אלו שבעה ספרי תורה?' כרבי [שהוזכר לעיל]". כלומר אין רק חמישה חומשי תורה, אלא שבעה ספרים. זהו ספר מיוחד.

שותפות בהנהגת ה'
בודאי יש לזה טעמים עמוקים, אך המדרש מציין כמה נקודות מיוחדות שיש בפרשה זו:
ראשית כל, "כתוב אחד אומר ויאמר משה קומה ה'", כאילו הכל תלוי במשה, "וכתוב אומר על פי ה' יסעו. כיצד יתקיימו שני הכתובים הללו?", על פי מי נוסעים - על פי משה או על פי ציווי אלוקי? "משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה מהלך בדרך ונהג אוהבו עימו, כשהוא נוסע אומר איני נוסע עד שיבוא אוהבי עמי, וכשהוא חונה אומר איני חונה עד שיבוא אוהבי עמי, נמצאת מקיים 'על פי משה יחנו' ונמצאת מקיים 'על פי ה' יסעו". גם וגם. כביכול רבונו של עולם נתן למשה להיות שותף בהנהגתו יתברך, בהליכת ישראל במדבר. אבל אולי הדברים הרבה יותר עמוקים. זה לא רק בהנהגת ישראל במדבר, אלא כך זה בעצם לדורות. בכל דור ודור יש מנהיגים שהם ממשיכים את תורת משה וכביכול שותפים בהנהגה האלוקית שרבונו של עולם מנהיג את עולמו.

והמדרש ממשיך ואומר:
"ויהי בנסוע אהרון. מה עסקו של הארון הזה? אלא שהיו לוחות הברית נתונות בתוכו והשכינה דרה בתוכו... אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: כשהיו ישראל נוסעין היה הארון מקדים לפניהם והיו שני ניצוצות של אש יוצאות מתוך בדי הארון והיו שורפין לפניהן את הנחשים ואת העקרבים והורג שונאיהם של ישראל. משל למה הדבר דומה? למלך שהיה מהלך עם מטרונא [גבירה] והיה מקדים לפניה בשביל השונאין והיה הורגן, כיון שהיה איפרכוס [משרת] רואה אותו היה צווח למלך: למה אתה מניח למטרונא? המתן לה מעט, עמוד עד שתבוא אצלך. כך הארון היה מקדים לפני ישראל. כיון שהיה משה רואה היה אומר: מה אתה מניח את ישראל? המתן להם מעט, שנאמר 'ויאמר משה קומה ה''".

כלומר, המדרש כאן מפרש קצת אחרת. ארון ה' היה נוסע, מתקדם ומפלס את הדרך והורג את כל המזיקין, אך ישראל היו הולכים לאט והיה משה קורא לארון לעצור ולהמתין לישראל. משה כביכול עוצר את מהלך רבונו של עולם בדרכו. ואומר המדרש:
"זה שאמר הכתוב 'צדיק מושל יראת אלקים', אתה מוצא הרבה דברים שגזר משה על האלקים וקיים גזרתו, שנאמר 'כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים', והקב"ה לא אמר לו אלא 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה', וכתיב 'ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור'". רבונו של עולם כביכול עושה רצונו של משה רבנו. וכן "כתוב 'השמים מספרים כבוד אל'... שמענו שהן [השמים] מקלסין להקב"ה. עמד [משה] ושיתקן, שנאמר 'האזינו השמים' [תפסיקו לשיר ותאזינו]. ראה מה כוחו של משה גדול, עליו הכתוב אומר 'גבורי כוח עושי דברו".


החיבור בין ה' לכנסת ישראל
עוד אומר המדרש: "'וינוסו משנאיך'. וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כאילו שונא את מי שאמר והיה העולם. כיוצא בדבר אתה אומר 'וברוב גאונך תהרוס קמיך'. וכל מי שעוזר את ישראל כאילו עוזר לפני מי שאמר והיה העולם". והמדרש ממשיך ואומר שרבונו של עולם שותף עם ישראל בכל דבר, "שנאמר: יקראני ואענהו וגו' ואומר ויקח אדוני יוסף וגו' ואומר מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלוקיו. רבי עקיבא אומר: אלמלי לא כתיב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום: כביכול עצמך פדית", הקב"ה פדה את שראל ממצרים - כביכול הוא פדה את עצמו. ישראל וקוב"ה כביכול חד הוא. "וכן אתה מוצא שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם, גלו למצרים שכינה עימהם, גלו לבבל שכינה עימהם, גלו לאדום שכינה עימהם, וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עימהם, שנאמר 'ושב ה' אלקיך את שבותך' - 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב'". הוי אומר, ששני הפסוקים הללו, הספר המיוחד הזה, מבטא בעצם את החיבור הגדול המלא שבין רבונו של עולם ובין כנסת ישראל. משה רבנו שותף כביכול לרבונו של עולם במהלך ההובלה, ההנהגה של ישראל. אלה שקמים על רבונו של עולם הם אלה שקמים על ישראל. הצרות של ישראל הם כביכול צרותיו של הקב"ה. יש כאן איזה איחוד מיוחד של כנסת ישראל עם רבונו של עולם, ספר בפני עצמו.

הפסקה בין פורענות לפורענות
יש מדרשים שאומרים שהפסוקים הללו שנעשו להם סימניות לפניהם ואחריהם באו להפסיק בין פורענות לפורענות:
"לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו על פי עצמן מהלך שלשה ימים בורחין מהר סיני... כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ, אף על פי כן לא עזבן הקב"ה אלא 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם'. והיה קשה לפני הקב"ה שעשו כך, אמר הקב"ה: נכתוב צרה אחר צרה? לאו, אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם, לכך נכתב 'ויהי בנסוע הארון'".

זהו עוד פירוש לכתיבת פרשה זו דווקא כאן. יש להפסיק בין הנהגה לא נכונה להנהגה לא נכונה. ההתנהגות של ישראל בצורה לא נכונה היא צרה, אולי הצרה הכי גדולה שיכולה להיות.

פרשת המתאווים לבשר
אחר כך פרשת "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה". אנו מתחילים כאן ללכת בדרך, במדבר. ובדרך יש הרבה קשיים, נפילות, התמודדויות. אפשר להסתכל על תקופת המהלך של ישראל במדבר כתקופה לא חיובית, זה עתה יצאו ממצרים וראו בעצמם את כל הניסים ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, במעמד הר סיני ובכל יום ויום ה' הולך לפניהם בעמוד ענן ובעמוד אש ויורד עליהם מן. איך אפשר להתנהג כך כפי שישראל מתנהגים? בתחילה מתאוננים, אחר כך "ויתאוו תאוה" ואחר כך חטא המרגלים. איזה מין מרד בעזות פנים לכאורה כאשר עומדים לנוכח הגדולה האלוקית!

אך המבט הזה אינו נכון, זהו מבט חד צדדי. הקושיה היא עצמה התירוץ. לא יתכן שהדברים היו כפשוטם. לא יתכן למרוד בקב"ה כשרואים את הנהגתו יום יום. לא יתכן שישראל נכשלים כפשוטם של דברים בעזות פנים ועזות מצח, לא רוצים בטובתם ומואסים במה שה' רוצה. יש להבין באופן אחר. גם אצל גדולים יכולים להיות נפילות, אבל מסוג אחר, לא מהסוג הפשוט של אנשים שאינם רואים את רבונו של עולם. לפעמים המרידה באה מצימאון לדברים גדולים הרבה יותר. לפעמים הנפילה היא צדדית כמו של האספסוף, החלק השולי שהצטרף אל עם ישראל, לא מבני ישראל המה אלא "גם ערב רב עלה עימם", והוא לא מצליח להתרומם למדרגה של עם ישראל, הוא כל הזמן מושך למטה. הוא לא מסוגל לעכל את המן, את האוכל העליון המרומם, שבזכותו ישראל יכלו לקבל את התורה."לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד". זה היה אוכל זך פנימי אלוקי שירד מן השמים, המראה שלו לא כל כך ברור, לא כל כך מגושם, מאוד טהור, אבל משביע ומספיק לכל צרכי ישראל. הטעמים היו מאוד רוחניים, טעמים שהנשמה, הנפש נהנית מהם. ורק כך אפשר לזכות בתורה שדורשת זיכוך גדול, התרוממות רוחנית מיוחדת במינה. אבל הערב-רב לא מסוגל לעלות לרמה הזו, הוא חושב שטוב ללכת עם ישראל ולהיות קשור אליו אך לא מצליח להתרומם. בעצם כבר אין להם ממש תאוות, אבל הם "התאוו תאווה", הם רוצים שתהיה להם תאווה. כבר הרבה זמן לא היתה להם תאווה לבשר וגם עכשיו אין להם, אבל הם רוצים שתהיה להם. ובגלל שבחלק מהמצטרפים לעם ישראל יש חלק מקולקל - זה מחייב את כולם. זאת משום שעם ישראל נדרש לרמה גבוהה ביותר, שאף לא אחד בתוכו יהיה שלא בשלימות. וכשיש יחידים, צדדים שעדיין אינם מתוקנים לגמרי, כל ישראל נתבעים על כך בגלל מדרגתם המיוחדת. אך אין לחשוב שכולם נפלו.

למשה קשה לקבל את רצון האספסוף הזה המבקש בשר, משום שזה מראה על נפילה ממדרגת המן. אלה המתאווים אינם בשלים עדיין לקבל את התורה במלוא שלימותה. וכל ירידת מדרגה היא בחינה של מיתה. ומשה שאומר לרבונו של עולם "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה?" לא עלה על דעתו שידו של ה' תקצר, אלא הוא אמר שהבעייה לא תיפתר אפילו שינתן להם הרבה בשר. "הרגני נא הרוג". יש כאן ירידה רוחנית. [דרך אגב, הזוהר מעיר הערה חשובה: משה אמר ביטוי כזה כאילו קיבל על עצמו מיתה ומיד אחרי זה התנבאו אלדד ומידד: משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ... מכאן שאדם צריך להיזהר שלא לפתוח פה על עצמו אפילו בשעת צער משום שהדיבורים פועלים. משה התכוון לבחינה המיוחדת למדרגה הזו שהוא נופל ממנה, אבל בכל זאת המילים פעלו].

עלייה מכל נפילה
מה רבונו של עולם משיב למשה? "אספה לי שבעים זקנים". יוצא שמהנפילה הזו יש עלייה, קודם משה הנהיג לבד את ישראל וכעת יש עוד שבעים זקנים שיסייעו להנהגה הרוחנית של עם ישראל. זה לא ממעט ממדרגתו של משה, כפי שאומרים חז"ל, "שאף על פי שנחה הרוח עליהם לא נסתלק ממשה כהוא זה". משה נשאר במדרגתו. ונמצא שכשיש התמודדות, משבר, צריך לפתור את הבעייה ואז לחזק את כוחות הרוח, שיהיו שבעים זקנים שיסייעו בנשיאת עול העם. העם התקדם. כל נפילה מביאה בעצם לתיקון חדש. נקרע חוט, מתקנים אותו ואז יש קשר כזה חזק שהחוט יותר לא יקרע. התיקון גורם תמיד לכך שהבעיה לא תִשנה. כל ירידה - צורך עליה. כל משבר יוצר תיקון חדש שלא היה קודם לכן ומתגלה רק דרך אותו משבר.

דוגמא נוספת: לא היינו מודעים למדרגתו העליונה של משה לולא אהרון ומרים היו נכשלים בדיבור עליו. מיד לאחר דיבורם בא הפסוק "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". כנראה שהם דיברו אל משה ושאלו אותו כיצד הוא נוהג בפרישות כזו בעוד גם הם מתנבאים ולא נוהגים כן, אך הוא לא משיב. רבונו של עולם משיב להם: למשה יש מדרגה מיוחדת, אספקלריא מאירה, פה אל פה. מדוע לא פה אל אוזן? זו בחינה כזו, שמה שמשה מדבר זה דבר ה' בעצמו. לא כשאר הנביאים שאצלם דבר ה' עובר כמה בחינות וזה לא פה ה' ממש שמדבר. "במראה ולא בחידות", זה לא חלום. משה רבנו זוכה להשגה מיוחדת במינה שאין לה שום דמיון. וזה קשור באמת בענווה של משה, כי כדי לזכות בדבר ה' באמת צריך להסתלק מכל הצמצומים והמגבלות שיש באדם. וכשאדם שומע את דבר ה' כמו שהוא מבין, כמו שהוא שומע, הוא מקבל את הדברים לפי הכלים שלו, לפי המגבלות שלו, לפי נקודת המוצא שלו, זה לא דבר ה'. בצורה כזו כל אחד יכול להבין את הדברים בצורה אחרת. אבל משה רבנו בטל כלפי דבר ה', אין לו שום מציאות עצמית, שום נקודת מוצא מסוימת, ענווה אבסולוטית מוחלטת. "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", אין ענוה יותר גדולה מזו. לכן זוכה משה להשגה הזכה הטהורה ביותר. אם כן יוצא שגם נפילה בתוך ההנהגה הכי עליונה בונה - על ידה מתגלה לפנינו מדרגתו של משה שאולי לא היתה מתגלית לולא זה, כי לא היה צורך לדבר עליה.

דרך הגאולה - "לא בחיל ולא בכוח"
כמה מילים על ההפטרה. הנבואה שאנו קוראים בהפטרה הזו, של זכריה, מדברת בעצם על הגאולה, על המשיח, אמנם ברמזים אך כך מפרשים המפרשים. ומה הוא רואה? "וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו, ויאמר אלי: מה אתה רואה? ואומר: ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה... ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר: מה אלה אדוני?", הנביא רואה דברים אך לא מבין את פירושם, "ויען המלאך הדובר בי ויאמר אלי: הלא ידעת מה המה אלה [האם אינך יודע]? ואומר: לא אדוני, ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרובבל לאמר: לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות". כלומר, מה שאתה רואה את המנורה, הנרות ושמן ניצוק לתוך המנורה, ללמדך - "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות". זאת אומרת, כיצד תבוא הגאולה בשלמותה? ברוח ה' . אולי כפי שאומר הנביא "ברוח שפתיו ימית רשע", שזה יהיה כוחו המיוחד של המשיח. אבל מן הסתם במדרגה היותר שלימה של הגאולה המטרה אינה לדכא ולנצח את כל האויבים ושאר האומות שעוינים את ישראל, הן בקום עשה והן בשב ואל תעשה, אלא להפוך את לבבם, לרומם אותם, להגיע לכך שיכירו בתפקיד של עם ישראל בעולם, בגדולה האלוקית, בשם ה' הגדול שישראל נושאים. "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'". את הדבר הזה אנו צריכים לאמץ ללבבנו. אנו נמצאים בתקופה ארוכה במצב כזה של עימות, של מלחמות באלה שרוצים להצר את קיומנו. אנו חייבים כמובן להתגונן, להדוף את כל הנסיונות לפגוע בנו ולמנוע מאיתנו להתקדם בדרך גאולתנו, בפדות נפשנו. אבל יחד עם זה יש לזכור שבעצם מגמת הגאולה השלמה היא של הופעה גדולה של רבונו של עולם המתגלה על כל אומות העולם, בראש ובראשונה עלינו ומתוך כך על כולם. עניינם של ישראל להאיר את האור הגדול הזה.

אנו שומעים היום מידי פעם את הטענה הזו שבכוח אי אפשר לפתור את הסכסוך. זה נכון. זה לא הפיתרון המלא שיפתור את הסכסוך עם אויבינו. אנו חייבים לשכנע אותם ולהאיר את עיניהם בדבר תפקידנו, בדבר תפקידה של ארץ ישראל, ירושלים והמקדש. כאן נדרשת מצידנו עליית מדרגה. אנו צריכים לשכנע את אלה שחושבים לגמרי אחרת. יש להעמיק בצורה חדשה של בהירות כזו שתשכנע את כל האומות כולם. ודאי שהדבר הזה יבוא בסופו של דבר על ידי הנבואה, אך אנו מצידנו צריכים לעשות פעולות לקרב את השעה הזו, גם במובן הפנימי. עלינו לפעול לא רק במובן החיצוני של הדיפת כל ההפרעות והתחזקות האחיזה בארץ ישראל ובירושלים עיר קדשנו, וכמובן שיש לעשות כל מה שאפשר לעשות כדי להתקדם ביישובה של ארץ ישראל, שהיא בעצם מביאה את הקדושה ומסלקת את הטומאה מארץ ישראל. אך יחד עם זאת יש לעסוק ברוח בגדולה, רוח האמונה ברבונו של עולם, שתהיה כל כך גדולה, שלמה ומרוממת שיכירו וידעו כל הרואים שאכן זו האמת ואין בלתה.

וכדי לרומם את האחרים אנו צריכים להיות כאלה בעצמנו. כשאדם מגיע לעומק כזה של אמונה, לגודל של אמונה, שכולו מלא וספוג וחי בדבקות נפלאה, אז דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. כשיש עוצמה פנימית רוחנית גדולה מאוד היא משודרת לכל השומע. לדבריו של אדם שעולה ומתקדש בעצמו יש הרבה יותר משמעות, הם פועלים הרבה יותר, יש להם כיסוי. וזהו ענייננו, להתרומם ממדרגה למדרגה בתוך תוכנו, להתמלאות, להתגדל, להעצים את הדבקות, את האמונה, את הבהירות, את העומק של התורה, ואחר כך מתוך כך להשפיע על כל הסביבה הקרובה ועל הסביבה היותר ויותר רחוקה עד שיכירו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il