אור ליום ה' ח' תשרי ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש הבית היהודי האשה ביהדות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון תשס"ב

מבנה המשפחה המודרנית (מורחב)


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

לקישור למאמר המקוצר, לחץ כאן.

מבנה המשפחה הקלאסי בנוי על המצב שנוצר לאחר גרוש האדם מגן עדן. על האיש נגזר "בזיעת אפך תאכל לחם" ועל האישה נגזר "בעצב תלדי בנים". עול הפרנסה הוטל כולו רק על האיש, כשבמקביל, עול גידול הילדים וניהול הבית הוטל רק על האישה. האישה לא יכלה בדרך כלל לפרנס את עצמה והייתה תלויה תלות כלכלית בלעדית בבעל. הבעל לעומתה התמחה במקצוע בו עבד קשה מבוקר עד ערב להביא טרף לביתו.

על רקע מציאות כלכלית-חברתית זו תוקנו תקנות חז"ל לניהול החיים המשותפים שעקרונותיהם הם (על פי הרמב"ם - הלכות אישות פרק יב): "שלשה חיובים מוטלים על הבעל מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה. שארה אלו מזונותיה. כסותה כמשמעה. עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ. ושבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם עיקר כתובה והשאר הם הנקראין תנאי כתובה. ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.
בארבעה דברים זוכה הבעל מדברי סופרים ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו ולהיות מציאתה שלו ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה. ועוד תקנו חכמים, שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה. אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה".
לפי תקנות אלו, כל רכוש הבית, כולל רווחיה של האישה, שייכים בלעדית לבעל ואין לאישה סמכות להתערב בניהולם, אלא אם כן היא רואה את עצמה נפגעת מדרך ניהולו של הבעל את הנכסים (עיין למשל סימן פה, סעיף יג ואילך).

התמורות הכלכליות והחברתיות
המציאות הכלכלית-חברתית בימינו השתנתה. האישה רוכשת בדרך כלל מקצוע משלה ועובדת בו מחוץ לביתה. יש והיא משתכרת לא פחות מבעלה ולפעמים אף יותר. ומכיון שבעל המאה הוא גם בעל הדעה האישה שותפה מלאה לבעלה בכל הוצאות הבית. וממילא גם הרכוש שהיא מביאה עמה, בין אם הוא נכסי מלוג, או נכסי צאן ברזל או הכנסותיה ממעשי ידיה, אינו נמסר בלעדית בידי הבעל לעשות בו כטוב בעיניו. בפועל האישה לא ויתרה על זכותה בניהול רכושה. הקופה משותפת, ולמעשה האישה רואה את עצמה שותפה שוות זכויות בכל הרכוש המשותף בין זה שלה ובין זה של בעלה. ויש לשער, שאם בעל יתבע על פי דין תורה זכויות בלעדיות ברכוש הבית, ייאמר לו, לפחות משום שלום בית, שיימנע מכך. יתירה מזו, ייתכן אף שייאמר לו שעל דעת כן האישה הביאה עמה את רכושה והכניסה את משכורתה לקופה המשפחתית, על מנת שתהיה שותפה שווה ברכוש. האם יש לכך משמעות הלכתית? כלומר, האם נאמר שנשתנו הטבעים ותקנות חז"ל שתוקנו במציאות חברתית אחרת אינן תקפות עוד?

המשפחה יחידה אורגנית אחת

נראה לעניות דעתי, שתפיסתה העקרונית של התורה את מבנה המשפחה לא השתנה ולא תשתנה לעולם. לפי תפיסה זו המשפחה אינה שותפות עסקית של שני אינטרסנטים שווים המשקיעים את הונם ואונם בעסק משותף. המשפחה היא גוף אורגאני אחד שבו כל אחד משקיע על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. על פי הנחה זו לעולם לא יוטל כל העול הכלכלי לפרנסת המשפחה על האישה, כי תפקידה גם להביא חיים לעולם, בפרט בתקופת הפוריות. גם בחיים המודרניים אין תחליף, ולא יהיה כזה לעולם, לאישה כאם לילדים. דבר זה מחייב התחשבות מרבית בעומס הגופני והנפשי המוטלים עליה, ולכן הבעל הוא זה שחייב לשאת בעיקר בעול הפרנסה. עבודת האישה מוסיפה לרווחת הבית אך לא נועדה לקיים אותו 1 . וממילא תקנות חז"ל תקפות בעיקרן גם בימינו, אם כי יישומן שונה בהתאם לנתונים המשתנים.

גישתה של האישה המודרנית לחיי הנישואין היום שונה מבעבר. אמנם גם היום אישה נורמלית (להוציא נשים קרייריסטיות חריגות המעדיפות את קידומן החיצוני על פני קידומן המשפחתי) רואה בבית ובתפקידה האימהי עיקר. אולם בתחום הכלכלי אישה אינה מוכנה להכניס את עצמה למצב שבו היא תהיה תלויה בזולתה. היא רוצה להיות שותפה פעילה בפרנסת הבית. ומכיוון שהמציאות החברתית היום שונה מבעבר לכן השתנו גם ציפיותיה של האישה באשר לחלקה בצבירת הרכוש.
אומנם אין האישה צריכה להיות מפרנסת ראשית, אולם גם כמפרנסת משנית היא זכאית לדעתה לחלק אקוויוולנטי. החברה המודרנית רואה מחובתה לתגמל כספית כמעט כל עיסוק. לכן הנוהג המקובל כיום הוא להתייחס, עקרונית, לעבודת האישה בצורה שוויונית לזו של הגבר. היא גם מתוגמלת בהתאם. אי לכך גם עבודות הבית והטיפול בילדים ראויות בעיני הנשים לשכר הולם. כי ממה נפשך, אם האישה מתמסרת רק לילדיה, יש לה מיגו, שהיא יכלה לצאת לעבודה במקום לעסוק במלאכות הבית. ואם היא עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית ומכניסה את כל רווחיה לקופת המשפחה היא באמת אינה חייבת לשאת בעול נוסף ללא גמול. (עיין ח"מ אבן העזר סימן פ סעיף קטן ב שאישה שדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה אין מוציאין מידה).

כלומר, האישה בימינו נכנסת לחיי הנישואין על בסיס של הבנה שונה, של פחות תלות, ויותר הדדיות. אומנם הדדיות אין פירושה שוויון. אי אפשר להשוות כלל את הסיכונים והייסורים שאישה עוברת בהריון ולידה לדאגתו של הבעל. מאידך, אי אפשר להשוות בעל שעמל עמל מפרך במקום רחוק ומנותק מביתו לעבודתה של אשתו שנשארה בבית. המשפחה אינה מפעל כלכלי שבו ניתן לפצות כל עובד לפי כרטיס עבודה. עם זאת מוסכם על בני הזוג שהם למעשה דומים במידה רבה לשותפים שווים. גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש ולא נחתמים בחוזה מיוחד המציאות החברתית יצרה נוהג שעל דעתו כל הזוגות נישאים כיום. והשאלה היא האם נוהג זה משנה גם את ההתייחסות ההלכתית העקרונית?

מחלוקת הרב דייכובסקי והרב שרמן
באשר לשאלה העקרונית, האם חל בימינו שינוי מהותי בבעלות על הרכוש, נחלקו שני חברי בית הדין הגדול, הרב שלמה דייכובסקי והרב אברהם שרמן (תחומין כרך יח ויט) דיונם נסוב בעיקר סביב השיתוף בנכסים וזכות הבעל בפרות אשתו, אולם יש לו השלכות מרחיקות לכת על המערכת המשפחתית כולה. נעמוד ראשית כל על דיון צדדי. הרב דייכובסקי מסתמך בין היתר גם על האמור בשטר התנאים "שישלטו בנכסיהם שווה בשווה". ומביא ראיות לדבריו מהמהרי"ק והמהרש"ם. הרב שרמן מגביל את התנאי להוצאות למזונות וצדקה בלבד ולא לחלוקה שווה של הרכוש לכל דבר.
לעניות דעתי קשה לסמוך על שטר התנאים משתי סיבות: א. רבו בימינו הזוגות שאינם כותבים כלל שטר תנאים. ובכלל, בני ספרד לא נהגו לכתוב נוסח זה של שטר תנאים. ב. הזוג עצמו אינו חותם על שטר התנאים. הם רק נשאלים אם הם מסכימים להינשא זה לזו. ההורים הם החותמים על שטר התנאים. האם חתימתם מחייבת את הזוג הצעיר למשך כל הנישואין?
אולם הויכוח העקרוני ביניהם הוא בשאלה, האם המנהג המקובל בחברה, של שיתוף בנכסים בפועל, גורם לשינוי המעמד ההלכתי. הרב דייכובסקי טוען, שמכיון שהמנהג הנוהג כיום בכל המשפחות בכל המגזרים הוא שהאיש והאישה מנהלים את כל עניני הממון שביניהם בשותפות, הפך נוהג זה להלכה מחייבת, שהרי על דעת כן נכנסו לחופה. אי לכך אין לבעל זכות מועדפת בפרות נכסי מלוג של אשתו.
חולק עליו הרב שרמן וטוען שיש כאן עימות בין שתי השקפות עולם ולכן אין ביכולתה של השקפת עולם שונה מההלכה לעקור את ההלכה. לדעתו, עלינו לומר שההלכה נשארה כמות שהיא, שהפרות של נכסי המלוג שייכים פורמלית לבעל, אלא שהבעל מוחל משום שלום בית ומשתף את האישה למעשה בכל הכרעותיו. אולם אין כאן ויתור עקרוני על עצם זכויותיו. אלו נשארו בעינן. הנפקא מינה תהיה כאשר מתגלע סכסוך ביניהם, אין האישה יכולה לטעון לבעלות מלאה על רכושה, כולל הפרות, ואף לדרוש להחזיר לה למפרע את כל פרותיה. הרב דייכובסקי אינו רואה בשיתוף הנכסים השקפת עולם זרה, אלא מציאות חברתית שהשתנתה והיא מקובלת על הכל.

דוגמא קרובה מאוד לענייננו מצויה בשו"ת מהר"י בן לב חלק ב סימן כג שבה הוא פוסק שהאלמנה זכאית במחצית הרכוש כמנהג פורטוגל ממנה היגרה אותה אלמנה. למרות שלפי ההלכה האלמנה זכאית למדור ומזונות אולם לא למחצית הרכוש. וזו לשונו: "במלכות פורטוגל יש חוק ומנהג שהאלמנה תזכה במחצית הנכסים אשר הניח הבעל בין שהכניסה הרבה או מעט בנדונייתה. ויש להסתפק, דהוי דבר שלא בא לעולם וגם דהוי בלא קנין אע"פ שכותבים כתבים וחזוקים בערכאות של גוים וגם הוא מנהג קבוע ביניהם על הסתם... יורנו מורה צדק אם זוכות אלו האלמנות במחצית הנכסים כמנהג אותו המקום אשר נשאו שמה, או דילמא דלא יהבינן להו אלא נדונייתא שהכניסו לבעליהן.
תשובה: יראה לי דכל אפין שוין ולית ספיקא כלל דזכתה האלמנה במחצית הנכסימן. ולא מבעיא אם תפשה שאין מוציאין מידה, אלא אפילו שיהיו הנכסים ביד היורשים מוציאין מידם ונותנים מחצית הנכסים לאלמנה כמנהג אותו המלכות. ומעשים כאלו באו בסלוניקי פעמים רבות ולא ראינו מי שפקפק בזה כלל אלא שהיו האלמנות זוכות במחצית הנכסים. ואיברא דאילו לא הוה אלא תנאי שהיו מתנים ביניהם הבעל והאשה בשעת הנשואין לחלק הנכסים בין האשה ובין היורשים דודאי דהויא פלוגתא דרבוותא דהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ד' דשותפין דהאומנים שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינם שותפים בדבר... ובנדון דידן כל אפין שוין דזכתה האלמנה במחצית הנכסים... וכמו שכתב הרשב"א בתשובת שאלה דהיכא שרבים הסכימו אפילו שאינם כל בני העיר אלא שהם כל בני האומנות שבאותו העיר שהסכמתן קיימת בלי שום קנין".

וכתב מהר"י קולון וזה לשונו: "ונראה לעניות דעתי דכן סבירא ליה להרמב"ם דהיכא שכל אומני העיר הסכימו להשתתף שהסכמתן קיימת בלי שום קנין ואין א' מהם יכול לחזור בו שכח הרבים יפה. כדכתב הרשב"א דעד כאן לא פליג הרמב"ם ז"ל על שאר הפוסקים אלא על שני שותפים דעלמא ואינו הסכמת כל בני האומנות של אותה העיר, אבל היכא שכל בני האומנות התנו להשתתף מודה הוא דרשאין ותנאי' קיים וכו'. ותדע דכן הוא, דהרמב"ם מודה דהיכא דבכל בני האומנות שבאותה העיר הסכימו יחדו שדבריהם קיימין מבלתי חזרה, דאטו הרמב"ם ז"ל תנא הוא ופליג אתוספתא דרבי חייא, דקתני רשאים הצמרים והצבעים וכו'?! אלא ודאי דהרמב"ם ז"ל מפרש לה בהסכמת כל הצמרים והצבעים של אותה העיר ומשום תקון הרבים, דומיא דרישא דקתני רשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים וכדפירש הרשב"א, וזה נכון וישר דבהא מודה הרמב"ם. עד כאן לשונו. וכיון דכן הוא בנדון דידן מצד המנהג שנהגו שהנושא אשה בסתם דהיא חולקת הנכסים עם היורשים מחצה במחצה מילתא דפשיטא היא דאליבא דכולי עלמא דזכתה האלמנה במחצית הנכסים. וכן כתב הרמב"ם [בפרק כ"ג מהלכות אישות]: מנהגות רבות יש בנדונייא יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובות הנדונייא יתר על דמיה בשליש או בחומש או במחצה וכו.' הנושא סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה. וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה, וכשתבוא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה. ובכל הכתובים האלה וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהיה מנהג פשוט בכל המדינה".

וכן כתב הרב רבי יצחק בר ששת ז"ל [סימן שמ"ה] וזה לשונו: אם נהגו על דרך משל שהמלוה את חברו בעדים לא יהיה נאמן לומר פרעתי, או ששומר חנם חייב כשואל, אין מנהגם כלום לבטל ההלכה, אלא אם כן התנו עליו. אבל בעניני הקניות וכן בשכירות הפועלים וכיוצא בזה כל שנהגו כעין הסוחרים בקניית הסחורות אין חוזרים בהם. וכן בשכירות הפועלים הולכין אחר מנהגם, אפילו דסתם מנהגם מבטל הלכה המצריכה קנין ומשיכה. וכן בעניני הנדוניא והתנאים הרגילין לעשות בה הולכין אחר המנהג ואפילו לא התנו עליו בני העיר. עד כאן. מכל הני יראה דבר ברור דאפילו היה המנהג הזה במקום אחד בארצותינו היה מבטל ההלכה.

עם זאת, נראה לעניות דעתי שיש לחלק בין זכות האלמנה במחצית הנכסים, שהמנהג מבטל הלכה, לבין נ"ד. אצלנו מדובר בזעזוע מהותי וחסר איזון של כל מבנה המשפחה. הפרות ניתנו לבעל תמורת פירקונה. לפי המצב החדש חובתו בפירקונה נשאר בעינו, אולם תמורתו - הפרות - נשללה ממנו. אין כאן איזון משאבים, אלא אדרבה הפרת האיזון העדין עליו בנויה המערכת המשפחתית. אי אפשר לבודד את נושא הפרות ולהתעלם מתנאים אחרים שבהם עדיין הבעל חייב חיוב מלא. האם על דעת כן כל אחד מוכן לקבל עליו את המנהג החדש?

איני רואה את עצמי בר סמכא להכניס את ראשי בין הרים גדולים. אולם מכיוון שלויכוח ביניהם יש השלכות רבות ברצוני לתרום את חלקי לדיון כשרגא בטיהרא. אין באמתחתי הדלה מענה לכל השאלות המתעוררות. יש בה יותר שאלות מאשר תשובות. אולם היא הנותנת. מטרת השאלות לעורר את החשיבה ההלכתית, וע"י תשועה ברוב יועץ לסלול את הדרך בה נוכל לצעוד ולהצעיד את המשפחה הישראלית בימינו בבטחה. אנו נעשה זאת ע"י העלאת מקרים פרטיים מעשיים בחיי המשפחה. נבדוק באמצעותם את יישומה של ההלכה בחיי המשפחה העכשוויים. ואולי נוכל להסיק מהם גם מסקנות כל שהן. בחלק מהמקרים יוכח שהרב דייכובסקי צודק, באחרים יוכח שהרב שרמן צודק, ויימצאו מקרים המצריכים עיון. המקרים שיידונו כאן הם מידגם אקראי ואין ספק שיש עוד מקרים רבים הראויים לדיון, ולא עליך המלאכה לגמור. ולא באתי אלא לעורר. (חלק מהמקרים עוסקים במערכת היחסים הכללית של בני הזוג ,ולאו דווקא במישור הממוני, אולם נראה לעניות דעתי שיחסי הממון משליכים את השלכותיהם על המערכת כולה).

א. מלאכות האישה
יש חיובים שלמרות שהם חלק מהסכם הכתובה בכל זאת איש לא יחייב כיום אישה לקיימם. כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו של הבעל או עבודה בצמר וכדומה (עיין אבן העזר סימן פ ובבית מאיר שם סימן א). כל אלו עברו ובטלו מן העולם ואף אישה אינה חייבת בהם כיום. לעומת זאת יש דברים אחרים שנשים קיבלו על עצמן תמורתן. למשל, רוב הנשים עובדות כיום מחוץ לביתן. אין ספק שעבודת האישה מחוץ לביתה פוטרתה מאותן מלאכות שאישה הייתה חייבת בהן בעבר בתוך הבית. אישה העובדת במשרה מלאה מחוץ לבית פטורה מבישול וכיבוס אפייה ואריגה ויתר עבודות הבית. רבות מעבודות אלו נעשות היום ע"י מכשירים (וצריך עיון אם רק האישה חייבת להפעילם). חלק מתמלא ע"י קניית מוצרים מוכנים. כגון בגדים ואוכל מבושל (וצריך עיון אם רק האישה חייבת לקנותם). כלומר, מבנה המשפחה השתנה, אך אין הכרח לומר שתנאי הכתובה השתנו באופן מהותי. חלק מהם הומר בתנאים אחרים. המצב היום דומה לאישה שהכניסה כמה שפחות שהיא פטורה אפילו מהצעת מיטות (שם ס"ח). אומנם רחיצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת הכוס לכאורה אינן תלויות בעבודותיה האחרות של האישה, שהרי גם מי שמכניסה כמה שפחות חייבת בהן (שם ס"ד), ואם כן גם אישה עובדת בימינו לכאורה תתחייב בהן, מכל מקום לא מקובל היום שאישה עושה מלאכות אלו לבעלה ובתמורתן יש מעשי חיבה אחרים שהאישה צריכה להיות חייבת בהם.
אין ספק שמערכת היחסים בין הבעל לאישה השתנתה וכל זוג נכנס לחופה על דעת כן שינהג כמנהג המדינה. ההלכה מכירה במנהג זה ותחייב את האיש והאישה לפעול על פיו.

ב. פירקונה
פרות נכסי מלוג תוקנו כתמורה לפירקונה של האישה. חכמים לא איפשרו לאישה למחול על חובת פירקונה ע"י הבעל. אין האישה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פרות, כדי שלא תיטמע בין הגויים (תוס' כתובות מז, עמוד ב, בדיבור המתחיל "זימנין" ושולחן ערוך אבן העזר סימן עח, סעיף סא וסימן סט, סעיף סה בהגה). ואם כן אין צדק בכך שהאישה תזכה בפרותיה בעוד שהבעל ימשיך להתחייב בפירקונה. ומכיוון שהאישה אינה רשאית לוותר על פירקונה, ההדדיות מחייבת שהבעל יזכה בפרותיה. על כורחנו לומר אפוא שהתקנה העקרונית לא זזה ממקומה, והבעל זכאי בפרות, אלא שהוא מוותר כרגע למעשה על זכותו העקרונית ליטול את הפרות לעצמו והוא משתף את האישה בניהול נושא הפרות.

אמנם מצינו שהבעל יכול למחול על זכות פרותיו: האומר דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן (כתובות פג א). ומשמע שאף על פי כן, הוא נשאר חייב בפירקונה, אולם זאת רק כאשר הוא מוחל במפורש. ויש לומר שמחילתו כקבלה דמי וכאילו אכל פרות. אך ללא הסכמתו המפורשת של הבעל אין לנו זכות לקבוע שמן הסתם הוא מוותר על הפרות ובכל זאת נשאר חייב בפירקונה. כי אילו ידע הבעל שהויתור הוא חד צדדי לא היה מסכים לוותר. ומכיוון שחובת פירקונה לא ניתנת למחילה מצידה של האישה, אין אפוא כל תוקף לויתור החד-צדדי של הבעל על הפרות ללא הסכמה מפורשת מצידו.
ויש להעיר, שבימינו פדיון שבויים הינו נדיר, ומצד זה יש אולי מקום לדון בתוקפה של תקנת חז"ל שתיקנו פרות תחת פירקונה. אמנם גם בזמן חז"ל הוא לא היה מצוי (עיין כתובות מז ב אמר אביי תיקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי) אך בימינו הוא הפך להיות נדיר ביותר. וגם כשנופל מישהו כבן ערובה (דבר שהוא נדיר) הפדיון ייעשה בדרכים פוליטיות ולא באמצעות כופר אישי. גם במקרה של סחטנים שיחטפו חלילה אישה וידרשו עבורה כופר, המשטרה תשאיל לבעל את הסכום הנדרש כדי לתפוס באמצעותו את הסחטנים.

תופעה מצויה יותר היא הצורך לשחרר אישה בערבות או לשלם עבורה קנס, שאם לא תשלמו תושלך לכלא. דעת רוב הפוסקים שבמקרה שהיא אשמה אין הבעל חייב לפדותה (עיין פתח תקוה אבן העזר סימן עח סעיף קטן א שלא כדעת הבית מאיר). אך בשחרור בערבות לפני משפט היא אינה אשמה בהכרח. אדרבה, היא בחזקת זכאית עד שתוברר אשמתה. במקרה כזה הבעל חייב לחתום על הערבות. ודבר זה מצוי יותר. אלא ששחרור בערבות אינו דומה לנפילה בשבי ואין בו חשש שמא תצא לשמד. מיהו ייתכן שרבנן לא חילקו בין שחרור לשחרור וגם במקום שאין חשש לשמד חז"ל הטילו על הבעל את חובת שחרורה של אשתו מכל מאסר שהוא. ואין האישה רשאית לוותר על חובה זו של בעלה שהיא חובה מוחלטת.

ג. רפואתה
בעיקר נראה לומר שתקנת פרות היא בת תוקף בימינו משום שהיא תוקנה גם כנגד רפואה שיש לה קיצבה. לדעת הרא"ש ריפוי כזה הוא בכלל פירקונה (עיין "בית-שמואל" סימן עט סעיף קטן א).
וזו לשון רא"ש כתובות דף פד סימן כג: "לקתה חייב לרפאותה. תנו רבנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות רשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה תתרפא מכתובתה רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות והלכתא כרשב"ג. אמר ר' יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה לפי שבארץ ישראל היו רגילין להקיז דם תדיר ואין לה קצבה והויא כמזונות אבל רפואה שיש לה קצבה דמיא לפרקונה דאתי בבת אחת וכי היכי דאין היורשין חייבין בפרקונה הכי נמי לא מיחייבי בה".

וצריך עיון מה גדרו של הביטוח הרפואי הנהוג בימינו, האם הוא בכלל ריפוי שיש לו קצבה, כי הוא תשלום קצוב מדי חודש בחודשו, ואם כן הבעל חייב לבטח את אשתו ביטוח רפואי (וביטוח משלים, אם רמת חייו אכן מצדיקה זאת) ותמורתו הוא זכאי בפרותיה, או שמא הוא נחשב לרפואה שאין לה קיצבה, שכן אין הוא תשלום חד פעמי אלא תשלום מתחדש מדי חודש בחודשו ודינו כמזונות? ויש ללמוד זאת מהגדרת הרא"ש הנ"ל שהקזת דם דינה כרפואה שאין לה קצבה, בגלל שהיו רגילין להקיז דם תדיר. משמע שגם ביטוח רפואי הוא רפואה שאין לה קיצבה. ועוד, שאין הדבר דומה לפרקונה שהוא תשלום חד פעמי (וצריך לומר שאין דרך לפדות שבויים בתשלומים חודשיים). מיהו יש מקום לומר שהביטוח בא לפטור אותו גם מהוצאות רפואיות חד פעמיות, כלומר, בעצם יש כאן רפואה שיש לה קיצבה, והביטוח כשמו כן הוא: כדי להימנע מתשלום גדול וחד פעמי בגלל מחלה פתאומית אנו מבטחים את עצמנו. וביטוח כזה הוא בכלל פירקונה ויש לבעל זכות לפרות תמורתו.

ולכאורה הדבר דומה בעקרון למקרה המובא במסכת כתובות דף נב עמוד ב: "קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו איזלו קוצו ליה מידי לרופא". כלומר, אפשר להפוך רפואה שאין לה קיצבה לרפואה שיש לה קיצבה ע"י הסדר תשלום חד-פעמי עם הרופא, ואם כן יתכן גם לומר להיפך, במקום לשלם תשלום חד פעמי הביטוח גובה סכומים קצובים מדי חודש בחודשו. אנו מתייחסים אפוא לצורת התשלום בפועל ולא לחיוב הרפואה עצמה. ומבחינת צורת התשלום בפועל הביטוח החודשי הוא רפואה שאין לה קיצבה. וחיובה מדין מזונות ולא מדין פירקונה.

מאידך, יש לחלק בין המקרה הנ"ל לביטוח רפואי. שם האישה חלתה כבר והיה צורך לרפאותה רפואה שאין לה קיצבה והיתומים הגיעו להסדר תשלומים עם הרופא שישלמו לו תשלום חד פעמי תמורת כל הטיפולים. מה שאין כן כאן, האישה בריאה כרגע והביטוח בא לבטח אותה שאם תחלה אי פעם בעתיד היא תזכה לטיפול רפואי תמורת הפרמיות ששולמו עבורה. אין פה אפוא המרה של ריפוי חד פעמי בתשלומים קצובים, אלא תשלומים קצובים אשר יכסו כל טיפול רפואי עתידי. מכל מקום נראה שסוף סוף התשלום אינו חד פעמי ולכן דינו כרפואה שאין לה קיצבה והיא בכלל מזונות ולא בכל פרקונה.

וצריך עיון אם אישה יכולה לומר ברפואה שאין לה קיצבה: איני מתרפאת ואיני עושה. ונראה שאומנם לכאורה היא הייתה יכולה לומר כן, אך אם תזדקק לטיפול רפואי יקר, כשהיא אינה מבוטחת, ואין בידה לשלמו, הבעל יהיה חייב לרפאותה על חשבונו, כדין אישה שמזונותיה לא הספיקו לה. ואם כן יש מקום לחשוש שאם תחלה יהיה צורך בתשלום גבוה וחד פעמי שהוא לא יוכל לעמוד בו, והיא לא תירפא. לכן נראה שיש לחייב את הבעל לבטח את אשתו בביטוח רפואי גם כשהיא ויתרה עליו.
ולפי זה נראה לומר גם באישה מבוטחת, מכיון שלמרות הביטוח עלול לקרות שאישה תזדקק לטיפול רפואי חד פעמי, כגון ניתוח מסובך, ולשם השגת רופא מיוחד יהיה צורך בתשלום חד פעמי, הבעל יתחייב לשלם הוצאה זו מדין פירקונה ולכן יש לו זכות בפרותיה. (מיהו אם הבעל יטען: אני מסתפק ברופא רגיל הממומן מטעם הביטוח הרפואי ואיני מעונין ברופא מיוחד שיש לשלם עבורו באופן נפרד, צריך עיון אם יש מקום להתחשב בטענה זו. ומסתבר שאם רמת חייו גבוהה, או שידוע לנו שאילו היה הוא חולה היה שוכר רופא מיוחד, גם לאשתו הוא חייב לעשות כן).

ונראה לעניות דעתי שגם ברפואה שיש לה קיצבה לא תוכל האישה לומר איני מתרפאת ואיני נותנת לך פרות. כי כשם ששקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל שלא תטמענה בין הגויים כך מסתבר לומר ששקדו על תקנתן שלא תסתכנה. ומה ההבדל בין פיקוח נפש רוחני לבין פיקוח נפש גופני? ועוד, כשם שאין אדם רשאי לחבול בעצמו כך מסתבר שאין אדם רשאי לוותר על ריפויו. ואם כן חזרנו לטענתנו הראשונה שהפקעת זכות הפרות מהאיש מצד אחד וחיובו בריפוי אשתו מצד שני היא עוול משווע ואיננו יכולים להכיר בו. ואע"פ שהנוהג המקובל הוא שאיש ואישה רואים עצמם שותפים מלאים בפרות אין בכך משום מחילה גמורה על עצם זכות הפרות של הבעל, בגלל מחויבותו לרפאותה.

ולכאורה היא הנותנת. מאחר והאיש והאישה בפועל הם שותפים מלאים בכל נכסיהם, האישה יכולה לממן את הוצאותיה בעצמה. הביטוח הרפואי, למשל, ממומן בדרך כלל מחשבונה של האישה. הוא מנוכה ישירות ממשכורתה או מחשבונה. קנס היא יכולה לשלם בעצמה, שהרי חשבון הבנק משותף בדרך כלל לשניהם ויש לאישה זכות חתימה והיא רשאית למשוך מהחשבון המשותף כל סכום שהיא זקוקה לו. גם במקרה של ערבות עצמית היא רשאית לחתום על ערבות זו בעצמה. הבעיה עלולה להתעורר רק במקרים של קנס או ערבות גבוהים שאין להם כיסוי בחשבון המשותף. על הבעל לממן הוצאות אלו, אם מחשבונו, אם יש לו , ואם אין לו - עליו ללוות ולפרוע. והוא הדין בניתוח יקר שאין לו כיסוי בביטוח הרפואי הרגיל ולא ניתן לממנו מהחשבון המשותף, אך מכיוון שהוא הוצאה חד-פעמית הוא נחשב לריפוי שיש לו קצבה, הבעל חייב לממנו על חשבונו תמורת פרותיה של אשתו.
השאלה הנשאלת היא האם במקרים שבהם האישה יכולה לממן את הוצאותיה בעצמה, אם מהכנסותיה האישיות ואם מחשבונם המשותף, האם עובדה זו הפקיעה את חובותיו של הבעל כלפי אשתו, או שבעצם הבעל נשאר חייב בהוצאותיה, אלא שלמעשה, בגלל מבנה המשפחה המודרני האישה עושה זאת בעצמה, אך בעצם אינה אלא שליחתו של בעלה? וצריך עיון.

העולה מדברינו הוא שגם בימינו הבעל חייב בפירקונה של אשתו וברפואתה. אלו תוקנו תמורת פרותיה. ולא יעלה על הדעת שנאחז את החבל בשני ראשים: מצד אחד נזכה את האישה בשיתוף נכסים מלא, ופרותיה יהיו שייכים לה, ומאידך נחייב את הבעל לפדותה ולרפאותה (ובנוסף לכך גם חיוב המזונות לילדים יהיה מוטל רק עליו). אילו היו הבעלים יודעים שמשמעותו של שיתוף הנכסים הוא אי-סימטריה לרעתם לא היו מוכנים לשיתוף כזה ואדעתא דהכי לא היו מוחלים על זכויותיהם. (הרב דייכובסקי עמד על העוול שנוצר כתוצאה מאי סימטריה זו אולם למרות זאת נשאר בדעתו שמנהג השיתוף מחייב גם מבחנה הלכתית. אולם לעניות דעתי העוול האמור מפקיע את הסכמת השיתוף) נמצא אפוא שאי אפשר לומר שהמנהג למעשה משנה את ההלכה העקרונית בנדון דידן. 2

ד. חיוב נזיקין
אישה הזיקה וחוייבה לשלם את הנזק. היא טענה שמעשי ידיה שייכים לבעלה ואין לה רכוש משלה. בעלה טוען שאינו חייב לשאת בנזקי אשתו. מה הדין? האם נפטור את האישה מלשלם את הנזק, או שמא נאמר מאחר שהיא משתכרת בעצמה עליה לשלם את הנזק מכספה?
שנינו במסכת בבא קמא פז, א: "אישה פגיעתה רעה החובל בה חייב והיא שחבלה באחרים פטורה". ובשולחן ערוך חושן משפט סימן תכד סעיף ט: "העבד והאשה, החובל בהם חייב; והם שחבלו אחרים, פטורים, אבל משלמים לאחר זמן, אם נתגרשה האשה או נתאלמנה או נשתחרר העבד. הגה: יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, מוכרת אותו לאחרים בטובת הנאה, ומשלמת לנחבל (טור, סימן יג)".

למעשה קשה מאוד לגבות מאישה בדרך זו. יש צורך לאתר את נכסיה אם יש לה ולמצוא קונה שיסכים לקנות במחיר סביר נכס שניתן יהיה לרדת אליו רק לכשתתאלמן או תתגרש. נמצא אפוא שלמעשה אישה כמעט ואינה משלמת את נזקיה. האם גם בימינו אישה תיפטר? נראה שלא. שהרי לא יתכן שאישה תוכל למשוך מחשבונה תשלומים למטרות שונות, ללא התנגדותו של בעלה, ורק כאשר היא חייבת לשלם עבור חבלה שחבלה באחרים יוכל בעלה להתנגד. ולכן נראה שלמרות שגם בימינו עדיין תקפה התקנה שמה שקנתה אישה קנה בעלה, אולם אין בכך בכדי לפטור אותה מתשלום נזקין, ולעניין זה נתיחס אליה כאילו יש לה רכוש משלה.

ה. חיוב הבעל במזונות
בחלקים מסויימים של החברה הדתית קיים נוהג שהאישה היא המפרנסת הראשית של המשפחה. על דעת כן נכנס זוג כזה לחופה. האם אישה כזאת יכולה לטעון שמעשה ידיה שלה, כי היא המפרנסת את הבעל ולא הבעל מפרנסה? עיין שו"ת מהרי"ט חלק ב-חושן משפט סימן סז: "ומה שמספקא עלי בנשים האלו שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירותם, והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה, ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים, ומפרי ידיהם עשו גם גברו חיל עושר ונכסימן, אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל, כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות אדרבא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית, אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם, ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונית ואיני עושה, דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה?! ומנא אמינא לה? מהא דמייתי הר"ן ז"ל בפרק אלמנה ניזוני' משם הרמב"ן ז"ל גבי אלמנה ששהתה עשר שנים וכו' שאם לא נתן לאשתו מזונות ועשתה ואכלה אפילו שהותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזונות אינה צריכה להתנות בפי' ולומר איני ניזונת וכו' אלא זכתה במעשה ידיה אפילו דרך שתיקה וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה". (ועין משנה למלך פרק כא מהלכות אישות, הלכה א).
מבואר אפוא בדבריו שיש מקרים בהם אין צורך בהתניה מפורשת, אלא כל בר דעת יודע שעל דעת כן נכנסה האישה לחופה, שאם היא תפרנס את בעלה היא לא תתחייב לתת לו את מעשה ידיה. האם נוכל להסיק מדבריו שבחברה בה נהוג שהאישה מפרנסת את הבעל מעשי ידיה שלה, ומכיון שמעשי ידיה הושקעו ברכוש הבית יש לה חלק גם ברכוש? מאידך, האם הבעל יוכל לכוף את אשתו לפרנס אותו בכל משך חיי הנישואין מכח המנהג בלבד?

כבר כתבנו לעיל שאין בכוחו של מנהג בחלק אחד של המערכת לחולל שינוי כה מהותי ויש צורך בחוזה מפורש בין בני הזוג המאפשר זאת (שבו הבעל יוותר על הפרות, אך החיוב המקביל - פירקונה - לא ניתן למחילה) ואין הדבר דומה לאשת חיל שבה דן המהרי"ט, שאינה צריכה להתנות במפורש שאינה ניזונת ואינה עושה, שכל הדיון הצטמצם למעשי ידיה ומזונותיה בלבד. ולפי זה יש לומר שאה"נ גם בחברה שבה הנוהג שהאישה עובדת והבעל לומד, כל עוד האישה מפרנסת את בעלה יכולה היא לטעון שמעשי ידיה שלה. אך אם ברבות הימים האישה תטען שאינה יכולה יותר לפרנס את המשפחה ותדרוש שבעלה יהיה המפרנס הראשי, לא יוכל הבעל לדרוש מאשתו להמשיך ולפרנס את המשפחה לעולם, על סמך הנוהג הקיים. כי כאמור אין בכוחו של נוהג לקעקע לגמרי את מבנה המשפחה. כי בכתובה התחייב הבעל לפרנס את האישה ולא להפך. וגם הסוברים שהאומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה לחזור בה (שולחן ערוך אבן העזר סימן סט סעיף ד בשם הר"ן שכ"כ בשם הרמ"ה) יודו בנ"ד שלא היה ויתור מפורש מצד האישה על מזונותיה אלא הסתמכות על המנהג, וכאמור, אין בכוחו של המנהג לעקור את כל ההלכה ממקומה ולפטור את הבעל לגמרי מלפרנס את משפחתו. לכן האישה יכולה לחזור בה מהתחייבותה לפרנס את המשפחה. (עיין תחומין טו 289 בפסיקתו של הרב דייכובסקי עצמו).

ועוד נראה לעניות דעתי, שאישה המפרנסת את בעלה על מנת שילמד תורה שונה מאשת החיל של המהרי"ט. הבעל דידן יוכל לטעון שהייתה ביניהם שותפות של יששכר וזבולון ולכן חלקו בנכסים אינו פחות משלה. כי בשקידתו בתורה (אם אכן הייתה כזאת) נעשה שותף ברכוש שאשתו צברה. (ועיין בתשובתו של הגר"מ פיינשטין יורה דעה ד סימן לז בגדר השותפות של יששכר וזבולון).

ו. צדקה
מעיקר הדין אין האישה רשאית לתת מרכושה צדקה מרובה שלא מדעת בעלה (עיין בבא קמא קיט א ושולחן ערוך יורה דעה, רמא ד).
השאלה היא, האם בימינו שבעל והאישה רואים את עצמם שותפים בפועל בנכסים ואין אחד מהם יכול לעשות ברכוש המשותף דבר על דעת עצמו האם הבעל יכול לתת צדקה מרובה למי שליבו חפץ ללא הסכמת אשתו? או להיפך, מכיון שהאישה נוהגת להוציא מרכושם המשותף סכומים ידועים למטרות שונות, גם מבלי ליידע תמיד את בעלה, האם רשאית האישה לתת צדקה מרווחיה שלא על דעת בעלה? בשאלה זו דנו רבים (עיין תחומין יט במאמרו של הרב שרמן שהביא פוסקים רבים הסבורים שבימינו רשאית האישה לתת צדקה גם בשיעור גדול שלא מדעת בעלה). לעניות דעתי נראה שדווקא בגלל מנהג השיתוף הנוהג בימינו לא האיש ולא האישה רשאים לתת צדקה מרובה על דעת עצמם בלבד. הנחת הפוסקים שהתירו הייתה שלאישה יש חלק שווה בנכסים לענין זה כמו בעלה. אולם נדמה לי שחל שינוי במנהג, ובימינו זוג רגיל רואה את עצמו שותף מלא בכל הרכוש, ועל דעת כן נישאו שאיש לא יעשה ברכוש על דעת עצמו דבר גדול מבלי לשתף את רעהו. לכן נראה לעניות דעתי שאין האיש והאישה רשאים להפריש צדקה מרובה, כגון מעשר מרווחיהם כנהוג, על דעת אחד מהם בלבד, אלא אם כן ידועה להם דעתו של בן זוגם (ועיין נודע ביהודה תניינא יורה דעה קנח).

ז. ברכת הזמן
איזו ברכה יברך זוג על דבר חדש שנקנה? יחיד מברך שהחיינו, שותפים מברכים הטוב והמטיב. אם נתייחס לרכישה החדשה מנקודת ראות עקרונית הרי הבעלים של הרכוש הוא הבעל ועליו לברך שהחיינו. גם כאשר האישה משתמשת ברכוש, פורמלית הוא שלו ולא שלה. ולכן היא לא תברך. אך אם נתייחס לרכישה מצידה המעשי, הרכישה נעשתה בעצת שניהם, הכסף נחסך ע"י שניהם, ובעבודת שניהם. שניהם משתמשים ברכוש ושניהם רואים את עצמם בפועל כשותפים שווים, אי לכך על שניהם לברך הטוב והמטיב. מה הדין?
נראה לומר שבברכת הזמן לא הבעלות הפורמלית קובעת אלא ההרגשה האישית. הטוב והמטיב מברכים גם על בשורה טובה, ומסתבר שכל אחד קובע מהי בשורה טובה, לפי הרגשתו האישית.

ועיין מסכת עירובין דף מ, ב לענין ברכת שהחיינו: אמר ליה, רשות לא קא מיבעיא לי. מבואר אפוא שברכת הזמן תלויה הרבה בתחושתו הסובייקטיבית של המברך. והוא רשאי לברך אם הוא חש צורך בכך. (עיין צל"ח ברכות ס שהביא ראיה זו. ועיין ב"ח אורח חיים סימן כט שפסק כך למעשה).
והחתם סופר, אורח חיים סימן נה, אחרי שהביא את דעת הב"ח ("בית חדש") וא"ר ותשות הרשב"א סימן רמ"ח סיים: "ונראה לי מה שאמרו חז"ל דברכת שהחיינו רשות, אינו רשות לברך ברכה לבטלה, אלא כל מי שנהנה בדבר שראוי לברך עליו, אסור ליהנות בלא ברכה, אך לזה צריך שיעור וגבול. ויש דברים שבטלה דעתו, ויש דברים כגון קרא חדתא שתולה בדעת כל אדם לפי דעתו אם נהנה לא בטלה דעתו ואם אינו נהנה לא יברך והיינו רשות. ומכל מקום מי שיודע בעצמו שנהנה אין ברכתו רשות אלא חובה ואם יודע בעצמו שנהנה ואינו מברך הוא חוטא".

ועיין שו"ת קול מבשר חלק א סימן כא שהכריע כדעת פוסקים אלו שאדם יכול ברך ברכת הזמן לפי הרגשתו. ולפי זה גם ברכת הטוב והמטיב שהיא מקבילה לברכת שהחיינו דינה אף הוא שההרגשה הסוביקטיבית של בני הזוג היא הקובעת. ומכיון שבימינו האישה חשה עצמה שותפה ברכוש גם היא מרגישה צורך להודות לה' על הרכישה החדשה. וזו היא דעת רוב בני אדם, ואדרבה, מי שחושב אחרת בטלה דעתו, כלשון החתם סופר. אם כן, נראה לעניות דעתי שגם האישה תברך ומכיון ששניהם מברכים הברכה המתאימה היא הטוב והמטיב.

ח. קטלנית
בשו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא, אבן העזר סימן ט, דבור המתחיל מכתבך שני חידש חידוש גדול: "אשת חיל ואנו רואים שגם אחר מיתת אנשיה היא מצלחת במשא ומתן ומתפרנסת שלא בצער אז ודאי שאין מזלה גורם לעניות ואם כן מיתת אנשיה לאו על ידה הוא. ואף שלמ"ד מעין גורם נסתר סברא זו, מכל מקום הואיל ורב אשי אמר מזלה גרם הלכתא כוותיה. ואם כן אם האשה הזאת מתפרנסת ולא ע"י אביה רק היא מצלחת יש קצת היתר. אבל מכל מקום הואיל ולא מצאתי סברא זו בשום קדמון לא מלאני לבי להתיר בפירוש. אמנם די ביאור שפתחתי לפניך ולכל מי שרוצה בלאו הכי למעבד עובדא שיהיה לו יתד קצת לתלות בו ולהסיר הפחד מלבו".

ומאחר והיום כל הנשים מתפרנסות בעצמן, האם לדעת הנודע ביהודה יש להתיר היום לקטלנית להינשא? (או שנצרף סברה זו כסניף לדעות אחרות כגון דעת הרמב"ם (הלכות אסו"ב פרק כא, הלכה א, עיין שם בנושאי כליו, ועיין "פתח תקוה" אבן העזר סימן ט סעיף קטן ב)

ט. מצות שמחה ביו"ט
בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקכט סעיף ב נפסק: "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו".

האם גם כיום חייב הבעל לקנות לאשתו בגדים? הרי הכסף מצוי בידה והיא רגילה ויכולה לקנות לעצמה בעצמה! יתרה מזאת, יש להניח שהיא תשמח יותר בבגדים שקנתה בעצמה לפי טעמה ולא לפי טעמו של בעלה. והנה לדעת הרמב"ם (הלכות חגיגה פרק א הלכה א) נשים חייבות בעצמן במצות השמחה. (וכך פסק השאגת אריה והמשנה ברורה סימן תקכט) ומכיון שמצות השמחה מוטלת בעצם גם על האישה, ורק משום שלא היה לה רכוש משלה הטילו על הבעל לשמחה בבגדים. אך כאשר היא יכולה לרכוש בגדים בעצמה היא חייבת לשמח את עצמה, כעיקר הדין. אך גם לפירוש רש"י (קידושין לד, ב) בדעת אביי שהבעל הוא זה שחייב לשמחה ודומה לכך דעת הראב"ד שהמצוה מתקיימת בכך שתעלה עמו לרגל והוא ישמח אותה, מסתבר שגם לדעתם כאשר האישה יכולה לשמח את עצמה טוב יותר מאשר בעלה אין טעם שהבעל ישמחנה פחות מאשר היא יכולה לשמח את עצמה. ולכן נראה שכדי שתשרה השמחה במעונם מן הראוי שהבעל יסכם עם אשתו לפני החג את ההוצאות שעליהם להוציא לכבוד החג כל אחד לפי טעמו.

י. מלאכת אשתו של אבל
כאשר אדם יושב שבעה נפסק להלכה (בשולחן ערוך יורה דעה סימן שפ ד) שאפילו דבר האבד אסור האבל לעשות בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו שמעשה ידיהם שלו. מסתבר שקל וחומר אשתו שמעשי ידיה שלו אסורה במלאכה.

מה הדין בימינו, האם מותר לאישה להמשיך בעבודתה גם כאשר בעלה יושב שבעה? מחד גיסא, גם היום הכנסותיה של האישה שייכים באופן עקרוני לבעלה. אך כאמור בפועל הזוג מקיים קופה משותפת ולמעשה הכנסותיה אינם שייכים רק לבעל אלא לרכושם המשותף. האם להלכות אבלות אנו מתחשבים בעיקר הדין, או במציאות הנהוגה בפועל? לכאורה, גם אם נתחשב במציאות בפועל, שהאיש ואישה דינם כשותפים, ייאסר על אחד מהם לעבוד כאשר השני יושב שבעה, כמבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן שפ, סעיף כא: "שני שותפים חנוונים שאירע אבל לאחר מהם נועלים חנותם שלא יעשה השותף האבל".
ומכאן תצא גם מסקנה לחומרא, שאפילו כאשר האישה אבלה ייאסר על בעלה לעסוק במלאכתו, מכיון שלמעשה דינם כשותפים.

כמדומני, שהנוהג הוא שכאשר אחד מבני הזוג אבל האחר יוצא לעסוק במלאכתו. ואם כן יש כאן תרתי דסתרי. כאשר האישה אבלה אנו מתירים לבעל לעסוק במלאכה משום שאינם נחשבים לשותפים. אולם כאשר האיש אבל אנו מתירים לאשתו לעסוק במלאכתה על סמך ההנחה שהכנסותיה אינם שייכים בלעדית לבעלה. אולם כאמור הרי לפחות דינם כשותפים ואם כן ממה נפשך, שניהם יהיו אסורים לעבוד כאשר האחד מהם אבל.

אך אפשר לומר שהאיש והאישה אינם דומים לגמרי לשותפים (אלא אם כן שניהם עובדים בעסק משותף). בדרך כלל היא עובדת במקום עבודתה, אלא שהכנסותיה שייכים לרכוש המשותף. וכתב בגשר החיים פרק כא סימן ב אות ח ששותפים שהסכימו ביניהם שכל רווחיהם יוטלו לכיס אחד, אולם כל אחד עוסק במלאכה נפרדת, לא ייחשבו כשותפים לענין אבלות. כי רק כאשר העסק שבו הם עוסקים הוא משותף חייב העסק לשבות כשאחד מהם אבל. אך לא כאשר העסק עצמו אינו משותף רק הרכוש משותף. ואם כנים דברינו במקרה כזה לא נאסר על האישה לעסוק במלאכתה. (וראיתי מביאים בשם הרב שלמה זלמן אויערבך פתרון לבעיה, שהאישה תאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואם כן הכנסותיה בשבעת ימי האבלות יהיו שייכים רק לה ומותר לה לעבוד. אלא שלפי פתרון זה היא תיאלץ להגביל את עצמה שלא ליהנות מרכוש בעלה באותו שבוע יותר מגובה הכנסותיה. ואם נאמר שבעלה מוחל לה ומתיר לה ליהנות מרכושו גם מעל להכנסותיה, מדוע לא נאמר גם שבעלה מוחל לה על הכנסותיה מעיקרן, וגם מבלי שהותנה ביניהם תנאי מפורש היא יכולה לעבוד לעצמה? ומדוע לא נאמר יתירה מזאת, שמתחילת נישואיהם בעלה מחל לה על כך שמעשי ידיה יהיו שלו בלבד, אלא הוא רואה אותה כשותפה ברכוש וממילא מותר לה לעסוק במלאכתה? ובעצם הדבר תלוי בשאלתנו העקרונית, מה קובע לדיני אבלות הדין הפורמלי או הנוהג בפועל. כי בפועל האיש והאישה נוהגים כשותפים רגילים לכל דבר גם לאחר מחילת האישה על מזונותיה. ומדברי השולחן ערוך סימן שפ, סעיף כא, משמע שאיסור המלאכה בשותפין הוא משום מראית העין ועיין גליון מהרש"א שם ופתח תקוה סעיף קטן ה ואם בשותפים רגילים יש לומר שכולי עלמא יודעים שמן הסתם האבל נותן את חלקו לשותפו, שאם לא כן לא יוכל השותף לעסוק במלאכה, באיש ואישה קשה לומר כן וצריך עיון).

יא. כיבוד אב ואם
בעקרון אישה נשואה פטורה מכיבוד הוריה משום שאין סיפק בידה. ופירש באגרות משה אורח חיים חלק א, סימן קנח שהסיבה העיקרית לכך היא העתקת מקום מגוריה של האישה מבית הוריה לבית בעלה. אולם כיום רחוקים נעשו קרובים בעיקר משום שהתחבורה נוחה (ובפרט כאשר האישה יודעת לנהוג ויש למשפחה רכב ואפילו שנים). כמדומני שכיום לא יעז בעל למנוע מאשתו טיפול בהוריה בטענה שעליה לכבדו (אלא אם כן הם גרים באילת וההורים במטולה). כלומר הבעלים מחלו לנשותיהם על כך וממילא גם אישה נשואה חייבת היום בכבוד הוריה. וזו לשון הש"ך (יורה דעה סימן רמ סעיף קטן יט): ונראה דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש. מה שהיה בזמן הש"ך תופעה חריגה הפך להיות בימינו למנהג המדינה.

עם זאת, נראה לעניות דעתי, שאם המטופלת בילדים אינה חייבת להזניחם על מנת לטפל בהוריה ואינה יכולה להטיל את הטיפול בילדים על בעלה. מכל מקום לא שמענו שבעל יסרב לסייע בטיפול הילדים על מנת לאפשר לאשתו טיפול בהוריה. ואם בעל ידרוש מאשתו לוותר על טיפול בהוריה, על סמך הפטור שהתורה פטרתה מכיבוד אב ואם, הדעת נוטה שנורה לו לוותר לה ולא לעמוד על עיקר הדין. ויתכן שאפילו מעיקר הדין אין היום בסמכות הבעל למנוע מאשתו לכבד את הוריה כי אדעתא דהכי אישה נכנסת היום לחופה שבעלה ינהג כמנהג גוברין יהודאין בימינו שהבעלים מוותרים לנשותיהם לצורך קיום מצות כיבוד אב ואם.

יב. שעבוד אישה לבעלה
בשו"ת אגרות משה חלק חושן משפט א, סימן ה, דן באיש ואישה הגרים בנפרד בשני מקומות שונים ובאים לדין מי הולך אחרי מי האם האישה יכולה לדרוש שבעלה יבוא לדון בעירה או להיפך? וז"ל:
עכ"פ כבוד זה שהוא מעניני התחייבות, והוא גם דין בין מהאישה להאיש ובין מהאיש להאשה לא שייך שיכריח זה שהיא תלך לב"ד שבמקומו כיון דיש גם טעם להיפוך.
ועיין שם, שאם הבעל והאישה מסוכסכים ביניהם ועומדים לפני גירושין, אע"פ שעדין לא התגרשו בטלה התחייבותם ההדדית לכבד זה את זו. ואע"פ שיש מקום לשאול הרי יתר ההתחייבויות ההדדיות לא פקעו כגון מזונות ומדוע חובות כיבוד פקעו? וצ"ל שכבוד הוא יחס נפשי ואין אפשרות לדרוש יחס כזה כאשר הרקע הנפשי בטל. מה שאין כן חיובי ממון. ולדברינו יצא שבן להורים מסוכסכים, שלא התגרשו עדיין, הנקלע למצב המובא בקידושין דף לא, א: "אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם? אמר ליה: הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך".
אולי דינו יהיה כמו נתגרשה שרבי יהושע אמר: "הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין". כלומר אין הבן חייב להעדיף את כבוד האב אלא שניהם שווים והדברים. צריך עיון.

יג. האב קודם לאם
ונלך צעד נוסף. בימינו, כאשר האב והאם שווים בפועל, כשתהיה התנגשות כזו בין דרישותיהם של האב והאם, האם נאמר שהשתנו הטבעים ולכן ישתנה גם הדין והבן אינו צריך להעדיף את אביו על פני אמו? כמדומני שמסקנה כזו תהיה מופרזת. גם בימינו כיבוד האב צריך להיות קודם לכיבוד האם, לפחות מסיבה אחת, משום שגם כיום החובה לפרנס את הבן וללמדו תורה מוטלת בעיקר על האב.

וצריך עיון מה יהיה הדין במשפחה שבה האם היא המפרנסת העיקרית והיא גם המגדלת את הילדים לתורה, שהרי לימוד התורה העיקרי נעשה היום דרך סוכני משנה דהיינו בית הספר, ולא ע"י האב, והאם היא הנמצאת עם הילדים ועוזרת להם בהכנת שיעוריהם, גם אלו התורניים, האם הבן יתחייב בכבוד אמו יותר מאשר בכבוד אביו? שהרי מה שהבן מתיירא יותר מאביו הוא מפני שמלמדו תורה (קידושין לא א). האם נאמר שמכיון שלא האב מלמדו תורה בפועל, אלא האם, האם מוראה חייב להיות גדול יותר משל האב? מסתבר לומר שגם כיום חובתו העקרונית של האב ללמד את בנו תורה ולא חובתה של האם. וגם אם האם מממנת את לימודי בניה דינה כאדם הפורע את חוב חברו. ואף אם היא מלמדת את בנה תורה, יש לראות בה שליחה של האב לעניין זה. ומכיון שכך חובת הבן לכבד את אביו קודמת לחובתו לאמו. (אם כי אין ספק שאם המלמדת את בנה תורה ראויה לכבוד נוסף על היותה אם) במה דברים אמורים? כאשר יש תיאום מלא בין ההורים באשר לחינוך ילדיהם ורק משום שהאב עסוק מאוד האישה רואה את עצמה ממלאת מקומו של האב בחינוך הילדים. אך אם האב אדיש לחינוך ילדיו והאם נטלה על עצמה את האחריות לחינוכם יש מקום לומר שהיא אינה רואה את עצמה שליחה של האב (אלא אם כן נאמר שהיא מזכה אותו שלא בפניו, אם הוא רואה בכך זכות) ואם כן יש להסתפק אם הבנים חייבים להעדיף את כבוד אביהם על פני כבוד אימם. ובכל זאת יש לומר שמכיון שהאחריות העקרונית לחינוכם ולפרנסתם מוטלת בעיקר על האב חובתם לכבדו יותר. (אלא אם כן האב מזניח את ילדיו שצריך עיון אם להחשיבו רשע. וכמו"כ צריך עיון אם יש להחשיב את אימם מורתם לרבם וכבוד הרב קודם לכבוד האב).
עיין יורה דעה סימן רמח שהאם רשאית לשכור מלמד לבן.

על כל פנים, העולה מכל זה שחובת הכיבוד של האישה את בעלה הינה חלק מהסכם בלתי כתוב בין הבעל והאישה ביום נישואיהם. והשאלה היא, אם תימצא אישה מודרנית שאינה רואה את עצמה מחוייבת לחובת הכיבוד של בעלה האם זכותה לדרוש מילדיה שיכבדוה לפני בעלה או בשווה לו?

לאור האמור לעיל נראה לעניות דעתי שמאחר וגם כיום הבעל הוא זה שחייב לשאת בעיקר עול הפרנסה, הן של האישה והן של הילדים והוא האחראי לחינוכם, וממילא לאווירת הבית, הוא ראש המשפחה, ועל האישה לכבדו, בין היתר כדי לתת דוגמא נאותה ליתר בני הבית. כשבמקביל חייב הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו. 3

יד. מנהג בית הבעל
הנוהג הוא שאישה הולכת אחר בעלה ומבטלת את מנהגי בית אביה מפני מנהג בית בעלה. המקור לכך הוא ההלכה של מקום שנהגו (פסחים נב, א) דהיינו מי שהלך ממקום שנהגו מנהג מסוים למקום בו נוהג מנהג אחר ואין דעתו לחזור למקומו נוהג כמנהג מקומו החדש. ומסתבר שהוא הדין לאשה. אומנם ראיתי למי שכתב שהסיבה לכך שהאישה מקבלת עליה את מנהג בעלה משום שהיא עוברת לגור עמו ודינה כמי שהולך ממקום שנהגו למקום שלא נהגו, שאם הוא משתקע במקום החדש עליו לנהוג כמנהג המקום החדש מפני המחלוקת. ולכן עליה לקבל את מנהג העיר החדשה שהיא גרה בה. אלא שלפי זה, בימינו שאנו מתיחסים לרוב המקומות בעולם כעיר שיש בה כמה וכמה בתי דין ואין איסור לא תתגודדו אם כל אחד נוהג כמנהגו, גם האישה תישאר במנהגה.

ועיין שו"ת תרומת הדשן חלק א, סימן ריח:
"שאלה: מי ששמע אשתו מקללת ומזלזלת באביה ואמה והוכיחה בדברים על זה כמה פעמים ולא הועיל שרי להכותה כדי לייסרה שלא תעשה או לאו?
תשובה: יראה דבכהאי גוונא שרי (=שבכזה מצב מותר), ואף על גב דכתב במרדכי פרק המדיר בתשובת רבינו שמחה דהמכה את אשתו עובר בלאו דפן יוסיף, והחמיר מאד בדבר כדאיתא התם, מכל מקום לאפרושי מאיסור חמור כזה ודאי שרי. וראייה מהא דאיתא פרק המניח (בבא קמא, כח עא) דנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת ולא יצא וחבל בו פטור, ומוקי לה רב נחמן ברבי יצחק כשמסרו לו שפחה כנענית וחבל בו כדי לאפרושי מאיסורא,. הא קמן כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה".

כנראה שהנחתו היא שהבעל הוא האחראי לחינוך אשתו. כי הוא לומד תורה והיא לא. וגם מי שאוסר להכות אישה (עיין אבן העזר סימן קנד, סעיף ג) מסכים להנחת התרומת הדשן שהבעל הוא האחראי לחינוך אשתו ולכן עליה לקבל את מנהגיו. ולפי זה, בימינו לכאורה אישה שנישאה כאשר היא כבר ידענית בתורה לא פחות מבעלה מדוע שתוותר על מנהגיה? אולם מסתבר יותר לומר שהחשש ממחלוקת קיים בבית עצמו יותר מאשר בעיר ולכן על האישה לקבל את מנהגי בעלה משום שלום בית (ועיין אגרות משה אורח חיים חלק א, סימן קנח). ועדיין קשה, מדוע שלא נאמר משום שלום בית שהבעל יוותר על מנהגיו לאשתו ולא להיפך? ונראה לעניות דעתי שמכיון שחובת חינוך הילדים חלה בעיקר על האב לכן מנהגי האב הם שקובעים את מנהג המשפחה ולא מנהגי האם. ומשום כך על האשה לבטל את מנהגיה ולא על הבעל.

ונשאלתי, מה דינה של אישה שביטלה את מנהגיה בגלל נישואיה והתגרשה, האם היא יכולה או חייבת לחזור למנהגי בית אביה או שמכיון ששינתה את מנהגיה שוב אינה חוזרת בה? נראה לעניות דעתי שאם יש לזוג ילדים והם נמצאים במשמורת אצל האישה עליה לחנכם לפי מנהגי בעלה לשעבר ולכן עליה להישאר במנהגי בית בעלה. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר דבר, בת ישראל שנישאה לכהן והתאלמנה שאם יש לה זרע מבעלה היא ממשיכה לאכול בתרומה. אך אם אין לה זרע ושבה לבית אביה. ואה"נ אם הבעל מזניח את ילדיו ואיננו דואג לחינוכם והאישה היא המגדלת אותם לתורה יתכן שמנהג האם הוא הקובע וגם היא יכולה לשוב למנהג בית אבותיה. וצריך עיון.

טו. פרוזבול
האם האישה חייבת לכתוב פרוזבול משלה או שהיא יכולה לסמוך על הפרוזבול של בעלה?
מצד אחד יש לומר מה שקנתה אישה קנה בעלה, ואע"פ שיש לאישה חשבון משלה ורק היא רשאית למשוך את כספיה ממנו, מעיקר הדין הכסף שייך לבעלה, וכשהיא מושכת כספים מהבנק - שהוא הלווה לעניננו - היא עושה זאת בשליחות בעלה וממילא די בפרוזבול של הבעל, או שמא יש לומר שמאחר ובפועל האישה שותפה לבעל והיא רשאית למשוך כספים מבנק בעצמה היא עושה זאת מכוח זכותה העצמית ואם אין לה פרוזבול היא עוברת על לא תגוש? אולם גם אם נניח שהבעל והאישה נחשבים שותפים בפועל בחשבונותיהם צריך עיון האם שותף יכול לגבות את החוב על סמך הפרוזבול שעשה שותפו?

באשר לשותפים רגילים כתב בהלכות שביעית להגר"ב זילבר חלק ב, עמוד קמד, שאם אחד מהם כתב פרוזבול רשאים גם יתר השותפים לגבות את החוב, כי מבחינתו של הלווה החוב הוא בר נגישה וממילא אין איסור על אחרים לנוגוש והביא ראיה משו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף פב.

ומעתה יש לדון מה דינה של אישה נשואה? אם נקבל את ההנחה שהאיש והאישה נחשבים לשותפים, מכיון ששותף אחד יכול לסמוך על פרוזבול של חברו, תוכל האישה למשוך כספים מהחשבון המשותף גם ללא פרוזבול משלה. אולם כאמור, הנחה זו צריכה הכרעה. וגם אם נכריע שהם שותפים, מה יהיה הדין בחשבונה הנפרד, כגון קרן השתלמות העומדת רק לזכותה, ואין הבעל יכול למשוך ממנו אלא בהרשאתה? אומנם מצד ההלכה כל מה שקנתה אישה קנה בעלה והוא יכול להשתמש בכספים אלו מבלי לשאול את דעתה, אולם בפועל אין הוא יכול למשוך מהקרן בעצמו, האם היא חייבת בפרוזבול עצמי משלה, אחרת לא תוכל למשוך את פקדונותיה מהקרן?

ויש להעיר, שאולי קרן זו היא כדין מתנה שניתנה לה על מנת שאין לבעלה רשות בה ואזי גם מבחינה הלכתית בעלה לא זכה בקרן זו ועליה לכתוב פרוזבול בעצמה.
כדי לצאת מכל הספקות שעוררנו על האישה לכתוב פרוזבול לעצמה ולא לסמוך על של בעלה.
(ויש להסתפק אם הבעל יכול לזכותה בפרוזבול שלא מדעתה מדין זכין לאדם שלא בפניו? במקום אחר 4 הארכנו בענין זה והסקנו שבדיעבד יכולה אישה לסמוך על פרוזבול שזיכה לה בעלה).

חוזה שותפות
העולה מכל מה שכתבנו הוא שיש דברים שבהם מוסכם על הכל שהנוהג מחייב שותפות מלאה בין בני הזוג, יש דברים שהנוהג אינו משנה את ההלכה ויש דברים מסופקים. כדי להבטיח שותפות מלאה בכל התחומים ולמנוע אי הבנות וחילוקי דעות יש מקום להציע, ברוח פסיקתו של המהר"י בר לב שהובאה לעיל, לכל זוג, שיחתום עוד לפני הנישואין על הסכם שותפות ביניהם. אלא ששותפות כזו תלויה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ב): "האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידם אינן שותפין כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם אבל אם היו לוקחין הבגדים בממון עצמן ותופרין אותן ומוכרין ולוקחין השתי והערב ממעותיהן ואורגים ומוכרין ונשתתפו במעות שלוקחין בו הרי אלו שותפין וכל מה שירויחו בשכר מלאכתן ובמשאן ובמתנן הרי אלו לאמצע". השגת הראב"ד - "אמר אברהם, ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן".

ובעקבותיהם נחלקו המחבר והרמ"א חושן משפט סימן קעו סעיף ג. לנוהגים כהרמ"א תנאי כזה הוא בר תוקף, אולם לנוהגים כמרן תנאי כזה אינו בר תוקף. מיהו המהר"י בר לב הראה דרך שבה גם הרמב"ם יודה לראב"ד: "וכבר היה אפשר לומר דאפילו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל מודו בכי האי גוונא דמחייב את עצמו דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויוכל להתקיים ענין השותפות וכמו שכתב הרב בעל הטורים זאת הסברא בסימן ס' בלי שום חולק והרב בעל המשרים כתב גם כן וזה לשונו: דע"כ יש הפרש בין מחייב עצמו בחוב למקנה כי מחייב את עצמו יכול לשעבד את עצמו ואע"פ שאינו ברשותו אבל מקנה שנותן או מוכר אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו עד כאן, וכבר בא מעשה לידי במי שהקנה לחבירו וחייב את עצמו בסחורות שלא היו בידו וברשותו וכתבתי בכל אלו החקירות אי הרמב"ם והרמב"ן מצו למימר כסברת הראב"ד והתוספות והרא"ש". (וכן פסק המהר"י בר לב גם בסימן לז וסימן לח).

וכן השולחן ערוך פסק בסימן ס כהטור, למרות שבסימן קעו פסק לענין שותפים כמו הרמב"ם. ניתן אפוא לערוך הסכם שותפות מחייב בין שני בני הזוג למשך כל תקופת הנישואין, עד לפירוקם, בדרך של גירושין או אלמנות, או עד שבית הדין יקבע שהשותפות תפורק (עיין להלן). תוקפו של חוזה שותפות כזה, הנחתם בין בני הזוג לפני הנישואין, עומד בפני עצמו ולא יתערער כתוצאה מהנישואין וחתימת הכתובה שתבוא אחריו. מאידך לא יהיה בכוחו לבטל את התחייבותו של הבעל בכתובה. לפי הצעה זו הזוג נכנס לחופה כשהם כבר שותפים מלאים ברכושם. הכתובה תיחתם והבעל יתחייב בכל האמור בכתובה, אולם מימוש התחייבותו ייעשה מרכושם המשותף, שהרי אין לו רכוש פרטי משלו. דמיון לזה היה בעבר כאשר ההורים פרנסו את הזוג הצעיר. הבעל לא פירנס בפועל את אשתו, כי ההורים עשו זאת במקומו. אולם כאשר מכל סיבה שהיא הפסיקו ההורים את תמיכתם חזר ונעור חיובו של הבעל. (עיין פתח תקוה אבן העזר סימן פ סעיף קטן א בשם גבעת שאול סימן לג שהתחייבות ההורים לפרנס את הזוג לא הפקיעה את זכות הבעל במעשי ידי אשתו).

דמיון קרוב יותר לימינו הוא זוג שהתחתן בקיבוץ (במקום שהרכוש בו עדיין משותף לכל החברים). שני בני הזוג היו כבר חברי קיבוץ לפני הנישואין. ובעצם היו כבר שותפים ברכוש. חבר הקיבוץ הנושא לאישה את חברת הקיבוץ מתחייב בכתובה ככל בעל אחר בעולם. אך למעשה המפרנס בפועל את האישה הוא הקיבוץ. אף כאן יש לומר שזוג כזה חי בשני מישורים: מישור אחד הוא של המחויבות העקרונית שלפיה הבעל הוא המפרנס והוא הבעלים של הרכוש והוא חייב לדאוג לכל מחסוריה של האישה. והמישור השני הוא היותם חברי קיבוץ שבו הרכוש המשותף הוא שיישא בפועל בכל ההוצאות. ומכיוון שהרכוש המשותף הוא הנושא בפועל בעול ממילא נפטר הבעל מלפרנס למעשה את האישה. אך הוא לא נפטר מהבחינה העקרונית. ונפקא מינה תהיה כאשר לא יהיו הכנסות משותפות, כגון שהזוג יעזוב את הקיבוץ, או שהתקנון הקיבוצי ישתנה (דבר המתרחש לעינינו. ועיין בספרנו באהלה של תורה חלק א, סימן א, אות כ על משמעות הכתובה בקיבוץ).
לפי הצעתנו, הרכוש המשותף יישא בכל הוצאות המשפחה. עם זאת כאשר הסכום לא יספיק, כגון שהאישה חולה וכדו' הבעל יתחייב לכלכל את מחלת אשתו, שהרי התחייב לכך במיוחד בשעת הנישואין, מעבר להסכם השותפות ביניהם, ומעולם לא נפטר מחיובו זה.
אם ישאל השואל: למה לך לסרבל כל כך את המערכת, נסתפק בחוזה שותפות בלבד במקום הכתובה? אף אתה אמור לו, כפי שהנחנו בפתיחת דברינו שהמבנה העקרוני של המשפחה לא ישתנה. ומשום כך ברצוננו להבטיח את זכויותיה של האישה בכל המצבים האפשריים. ומכיון שהאישה היא היולדת ומניקה את הילדים יכולתה לעמוד בהתחייבותה להיות שותף מלא בכלכלת הבית אינה תמיד בת ביצוע, לכן הבעל הוא שחייב לשאת בעיקר בעול והאישה רק מצטרפת אליו על פי אפשרויותיה. וזאת הסיבה שבגללה לא אפשרו חז"ל לדעתנו לאישה לוותר על רפואתה שיש לה קצבה וכללוה בזכות פדיונה. אפילו ויתורה על מעשה ידיה אופשר רק כאשר היא מספיקה לפרנס את עצמה. אולם כשהיא אינה יכולה לפרנס את עצמה בעלה חייב במזונותיה למרות ויתורה עליהם.

העקרון המנחה אותנו הוא זה האמור בראשית דברינו, שגישת ההלכה היא התפיסה האורגאנית של המשפחה הבנויה על מערכת חובות שבהן נושא כל אחד מבני המשפחה. לאיש יש חובות שאין לאשה, לאשה יש חובות שאין לאיש ולשניהם יש חובות כלפי ילדיהם וכן לילדים חובות כלפי הוריהם. זכויויותיו של כל אחד ואחד נגזרות מחובותיו. בזה ייחודה של המשפחה הישראלית.

פירוק השותפות
ניתן להגביל את השותפות שהוצעה לעיל לזמן קצוב, כגון עד שבית הדין יורה לפרקה. הדבר יועיל למקרה שהבעל יסרב לתת גט לאשתו למרות החלטת בית הדין. פירוק השותפות יגרום לכך שהבעל יצטרך מעתה לפרנס את אשתו על חשבונו האישי. דין הנכסים שתקבל האישה לאחר פירוק השותפות יהיה כדין מתנה שנתן לה הבעל שאין לו בהם זכות לפרות (עיין בבא בתרא נא, א ) ואע"פ שחלוקת השותפות היא הדדית ולכאורה היא דומה יותר למכירת הנכס לאישה שבה הבעל אוכל פרות, כי מוכר בעין רעה מוכר, חלוקת שותפות דומה יותר למתנה שבה נותן בעין יפה נותן. והראיה שחלוקת שותפות דינה כמתנה מהא דקייש לומר אחין שחלקו לקוחות הן (חושן משפט סימן קעג סעיף ג) "ואמר רב נחמן אמר שמואל: האחין שחלקו - אין להן לא דרך זה על זה, ולא חלונות זה על זה, ולא סולמות זה על זה, ולא אמת המים זה על זה, והזהרו בהן שהלכות קבועות הן" (בבא בתרא ז, ב). וכן פסק הרמב"ם הלכות שכנים פרק ב הלכה יב: "האחין שחלקו הרי הן כלקוחות זה מזה, ואין להם דרך זה על זה, ולא סולמות זה על זה, ולא חלונות זה על זה, ולא אמת המים זה על זה שכיון שחלקו לא נשאר לאחד מהן זכות בחלק חבירו".
כדי שהאישה לא תהיה מוגבלת במכירתם של הנכסים לאחרים (אבן העזר סימן פה ז). ניתן להכניס לחוזה תנאי שבו מוותר הבעל על זכות זו. מאידך, תועיל התניה זו שבית הדין יוכל להורות על המשך השותפות גם כאשר נפרדו הדעות וכל צד מנסה להשתלט על הרכוש ולקפח את בן זוגו.

סיכום
הבאנו מידגם לא מייצג של חמישה עשר מקרים שונים בחיי הזוג. בחלקם מנהג השיתוף מחייב גם לפי ההלכה לדעתנו, בחלקם - לא ובחלקם יש להסתפק. הצענו הסכם שותפות שימנע חלק מהספקות. ועם זאת ישאיר את מבנה המשפחה יציב. כאמור בפתיחת דברינו לא באנו אלא לעורר את המחשבה על מנת למצוא מענה לשאלות הרבות המתעוררות בחיי המשפחה בימינו.


^ 1 מנסיוני אני יכול להעיד ששוחחתי עם מאות זוגות ממגזרים שונים ומקצועות מגוונים וכשהסברתי לזוג את חובת הבעל לפרנס את אשתו לא נתקלתי מעולם באישה שויתרה על זכותה זאת.
^ 2 בית המשפט העליון בלהיטותו ליצור "שוויון" בין הגברים והנשים זיכה את האישה בפרותיה, אולם לא בדק את השלכותיה של פסיקה זו ואת העוול שהיא יצרה. לכן אי אפשר לומר שהמנהג המקובל בחיי המשפחה המודרנית, שהאיש והאישה מנהלים את חייהם בשיתוף מלא, חופף את פסיקת ביהמ"ש, לא רק למעשה אלא גם להלכה. כל עוד החיים מתנהלים במישור אין שום בעיה בנוהג זה למעשה אך כאשר מתעוררות בעיות והגברים מופלים בהן לרעה אין הצדקה לאפליה זו וחוזר הדין למקומו להלכה, על חובותיו וזכויותיו של כל צד, כפי שתיקנו חז"ל.
^ 3 ובאמת צריך עיון, אם הבעל חייב לכבד את אשתו יותר מגופו והיא חייבת רק לכבדו מדוע נאמר שעל הבן לכבד את אביו לפני אמו?
^ 4 "אמונת עיתיך", בטאון מכון התורה והארץ. כפר דרום.

חזרה למעלה