ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת פנחס | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר פנחס Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

רעיונות לפרשת פנחס


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

איש על העדה
עומד משה רבנו ערב הכניסה לארץ, ומבקש למצוא יורש לעצמו. "יפקוד ה'... איש על העדה". מתוך פסוקי התורה לא ידוע לנו אם חשב משה על מועמד כלשהו. גם לא ידוע אם מישהו הגיש את מועמדותו לתפקיד רם המעלה. דבר אחד ברור היה להם לחז"ל מתוך דקדוק בפסוקי התורה: יהושע בן-נון לא הגיש מועמדות. על כן מצוה הקב"ה את משה: "קח לך את יהושע בן נון". לבד הוא לא יבוא. עליך "לקחת" אותו. ועדיין זוכרים אנו את תגובתו של יהושע כלפי מי שניבא על כך שמשה מת, והוא, יהושע, הוא שיזכה להכניס את ישראל לארצם.

גם בפרשת וילך רואים אנו את תכונתו של יהושע. צריך לצוות ולחזור ולצוות עליו "חזק ואמץ". לא מנהיג טבעי הוא. להיפך: דמות של "אנטי-מנהיג", דמוקרט העושה את כל דבריו בעצת הזקנים. אך הקב"ה מצווהו: "חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ...": "קח מקל והך על קדקדן! דבר (מנהיג) אחד לדור!"

כיצד א"כ מביאים אדם כזה לכך שיסכים ליטול על עצמו את הנהגת הציבור? הן כסף, כבוד ושררה אינם עומדים בראש מעייניו של המועמד, אשר מן הסתם היה מעדיף להמשיך לעסוק בסידור הספסלים בבית מדרשו של משה! חז"ל מביאים את הטיעון בו הציע הקב"ה למשה רבינו להשתמש לצורך השיכנוע: "אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום". זכות היא להיות "עבד לעם קדוש". זכות היא להיות שליח ה'. ואף שעצם ההנהגה קשה מאד, ואין עמה סיפוק וכבוד: "דע שטרחנין הם, סרבנים הם...".

משה רבנו הוסיף עוד נופך משלו: "לקחו בדברים, והודיעו מתן שכר של פרנסי ישראל לעולם הבא". וכאן הדברים מודגשים עוד יותר. לא שררה נוטל עליו יהושע, אשר שכרה מובטח בצידה בעולם הזה, כי אם עבדות קשה וכפויית טובה, אשר אין לה שכר כי אם מיד ה'. "וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה (ורק הוא...) ישלם שכרם".

עולה תמיד
פרשיית המועדות שבפרשת השבוע - מיוחדת היא ושונה מפרשיות אחרות המצויות בתורה. כל הפרשיות האחרות העוסקות בקדושת הזמנים, מוקדשות לזמנים המיוחדים: החגים, ולפעמים גם השבתות. ימות החול אינם שייכים לקטגוריה זו. אך שונה היא פרשת השבוע. ביאור הלכותיהם של קרבנות המוסף הבאים בכל המועדים פותח בקרבן הקבוע מידי יום חול ביומו: קרבן התמיד. מה באה התורה לומר לנו בזה?

קרבנות היו בעם ישראל מאז הולדתו. גם אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב - הקריבו קרבנות. אבל כל קרבנותיהם של האבות - חותם הזמניות חתום בהם. כאשר היתה סיבה מיוחדת, כאשר אירע אירוע מיוחד, כאשר הלב בער באהבת ה' ובכמיהה להודות לו על חסדו - הוקרב הקרבן. לא היה זה חלק בלתי נפרד מן הסדר הקבוע של החיים. להיפך, היה זה ביטוי ליציאה מן השיגרה. זוהי עבודת ה' של האבות, שאמנם קיימו את כל התורה כולה, אך היה זה בבחינת "אינו מצווה ועושה". כאשר עבודת ה' נובעת מהתנדבותו של האדם ומרגשות לבבו - תלויים הם במצבו הרגשי. כל התעוררות לעבודת ה' - אין לה אלא מקומה ושעתה.

כל זאת - קודם שניתנה התורה. מאז נתן הקב"ה את התורה לעמו ישראל, והביא אותנו לבחינת "גדול המצווה ועושה" - הפסיק הקשר בינינו לבינו להיות תלוי ברגשות אנושיים ובמצבי רוח חולפים. על כן, עוד לפני קרבנות המוסף, הקרבנות המבטאים את התחושות המיוחדות של הזמנים המיוחדים, פותחת התורה בקרבן התמיד, הקבוע מידי יום ביומו ומבטא את הקשר הקבוע שבין עם
ישראל לבין ה' א-להיו.
מכוח המצב של "צו את בני ישראל" נמשכת עולת התמיד, הקבועה והיציבה, אשר היא "עשויה בהר סיני", מכוח הברית התמידית שנכרתה בהר סיני.

על פי זה נבין לעומקה את אחת הפורענויות שארעו בשבעה עשר בתמוז, והיא: בטל התמיד.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il