ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת קורח | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר קרח Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

רעיונות לפרשת קורח


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

שתי מתנות הן בזרע הארץ: המעשר, הניתן ללוויים, והתרומה, הניתנת לכוהנים. שתי מתנות אלו ניתנות לשבט העובד במקדש ומקדיש את עצמו לעבודת ה' בשם העם כולו. אך הבדל גדול יש ביניהן: התרומה - קדושה היא; אסורה לזרים ואסורה לטמאים. המעשר - לעומת זאת - אינו קדוש; מותר לזרים ומותר לטמאים. ממה נובע ההבדל ביניהן?

שני סוגים של צדיקים ישנם, המשפיעים מהודם ומרוחם על העם כולו: יש צדיק נסתר. עבודתו - עבודה שבפנים. אינו יורד אל העם. מעלתו - ביחידותו. אין הוא מפקיר את העם. אינו מתעלם מצרותיו הרוחניות והחומריות. לא אנוכיות היא המובילה אותו. להיפך, יודע הוא כי ע"י ההתעלות האישית שלו כיחיד - משפיע הוא השפעה גדולה על העם המביט בו ממרחק. לעומתו יש צדיק נגלה. עבודתו - עבודת חוץ. יורד הוא אל העם, מחנך ומלמד, ומקרב במו ידיו את אחיו לעבודת ה'. יתכן שהירידה אל העם מורידה אותו ממעלתו האישית. אך הדבר אינו מונע ממנו להמשיך את פעולתו החינוכית. הכוהן הוא הצדיק הנסתר. עבודתו היא במקדש פנימה. על כן גם מתנתו היא בהתאם - מתנה קדושה וטהורה אשר אין לזרים חלק בה. מרחוק יביטו בו בעת יברך את העם כולו בברכת כוהנים באהבה.

שונה ממנו הלוי. לא במקדש פנימה הוא עובד, כי אם בשעריו. לא בעשייה אילמת ונסתרת היא עבודתו, כי אם בקול שיר הנשמע למרחוק. זה הוא הצדיק הנגלה, אשר השפעתו על העם היא בגלוי. גם כאשר ישב לאכול את המתנה אשר קיבל, יודע הוא כי יוכל לכבד משולחנו לכל דכפין, הזקוק למזון הגשמי, ולכל דצריך, הזקוק למזון רוחני. הכוהן והלוי, הצדיק הנסתר והצדיק הגלוי, שניהם יחד בונים את בית ישראל.

מחלוקת לשם שמים
איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ואיזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים? זוהי מחלוקת קורח וכל עדתו (אבות ה, יז). מחלוקות רבות ישנן בין בני אדם. טבעו של אדם הוא, ש"כשם שאין פרצופיהן שווין, כך אין דעותיהן שוות". כל אדם, באשר הוא אדם, הוא סובייקטיבי. אין הוא מחשב-על: קר, אובייקטיבי ונטול הזדהות אישית. מתוך כך, נתון הוא בסכנה לחשוב כי כל האמת אינה אלא אצלו. ועל כן עלול הוא להכנס עם רעהו למריבות ולמחלוקות.

צורות רבות לה למחלוקת. אינטרסים אישיים ושאיפות נעלות משמשות בה בעירבוביא. שני אבות טיפוס יש לקיצוניים שבבעלי המחלוקת: הלל ושמאי, מחד גיסא, ולהבדיל, קורח ועדתו, מאידך גיסא. כמה סימנים הם למחלוקת הבאה לשם שמים: האחד - עין טובה וענוה. הכרה בכך שיש צד של אמת גם בדברי הזולת. כך נהגו תלמידי בית הלל, שהיו שונים את דברי בית שמאי גם כן. השני - אהבה כבוד לצד שכנגד. כך נהגו תלמידי בית הלל, שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם, ואף לא נמנעו מלשאת נשים, אלו ממשפחתם של אלו. השלישי - כנות, שלא להשתמש בדמגוגיה זולה לשם שכנוע בכל מחיר. זו הרי היתה דרכו של קורח, בסיפורו על האלמנה המסכנה והעשוקה שדרה בשכנותו. הרביעי - מתינות, שלא לחוש כעס נורא על העומד מעבר למיתרס; ומתוך כך, יכולת לנהל את הדיאלוג בדעה צלולה, בתבונה ובהשכל. החמישי - יחסם של האחים לדעה זה לזה, באהבה, אחוה שלום ורעות. ולא כקורח, שבני הפלוגתא שלו לא היו רק משה ואהרן אלא גם "כל עדתו", אשר אהבתם לא היתה אלא "אהבה התלויה בדבר".

אותה מחלוקת שהיא לשם שמים, אף לאחר שהוכרעה ההלכה כאחד הצדדים, נשארת לעד. עד היום לומדים אנו את שיטתם של בית שמאי לצד ההלכה הפסוקה כבית הלל. אך המחלוקת שאינה לשם שמים, שכל כולה לא בא אלא לספק יצרי כבוד ושלטון, אין לה כל ערך ומשמעות לדורות, לאחר ירידתם של שני הצדדים מעל במת ההיסטוריה.


הידברות (תש"ס)

מה עושה מנהיג בשעה שמרד המונים פורץ בפתח אוהלו? בכל עם ולשון, ובכל תקופה בהיסטוריה האנושית, היה המנהיג מעמיד כיתת יורים מול ההמון ופוקד: "אש". אך לא כך היא דרכו של משה רבנו. מאז ומעולם לא היה כוחו אלא בפיו, ואף כאן. ראשית כל, מבקש משה לדבר עם קורח וכל עדתו. אמנם לא בלשון רכה פונה הוא אליהם (=ויאמר), כי אם בדברים קשים (= וידבר. עי' רש"י י"ב א'). פתיחה בלשון רכה - עלולה היתה, מן הסתם, להתפרש כחולשה. אך למרות הנימה הקשה של הדברים, תוכנם אינו בוטה. הוא מבקש לדחות את ההכרעה עד למחר בבוקר. עד מחר - יירגעו הרוחות, ואז אפשר יהיה לפתור את הבעיה בצורה עניינית. אך קורח - אינו עונה...

חוזר משה ופונה אל קורח באופן אישי. הפעם - נימת דבריו רכה יותר. לא "וידבר" אלא "ויאמר". הפעם הוא מנסה לשכנע, להסביר. אך קורח - אינו עונה... אז שולח משה לקרוא למנהיגים האחרים של המרד: דתן ואבירם. אם ההידברות עם המנהיג הראשי לא הועילה, אולי תועיל ההידברות עם שותפיו. אך דתן ואבירם קיצוניים עוד יותר מאשר מנהיגם. קורח הם שומע את דברי משה מקרוב, ורק מסרב לענות. ואילו דתן ואבירם - מסרבים אף להתקרב ולשמוע. את האשמותיהם המחוצפות הם שוטחים מרחוק, במקום בו משה אינו נמצא כדי לענות.
אז חוזר משה ופונה לקורח, ואף הפעם בלשון רכה. הוא חוזר על הזמנתו למחר. קורח נענה להזמנה; אך רק במעשה, למחרת. בו בזמן הוא שומר על שתיקתו, ולמשה אין הוא עונה.

זו דרכו של שליח ה'. אין הוא רודף לעצמו מישרה וכבוד; ומשום כך, בטוח הוא בשליחותו הא-להית. על כן אין לו קושי להידבר בלשון רכה עם כל אחד, אף עם מתנגדיו החריפים ביותר. קורח, לעומת זאת, יודע בשם מי הוא בא ובשם מי אינו בא. אין הוא בטוח בעצמו כלל ועיקר. בסתר לבו, יודע הוא כי אינו צודק. על כן הוא מתחמק מכל ניסיון להידברות. פוחד הוא מלשונו הרכה של משה, עליה נאמר "לשון רכה תשבר גרם". ומשה - רק לאחר שנוכח לדעת כי הפה האנושי אינו מניב תוצאות, מורה לארץ לפתוח את פיה ולומר את דברה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il