ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שויון ואחדות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר קרח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תש"ס

שויון ואחדות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

"פרשת קרח יפה נדרשת בתנחומא" (רש"י), והעולם אומר בדרך מליצה, הואיל וקרח עשה מחלוקת בישראל, ונושא המחלוקת אינו יורד מסדר יומנו, ועל כן פרשה זו היא אקטואלית תמיד ויפה נדרשת.
אמרו חז"ל (סנהדרין דף קי עמוד א) "דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (במדבר יז) "ולא יהיה כקרח וכעדתו". מכאן אזהרה שלא להחזיק במחלוקת, ולא להיות כקרח ועדתו. וכן מצאנו בפרקי אבות (פרק ה משנה יז) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

נמצא שקרח מואשם בחטא של מחלוקת שלא לשם שמים. ולכאורה כאשר הוא מתווכח עם משה אנו שומעים את רוממות האחדות בפיו "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", שכולם שוין לפני המקום, כלשון רש"י (במדבר פרק טז פסוק ג) "כלם קדושים - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה".
ומאשים את משה ואהרן בהתנשאות על קהל ה'. וכבר העירו זאת המפרשים שקרח מאשים את משה בדבר שהתורה מעידה עליו שאין בו, אלא אדרבה "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ואנו רואים כאן המחשה לדברי חז"ל "כל הפוסל במומו פוסל", שכן פסול הגאווה היה בקרח עצמו שהתגאה ולכן נטה לחלוק על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, ועל מנהיגותם של משה ואהרן, ואמרו חז"ל שעשירותו גרמה לו להתגאות ונתקיים בו "עושר שמור לבעליו לרעתו". מובא בשמות רבה פרשה לא: "דבר אחר, אם בא וראה יש עושר שהוא עושה רע לבעליו ויש עושר שעושה טוב לבעליו, עושה רע לבעליו זה עשרו של קרח שהוא היה עשיר מכל ישראל וכתיב (במדבר טז) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה".

ועוד אמרו חז"ל (רש"י במדבר פרק טז פסוק ז) "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבע משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר (דברי הימים א, כה, ה) "כל אלה בנים להימן", אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה" (תנחומא).
היינו שהגדולה העתידה לצאת ממנו, גרמה לו להתגאות ולחשוב שהוא ראוי להיות נבחר. ואם כן אפשר לומר שכמו שפסל את משה בגאווה ובמומו פסל, כך האשים את משה במחלוקת בישראל ובמומו פסל, שהוא היה מעורר המחלוקת.

ונראה להעמיק יותר בטעותו של קרח, בענין המחלוקת. מה חסרון יש בדבריו "כי כל העדה כולם קדושים"? נראה לומר, מפני שלדבריו כולם שווים, שאם כן צריכה להיות אחדות דעים בכל דבר, וכולם צריכים לעבוד את ה' בצורה שווה בלא הבדל, ובאמת אנו יודעים שאין הדבר כן, כל אדם המיוחדות, וסגולותיו הייחודיות, ולפיהם הוא עובד את ה', אחד בתורה, ואחד בעבודה, ואחד בגמילות חסדים, וכן מצאנו שיש שנים עשר שבטים שלכל אחד שער משלו בעבודת ה', ומעמדות של כהנים לווים וישראליים, כשכל אחד עושה את עבודתו במקדש לפי חלקו ונחלתו בישראל. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה סוף מכות להסביר את האמרה של "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות..." משום שרצה לתת הזדמנות לכל אחד מישראל לקיים מצווה אחת בלא פניה ועל ידה יזכה לחיי העולם הבא. משמע שלכל אחד מישראל יש מצווה ייחודית משלו שעליו לקיים, וביחד כולם משלימים זה את זה, לקיים את כל התורה בשלמות. וכך אמרו חז"ל במסכת ברכות דף נח: "שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה" (ובתוספתא ברכות פרק ו הגירסא להיפך "כשם שאין פרצופיהן שווים כך אין דעתם שווה"). וכאשר ראה בן זומא את אוכלוסי ישראל ששים ריבוא עומדים על מעלה הר הבית בירך ברכה מיוחדת "ברוך חכם הרזים" ופירש רש"י: "היודע מה שבלב כל אלו" ונראה לבאר, דאין זה חדוש שהקב"ה יודע מחה שבלב כולם, שהוא יודע הכל, אלא שבראם שונים זה מזה, והוא סוד הדעות השונות, שכל אחד מישראל מיצג פן מיוחד משלו בתורה, ש"כל מה שתלמיד ויתיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני" כעין מה שאמרו בזוהר ש"ישראל נוטריקון יש ששים רבא אותיות לתורה, כלומר שכל אחד מהם הוא אות בפני עצמה שיש לה משמעות משלה. ואם כן אין שוויון בין כולם, ואף על פי כן אין הם סותרים זה את זה, ואחדות שוררת ביניהם כיון שהם משלימים זה עם זה.

נראה כך לבאר את המשנה "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" אפשר לפרש "סופה להתקיים", ע"י שכל אחד שומע את חברו לשם שמים, סופם להשלים ולהסכים זה עם זה ותתקיים האמת על ידם.

אולם כאשר נתבונן במחלוקת הלל ושמאי שהם נשארו איתנים בדעתם, ובמשמנה חגיגה אמרו ש"היא המחלוקת הראשונה בישראל", היינו שנשארה כמחלוקת שלא הוכרעה, ואם כן מהו סופה להתקיים? אלא כוונתם על פי הגמרא בעירובין דף יג עמוד ב "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל". היינו ששתי הדעות שרירות וקיימות "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ופירש רש"י בכתובות דף נז עמוד א "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט". נמצא שכל אחד מהם גילה פן משלו בתורה, שהוא אמת מצד עצמה, אף על פי שהלכה נקבעת כאחד מהם. ואם כן שוויון דעות אין כאן, אבל אחדות הייתה ביניהם, כפי שאמרו ביבמות דף יד עמוד ב: "תא שמע: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשווה כסף, בפרוטה ובשווה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח) האמת והשלום אהבו".

וזהו "סופה להתקיים", שהמחלוקת תגלה פנים שונים בתורה, שכל אחד מהם הוא דברי אלוקים חיים, ולכן יהיה לכל דעה קיום, אם כי לא התקבלו שתי הדעות להלכה. (ואף ההלכה יכולה להשתנות ופעמים יפסקו כדעה אחת ופעמים כדעה שניה, ואף במחלוקת הלל ושמאי שכבר הוכרעה ההלכה כבית הלל עד שאמרו שדברי בית שמאי במקום בית הלל אינם משנה, ולדברי האר"י ז"ל לעתיד לבא תהיה הלכה כדברי בית שמאי). והתנאי לכך שתהיה המחלוקת לשם שמים, ויאמינו שהקב"ה הוא מקור כל הדעות והמחלוקת אם כן משלימות הן זו את זו.
כמו שאמרו חז"ל (חגיגה דף ג) "בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב: (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה".
ומשה רבנו הוא הרועה האחד, שורש כל התורה כולה, וכל מה שעתידים לחדש, ולחלוק ביניהם, מרועה אחד נתנו, והוא הלכה למשה מסיני, ולכן כאשר קרח בא לחלוק על מנהיגותו של משה ולעורר עליו כאילו אמר דברים אלו מלבו כפי שמשה אומר לו "כי לא מלבי", הרי כפר באחדות של ישראל, ומה שאומר כ"כי כל העדה כולם קדושים" במובן של שוויון אינו אמיתי ואין סופו להתקיים.

והנה אנו מוצאים בגמרא (בבא בתרא עד), באגדות רבה בר בר חנה שבלועי קרח אומרים: "משה אמת ותורתו אמת והן בדאין", משמע שחטאו היה כפירה במשה רבנו, ואיך אמרו חז"ל שחטא במחלוקת? אלא הא בהא תליא, כיון שקרח נטה למחלוקת לכן לא הבין את סוד האחדות שבישראל, שנובעת מכוחו של משה רבנו, לכן בא לחלוק עליו, וחז"ל תמיד מחפשים את הסיבה הראשונה הגורמת לכל הכפירה שלו, ואמרו עליו שעשה מחלוקת שלא לשם שמים, אבל המשך הדבר שכפר במשה רבינו.

באור הגמרא נדרים דף לט עמוד ב

מובא בגמרא (נדרים דף לט עמוד ב): "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: (חבקוק ג) שמש ירח עמד זבולה, שמש וירח בזבול מאי בעיין? והא ברקיע קביעי! מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו - אין אנו מאירין! באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם: בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים, שנאמר: (חבקוק ג) לאור חציך יהלכו...".
ולכאורה קשה באמת מדוע השמש והירח לא מחו בכבודו של הקב"ה?
ועוד קשה, וכי מחו בכבודו של בשר ודם גרידא, הלא משה נלחם על כבודו של הקב"ה, ועל זה הם מחו? ועוד אינו מובן, האם השמש והירח חזרו בהם, ומבקשים למחות בכבודו של מקום, ולכן אינם רוצים להאיר לעוברי רצונו יתברך, אם כן למה הקב"ה אינו מקבל את תשובתם, ומכריח אותם להאיר ויורה בהם חצים עד ש"לאור חציך יהלכון"?

נראה לומר, שהבריאה כולה תלויה במעשי האדם, כמו שנאמר בתורה "והמטר טרם המטיר", ואמרו חז"ל: מפני "ואדם אין לעבוד את האדמה", ואין מי שמכיר בטובתם של גשמים. וכפי שבאר בארוכה "נפש החיים", וטעם הדבר מפני שבעולם הזה שכולו העלם והסתר פני ה', רק האדם יכול להתבונן בשכלו ולהביט בעיניו ולראות את בבורא בריאה כאמור "הן אתה א-ל מסתתר", לראות כיצד "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", ומובאה בגמרא כתובות ה עמוד א "מיתיבי: (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע! הכי קאמר: מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד? הרקיע, ומאי ניהו? מטר". "מעשה ידיו" אלו ידיהם של צדיקים שמגיד הרקיע ע"י שנותן מטר מכח תפילתם של הצדיקים. ולכאורה הרי הקב"ה נותן את המטר, אלא שהצדיקים בתפילתם, מגלים את ההשגחה הפרטית שהקב"ה משגיח על עולמו, ורואים את השמים מספרים כבוד א-ל.

לכן הבריאה כולה מתעוררת להגן על כבודו של בן עמרם שהוא זה שמסוגל להפעיל את הבריאה שתספר מעשי י-ה. וכדי להבהיר דבר זה שואל הקב"ה מדוע בכבוד בשר ודם מחיתם בכבודי לא מחיתם? והתשובה לכך שאם היו מוחים על כבוד הקב"ה ולא מאירים לעוברי עבירה, הייתה מתבטלת הבחירה ולא היה חידוש בכך, לראות את השמים מספרים כבוד א-ל, וזו התשובה לשאלה זו - שהקב"ה יורה בהם חיצים ומוליך אותם בעל כורחן להאיר לעוברי עבירה כדי שלא תתבטל הבחירה. אולם לאחר שנעשה דינו של בן עמרם, הרי הוא מוכיח שכל בבריאה כולה "לאור חציך יהלכון" - מכוחו של מקום ומתגלה האחדות של הבריאה שכולה משלימה זה את זה ברצונו של הקב"ה.

חילק מעשיו ומלך עליהן
מובא בגמרא ראש השנה דף לא עמוד א: "בשני מה היו אומרים (תהלים מח) גדול ה' ומהולל מאד, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן", הבריאה כולה היא התפצלות כוחו של הקב"ה בכל מעשה בראשית, ולכן הרואה את כל גרמי שמים וחפצי ארץ, יכול לטעות אין בורא אחד לכולן, אבל כאשר מבין שהקב"ה ברא את כולם ומולך עליהם הרי הוא מוצא את האחדות בבריאה שמשלימה זה את זה, ואפשר ללמוד מזה כבודו של מקום, כמו שנאמר (ישעיהו פרק מג) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".

והנה ביום השני נבראה המחלוקת ולכן אנו אומרים זאת שחלק עולמו, והכל בגלל שעל ידי זה יוכל למלוך עליהם. ולכן את המזמור הזה אמרו בני קרח, שבאו לתקן את חטא המחלוקת, ולמצוא לה תיקון בכך שעל ידי החלוקים בין הברואים תתכן אחדות של השלמה הדדית.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il