ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"ובלכתך בדרך" ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

יב אב תשס"ח

"ובלכתך בדרך"

הלכות טיולים



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

עשרה כללים בהלכות טיולים
בפרשת השבוע אנחנו קוראים את קריאת שמע שכתוב בה כי צריך לדבר בתורה ובמצוות גם "בלכתך בדרך". חלק ממצוות הדרך הם המצוות של הטיולים. וננסה לומר אותם בעשרה כללים:

חשוב לטייל בארץ ישראל
את אברהם ציווה הקב"ה בבואו לארץ ישראל (בראשית יג יז): "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה". ה"טיולים" של אברהם היו קידוש ה' אחד גדול. בכל מקום שאליו הוא הגיע הוא קרא בשם ה'. הגמרא (ב"ב ק.) אומרת שההליכה שלו הייתה מועילה גם לעתיד. כדי שהארץ תהא נוחה ליכבש לבניו. תפילות של משה היו להכנס לארץ ישראל כמו שעשה אברהם אבינו. חכמינו הדריכו גם אותנו ואמרו לנו (כתובות קיא:) "כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה".
בעל הבן איש חי נשאל בספרו תורה לשמה על ידי אדם שגר בצפת (סי' תיח): האם מותר לו לילך בשעת גידול פירות למקום בארץ ישראל שבו גדלים פירות מיוחדים, לשבת שם מספר ימים כדי לאכול מהפירות, משום חיבוב ארץ ישראל? וענה כי גם לפי מידת חסידים לית בהא פקפוק וחשש, דכן מצינו בגמרא (עירובין ל ע"א ברכות מד.)... שהיו הולכין רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי, מאה רבנן, ממקום למקום כדי לאכול פירות מתוקים וטובים. וכל הליכתם בשביל זה, שכן מוכח מן הלשון, ובוודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל, לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה, וכוונתם לשם שמים, והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים. נמצא דבר זה הוא משנת חסידים, ולית ביה פקפוק. ולכן מאחר שגם אתה השואל כוונתך לשם שמים, בשביל חיבוב ארץ ישראל ולהודות לד' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה, והכל הולך אחר כוונת הלב".
טיול לארץ ישראל – מצווה גם לתושבי חו"ל - כתוב בשו"ע (יו"ד רכח ס"ע לו) "מי שנדר לעלות לארץ ישראל - יש לו התרה כשאר נדרים". אבל אם מתכוון לגור בארץ – אין לו התרה. (עיין פ"ת שם ס"ק ל"ב) ומביא ב"ארץ החיים" שהטעם לכך הוא כי העלייה היא רק הכשר למצווה. עיקר המצווה היא המגורים בארץ ישראל והיא מצווה מהתורה. כך כתב הרמב"ן על הפסוק: "והורשתם את הארץ וישבתם בה" שהמגורים בארץ ישראל הם מצווה מהתורה אפילו בעת חורבנה, ושקולה מצווה זו כנגד כל המצוות כולם. (רמבן בביאורו לתורה מסעי לג ובהגהות לספר המצות). הסכימו עימו הרשב"ץ בספרו "זוהר הרקיע" (עו) והתשב"ץ (ח"ג רפח). לכן מי שמתיישב בארץ ישראל - מעלתו עצומה. לכן אבל אם נדר לעלות - יש לו התרה כי העלייה אינה המצווה, אבל אם נדר לגור שם - אין לו התרה שזו עיקר המצווה.
לפי זה יש שאלה על אלו הבאים לטייל בארץ ישראל האם הן מקיימים מצווה. הרי אין כאן לא עליה ולא מגורים. האם הם מקיימים מצווה כלשהיא? והתשובה היא שכן, כי מצוות ישיבת ארץ ישראל היא בכל רגע ורגע. בכל רגע שאדם נמצא כאן, הוא מקיים מצות עשה דאורייתא. אמנם יש שאלה האם עליהם נאמרו כל ההלכות הקשורות בעולים לארץ ישראל? למשל האם מותר להם לצאת להפליג בספינה גם בערב שבת כמו אלו העולים לגור שם? כפסק השו"ע או"ח סימן רמ"ח סעיף ד'.
המג"א (רמח ס"ק טו) מביא בעניין זה מחלוקת. כה"ח (ס"ק מ"ה) כתב כי אפילו לדעת הרמב"ם יש מצווה לתיירים שבאים לבקר בארץ ישראל. ואפשר להביא לזה סמך מהפסוק "נותן נשמה לעם עליה, ורוח להולכים בה" שהקב"ה נותן "נשמה" למי שגר כאן. ו"רוח" לאלו שהולכים בה - למי שמטייל כאן.

לא לצאת לטיול בחו"ל
כמו שיש מצווה לטייל בארץ ישראל כך יש איסור לטייל בחו"ל. כך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה ט): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים? כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום".
הייתה קבוצה של אנשים מצפת שרצו ללכת לראות את פניו של הרבי מחב"ד וכתבו לו שזה רצונם לבקרו. הרבי ענה להם שהם צריכים לשאול את המרא דאתרא האם מותר להם לצאת לחו"ל לבקר את פניו?
חסידי חב"ד – ה' ישמור עליהם – הם גם יראי ה' וגם שומעים לקול רבם. באו לשאול: האם מותר להם לצאת לחו"ל על מנת לראות פני רבם? ואמרתי להם שכתוב כי מותר לצאת לחו"ל רק כדי לשאת אשה או ללמוד תורה או לפרנסה שאין בארץ. לא בשביל להרבות כסף וזהב. "טיול" אינו בכלל הסיבות שמותר בשבילם לצאת לחו"ל. בודאי לא לשם קניות - שופניג וכד'. אמנם אם הם נוסעים על מנת לראות את פני הרבי ולקבל מזה יראת שמים - זה יכול להיכנס בגדר של לימוד תורה שמותר.
כל זה בתנאי שכוונתם לשם שמים, אבל אם יש להם כוונה לעשות קניות ובדרך אגב הם חושבים על נסיעה לרבי - זה לא מועיל. ויש על זה גמרא במסכת פסחים (ח:) איתמר: א"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. כמאן? כי האי תנא דתניא, איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה "ולא יחמוד איש את ארצך;" מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר; ומה אלו שדרכן לזוק - אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק - על אחת כמה וכמה! אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין? תלמוד לומר "ופנית בבקר והלכת לאהליך", מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום.
א"ר אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים? כדי שלא יהו עולי רגלים
אומרים; "אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים, דיינו!" נמצאת עלייה שלא לשמה.
כיוצא בו אמר ר' דוסתאי בר' ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים? כדי שלא יהו עולי רגלים
אומרים; "אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא, דיינו!" ונמצאת עלייה שלא לשמה.
ואע"פ שאינו דומה יציאה מהארץ לעליה לירושלים. אמרתי לאלה ששאלו אותי על נסיעה לרבי, שהם שצריך להיזהר לכוון בליבם לנסוע לרבי ולא לחשוב על הנאות חו"ל. שלא יחשבו על קניות וכד'. שאם לא כן - הרי זה "שלא לשמה". וכמו שאין את הנס הזה של "לא יחמוד איש את ארצך" אם מתערב בזה "שלא לשמה", כך גם ההיתר חצאת לחו"ל לא כל כך פשוט, אם יש ביציאה זו את ה"שלא לשמה" של טיול בחו"ל.

לבדוק לפני היציאה את כשרות המקום וכשרות המאכלים
לפני שהולך לבית מלון או לכל מקום צריך לבדוק בכל מקום גם את כשרות המקום. גם את כרות המאכלים, גם את אופי השבת. וגם את כשרות המקום מבחינת צניעות וכד'.
כשרות המקום מבחינת צניעות - החשיבות הגדולה של הטיולים לא עושה שום "הנחות" בנושא של צניעות. הגמרא במסכת בבא בתרא (נז ע"ב) אומרת על דברי ישעיהו הנביא שאנשים זוכים לראות דברים נשגבים אם הם שומרים על עינהם - "עוֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרַע". מי האנשים האלה?
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, זֶה שֶׁאֵין מִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים בְּשָׁעָה שְׁהֶן עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה. שאז נגלה בשרן שמרימות את השמלה שלהן לצורך הכביסה. כשאדם עובר על ידן הוא עלול להסתכל בלי משים ולעבור על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם". מקשה הגמרא: הֵיכֵי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא דַּרְכָּא אָחְרִינָא - (ואזיל) רָשָׁע הוּא? אִי דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא - אָנוּס הוּא. לְעוֹלָם דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא, וַאֲפִילוּ הָכִי, אִיבָּעִי [לֵיהּ] לְמֵינַס נַפְשֵׁיהּ.
שואלת הגמרא: מי הוא הצדיק הזה שישעיהו הנביא כל כך מדבר בשבחו. אם יש דרך אחרת להגיע למקומו, והוא הולך בדרך שיש בה נשים שמכבסות בגדים - הרי מדובר ברשע!! למרות שהוא לא מתכון להסתכל. הוא הולך במקום שיש שם חוסר צניעות. אם אין דרך אחרת והוא צריך ללכת לעסקיו לעבודתו או לימודיו, הרי הוא אנוס. מה יעשה? אומרת הגמרא שמדובר שאין דרך אחרת, ואף על פי כן הוא מוותר על צרכיו ולא הולך כלל. כי הוא רוצה להציל את עצמו מחשש הסתכלות בנשים.
מכאן למדנו שאם אדם הולך למקום שנשים לא מתלבשות בצניעות ואין לו הכרח בכך - הוא עלול להקרא חלילה "רשע". רק אם אין לו ברירה והוא חייב לעבור בדרכו ברחוב לא צנוע הוא אינו רשע. ואם הוא מחמיר על עצמו גם בזה – הרי הוא "חסיד" וזוכה לכל המעלות האמורות בפסוק.
כשרות המקום מבחינת האוכל - צריך כל אדם להיזהר טוב ב"כשרות" המקום שאוכל בו. שלא כל מי שיש לו תעודה זה בהחלט כשר, וצריך לראות את המשגיח ולדבר עימו. וכן לראות איזו רמה של כשרות יש במקום שאליו הולך. וכל זה יעשה לפני שהוא מחליט על המלון שהולך אליו. שיש כאלה שכותבים "כשר" אבל משתמשים בכל הקולות האפשריות. לא לוקחים גוש קטיף ולא בשר חלק. ולא בישול ישראל, אבל יודעים לקחת כסף טוב. את כל הבדיקות הללו עושים לפני הזמנת החדרים.
כשרות המקום מבחינת השבת – כשאדם הולך למלון. צריך להזהר ולראות שהמלון מאורגן לשבת. יש מקום שהאוכל כשר, אבל בשבת יש שם חילולי שבת המוניים. כמו כן יש בתי מלון שהכניסה לחדרים היא חשמלית גם בשבת. הם מפסיקים באופן אוטומטי את החשמל או המזגן בכל פעם שהוא יוצא מהחדר או נכנס אליו. וצריך לבדוק דבר זה קודם שמזמין את החדרים.
כשרות המקום מבחינת התפילה – יש מקומות שבעלי המלון בנו בתי כנסת שאפשר להתפלל בהם ויש מקומות שלא. יש מקומות שהמלון השתדל שיהיה מניו לתפילה, יש מקומות שיש בהם מקוואות שצריך לטבול בהם. בכל מקום שאדם הולך שיבדוק היטב האם יש שם מקומות אלו.

להתפלל תפילת הדרך, ולהיזהר בתפילה גם בדרך
תפילת הדרך - גם כשאדם נזהר בכל הזהירות המתחייבת הוא צריך להתפלל על הנסיעה. אחד המקורות היותר חשובים לתפילת הדרך הוא בתפילת משה: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך. ובנחה יאמר שובה" וכו' (במדבר י' פסוקים ל"ה - ל"ו).
תפילה לפני הנסיעה, לדעת האם זה חשוב לצאת? - לא צריך להתפלל רק על הנסיעה שלא תהיה בתקלה, צריך גם לחשוב טוב האם זה נכון לצאת לטיול זה? הגמרא בברכות (כ"ט ע"ב) מספרת שאליהו הנביא נגלה לרב יהודה אחיו של רב סלא חסידא ואמר לו: "כְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא. מַאי "הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא"? אָמַר רַבִּי יעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא, זוֹ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ: שכל היוצא לדרך צריך לימלך בקונו ולהתפלל אליו ואז יוכל לצאת.
כלומר, מטרת התפילה היא להתפלל לפני בורא עולם שידריך אותו בדרך, כי רק הוא יכול לייעצו בדרך בה ילך, וישלח לו ברכה והצלחה ויציל אותו מידי אויב ואורב. ויש מפרשים: מה זה "הִמָּלֵךְ" ? היינו תתייעץ עם הקב"ה. וכי אפשר לעשות כך? עונה עץ יוסף: "אין הכוונה שיענו אותו מן השמים, כי מי יעלה לנו השמימה לשאול ולהמלך בזה אם לצאת אם לא". אלא הכוונה היא להתפלל שהקב"ה יצליח את דרכו.
הגמרא במסכת ברכות (לד/ב) מספרת "אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף". מסביר רש"י מהי "שגורה" - אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל, ותחנתי נובעת מלבי אל פי, כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים" זה סימן לחיים של החולה. יש אומרים שזה סימן גם ליציאה לדרך וכל הוא יכול להמלך באלוקים, על ידי שיראה אם תפילתו שגורה בפיו - סימן שתפילתו מתקבלת ויצא לדרך. (עיין צל"ח שם).
הרב מציע לאנשים להתפלל תפילת הדרך בתפילת י"ח שלפני היציאה לדרך. כך הוא מקיים את שני הפירושים. זה גם המקום המועדף ביותר מבחינה הלכתית לדעת שאין חשש ברכה שאינה צריכה בתפילת הדרך. (שהרי הרמב"ם לא הזכיר "ברוך אתה ה'" בסיום תפילת הדרך). במיוחד מי שנמצא כמה ימים בטיול, יאמר כל יום בשחרית את תפילת הדרך בתוך תפילת שמונה עשרה בתוך שומע תפילה – ויועיל לכל היום. ואם לא אמר בתפילה - מנהגנו לומר תפילת הדרך תוך כדי הדרך בלא שם ומלכות כדעת הרמב"ם. (עפ"י הפר"ח סי' ק"י, וע"ע שו"ת ישכיל עבדי ח"ז).
תפילה במניין בדרך - חובה על אדם להשתדל להתפלל במניין. כדי שלא יפסיד קדושה וברכו. קדישים וברכת כהנים. ומלבד זאת תפילה שנאמרת ברבים - נשמעת. דִּכְתִיב: "וַאֲנִי תְּפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן", אֵימָתִי "עֵת רָצוֹן" בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין, וּכְתִיב: "כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ". וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָם שֶׁל רַבִּים, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם חוֹטְאִים, דִּכְתִיב: "הֵן אֵל כַּבִּיר [פֵּרוּשׁ, רַבִּים] וְלֹא יִמְאָס", וּכְתִיב: "פָּדָה בְּשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִּי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי"
הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה לָלוּן שָׁם, אִם יֵשׁ לְפָנָיו עַד אַרְבָּעָה מִילִין (בערך ארבע קילומטר) מָקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בְּצִבּוּר - אִם יוּכַל לָבוֹא שָׁמָּה בְּעוֹד יוֹם שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת יְחִידִי בַּלָּיְלָה - צָרִיךְ לֵילֵךְ כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר, וּלְאַחֲרָיו צָרִיךְ לַחֲזוֹר מִיל (קילומטר) כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֵלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שָׁם בְּצִבּוּר אִם יָכוֹל לָבֹא לִמְחוֹז חֶפְצוֹ בְּעוֹד יוֹם. לכן בעת טיול צריך אדם לבדוק איפה יש מקום שיכול להתפלל בו במנין. ואם אין – בקל יכול אדם לארגן מנין אנשים להתפלל.
הרב סיפר פעם על הרב צדקה הזקן כשעלה מבבל לארץ ישראל חיכה שעוד תשעה אנשים שיעלו יחד איתו וכך עלו לארץ במדבריות. בתחילת הדרך חלה אחד מהאנשים ולא היה יכול להמשיך והם כבר היו בדרך. הגיע זמן מנחה והחלו האנשים להכין את עצמם לתפילת מנחה ביחיד. אמר להם חכם צדקה ומה עם מנין? כל כך הרבה התאמצנו למנין ועכשיו לא יהיה לנו? החל לצעוק במדבר: "מנין מנין"."מנחה מנחה" חבריו התפלאו כי מאיפה יבוא מישהו במדבר להתפלל איתם מנחה.
אחרי כמה דקות כולם שומעים מישהו צועק מרחוק: "חכו חכו". חיכו וראו מישהו חגור בכמה חרבות מתקרב אליהם ולא ידעו אם יהודי הוא אם גוי. פחדו לדבר עברית שלא יפגע בהם, ופחדו לדבר ערבית שלא יבין אותם. שאלו אחד את השני בארמית "הדא דידן או מוש דידן?" – "האם האיש הזה משלנו או לא משלנו?". האיש הזה היה מהכורדים שמדברים בינהם בארמית והוא הבין את השאלה. אמר להם בארמית: "דדן ודדן" דהיינו "שלנו ושלנו". כך אמר להם חכם צדקה הזקן שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו מלמטה והקב"ה נאמר עליו "לאל גומר עלי". אומר אם אתה עושה את שלך – אני משלים את המלאכה.

להיזהר מסיכון החיים לשווא
צריך להיזהר מסכנות. הרמב"ם (הל' רוצח פי"א ה"ד) למד שיש לשמור על הגוף מפסוק שנמצא בפרשת ואתחנן (ד ט) "השמר לך ושמור נפשך מאד". למרות שהפסוק זה עוסק במתן תורה, למד הרמב"ם מפסוק זה שצריך לשמור על הגוף, וזה לשונו: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך". ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצוות עשה ועבר על "לא תשים דמים". (עיין מנחת חינוך תקמו, ומהרש"א ברכות לב ע"ב. ותורה תמימה כאן). זה איסור מהתורה, ויש מקרים שהאיסר הוא רק מדרבנן, כמו שמובא בהמשך דבריו "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך - מכין אותו מכת מרדות".
בגמרא במסכת ברכות דף נה/א כתוב "ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן: (העובר ליד) קיר נטוי. ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים". מסביר רש"י שקיר נטוי - הוא מקום סכנה. ואע"פ שלא ברור כלל שהקיר יפול בדיוק כשהוא יעבור שם - העובדה שאדם הולך לשם גורמת שבשמים יבדקו את זכויותיו לראות האם מגיע לו לעבור שם בשלום. אולי הוא יצא זכאי - לא יקרה לו כלום, אבל זה לא נעים. כמו ששוטר בודק אדם לבדיקת תעודות, הוא כבר מחפש את הכל.
ובגמרא (במסכת שבת דף לב/א) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין מאי קראה? (מנין לומדים זאת? מהפסוק) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (שאומר יעקב אבינו - נהייתי קטן בגלל הנס שנעשה לי) "רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא". רבי זירא לא היה יוצא ביום סופה ליד עצי הדקל שמא יפלו מרוח סערה. ושוב מדובר בדבר שסיכויו לא כל כך גדולים.
מסקנה: לא מסתכנים. א] הולכים במסלול מסודר, עם מפות. ולא סוטים מהמסלול. ב] לוקחים בגדים מתאימים. כובע. נעלים מכנסים ארוכות. ג] לוקחים מים במידה מספקת ולא סומכים שיהיה בדרך. ד] יוצאים וחוזרים בשעה מוקדמת. לא סמוך ללילה ולא סמוך לשבת. ה] לא לטייל במקום שיש סכנת של ערבים. אנחנו נעשה את המלחמה על כיבוש הארץ כשנהיה בעמדה עדיפה, לא בטיולים.
יש כאלה שרוצים לטעום דווקא את הסכנה. רוצים סנפליג, החלקות על קרח וריגושים אחרים. זה נותן להם טעם של גבורה והצלחה. אנשים אלו צריכים לקחת רק ציוד תיקני, רק חבלים חזקים ותקניים. רק טבעות חדשות שנבדקו. רק עם אדם מומחה.

להיזהר מסכנות רוחניות
לא להכנס לכנסיות ומנזרים - גם כשאדם מטייל בארץ ישראל הוא צריך לדעת שאסור להיכנס לכנסיות ומנזרים, שזה מקום שעובדים בו עבודה זרה והוא מקלקל את הנפש. לכן הנוסעים לסיני ורוצים להיכנס למנזר סנטה קתרינה או מנזרים אחרים, ידעו שזה אסור. ובודאי בחו"ל אין שום היתר להכנס למנזר או לכנסיה אפילו שיש שם ציורים שנחשבים בעיניהם יפים.
במקומות כאלה יש הרבה צלבים ופסלים, אם אדם מתכופף רק מעט הריהו כאילו משתחווה לעבודה זרה. ואפילו שאין כוונתו לכך, עצם הכפיפה היא אסורה כמו שידוע כל אברהם אבינו שבא לפני פרעה והיה עושה פרעה את הכניסה נמוכה שכל הנכנס אליו יתכופף וישתחווה אפילו שאין כוונתו לכך. כן מצינו אצל חנה ושבעת בניה שהקיסר ביקש מהילד שרק ירים את הטבעת ויראה כאילו הוא משתחווה ולא הסכים. ושילם על כך בחייו. ולכן אין להיכנס לכנסיות כלל. ואם בטעות הוא עובר ליד כנסיה או צלם שלהם. יעמוד עם גב מתוח אפילו שיכאב לו הגב. העיקר שלא יראה כאילו הוא מתכופף לרגע אחד לפני הצלם שלהם.
זהירות בעניני צניעות - בכלל הדברים שצריך להזהר מהם בטיולים הוא מקשר עם נשים אחרות. "יחוד" הוא לא רק בחדר סגור על מנעול ובריח. גם טיול בחיק הטבע של איש ואשה שאסורים זה לזו הוא בגדר "יחוד", אפילו שיש שם אנשים אחרים. לכן אסור לאיש לנסוע לטיול עם מי שאינה אשתו, אפילו שיש שם אנשים אחרים. הדבר הזה הוא קירוב דעת גדול מידי, וכל מקום שיש קירוב דעת בין איש לאשה, אסור.
ומניין לנו זה? הגמרא אומרת שגבר רווק לא יכול ללמד ילדים בביתו. כי הנשים באות באופן קבוע לקחת את ילדיהם ולדבר עימו על ילדיהם – ולכן מורה כזה יהיה רק מי שהוא נשוי. וכן אשה לא תלמד ילדים קטנים בביתה מפני אבותיהם שמביאים את בניהם ומדברים עימה על ילדיהם ונמצאו מתייחדין עמה. למדנו מכאן שיחוד אינו רק היות האדם בחדר סגור עם אשה, גם היותם בקשר שמתמשך, נקרא "יחוד". ומכאן שטיולים משותפים בודאי שהם ארוכים - אינם בריאים. ואפילו טיולי זוגות צריכים זהירות מרובה.
יחוד, בטיול שיש בו רבים – כשיש קבוצה של רבים הולכת יחד ואיש ואשה נשרכים מעט מאחורי הקבוצה, הם נמצאים ב"יחוד" אע"פ שהם בוואדי או במקום פתוח, שהרי אין אנשים נמצאים מאחריהם והם במרחק מה מהקבוצה.
יחוד, בשעות הערב - במחנה קיץ, במלון, בחדרי אירוח בשעות הערב, כל מקום שנמצא במרחק מטרים ספורים ממקום שיש בו ציבור ולא רואים אותו נחשב כ"מקום יחוד", אע"פ שבשעות היום הוא מקום שעוברים בו רבים. כי "יחוד" אינו דווקא במקום סגור, אלא במקום מבודד יחסית לכמה רגעים.
יחוד, לחברים - חברים קרובים שרגילים זה בזה - אסורים גם במקום שהוא "כמעט יחוד". הם אסורים להיות בחדר סגור שאינו נעול או בחורשת יער. ואע"פ שיש חשש שמישהו יבוא לשם - בשבילם הוא מקום יחוד.
יחוד למי שנכשל – איש ואשה שאסורים זה לזו שנכשלו פעם בנגיעה או ביותר מזה ח"ו. אסור להם להיות ביחד ואפילו שיש שם רבים אך הם אנשים שעניני צניעות ועריות קלים בעינהם - אין להם להיות יחד כלל.
יחוד למי שקינא לה - אשה שבעלה הזהיר אותה שלא להיות בקשר עם פלוני, אסור לה להיות עם אותו פלוני אפילו בחדר שאין בו ממש יחוד אבל הם נמצאים בו ביחד.
שלום בית - בעל שאשתו חושדת בו מנשים אחרות צריך להתרחק מהם מאוד מאוד יותר מהרגיל. גם מטעם שלום בית וגם מטעם שהיצר מקטרג יותר בשעה של שהות משותפת או קירוב אע"פ שאין שם מגע כלל.
מקומות ישיבה ברכב - לא תשב אשה ליד נהג וגבר ליד נהגת. כשנוסעים ביחד כמה אנשים במכונית - אין לאשה לשבת במושב האחורי אם יושב גבר לידה בצפיפות. ובמקרה זה עדיף שתשב ליד הנהג. והוא הדין לגבר במושב שיושבות בו נשים נוספות.
מכנסיים לבנות – צריך לשמור על צניעות גם בדרך, ובעיקר כשפוגשים אנשים אחרים שחלקם לא מקפידים על צניעות ועלולים להיות נגררים אחרים. לכן גם אם אדם נוהג בכמה הלכות כדעת המקל. בטיול ראוי להחמיר יותר. יש בנות ונשים שמקילות לעצמם ללבוש מכנסיים בטיולים וצריך לומר להם שמותר ללבוש מכנסים רק אם יש חצאית מעליה.
נדה – אסור לאדם לנסוע לטיול ובילוי עם אשתו כשהיא אסורה לו והם לבד. אבל כשהם יחד עם המשפחה – מותר. למרות שמותר לאדם להתייחד עם אשתו בכל מצב.

ללמוד תורה בדרך, וללמוד על הדרך
ללמוד תורה בדרך - התורה אומרת שצריך ללמוד תורה גם בדרך. "ודברת בם בשבתך בבתיך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". אמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף?
לעומת זאת כתוב שאמר יוסף לאחיו: "אל תרגזו בדרך" שלא יעסקו בדבר הלכה שעלול להסיח את דעתם ולהביא אותם לכלל סכנה. מקשה הגמרא (תענית י/ב) האם ילמדו או לא ילמדו? ועונה: "לא קשיא הא למיגרס הא לעיוני" ללמוד בעיון – אסור, כי זה מסוכן הוא עלול לא לשים לב לדרך. כמו כן להתווכח עם חברים על דברי תורה מסוכן מאותה סיבה. אבל לקרוא דברי תורה שלא דורשים עיון כבד – חייבים. ובימינו יש קלטות של דברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים.
הרב סיפר פעם על חכם עזרא עטייה ע"ה ראש ישיבת פורת יוסף שהיה למדן גדול והיה טרוד בלימודו. פעם נסע אם האוטובוס של בחרת "המקשר" לתחנה האחרונה ולא שם לב שזה לא ביתו ולא תחנתו. ירד מהאוטובוס ליד הכניסה לעיר והמשיך בדרכו לכיוון הכפר "ליפתא" שהיה נמצא אז ביציאה מהעיר, וזה היה כפר של ערבים רוצחים. הרב שהיה טרוד במשנתו, המשיך ללכת בלי לשים לב. למזלו הגיע באותה שעה מתל אביב עם אחד מתלמידיו שראה את הרב ז"ל הולך לבדו לכיוון הכפר. מיד ירד מהאוטובוס ועצר אותו והצילו ממות לחיים.
בגמרא בירושלמי (מסכת ברכות דף לז/א) מסופר שם על אליהו ואלישע שנאמר עליהם (מלכים ב פרק ב)
"וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסֳעָרָה הַשָּׁמָיִם" במה היו עוסקין? ר' אחווא בר' זעירא אמר: בקרית שמע היו עוסקין, היך מה דאמר (אמר) "ודברת בם". והפסוק אומר שצריך לדבר בתורה גם בלכתך בדרך. "ר' יודה בן פזי אמר בבריאת עולם היו עוסקין, היך מה דאמר "בדבר יי' שמים נעשו". כיוון שכתוב "הלוך ודבר" הם עסקו במה שנקרא דיבור, דהיינו בבריאת העולם. "ר' יודן בריה דר' אייבו אמר בנחמות ירושלים היו עוסקין כמה דאמר דברו על לב ירושלם". כי זה דבר ששווה לדבר עליו. ומתאים לאליהו הנביא להתעסק בדיבור שכזה. "רבנן אמרין: במרכבה היו עוסקין, היך מה דאת אמר "והנה רכב אש וסוסי אש וגו'".

ללמוד על הדרך - כשאדם מטייל בארץ הוא צריך לדעת איפה הוא מטייל. מה המשמעות הרוחנית ומה הניסים שנעשו באותו מקום. ולהודות על כך. הגמרא במסכת ברכות (נד/א) אומרת שמי שרואה את המקום שבו עברו ישראל את הירדן או את ים סוף - צריך לברך. כך גם במעברות נחלי ארנון, במקום שירדו אבני אלגביש במורד בית חורון. כך גם מי שרואה את האבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל ואת האבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק. כך גם מי שרואה את אשתו של לוט ואת חומת יריחו שנבלעה במקומה - על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום". בימינו לא מכירים את המקומות הללו – אבל כותב בעל הכף החיים (ריח ד) שצריך להזכיר ולדבר על הניסים שנעשו במקומות שהוא הולך בהם. ולהודות לה' על כך.

לאכול בדרך, ברכת המזון
זהירות בנטילת ידים - גם בטיול אדם חייב בנטילת ידים וכד'. ואָסוּר לֶאֱכֹל בְּלֹא נְטִילָה אֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לִכְרֹךְ יָדָיו במפית וכד'. וְאִם הוּא בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַיִם. אִם יוֹדֵעַ שבעוד ארבע קילומטר לְפָנָיו יִמְצָא מַיִם - מְחֻיָּב לחכות עם האוכל ולָלֶכֶת במסלול שלו ארבע קילומטר כדי ליטול ידיו. אבל אם אין במסלול שלפניו מים עוד ארבע קילומטר – יעטוף ידיו במפית או בשקית נליון ויאכל. ואם יש מים שלא במסלול ההליכה שלו קילומטר הצידה אור אחורה – ילך ואם יותר מקילומטר – לא ילך ויעטוף את ידיו כנ"ל. ומי שהוא עם חֲבוּרָה וחושש לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁאָר אֹנֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִטּוֹל יָדָיו - יִכְרֹךְ יָדָיו במפית אוֹ יִלְבַּשׁ כפפות וְיֹּאכַל . אבל לא יעטוף את האוכל במפית אלא את ידיו. (בא"ח שמיני יח).
טבילת ידים - מי שאין לו כלי לנטילה, יכול לטבול ידיו בים, בנהר, במקווה או במעיין אע"פ שאין בו מ' סאה, ורק שיהיו ידיו מתכסים בו בבת אחת, ויטביל ג' פעמים ויברך על נטילת ידים.
החשיבות לברך במיוחד בטיול - חכמי הסוד לימדו כי בהרבה מקומות בעולם יש ניצוצות של קדושה שנמצאים ומחכים שמישהו יאמר לידם דבר קדושה וכך הם יעלו. לכן כתוב על הצדיקים היו הולכים בדרכים "שקלי ואזלי" שהיו לוקחים ומעלים את ניצוצות הקדושה שהיו פזורים שם. ומעלים אותם אחרי שהיו מחכים כמה וכמה שנים ולפעמים מאות שנים עד שיבוא מישהו ויאמר שם איזה דבר קדושה.
ולכן כשאדם בדרכים ישתדל לברך את כל ברכותיו בדקדוק רב. כי אפשר שבאותו מקום שישב ואכל יש איזה נשמה שמחכה לו כבר שנים ארוכות שיאמר איזה דבר תורה או יברך או יטול ידיו. ובמיוחד ברכת המזון שהיא מצווה דאורייתא. שיש לברך אותה בלבוש ראוי ומכובד. ולא לפני נשים לא צנועות. ובמקום שאכל. ובכוונה הרבה יותר ממה שרגיל בה.
לא לקטוף פירות מפרדס – הפסוק אומר (דברים פרק כג כה) "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ" הפסוק הזה הוא רק על פועל שעובד שאותה שדה. כמו שאומר רש"י. "בפועל הכתוב מדבר". רק לו מותר לאכול פירות וגם במידה. אבל אם כל אחד שעובר יקח קצת פירות - הוא יגמור את כל הפירות של בעל הבית. זה מה שהיו עושים אנשי סדום. אחד לוקח קצת מבעל הבית וכך היה נגמר לו הכל ולא היה לו את מי לתבוע.

לא לקלקל, לא ללכלך, לא להשחית
לא לקלקל – כתוב במדרש (רבה קהלת פרשה ז פסקה יט) "ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו" בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת - אין מי שיתקן אחריך"
לא ללכלך את הארץ - הגמרא במסכת כתובות (קיב/א) מספרת על רב חנינא שהיה "מתקן מתקליה". ומסביר רש"י שהיה מתקן את מכשולי העיר "מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". היה חשוב לרבי חנינא יופיה של הארץ שלא יצא עליה שם רע. והיה מקפיד שלא תהיה מלוכלכת.
הדברים הללו אמורים כלפי כל מי שנמצא באיזה מקום בארץ. שלא ישאיר שם אוכל ושיריים אחרי שהוא עוזב. גם מצד "ואהבת לרעך כמוך". וגם מצד שהוא מלכלך את ארץ ישראל. ואם היה רוצה לנהוג במידתו של רבי חנינא היה צריך לאסוף את שליכלכו אחרים. אבל בודאי שלא ילכלך מה שהוא אכל ולא ניקה.
לא להשחית סתם עצים – אסור לאדם לקטוף סתם פרחים ועצים. כל עץ יש לו את הזכות לחיות. אבל אם קוטף לאכול ממקום שהוא הפקר – מותר. הפסוק אומר כי בעת מלחמה מותר לעקור עצי סרק ולא עצי פרי. ולא סתם לקטוף, רק לצורך המלחמה. "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים פרק כ יט).
לא לעשות חילול ה' - עוד יש דבר שצריך לומר אף על פי שהוא בושה רבה. יש כאלו שבעת לכתם לטיול מרגישים שהותרה הרצועה ולא מתנהגים באופן של קידוש ה'. לפעמים הם צועקים ולפעמים הם מרשים לעצמם לקחת דברים שלא שלהם, עד כדי כך שיש בעולם מקומות שלא מסכימים לארח ישראלים. איזה חילול ה' יש בדבר זה?

ברכת הגומל אחרי נסיעה
הנוסע מעיר לעיר נסיעה רצופה למעלה מ72 דקות, וכן הטס ממקום למקום 72 דקות מברך ברכת הגומל. אנשים הנוסעים יום יום באופן קבוע, מברכים פעם בחודש. הספרדים נוהגים לברך "הגומל" אחרי נסיעה מעיר לעיר אפילו שהדרכים מסודרות, מתוקנות ומתוחזקות, ואין ליסטים וחיות רעות מצויות, (עי' טור ושו"ע סי' ריט ז). לעומתם האשכנזים לא מברכים "הגומל" אלא רק על נסיעה במדבריות ובמקומות שנמצאים לסטים וחיות רעות. לכן כשנוסעים דרך הבקעה או דרך הנגב לאילת, שזה נקרא "דרך מדברות", כולם מברכים "הגומל".
מתי מברך? בסוף הנסיעה ולא באמצעה. על איזה נסיעה מברך הגומל? על נסיעה של "פרסה" שהוא זמן נסיעה של שעה ושתים עשרה דקות (בשעון ולא ברגל).
אם אירעה תאונה, ח"ו לרמ"א מברך "הגומל" אע"פ שלא קרה לו כלום, ואע"פ שנסע בתוך העיר או נסיעה קצרה, ולדעת השו"ע אם נסע בעיר או נסיעה קצרה ורק הרכב קיבל מכה לא מברך "הגומל". אמנם אם האדם קיבל מכה מהרכב שלו או של הפוגע, מברך "הגומל" אפילו בתוך העיר.
ויהי רצון שנזכה ויתקיים בנו האמור באברהם אבינו. "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" אכי"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il