בית המדרש

  • מוסר מלכים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

גילוח הזקן

undefined

הרב מישאל דהאן זצוק"ל

אלול תשס"ח
3 דק' קריאה
ייחוד הגבר והדרת הפנים של האדם הוא הזקן, המקנה לו חן וכבוד ומעטרו הוד והדר, וכמ"ש רז"ל הדרת פנים זקן (שבת קנ"ב ע"א), וכדברי החכם מכל אדם עטרת תפארת שיבה (משלי ט"ז ל"א). ולכן בתקופות קדומות, היתה תגלחת הזקן סמל ללעג וקלס, בוז וחרפה. וכן בכל הדורות שעברו לא היה מי שיעלה על דעתו לגלח את זקנו, ואם ימצא איזה מופקר ומושחת בן בלי שם שגילח את זקנו, היה ממש חרפה לשכניו, לעג וקלס לסביבותיו. ואם הדברים אמורים כלפי שאר העמים, אשר לא זרחה עליהם שמש התורה ואור מצוותיה, ק"ו עם ישראל שמוזהר ועומד מפי אל עליון ברוך הוא, באומרו יתב"ש ולא תשחית את פאת זקנך (ויקרא י"ט כ"ז).
אולם בתקופה האחרונה רבת החופש והדרור בכל הקשור לאמונה ודת, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה, פשתה המספחת של גילוח הזקן בכל ארצות תבל, ועד שערי בית ישראל הגיעה. ובמקום לגדל הזקן ולגלח שער הראש, נהפכו היוצרות, מגלחים הזקן ומגדלים שער הראש. וההרגל בצרוף אי-ידיעה גרמו לכך שכמה אנשים לא רואים בגילוח הזקן, אפילו בתער, שום איסור כלל.
והנה אין ספק שאלה המגלחים זקנם בתער, מעמיסים על שכמם משא כבד של עונות אשר לא יוכלו שאת, ובמוקדם או במאוחר ישלמו את החוב, כמו שנבאר להלן בס"ד,א.כל פעם שמגלח זקנו בתער, עובר על חמשה לאוין.ב. נקרא מומר או אפיקורוס. ביאור הדברים:
א. צונו יתב"ש ולא תשחית את פאת זקנך. ובארו רבותנו הקדושים שאין השחתה אלא בתער (מכות כ' ע"א). וכך נפסקה ההלכה אינו חייב על השחתת פיאת הזקן אלא בתער, אבל במספריים אפילו כעין תער מותר (מרן ביו"ד סי' קפ"א סעיף י'). והכונה בזה שאינו חייב אלא בתער, שיש בו השחתה ויש בו גילוח, אבל במספריים כעין תער שיש בו רק גילוח ואין בו השחתה, מותר.
וידוע שעל לאו חייב ט"ל מלקות, נמצא שבכל פעם חייב קצ"ה (195) מלקות. לפי"ז, אם מגלח זקנו בתער פעם אחת בשבוע, במשך שנה אחת, חייב לקבל תשעת אלפים ושלש מאות וששים (9,360) מלקיות, ואם פעמיים בשבוע, שמונה עשר אלף ושבע מאות ועשרים (18,720) מלקות. ברור הדבר ששום בן תמותה לא יכול להרים משא כבד כזה, ובודאי שיפול תחת הנטל הכבד הזה, כי בסופו של דבר יבוא על ענשו, אם ע"י יסורים, או תמורה אחרת כפי שקול אל דעות יתב"ש לעולמי עולמים.
ויתכן לומר שכעת שכל המטרה היא להתנאות, יש עוד לאו נוסף של לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ"ב ה'), שהרי המלקט אפילו שערה אחת לבנה מתוך שחורות עובר על לאו זה (מרן שם סי' קפ"ב סעיף ו').
ב. ההלכה קובעת שיש מומר לעבירה אחת, ויש מומר לכל התורה כולה. מומר לעבירה אחת, שעושה העבירה בזדון ולהכעיס, כאילו לא קיימת אותה מצוה אצלו, [ואם לא עושה להכעיס נקרא אפיקורוס], מומר לכל התורה כולה, אם המיר דתו לדת אחרת. ולכולם אין להם חלק לעוה"ב, אם לא חזרו בתשובה (הרמב"ם הלכות תשובה פ"ג הלכה ח', ט', י"ד). המתבונן היטב בעין חודרת בדברי אמת הנ"ל, היורדים חדרי בטן, אין ספק שכל עצמותיו יאחזמו רעד וחלחלה ופיק ברכים. כי מלבד העונש הרב של המלקות המצטבר והולך הרובץ עליו כאמור, הרי הוא [כמומר או אפיקורוס] מומר שאין להם חלק לעוה"ב רח"ל. והמסקנה היא, שכל ימיו יגע לריק, וילד לבהלה, הרה עמל וילד שקר, וכ"ז בעטיה של פעולה קלה שאפשר בהחלט להתגבר עליה ולמצוא לה תחליף, כגון אבקת גלוח, או מכונת גילוח חשמלית, או כל מכונת גילוח אחרת שאין בה סכין גילוח.
ולכן האיש הירא את דבר ה' ומאמין בשכר ועונש, עליו להזהר מאד מאד לבל יכשל בגילוח הזקן בתער ח"ו. ואם כבר נכשל ביודעין או בלא יודעין, ישוב בתשובה, שאין דבר עומד בפני התשובה. וישתדל גם להשפיע על אחרים לשוב בתשובה, שזה יהווה תשובת המשקל על חטאתו אשר חטא בעבר. וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, יתב"ש לעולמי עד ולנצח נצחים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il