בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • התבואה המשגעת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מסעוד בן רזלה

ר' עקיבא והמלחמה בלחם

רבי עקיבא מאחד בין מצוות השמיטה לבין מצוות העומר, ומרמז ש"מחשבת התורה" מתנגדת לשעבוד החיות לצורך יצור הלחם. הרמב"ם פסק את השיטה הזו והכריע שבשנת השמיטה צריך לאכול את ספיחי התבואה בלא לדוש אותם באמצעות הבקר.

undefined

כב' אלול תשס"ח
9 דק' קריאה
הקשיים שבמלאכת הדישה בשביעית בסוריה
אזור סוריה חייב במצוות התלויות בארץ ובכללן השמיטה רק מדברי חכמים. חז"ל התירו לפועלים שומרי שמיטה לצאת ולהיות שכירים בסוריה אצל בעלי קרקעות יהודים שלא היו שומרי שמיטה, ולעשות אצלם חלק מהמלאכות שאסור לעשותן בארץ. המלאכות שהותרו בסוריה הן - "בתלוש", כלומר לאחר שהתבואה נקצרה והפירות נקטפו. זו לשון המשנה (שביעית ו, ב) בתוספת ביאור:
"עושין בתלוש בסוריא, אבל לא במחובר. דשים וזורין (תבואה) ודורכין (ענבים) ומעמרין (תבואה). אבל לא קוצרין (תבואה) ולא בוצרין (ענבים) ולא מוסקים (זיתים). כלל אמר ר' עקיבא - כל שכיוצא בו מותר (מהתורה) בארץ ישראל - עושין אותו בסוריא:"

הרמב"ם כתב בפרוש המשניות, שהכלל שרבי עקיבא אומר מבאר את תחילת דברי המשנה; וכך הוא פוסק אותם גם בהלכות שמיטה ויובל (ח, ט) תוך שהוא שומר על סדר המלאכות שמוזכר במשנה. אולם סדר המלאכות תמוה. מלאכת העימור מורכבת מכמה שלבים שכל אחד מהם נקרא עימור. בתחילה כורכים את השיבולים הקצורות לאלומות גדולות (עומרים) ואחר כך מביאים את העומרים לגדיש שהוא ערימה גדולה שהעומרים מונחים בה זה על זה 1 . לאחר מכן באה מלאכת הדישה, ודשים את ערימת הגדיש באמצעות הַבָּקָר כדי לפרק את גרעיני התבואה מן השיבולים והמוץ. לאחר מכן באה מלאכת הזריה שבה זורים את התבואה שנידושה ברוח כדי להפריד בין גרעיני התבואה לבין הקש והמוץ. מדוע רבי עקיבא הופך את סדר המלאכות, ומקדים ומביא את מלאכות הדישה והזרייה לפני מלאכת העימור?

הקשיים שבמלאכת הדישה בדיני הקצירה לפני מנחת העומר
התורה אוסרת לאכול מן התבואה החדשה לפני שמקריבים את מנחת העומר שבאה מן השעורים החדשים. חז"ל דייקו מהכתוב, שהמצווה להביא את מנחת העומר היא דווקא מהשדות המעולות שמסתפקות במי גשמים, ושאסור לקצור אותן לפני שמקריבים את מנחת העומר. איסור הקציר שם הוא דווקא לצרכים הרגילים; אולם מותר לקצור שם לצרכים אחרים. מאידך, מותר לקצור לכתחילה את השדות שאינן מתאימות להבאת העומר, אך גם בהן אסור לאכול את התבואה שנקצרה עד להקרבת העומר. ההלכות הללו מובאות במסכת מנחות (י, ח-ט), וזו לשון המשנה בתוספת באור:
"קוצרים בית השלחים שבעמקים (לכתחילה, מפני שאינה ראויה להבאת העומר) אבל לא גודשין. ...
קוצרין (שדה שראויה להבאת העומר – רק מפני הסיבות הבאות:) מפני הנטיעות (כדי שהתבואה לא תזיק לנטיעות); (או כאשר זקוקים לשטח לצרכי מצוה כגון) מפני בית האבל, מפני בטול בית המדרש. (אך גם כשהקצירה הותרה שם) לא יעשה אותן כריכות (עומרים) אבל מניחן צבתים..."


המשנה מבדילה בין השדות השונות. בשדות שאינן ראויות להבאת העומר - מותר לקצור לכתחילה; ומותר גם לעמר את התבואה שנקצרה שם ל"כריכות", אולם אסור לסיים את מלאכת העימור ולהביא את ה"כריכות" הללו לערימת הגדיש ("אבל לא גודשין"). ואילו בשדות שראויות להבאת העומר מותר לקצור רק במקרים מיוחדים; אבל אסור אפילו להתחיל במלאכת העימור ("לא יעשה אותן כריכות").

בתלמוד (מנחות דף עב, א) מבואר שגם כשמותר לקצור שדה שראויה להבאת העומר, חכמים לא התירו להתחיל במלאכת העימור – מפני שהם רצו למעט ככל האפשר את הטרחה. אולם הדבר תמוה מאוד: מאחר שפעולת הקצירה - שהיא הפעולה שאסורה מן התורה – מותרת כדרכה! מדוע צריך למעט בטרחה בפעולת העימור שאינה אסורה מן התורה?! 2

שאלה דומה קשה ביתר שאת על הרמב"ם. הרמב"ם כתב בפירושו למשנה ח' (שהתירה לקצור ולעמר לכתחילה בשדות שאינן ראויות להבאת העומר) - שהאיסור שקיים שם בעשיית הגדיש אינו מצד עצמו. אלא שבדרך כלל פעולת הדישה נעשית בסמוך לאחר עשיית הגדיש, ואיסור עשיית הגדיש נועד למנוע את מלאכת הדישה. הדברים מפליאים! חז"ל לא חששו לטרחת האדם בשדות הללו, והם התירו לו לקצור ואף לעמר. הם לא היו חוששים שם לטרחה נוספת של האדם והיו מתירים להביא את העומרים אל הגדיש, לולי שהם רצו למנוע את מלאכת הדישה – שנעשית באמצעות הַבָּקָר! האם חז"ל חששו שם לטרחת הבהמה יותר משהם חששו לטרחת האדם?!

הקשיים שברמב"ם בהלכות שמיטה
הרמב"ם הכריע בתחילת הלכות שמיטה שרק מלאכות הזריעה והקצירה (וכן הזמירה והבצירה) אסורות מן התורה בשנת השמיטה 3 . אולם בהמשך דבריו כאשר הוא מתאר את מלאכת הקצירה שאסורה מן התורה, הוא נראה כסותר את עצמו; וזו לשונו בהלכות שמיטה ויובל (ד, א):
"כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, ...הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה',... וזה שנאמר 'את ספיח קצירך לא תקצור ' שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בַּבָּקָר ,... אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל."

הרמב"ם כולל כאן את מלאכת העימור (עימור הכריכות והעמדת כרי=גדיש) ואת מלאכת הדישה בַּבָּקָר בכלל הפעולות שהתורה אסרה בשנת השמיטה; ודבריו קשים. בתחילת הלכות שמיטה הוא כתב שרק הקצירה אסורה מן התורה! וכן בהמשך דבריו בהלכות שמיטה ויובל (ח, ט) הוא מתיר את מלאכת העימור ומלאכת הדישה בסוריה. ואם כך מדוע הוא יוצר כאן את הרושם - שהמלאכות הללו אסורות מן התורה?! 4

לבד מכך דברי הרמב"ם תמוהים. כאשר הרמב"ם מתאר את הקצירה שמומלצת בשמיטה הוא כותב – "אלא קוצר מעט מעט - וחובט - ואוכל". מהרמב"ם משמע שהתורה רוצה שהאדם יסתפק בחביטת השיבולים, ויאכל את גרעיני התבואה שהופרדו הפרדה ראשונית מן השיבולים והמוץ כפי שהם! – ולא יטחן אותם לקמח ולא יאפה מהם כיכר לחם. היתכן?! האם התורה ממליצה לאדם לאכול את גרעיני התבואה כמו בהמה - בלא לעשות מהם "לֶחֶם" או לכל הפחות "קָלִי וְכַרְמֶל"?!

ההגדרות השונות של ה"לחם" בפרקי תהילים ובנבואת ישעיה
במאמר הקודם "דניאל- והעשב לחיזוק האמונה" התבאר שהתורה מרמזת שחוסר הנכונות לאכול "עשב" פשוט והתאווה ל"לחם" דרדרו את העולם. התורה מספרת שהאדם חטא ונענש, והוא יאלץ לאכול מזון גשמי את ה"עשב" שהוזכר בפרשיה הראשונה של בריאת העולם - כמאכל לכולם, וגם "לחם". האם ה"לחם" הוא ה"עשב" עצמו, או תוצר שמפיקים מן העשב?

בפרק ק"ד בתהלים ה"לחם" מופיע בתור מאכל שמיוחד לבני אדם –"וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד"; ומשמע שזה מאכל מיוחד לבני האדם; כלומר, ה"לחם" שמוכר לנו כיום. אולם בפרק קמ"ה קיימת אפשרות נוספת, ולפיה ה"לחם" שמוזכר בפרשיות בריאת העולם הוא ה"עשב" עצמו – "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ ... הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ". אפשר לשבוע גם מ"חֵלֶב חִטִּים" (שמשמעותו - חטים שמנים) כמו שהם; בלא ששינו את צורתם והפכו אותם ל"כיכר לחם" 5 ; ומשמע שם, שהורדת "הגדרת הלחם" תביא להעלאת הרמה הרוחנית – "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל", והיא תביא גם לביטחון ולשלום.

ישעיהו הנביא משתמש בהורדת רמת הגדרת הלחם - כתוכחה לשרי יהודה. הללו ירדו למצרים כדי לכרות ברית עם המעצמה המצרית כדי שזו תגן עליהם מפני המעצמה האשורית. ישעיה מוכיח אותם על כך – תוך כדי התייחסות מיוחדת לבעלי החיים. שרי יהודה משתלטים על בעלי החיים, ומכריחים אותם לפעול עבור הדמיון האנושי - שמאמין בכוחו הכוזב של האדם, כוח שמופיע בתור המעצמה המצרית ("יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ"). ישעיה אומר שעם ישראל מסוגל לקלוט את ה"טוב" הרוחני שמגיע מהעולם העליון, ולזכות לשלום ובטחון. אך שרי יהודה עסוקים ברדיפה אחר "לחם גשמי" או תחליפיו כ"צפוי כסף". ישעיה מגלה שבשלב הראשון לאחר שעם ישראל "יתרפא", הוא יחל למלא כראוי את תפקיד והוא יזרע את האדמה כדי שתצמיח מזון לבעלי החיים. אולם עם ישראל יבין שה"טוב" הוא "טוב רוחני"; והוא לא יגזים בעבודתו לשיפור אכילת העשב. עבודתו של האדם תהיה לברור את "עשב התבואה" מחלקי ה"עשב" שגוף האדם אינו מסוגל לעכל כמו ה"קש"; והוא יסתפק בכך כדי להביא אותו להגדרת "לחם". אולם ה"לחם" הזה יהיה ברמה נמוכה, והוא ישמור על צורתו כ"גרעיני עשב תבואה".

האדם משתמש ב"אֲלָפִים וְהָעֲיָרִים " כדי לדוש את התבואה, ונוטל לעצמו את החלק הטוב של החיטים ("חֵלֶב חִטִּים") – את גרעיני החיטה; והוא מותיר לבהמותיו – שעבדו יחד עימו! - את הקש והמוץ. אולם יש בכך צד של חוסר-צדק; וישעיהו מנבא, שכאשר ה' ירפא את רוחו של עם ישראל, הם יחלו בתיקון העוולה הזו. בעלי החיים שפועלים יחד עם האדם כ"עֹבְדֵי הָאֲדָמָה" יהיו שייכים למעמד העליון - שזכאי לאכול מ"גרעיני עשב התבואה". עם ישראל יחזיר חלק גדול מגרעיני עשב התבואה לתוך התערובת של מזונם: "...וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה ".

איסור הקציר לפני העומר - ומחשבת התורה ביחס ל"לחם"
נבואת ישעיה דיברה על העתיד, אך רבי עקיבא מרמז שהעקרונות שלה נמצאים כבר במצוות שבתורה.
מחשבת התורה ביחס ל"לחם" קיימת בכל השנים באיסור הקציר לפני הקרבת העומר. התורה אסרה במפורש רק את הקציר, אולם מחשבת התורה היתה לאסור את כל העמל שנעשה על ידי בני האדם מתוך הרצון לאכול תבואה בצורה מעובדת של "לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל"; ולא בדרך הפשוטה שהרמב"ם מתאר אותה בהלכות שביעית - "וחובט ואוכל"! – בלא שום עיבוד נוסף!
לפיכך, חז"ל אסרו את טירחת האדם במלאכת העימור גם במקרים המיוחדים שמלאכת הקצירה הותרה לפני הקרבת העומר, כגון לצורך פינוי השטח וכדו'. הרמב"ם רמז לכך והסביר את איסור הטירחה הזה - בנימוק מדיני שביעית; והוא כתב בהלכותיו (תמידין ומוספין ז, טז) "ואע"פ שמותר לקצור לא יעשה אותן כריכות - כדרך הקוצרין ". "דרך הקוצרין" הוא מושג שמופיע ברמב"ם בהלכות שמיטה 6 , והרמב"ם מביא אותו בהלכות העומר - כדי לאחד בין איסור הקציר בשמיטה ובין איסור הקציר לפני הקרבת העומר. שני האיסורים נועדו כדי לחנך את עם ישראל לשאוף להימנע מן הטירחה המיותרת של המין האנושי.

כמו כן, הרמב"ם מרמז בפרוש המשניות, שההקפדה הגדולה ביותר באיסור הקציר לפני העומר - היא על טירחת הבהמה. לפיכך, בשדות שאינן ראויות להביא מהן את מנחת העומר - שמלאכת הקצירה הותרה שם כדרכה ואף מלאכת העימור - חז"ל באו ואסרו לעשות שם גדיש שמא יבוא לדוש את התבואה באמצעות הבקר.

רבי עקיבא – ומחשבת התורה ביחס ל"לחם" בשביעית
רבי עקיבא מרמז ל"מחשבת התורה" ביחס לטירחה בהשגת ה"לחם". לפיכך, הוא הופך את סדר מלאכות הדישה והעימור והוא מזכיר בדבריו גם את מלאכת הזרייה כדי לשלוח אותנו לדברי ישעיה: "וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה ".
רבי עקיבא מרמז שמצוות השמיטה נועדו להחזיר אותנו לעולם האידיאלי שהאדם לא ינסה להשתלט בו על החיות - לתועלתו האישית. האדם שגורש מגן-עדן מחפש לאכול "לחם"; והוא שיעבד את הבקר כדי שידוש עבורו את התבואה. ישעיהו מגלה שהתורה אינה רוצה בכך, ורבי עקיבא מרמז שהעקרונות הללו מצויים במצוות השמיטה. אולם רבי עקיבא מבדיל בין מחשבת התורה לבין האיסורים המפורשים. רבי עקיבא מגלה שהתורה לא אסרה במפורש את המלאכות שנעשות אחר הקצירה. לפיכך, כשחכמים החליטו לאסור חלק מן המלאכות בסוריה הם אסרו רק את מלאכת הקצירה שהתורה אסרה במפורש; והם התירו את שאר המלאכות. רבי עקיבא מרמז, שאפילו מלאכת הדישה שהאדם משעבד בה את בעלי החיים, כדי ליטול לעצמו את החלק הטוב של "עשב התבואה" - המלאכה שחכמים לא רצו להתיר אותה לפני הקרבת העומר – הותרה בסוריה. לפיכך, רבי עקיבא מקדים ומונה אותה ראשונה.
אולם "מחשבת התורה" ביחס ללחם - נשמרה במצוות השמיטה בארץ ישראל. התורה לא רוצה שנעשה "לחם" מן התבואה שתצמח בארץ ישראל בשנת השמיטה, והיא רוצה שנאכל את גרעיני התבואה מייד לאחר שנחבוט אותה; - כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה! הרמב"ם מונה שם את הדישה בבקר כפעולה שאינה רצויה מן התורה – מפני ש"מחשבת התורה" מתנגדת לה. אך למרות ש"מחשבת התורה" מתנגדת לכך, אין לוקים על הדישה בארץ ישראל אלא רק על הקצירה – שהיא המלאכה שהתורה אסרה במפורש. 7

השמיטה - ומחשבת התורה ביחס ל"לחם" ול"יֶרֶק עֵשֶׂב"
בסיכום המאמר נמצאנו למדים שרבי עקיבא הזכיר את סדר מלאכות ה"לחם" באופן תמוה כדי לשלוח אותנו לדברי הנביא ישעיה. ישעיה מרמז שהאדם "התבלבל" והחל לרדות בבעלי החיים כדי להפוך את ה"עשב" ל"לחם"; אולם לעתיד לבוא העוול הזה יתוקן. רבי עקיבא מרמז שהתיקון הזה מתבצע כל שנה באמצעות "מחשבת התורה" במצוות העומר, ומתבצע פעם בשבע שנים באמצעות "מחשבת התורה" במצוות השמיטה. הרמב"ם מרמז בדבריו בפרוש המשנה ובהלכותיו - לעומק דברי רבי עקיבא 8 .

חשוב להוסיף, שחז"ל מרמזים שחזקיהו המלך קיבל את המלצת ישעיה להתרחק מאכילת "לחם" - כדי לחזק את האמונה בבורא העולם. חזקיה התרחק באופן אישי גם מאכילת גרעיני עשב התבואה, והוא שינה באופן אישי את הגדרת הלחם בחזרה ל" יֶרֶק עֵשֶׂב" – פשוטו כמשמעו. חז"ל מספרים ש"חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה" 9 ניצל בסופו של דבר ממלך אשור; וצבא אשור הוכה באופן ניסי.

אך האם ההנהגה של אכילת "יֶרֶק עֵשֶׂב" שמורה לחזקיה המלך (או להבדיל לנבוכנדצר הרשע) בלבד? במאמרים הבאים נמצא שיש מחכמי ישראל שעודדו אכילת יֶרֶק עֵשֶׂב - על ידי כולם.




^ 1. כמבואר ברמב"ם בפירושו למשניות בפאה (ה, ח) ובשבת (ז, ב)
^ 2.וכן הקשה הגרי"ז (סולובייצ'יק) בחידושיו שם.
^ 3."אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה , ... שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם ...". (הלכות שמיטה ויובל; א, ב-י).
^ 4.וכן הקשו רבים על דברי הרמב"ם הללו.
^ 5.וכפי שמבואר במסכת נדרים (דף נג, ב) ונפסק להלכה (רמב"ם נדרים ט, ט; שו"ע יו"ד ריז, כ), שהמשמעות של אכילת "חִטִּים" היא לכסוס אותם בפה כפי שהם - בלא לטחון אותם וכדו'
^ 6.ועיין בחידושי הגרי"ז סולובייצ'יק למסכת מנחות לדף עא א ולדף עב, א.
^ 7.ההבדל בין "מחשבת התורה" לבין "דין התורה" מופיע במקומות נוספים ברמב"ם. הרמב"ם כותב בהלכות אישות (כד, טז) " שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". ומאידך הוא כותב בספר המצוות (מצות לא תעשה שנ"ה) " שהזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין". אולם אין סתירה בדבריו, מפני שבספר המצוות הוא מדבר על "מחשבת התורה" שרואה צורך גדול ב"כתובה", ואלו בהלכותיו הוא מדבר על הדברים כפי שהם מ"דין התורה". וה"כתובה" אינה מ"דין תורה" - אלא מ"דברי חכמים".
^ 8.הרמב"ם למד מדברי רבי עקיבא במשנה בשביעית, שרבי עקיבא מאחד בין מצוות השמיטה לבין מצוות הבאת העומר, ורבי עקיבא רואה בהם מצוות מלחמה ב"עבודת הארץ" לעשיית ה"לחם"; וכמו כן, ששיטת רבי עקיבא נפסקה להלכה במשנה. ההבנה הזו השפיעה על הפרשנות של הרמב"ם במקומות נוספים. במסכת מועד קטן (דף ג, ב) מובאת דרשה של רבי עקיבא שלמד מן הכתוב - שאסור לחרוש את הקרקע כבר בערב השביעית. ומייד בסמוך מובאים דברי רב אשי שהאיסור הזה אינו אלא מהלכה למשה מסיני. הרמב"ם סבור שרב אשי לא יצא לחלוק על שיטתו המיוחדת של רבי עקיבא ב"עבודת הארץ"; אלא שרב אשי מגלה שלמרות שרבי עקיבא מתייחס לדרשתו כאל דרשה רגילה, - ידוע במסורת הדורות שרבי עקיבא עצמו מודה שאיסור זה אינו אלא "הלכה למשה מסיני". כמו כן, כאשר במסכת מנחות (דף סח, ב) מובאת דרשה של רבי עקיבא שלומד מן הכתוב - שמנחת העומר באה דווקא מן השעורים; הרמב"ם מביא את הדרשה בפירוש המשנה (מנחות י, משנה ד) אולם הוא מדגיש שם, וכן בהלכות תמידין ומוספין (ז, יא), - שבסופו של דבר הדין הזה אינו מהכתוב אלא מהלכה למשה מסיני. הרמב"ם מרמז לנו, שקיימת שיטה אחידה של רבי עקיבא ב"מחשבת התורה" ביחס ל"עבודת הארץ" לעשיית ה"לחם". לרב אשי ידוע במסורת, שלמרות שרבי עקיבא לומד אותה מן הכתובים - רבי עקיבא עצמו מודה שמדובר ב"הלכה למשה מסיני"; ולכן הרמב"ם משליך את דברי רב אשי למקומות נוספים שהוא לא אמר זאת במפורש.
^ 9.סנהדרין דף צד, ב



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il