בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אסף בן ציפורה ברכה

שירות בחיל ההתיישבות

מדוע מעודדים רבנים את הצעירים להתייצב להגנת היישובים למרות הסכנה שבדבר ● המאבק להצלת היישובים מסוכן פחות ותורם לא פחות משירות ביחידות קרביות ● המחיר הביטחוני הכבד של חורבן ההתיישבות בחבל עזה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אלול תשס"ח
5 דק' קריאה
במשך הזמן הצטברו אצלי מספר שאלות ביחס למאבקים על ארץ ישראל - חלקם הגיעו לאחרונה בעקבות פרסום הספר "רביבים" חלק ב', בו קובצו מאמרים שהתפרסמו בטור זה בענייני העם, הארץ והצבא. אזכיר מספר שאלות ותשובות בצידן.

האם נכון להסתכן במאבקים על ההתנחלויות
שאלה: מדוע רבנים, מחנכים והורים, מעודדים את הצעירים להיאבק כנגד החרבת היישובים? הלא מדובר בעימותים קשים מול שוטרים וחיילים אלימים שעלולים להוביל לסיכון חיי אדם, כפי שהוכח למשל בעמונה?

תשובה: עד שאתה שואל מדוע רבנים מעודדים את בני הנוער לקחת על עצמם סיכון קטן במאבקים אלה, תשאל מדוע רבנים מעודדים בחורים להתגייס ליחידות קרביות ולסכן את נפשם במלחמה. ובמיוחד בשנים האחרונות, כאשר בראש המדינה ניצבת מנהיגות בעייתית. הלא ברור כי בעקבות דברי הרבנים על המצווה להתגייס ליחידות קרביות, יותר בחורים דתיים נהרגים ונפצעים במסגרת שירותם הצבאי.
אלא שמכוח המצווה להגן על העם והארץ מעודדים בחורים להתגייס לצבא, ומכוח אותה מצווה יש לעודד את כל מי שיכול ליטול חלק בהגנת הישובים מפני מבקשי נפשם, יהודים או גויים.
המצווה להגן על בטחונו של העם מתקיימת במאבקים הללו לא פחות מאשר בהתגייסות ליחידות קרביות. כבר לפני הגירוש מגוש קטיף התרענו כי החרבת היישובים תגרום לאבדות רבות בנפש. היא תעודד את אויבינו להגביר את המלחמה נגדנו, ומנגד תחליש את רוח הלחימה של צה"ל. למרבה הצער, כך הוכח בעת פרוץ מלחמת לבנון השנייה, בעליית החמאס לשלטון, ובירי הרקטות על ערי ויישובי הנגב ועל אשקלון. וזו רק ההתחלה. חובה להזכיר גם את המצב הנפשי הקשה שהמגורשים נמצאים בו, מצב שגורם לתחלואה מסוכנת. גם אלו אבדות בנפש שנגרמו כתוצאה מהגירוש.

החשש מפני פסילה משירות בצבא
שאלה: בעידוד הנוער להיאבק כנגד החרבת יישובים יש גם בעיה ערכית. הצבא יערים קשיים על גיוסם, והבחורים הטובים הללו לא יוכלו ליטול חלק במצוות הגיוס לצבא. הנה למשל, החייל שהרג את המחבל הטרקטוריסט היה בין הנאבקים בכפר דרום, ורק לאחר מאמצים רבים צה"ל ניאות לגייסו?

תשובה: כשם שמי שמתגייס לצנחנים מנוע מלהתגייס גם לשריון, ואינו צריך להצטער על כך, כך גם מי שבעקבות התנדבותו למען ההתנחלויות נמנע ממנו גיוס לצה"ל אינו צריך להצטער. ואם הוזכר הסיכון האישי הנשקף למשתתפים בהפגנות, הרי שאם לא יגייסו אותם אח"כ לצבא, יתברר שהסיכון האישי שמא ייפגעו דווקא יפחת עקב כך. כמובן שזו לא המטרה, אבל בדיעבד זו המציאות.

החשש מפתיחת תיקים במשטרה
שאלה: האם אלה שמעודדים את הנוער להתנגד להחרבת יישובים ולהתעמת עם המשטרה לוקחים בחשבון את הסיכון שהמשטרה תבוא עימהם חשבון, תפתח נגדם תיקים? נודע כי לששת אלפי נערים שהשתתפו במאבק על גוש קטיף נותר רישום פלילי לכל החיים במשטרה.

תשובה: מה כל כך נורא בפתיחת תיק במשטרה? הלא למרבית חברי הממשלה יש רישומים ותיקים במשטרה. על כגון זה אמרו: אשרי מי שנתפש על דברי תורה, ואוי לו למי שנתפש על גניבה ומרמה.
ובכל אופן, אותם נערים שמוכנים להתגייס ליחידות קרביות כדי להציל את העם והארץ, בוודאי מוכנים לשלם מחיר קל בהרבה במאבקים כנגד שוטרים ושאר שליחי הממסד הפוסט-ציוני.

התביעה מהרבנים להיות עם הנערים
שאלה: כיצד יש רבנים שתומכים בסגנון ההתנגדות שהיה בעמונה, אשר מכניס נערים לסיכון אישי של חבלות קשות, בעוד הם עצמם נשארים מוגנים בבתיהם. לו היתה בהם מוסריות, היו צריכים להתייצב שם בעצמם יחד עם בני הנוער המוכים.

תשובה: לכל סוג של מאבק יש גיל מתאים. בנוסף, אותם רבנים שמביעים עמדות אנטי ממסדיות משלמים על עמדותיהם מחיר מסוג אחר. אמנם הם לא חוטפים מכות, אבל מעמדם הציבורי נפגע ותפקידים רבים נחסמים בפניהם.
יתר על כן, זוהי דרישה דמגוגית שבעצם רוצה לשלול את הלגיטימיות מן העמדה התומכת במאבק. שהרי רב שיש לו השפעה על המפגינים שסביבו והוא נמצא במקום ההפגנה, סביר שאם לא יסכים לשאת ולתת עם המשטרה באשר לפינוי מסודר של המפגינים, המשטרה תעצור אותו מיד, ותשית עליו את כל סעיפי האישום האפשריים. אלה הדורשים מהרבנים התומכים במאבק עיקש להשתתף בעצמם בהפגנות, בעצם אומרים: לכו ותכנסו לכלא ותפסיקו להתווכח אתנו. לא יהיה פשוט יותר למסור את שמות הרבנים למשטרה, ולבקש ממנה למצוא איזו עילה חוקית למעצרם?!
כאשר צריכים להיאבק נגד שלטון עריץ בעל כוחות עדיפים, יש לנקוט בחכמה ולא להכניס את האצבע לבין שיניו של הכלב. אגב, בדיוק לשם כך ישנם חוקים שקובעים כללים בסיסיים, כיצד מותר לבקר שלטון וכיצד מותר להפגין. כאשר אדם מביע עמדות עקרוניות ואינו נמצא בשטח, גם אם בשטח נעשים מעשים חריגים, הוא אינו נושא באחריות המשפטית להם. אבל אם יהיה בשטח, בקלות תוכל המשטרה לגלגל אותו למצב שאם לא ישתף עמם פעולה להפסקת ההפגנה, הוא ישא באחריות לכל עימות אלים שיתרחש שם, גם כאשר הוא נגרם על ידי פרובוקציה של שוטרים.

הבעייתיות שבהשתתפות רבנים ואישי ציבור במאבקים בשטח
לכן לדעתי, כל איש ציבור בעל השפעה צריך לשקול היטב את מידת מעורבותו בכל אירוע ואירוע. למשל, לחבר כנסת יש חסינות, ושדה הפעולה שלו רחב יחסית. לעומת זאת, מי שמכהן בתפקיד דיין או בתפקיד ממלכתי אחר, אסור לו להשתתף באירועים כאלה. ומי שיש לו השפעה על המשתתפים בהפגנות, כמו למשל רבנים ונציגי מועצת יש"ע, יש לו בעיה קשה, מפני שפעמים רבות המשטרה מציבה לפניהם מלכודת, ורק שתי אפשרויות עומדות בפניהם: להיכנס מיד לכלא, או לשתף פעולה עם המשטרה להפסקת המאבק.
זו הסיבה שלדעתי אסור שמועצת יש"ע תהיה אחראית על המאבקים למניעת החרבת יישובים. היא יכולה לעסוק בבנייה, אפשר גם שתציע הצעות פשרה, אבל בשום פנים לא תנהל מאבק.

סיפור אישי
כאן אולי המקום לספר את הסיבה שלא זכיתי להיות חייל קרבי. בהיותי כבן 17 השתתפתי בעלייה לחווארה. במהלך הפינוי משכו אותי כמה חיילים לכיוונים שונים, ואחד מהם דרך על זרועי. הכאב היה נורא, עצם הזרוע יצאה ממקומה. כנראה צעקתי, התפרעתי ובעטתי, והחיילים עזבו אותי. לאחר כמה דקות, בסיוע של חובש, העצם חזרה למקומה. לאחר כמה ימים הכאבים עברו, אולם משהו שם כבר לא היה כבתחילה. מעת לעת חוויתי פריקה בזרוע. לאחר כמה שנים, בהיותי בשיעור ה' בישיבת 'מרכז הרב', התכוננתי להתגייס למשך ששה חודשים לתותחנים או הנדסה קרבית. יום לפני הגיוס עברתי בדיקות רפואיות, גילו שאני סובל מ'פריקה חוזרת', הורידו לי את הפרופיל ל-45, וביטלו מיד את הגיוס. זה היה די משפיל. עד אז חשבתי שאני קרבי, חשבתי אולי אף להיות קצין. ופתאום התברר שאינני קרבי. אגב בעקבות אותה 'פריקה חוזרת', גם רישיון נהיגה לא ניתן לי בקלות. בכל אופן, במסגרת גיוס בני ישיבות ניתן היה להתגייס אז רק ליחידה קרבית. אם הייתי מתעקש להתגייס, הייתי צריך להתגייס לשלוש שנים בשירות לא קרבי. היה ברור לי כי למען כלל ישראל חשוב יותר להמשיך ללמוד תורה בישיבה, ולדחות את הגיוס לשלב ב' (גיוס מאוחר וקצר יותר). וכך זכיתי להמשיך ללמוד ברציפות עוד מספר שנים.
למעשה גם בטחון ישראל לא נפגע מכך, שכן בזכות שנות הלימוד הנוספות ללא הפרעה הוכשרתי להיות רב יישוב ולהקים ישיבה, שמתוכה כבר מאות בחורים שרתו ומשרתים בתפקידים קרביים בצבא. אמנם אני משער שגם לו הייתי מתגייס לחצי שנה הייתי הולך במסלול הזה, אבל מן הסתם תוספת החודשים הללו העצימה את התמסרותי לתפקידי.
בגיל עשרים ושבע, כשנתמניתי לרב בהר ברכה, הודעתי לצבא כי אני כבר רוצה להתגייס. אולם כבעל פרופיל נמוך, לקח לצבא עוד שנתיים עד שקרא לי לשירות של כארבעה חודשים. לאחר טירונות קצרה וקבלת דרגת 'סגן טוראי' - הרב גד נבון מינה אותי לרב זמני של חטיבת השומרון. אח"כ גם למילואים לא קראו לי. יותר נכון קראו לי פעם אחת, אבל לא ידעו בדיוק כיצד לשבץ אותי, ולאחר יום שוחררתי. מאז לא קראו לי יותר למילואים.
אגב, לפני כארבע שנים, לרגל הגיעי לגיל פרישה ממילואים, קבלתי הזמנה חגיגית לטכס בו הצבא רוצה להודות לי על שירותי המסור בסדיר ובמילואים. חשבתי אז שזה יהיה יומרני מצידי להשתתף בטכס.
לו הייתי יכול לחזור אחורה בזמן, הייתי חוזר ומשתתף בעליות להתנחלות, הייתי מסרב להתפנות, ומוכן שוב להיפצע, למרות הכאבים והמוגבלות המסוימת. המאבק על ההתנחלות אינו פחות חשוב משירות צבאי איכותי. ולא מפני שאני מזלזל במצווה להתגייס לצבא, אלא מפני הערך החשוב של המאבק על ההתיישבות ביהודה ושומרון, שאינו נופל במעלתו מהשירות הצבאי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il