בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • צו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

גליון 443

צו – לשון זירוז

צו – לשון זירוז, ואש המזבח תוקד בו , קרא פרשת חטאת - כאילו הקריב חטאת, מתוך ההפטרה, מענייני המגילה, צורר כל היהודים.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

תשס"ח
7 דק' קריאה
פרשת השבוע פותחת בפסוקים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא, ו, א – ב).


אומר רש"י:
"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".


ויש לשאול, לכאורה איזה חסרון כיס יש לאהרן הכהן, וכי הוא מוציא הוצאות מכיסו? הרי קרבנות ציבור באים מעם ישראל שהם נותנים חצי שקל כדי להקריב קרבנות משל עם ישראל, והכהן אינו מפסיד כלום שהרי הוא אינו מקריב משלו, ואם כן איזה חסרון כיס יש כאן?
אלא, חשש אהרון לחסרון כיס של אחרים וכגון: בהבאת קרבן עולה, שהרי אין לבעלים חלק בקרבן וכולו עולה כליל לה', וזה נחשב לאהרון כאילו הוא הפסיד והחיסרון אצלו, לכן אמרה התורה "צו" – שיעשה בזריזות ובשמחה (ועיין בדברי 'אור החיים הקדוש').


ואש המזבח תוקד בו – רמז לעשיית המצוות בהתלהבות
כתוב בפרק ו' פסוק ב:
"הִוא הָעֹלָה עַל מ וֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ו, ב). וכתוב (שם בפסוק ה') "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה". וכתוב (שם בפסוק ו) "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (שם, ו).


אומר רש"י :
"ריבה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במסכת יומא (דף מה.) שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם". " לא תכבה - המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין", עכ"ל.


ויש לשאול, מדוע כפלה התורה את הענין שהאש על המזבח תוקד בו, ומדוע החמירו שאם כיבה הכהן את האש, עובר בלאו ?

אלא, ידוע שכל מה שנעשה בבית המקדש ובמשכן - רומז לאדם, והענין בפסוקים הנ"ל הוא, שאסור לאדם להתקרר בעשיית המצוות, ותמיד הוא צריך לעשותם באש, בחום ובהתלהבות, כי דרכו של היצר הרע לבא ולקרר את האדם בקיום המצוות.

ותמיד יזכור האדם את ה"מטבע של אש" שהראה הקב"ה למשה רבנו ואמר לו "כזה יתנו" (ראה רש"י שמות ל, יג).
שהרי לכאורה, מה צריך ללמד את משה רבנו על מטבע של חצי שקל, עד שכתוב "הראה לו כמין מטבע של אש". לכאורה צריך היה לומר לו מה משקלה ודיו?

אלא אמר משה רבנו כתוב בתורה " לכפר על נפשותיכם " (שמות ל, טו) וכן כתוב "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם " (שם ל, טז). תמה משה רבנו: חצי שקל, עשרה גרם של כסף טהור, זה יכפר?!
אמר לו הקב"ה: אם נותנים בהתלהבות של אש לשם שמים, אזי אפילו מטבע קלה יכולה לכפר.

ואני רגיל תמיד לומר, כשאדם נכנס לסוכה בליל חג הסוכות יש לו שמחה גדולה, אבל ביום הושענא רבה כבר אינו מרגיש שמחה מיוחדת.
וכאן באה התורה ואומרת לאדם, גם במצוות שאתה רגיל לעשותם, תמיד תקפיד ש'האש לא תכבה' – ותעשה את המצוה באותה ההתלהבות ובאותו החשק כאילו זו הפעם הראשונה.

ועל זה אמרו המפרשים בדרך רמז, נאמר על עמלק (דברים כה, יח) "אשר קרך בדרך" – כל רצונו של עמלק למנוע מעם ישראל לקיים מצוות, ואם כבר מקיימים שיעשו זאת בקרירות. ולכן צריך שיהא כל הזמן בבחינת "אש תמיד", שהרי דרך השטן להפריע לאדם.

ואמרו בדרך מליצה, אנו אומרים בתפילה "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו". "לפנינו" - כשאדם בא לקיים מצוה הוא מרגיש שהשטן מונע ממנו לקיים המצוה. "ומאחרינו" - כשבא לעשות עבירה השטן עומד מאחוריו ומזרזו ביותר, ולכן אנו מבקשים שהקב"ה יעזור לנו להסירו "מלפנינו ומאחרינו".


קרא פרשת חטאת - כאילו הקריב חטאת
כתוב "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, לז).

אומרת הגמרא במסכת מנחות דף קי ע"א: "אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".

בברית בין הביתרים אומר אברהם אבינו לקב"ה: "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו, ח). באיזה זכות יתקיימו בה (בארץ ישראל). אמר לו הקב"ה: בזכות הקורבנות.
ואומרת הגמרא במסכת תענית (דף כ"ז ע"ב): "א"ל (הקב"ה) קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם".
ועל כן, אם חס וחלילה לא יבנה בית המקדש לפני פסח, אנחנו קוראים סדר קרבן פסח מדין "ונשלמה פרים שפתינו". אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים שפתאום יבוא כדברי הנביא ישעיה.

בכל בקר אנו קוראים את פרק "איזהו מקומן", ובסידור התפילה של אחינו האשכנזים, מובא נוסח של "יהי רצון", לאחר הקריאה של כל קרבן. למשל, לאחר קרבן חטאת כתוב "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שאם נתחייבתי חטאת שתהא אמירה זו מרוצה לפניך כאילו הקרבתי חטאת".

ואומרת המשנה במסכת שבת (פ"א מ"ג) "לא יקרא לאור הנר" (יחידי).
והגמרא (שם בדף יב ע"ב) אומרת:
"אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. ר' נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".

במשנה לא כתוב הטעם "שמא יטה", ועל זה אמר רבי ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים שאמרו את ההלכה ולא אמרו את הטעם, כדי שלא יאמר אדם אני אקרא ולא אטה.

ואומר הרב חיד"א, לשם מה הוא צריך להביא חטאת שמנה, הרי הוא יכול רק לקרא את פרשת חטאת ודיו. והוא עונה, קריאת פרשת הקרבנות זה רק כאילו הקריב חטאת רגילה ולא שמנה, ולא שהקריב ממש, ולכן אמר רבי ישמעאל כשיבנה בית המקדש אני אביא חטאת שמנה ממש.



מתוך ההפטרה
כי באלה חפצתי נאום ה'
בהפטרה המקורית של השבת בספר ירמיה (מפרק ז' פסוק כא עד פרק ח' פסוק ג, ואח"כ מוסיפים שני פסוקים מפרק ט', פסוקים כב – כג) נאמר: "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'".

הכוונה היא כך, חכם – הקב"ה "יהיב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא) - הקב"ה נותן לאדם חכמה, ויש אדם שהקב"ה נותן לו גם תבונה. ויש אדם שאין לו חכמה ותבונה, כי הקב"ה לא נתן לו. אז החכמה היא מתנה. וכן הגבור בגבורתו – הקב"ה ברא אותו גיבור, ובמה הוא מתהלל? הרי הוא היה יכול להבראות חלש! וכן עושר – מאיתו יתברך שמו ויתעלה. הנה יש שני אחים, האחד – עני, והשני – עשיר.
אבל "יראת שמים היא אוצרו", וכדברי הגמרא במסכת ברכות דף לג ע"ב (ועוד): "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ובזה מותר לאדם להתהלל, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דבה"ב יז, ו) ובזה ה' אומר "באלה חפצתי".


מענייני המגילה
מובא במדרש (אסתר רבה פרשה ז יג):
"ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם. וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות, הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם. כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם: פסוק לי פסוקיך! אמר לו: (משלי ג) "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". פתח השני ואמר: אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח) "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל". פתח השלישי ואמר (ישעיהו מו): "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול. אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט". כיון ששמע מרדכי כך – שחק, והיה שמח שמחה גדולה (למרות שהיה קרוע בגדים). אמר לו המן: מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו? אמר לו: על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו. מיד כעס המן הרשע ואמר: אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות", עכ"ל המדרש.

והבכי של הילדים עלה לשמים והקב"ה אמר: מה הקול הזה?
אמרו לו מלאכי השרת: בכי של ילדי ישראל. אמר הקב"ה: שמעתי את בכייתם והגזירה התבטלה.

ועל כן, מאחר ופרעה גזר על הילדים "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לכן ילדי ישראל בפסח שואלים שאלות, ויש מצוה מיוחדת של "והגדת לבנך".
וכן בפורים, מאחר והמן רצה להרוג בהם בתחילה, על כן הילדים לא מוחלים לו, והם הם המכים את המן.
אבל צריך לדעת שאין להם להכות ברעש גדול, כי זה יכול להזיק לחולים וזקנים, אלא בקול ענות חלושה, או כמו שכתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א (ש"ר הלכות פורים אות ח'): "והמנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאורים שמות עשרת בני המן, ויש נוהגים להכות בידם על הקרקע ואין זה מנהג יפה, אלא ראוי להכות בסנדלים שברגליהם". ועוד כתב (שם באות י'): "ואני רגיל להכות ברגלים בשם המן הראשון הכתוב בפסוק אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי, וגם עוד שם המן האחרון בפסוק כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב וכו'".

צורר כל היהודים
כתוב במגילה
"כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים" (אסתר, ט, כד).

במגילה המן מתואר בשם "צורר כל היהודים". והסבירו המפרשים שנקרא כך משום ששנאתו ליהודים היתה כל כך שורשית שהוא לא שנא רק את מרדכי או את יהודי שושן בלבד, אלא הוא שנא את כל היהודים שבכל העולם. משמעות המלה "צורר" היא מלשון "איש צר ואויב". ויש מפרשים ש-"צורר" מלשון צרור, שהמן גרם לכל היהודים להתאחד ולהיות כמו צרור אחד, וכדברי אסתר המלכה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים" (אסתר ד, טז).
ולכן אומרת הגמרא במסכת מגילה (יד ע"א): "ויסר המלך את טבעתו, אמר רבי אבא בר כהנא גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב". הנה בכל דור עמדו נביאים לישראל, שהוכיחו את העם כדי שיחזרו בתשובה ולא הועילו, ואילו בעקבות הסרת הטבעת של המלך, התעוררו עם ישראל בתפילה עמוקה ואמיתית לבורא עולם וחזרו בתשובה שלמה, ובזכות זה עשה עמם הקב"ה ניסים גדולים והצילם מגזרת המלך, למרות שגזרה שנחתמה בטבעת המלך אין להשיב. ולכן נקרא המן "צורר כל היהודים" מלשון צרור אחד, שמאז שנמסרה לו הטבעת מאת המלך נעשו ישראל מלוכדים ומאוחדים, והתחזקו מאוד בתורה בתפלה ובקיום מצוות, ובזכות זה ניצלו.

ואומרים המפרשים, שכשגוזר אחד משרי המלך גזרה, והוא מת – מתבטלת גזרתו.
ואם כן, נשאלת השאלה, כשהמן רואה שפתאום מרדכי עולה לגדולה וכולם נגדו, מדוע הוא לא איבד עצמו לדעת, היה הורג את עצמו?
אלא המן היה רשע ומרושע, ואמר: אילו אני אהרוג את עצמי, הרי שהגזרה תתבטל, ואני מוכן להיות מושפל ובזוי והעיקר שהגזרה לא תתבטל - זו היתה רשעותו של המן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il