בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • עקב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רבי יעקב בן אברהם ועיישה סבג

חיבת לשון הקודש

undefined

הרב משה ארנרייך

אב תשס"ח
3 דק' קריאה
בפרשת "והיה אם שמע" המופיעה בפרשתנו נאמר:
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט)

מביא על כך רש"י את דברי הספרי:
"לדבר בם - משעה שהבן יודע לדבר, למדהו תורה צוה לנו משה (דב' ל"ג ד), שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקדש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם"

נראה שחז"ל דייקו מכך שהתורה הקפידה על הניסוח של "לְדַבֵּר בָּם" ולא כתוב "להגות בם". מכאן שיש מצוה ללמוד לשון הקודש כדי שיוכלו להגות בה בתורה. אמנם במס' סוכה (דף מב ע"א) מצינו:
"תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? - אמר רב המנונא: (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון"
אין איזכור של דווקא בעברית. לעומת זאת בתוספתא מפורש:
"קטן ... יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם" (חגיגה (ליברמן) פרק א ה"ב).

הרמב"ם בפירוש המשניות על פרקי אבות נותן ללימוד לשון הקודש מעמד של מצוה השווה למצות שמחת הרגל. ואלו דבריו:
"הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות - שראוי להזהר במצוה שיחשב שהיא קלה כגון שמחת הרגל ולמידת לשון הקודש ובמצוה שהתבארה חומרתה כמו מילה וציצית ושחיטת הפסח".

הרמב"ם משוה את למוד לשון הקודש לחשיבותה של מצוות עשה - שמחת הרגל. ולדבריו התנא השוה מצוה זו למצוות עשה חמורות שעונשן כרת. לכן התעוררו האחרונים והקשו אם כך, מדוע הרמב"ם השמיט מצוה זו ממנין המצוות ומדבריו ב"יד החזקה".
לפני שנים רבות נזדמן לי לפגוש בארה"ב דיין מבית הדין של חסידי סאטמר. אותו דיין התעניין באיזו לשון אני מעביר את השיעורים בישיבה וכשעניתי לו, כמובן, בעברית בלשון הקודש, הוא מאד התפלא כיצד אני משנה מדרכם של גדולי ישראל שלימדו באידיש. השבתי לו שתי תשובות:
א. רוב רובם של גדולי ישראל בכל הדורות, כמו רש"י הרמב"ם הרמב"ן, לימדו תורה ולמדו תורה בלשון הקודש.
ב. על פי דברי רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" על לשון הקודש:
"מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם, והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה ומסברא, הקבלה שהיא הלשון אשר דיבר בה ד' יתברך עם אדם וחוה ובה דיברו שניהם כאשר יורה על זה הגזר אדם מאדמה, אישה מאיש חוה מחי וקין מקניתי, ושת משתי ונח מינחמנו עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר וכו' והיא היתה לשון עבר ובעבורו נקראת עברית וכו' וכבר היה אברהם מדבר ארמית וכו' והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקודש והארמית לשון חול" (מאמר שני אות ס"ח), (עיינו שם בהמשך דבריו על ערכה של העברית שהיא מעולה שבין השפות).
ועוד הוספתי שכיון שאנחנו ב"ה נמצאים כבר בארץ ישראל בשלבים של "אתחלתא דגאולה" גם לשון הקודש זוכה לתחיה. לאחר זמן מצאתי שבעל ה"תורה תמימה" על פרשתנו כתב לישב את השמטת הפוסקים וכתב דברים מעין אלו, וז"ל:
"ואולי סבירא ליה דאין מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל ובעת שישראל שרויים על אדמתם, מה שאין כן בגלותינו שהוא דבר שאי אפשר לרוב הציבור לעמוד בו מכמה טעמים".

ה"תורה תמימה" מביא תשובה נוספת. הגמרא מביאה את צוואתו של ר' אליעזר לתלמידיו:
"מנעו בניכם מן ההגיון" (ברכות כח ע"ב) ומסביר רש"י- "לא תרגילו במקרא יותר מדאי משום דמשכא" (רש"י).

המאירי מוסיף על כך ומבאר כי רבי אליעזר הזהיר את תלמידיו:
"לגדל את בניהם לתלמוד תורה ולחנכם מילדותם שלא לפתור פסוק כצורתו בכל דבר שפשוטו מוכיח איזה צד של כפירה".

כלומר שצריכים ללמד את פסוקי התנ"ך דרך "משקפי חז"ל", כדי שחס וחלילה לא יתפתו לפרש על פי ההגיון, אם הוא יסתור את יסודות האמונה. מכאן למד ה"תורה תמימה" שכנראה נמנעו מללמד לשון הקודש את הצעירים, כדי שלא ילמדו לבד תנ"ך בלא הדרכה.
אם נדייק בלשון הרמב"ם:
"מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים עד שיהיה בן שש בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד תינוקות" (הל' תלמוד תורה פ"א ה"ו).
יתכן לפרש שאכן, הרמב"ם לא השמיט את המצוה ללמוד לשון הקודש וללמד תורה בעברית אלא לימד אותנו שהמתודיקה הנכונה ללמד את לשון הקודש היא באמצעות לימוד פסוקים מן התורה. כך יווצר הקשר הנכון והחיבור בין לשון הקודש ובין התורה.

נסיים את דברינו בתזכורת כי אחד הניסים הגדולים ביותר שארעו לעם ישראל בדורות האחרונים
הוא נס "תחיית המתים" של הלשון העברית, ב"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il