ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת נצבים: ערבות ותשובה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ניצבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


פרשת נצבים: ערבות ותשובה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק ז"ל

"אתם נצבים היום כלכם, לפני ה' אלוקיכם". היום, כל אחד ואחד, וכולם ביחד, נצבים לפני ה'. היום, לקראת הכניסה לארץ ישראל, ישראל יכולים להגיע להכרת ה' העליונה - להיות נצבים לפני ה'.
"אתם נצבים היום כלכם" - כשישראל עומדים בכניסה לא"י, אומר רבש"ע: כאשר אתם 'כלכם', אז אתם 'נצבים'. כאשר אתם 'כלכם', אז אתם "לפני י-ה-ו-ה א-להיכם". כשכל ישראל יחד, גם שם שמים מופיע בשלימות - "י-ה-ו-ה א-להיכם". כמו שאומרים חז"ל 1 , שבתחילת הבריאה, בשלבי ההשתלמות, היה רק שם 'א-לוהים', אבל כאשר נשלמה הבריאה, גם השם שלם - "ביום עשות י-ה-ו-ה א-לוהים ארץ ושמים". כך, כשישראל 'נצבים 'כלכם', גם הכלל וגם היחיד - "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל", נצבים כולם בארץ ישראל, שהרי רק בארץ ישראל, ישראל הם כלל, אז "לפני י-ה-ו-ה א-להיכם".

ערבות ותוכחה
כשעוברים ישראל את הירדן, הם נעשים ערבים זה לזה, ומביאה הגמרא 2 מחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמיה, במה הם ערבים. ר' יהודה אומר, שלפני שעברו את הירדן היו ערבים רק על הנגלות, ומשעה שנכנסו לא"י, נעשו ערבים גם על הנסתרות. ר' נחמיה אומר, שמשעה שנכנסו לארץ ישראל נעשו ערבים זה לזה על הנגלות בלבד. על הנגלות יש ערבות, מכיון שאפשר לראות מה השני עושה, ולתקן אותו, אבל על הנסתרות אין ערבות כי הן לא ידועות לנו, ולא ניתן להוכיח את חברו עליהן.
מרן הרב, חוקר במחלוקת הזאת 3 , האם מצות תוכחה היא המקור לדין ערבות, כלומר, מכיון שיש מצות "הוכח תוכיח את עמיתך" - שכל אחד צריך להוכיח את חברו, ולדאוג שגם חברו יהיה מתוקן, ממילא יש בנינו קשר של ערבות. "הוכח תוכיח את עמיתך", הוא הגורם ל"כל ישראל ערבים זה לזה 4 ". או, כיון ש"כל ישראל ערבים זה לזה", כולם אחראים וקשורים אחד בשני, לכן יש את מצות "הוכח תוכיח את עמיתך" - מצות תוכחה.
ר' יהודה, האומר שישראל ערבים גם על הנסתרות, סובר, שהערבות לא תלויה בתוכחה, שהרי, למרות שאי אפשר להוכיח את האדם על הנסתרות שאנחנו לא יודעים על קיומם, בכל זאת ישראל ערבים זה לזה גם על הנסתרות. לדעתו הערבות היא מציאות העומדת בפני עצמה, ואינה תלויה באפשרות לתקן אחד את השני. זו מציאות עובדתית, שהנשמות קשורות ותלויות אחת בשניה, ונפילה של אדם אחד פועלת ומשפיעה על כולם, וכמובן שגם עֲלִיָה של אדם אחד פועלת ומשפיעה על כולם. הקשר הוא קשר מוחלט. אבל ר' נחמיה האומר שרק על הנגלות יש אחריות, הוא סובר שהערבות נובעת ממצות תוכחה.
הרב תולה בזה מחלוקת נוספת. הגמרא במסכת ברכות 5 אומרת, שבמקום שיש חילול ה', אין חולקים כבוד לרב, ולכן המוצא כלאים בבגדו פושטן ואפילו בשוק. אדם ההולך עם כלאיים בשוק, ואפילו רב, צריך לפשוט אותם מעליו, מפני שזה חילול ה'. למסקנת הסוגיא, במקום שעובר על איסור תורה ב"שב ואל תעשה", יעבור, משום כבוד הבריות, אבל בכלאיים, הוא עובר על אסור תורה ב"קום עשה", ולכן פושטן ואפילו בשוק. מכאן נפסקת הלכה 6 , שאם מישהו הולך בשבת עם טלית שנחתכה אחת הציציות, אחרים אינם צריכים להוכיח אותו על כך, מפני ש"שב ואל תעשה" נדחה מפני כבוד הבריות. אבל כלאיים נחשב ל"קום עשה".
הרמב"ם אומר להלכה 7 , שאם רואים אדם שהולך עם כלאיים בשוק, צריך לקפוץ ולקרוע ממנו את בגדי הכלאיים כדי שלא יעבור על איסור כלאיים. הרא"ש 8 חולק עליו, ואומר שרק אם אדם מוצא את עצמו הולך עם בגדי כלאיים בשוק, הוא חייב להורידם מיד. אבל אם הוא רואה אדם אחר שהולך עם בגד כלאיים בשוק, הוא לא צריך להוריד ממנו את הבגד. (ולא צריך גם להוכיח אותו),
מסביר הרב, שמצוות תוכחה היא ב"קום עשה", ואם אדם לא יוכיח, הוא יעבור על מצוות תוכחה ב"שב ואל תעשה", ומכיון שכבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא הנעשה ב"שב ואל תעשה", לא יוכיח כאן את חברו ולא יקרע את בגדיו, כי יש עליו חובה לשמור על כבוד הבריות. זו דעת הרא"ש. הרמב"ם סובר, שהערבות היא השורש של מצוות התוכחה, ומה שעושה השני, בעצם אני עושה זאת בעצמי, ובמקום שאדם בעצמו הולך עם כלאיים, הוא חייב להוריד את הבגד, א"כ אין כאן "שב ואל תעשה", אלא "קום עשה" של העובר, והעובר זה כל ישראל. יוצא, שכולם אחראים כאילו הם עצמם עוברים, ולכן צריך לקרוע גם מאחר. על דרך הפלפול זה נכון.
על כל פנים, משעה שנכנסו לא"י, נעשה עם ישראל לכלל אחד העומד לפני רבש"ע, וכל אחד ואחד מחובר לכל כלל ישראל - "כל ישראל ערבים זה לזה".

פרשת התשובה

מכאן אנחנו עוברים לפרשת התשובה. צריך להבין, האם הקב"ה מספר לנו עובדות, שבסופו של דבר נשוב אל ה', או שיש כאן מצוות עשה לשוב בתשובה?
על הפס' "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" (דברים ל, יא), אומר הרמב"ן, שיש כאן גם מצוה וגם הבטחה. יש הבטחה שישראל ישובו בתשובה, ויש מצוה לשוב בתשובה.

קרוב אליך הדבר מאד
על מצות התשובה אומרת התורה: "לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא. לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא". אומר ספר העיקרים 9 , משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה לו בן חולה אנוש, והוא חושב שלמחלה נוראה כזו, צריכים טיפולים מיוחדים ותרופות יקרות, ומי יודע כמה זה יעלה. הוא בא לרופא מומחה, והרופא אומר, שלמחלה הזאת לא צריך תרופה יקרה, וגם לא קשה להשיג אותה - "לא מעבר לים היא". לכל אחד יש אותה בחצר שלו. צריכים לקחת צמחים מסוימים הגדלים בחצר, לבשל אותם, ולתת לחולה לשתות. התרופה לא עולה כסף, תעשה אותה בעצמך. זה אמנם מפתיע, אבל זה מה שאומר הרופא המומחה. כך אומרת לנו התורה על מצוות התשובה: היא קלה מאד לקיום, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" .
זה כל כך קל שזה נראה לא משכנע. אדם יודע כמה חמורות הם העבירות, וכמה קלקולים הן גורמות, וכשיש הרבה עבירות זה מצטבר "כעבות העגלה חטאה" , והנה, בקלי קלות אפשר לבטל את כל מה שנעשה?! הרי הפסוק אומר "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות" ?! מה זאת אומרת, כל עבירה שאדם עושה זה פגם בנפש, פגם בכוחות הרוחניים שלו. בבת אחת אדם יכול לעשות תשובה ולתקן הכל? אבל זה רצון ה'! אדם יכול לחזור בתשובה, כל אחד יחזור בתשובה שלמה והקב"ה סולח.

מדרגות בתשובה
כמובן, יש מדרגות מדרגות בתשובה, ובהתרוממות שהתשובה גורמת, אבל בסילוק החטא, שאדם שב בתשובה, מתחרט ולא רוצה לחזור יותר על מעשהו, בזה כבר יש תשובה.
חז"ל אמרו 10 , שאפילו אדם חטא כל ימיו, ולעת זקנה, קרוב ליום מותו כאשר הוא מרגיש שקרב יום הדין 11 שלו, אז הוא שב בתשובה, אע"פ שזה לא חכמה לשוב בתשובה בזקנה, כאשר כבר אין יצרים שליליים, ואין משיכות לשום דבר בעולם, אעפ"כ זו תשובה, ונמחלים לו עוונותיו.
כמובן שיש מדרגות בעומק ובגודל של התשובה, והתשובה היותר שלמה היא, "זכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר יבואו ימי הזקנה" . כשהאדם עדיין בשיא כוחו, אז התשובה יותר שלימה, כמו שאומר רב יהודה 12 , איזוהי תשובה שלימה, כאשר אדם נפגש באותו מצב, עם אותם יצרים, אותם התאוות, אותה מדינה, אותה אשה, אותו מקום וכו', ולא חזר לחטאו, אז הנסיון מוכיח שאכן הוא בעל תשובה.
איזהו בעל תשובה? כותב הרמב"ם 13 "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". ושואלים, הרי התשובה של האדם צריכה להיות תלויה בו ובבחירתו, ולא בעדות של 'יודע תעלומות'? עונים המפרשים 14 שאדם יקבל עליו לעד את רבונו של עולם, שרבש"ע יהיה העד שלו לכך שיותר הוא לא ישוב לזה. הרב אהרן סולובצ'יק מסביר, שיש אנשים שחוזרים בתשובה, ואומרים 'אני מקווה שמכאן ואילך אני לא אעשה את זה עוד פעם. אני אשתדל. אני אתאמץ.' אבל זו לא תשובה גמורה. תשובה גמורה זו הבטחה לרבונו של עולם - ש"יעיד עליו יודע תעלומות", עכשיו, רבונו של עולם, אתה עד - שלא אשוב יותר לעבירה הזאת. הבטחה חזקה, מוחלטת. זהו! אני נתקתי את עצמי מעבירה זו.

תשובה שכלית ותשובה ריגשית
התשובה מורכבת משני צדדים. מצד ההבנה ההגיונית השכלית, ומצד התחושה. אדם יכול לבוא לידי תשובה מתוך הבנה שמה שהוא עשה זה לא נכון, אבל הוא עדיין נמשך לדבר הלא טוב הזה. מבחינה שכלית הגיונית, הוא מבין שזה חטא ולכן הוא רוצה להתנתק מן החולשה, מהעבירה שהוא נכשל בה, אבל הרגש עדיין לא התבטל, והיצר עדיין בתוקפו. לעומת זאת, יש תשובה שהחטא פשוט נמאס עליו. נמאס לו מהתאווה שהיה שקוע בה, ומהסביבה מלאת רדיפת הכבוד, התאוות, התחרותיות, הרושם וכו'. הוא פשוט כבר לא יכול לסבול את מצב החטא.
הווה אומר, שיש תשובה הבאה מתוך בריחה מן הרע - "סור מרע". הוא אפילו לא יודע לאן הוא רוצה להגיע, אך הוא יודע מה הוא לא רוצה. לעומתה יש תשובה, שאדם נמשך אל הטוב – "ועשה טוב". התשובה השלמה, היא מורכבת כמובן, מהכל ביחד.
נזכה לכתיבה וחתימה טובה לכולנו ולכל ישראל אמן.


^ 1 תנחומא פרשת ויקרא, ז. וזהר הקדמה ד, א.
^ 2 סנהדרין מג, ב.
^ 3 עיין אוצרות הראיה עמוד 851-2.
^ 4 במדבר רבה י, ה.
^ 5 יט, ב.
^ 6 עיין שו"ע או"ח סימן יג, ג. ובמשנ"ב שם. שאם מישהו הולך בשבת עם טלית שנחתכה אחת הציציות, והוא נמצא בביהכ"נ ולא נעים לו להוריד, אינו חייב להוריד, מפני שזהו איסור דרבנן, הנדחה מפני כבוד הבריות אפילו בקום עשה.
^ 7 הלכות כלאיים י, כט.
^ 8 עיין ברא"ש מסכת נידה פ"ט, "הלכות כלאי בגדים" סימן ו', ובטור, ב"י ושו"ע יו"ד שג, א.
^ 9 מאמר רביעי, פרק כה.
^ 10 קידושין מ, ב. ועיין רמב"ם הלכות תשובה ב, א.
^ 11 יום המיתה הוא יום דין. שלשה ימי דין לאדם: ראש השנה בכל שנה ושנה, יום המיתה, ואח"כ יום הדין לעתיד לבא. כך אומר הריטב"א על הסוגיא בר"ה12. זאת אומרת, בחיים בעולם הזה, כל שנה ושנה יש יום דין. יש יום דין אחר כך לנשמות, ואחר כך היום הגדול לעתיד לבוא, שאז יתחברו בחזרה בבחינה מסויימת הגופות והנשמות, בעת התחיה, גם אז יהיה יום דין, שאדם נידון מה יהיה איתו בשלב הגדול העתידי ההוא.
^ 13 יומא פו, ב.
^ 14 הלכות תשובה פ"ב, ה"ב.
^ 15 עיין כסף-משנה, לחם-משנה ועוד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il