ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיעור לפרשת בלק | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בלק Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

שיעור לפרשת בלק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

מידות אברהם אבינו לעומת בלעם הרשע
חז"ל עומדים על ההבדל שבין המידות השורשיות של אברהם אבינו ותלמידיו לבין אלה של בלעם הרשע ותלמידיו. מידותיהם של תלמידי אברהם אבינו: עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, ואילו של תלמידי בלעם הרשע: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה. בדיוק ההיפך. עין טובה, פירושו של דבר, שהאדם מסתכל על העולם ומחפש את הטוב שיש בו, מבאר הכל לטובה, שמח שיש טוב לאחרים. זוהי עין שרוצה את הטוב אצל כולם. זה משהו פנימי, עוד לפני שהוא עוזר לאחרים, החפץ הפנימי שלו הוא שלכולם יהיה טוב. זוהי מעלה פנימית-רוחנית-עליונה. המידה השניה היא רוח נמוכה. ענוה. האדם איננו מחפש את ההתבלטות האישית, את תפיסת המקום האישי שלו. והמידה השלישית היא נפש שפלה. אין לו תאוות חומריות גשמיות. הוא אדם רוחני, אדם שמעניינים אותו תכנים עליונים עמוקים. אם כן יש לנו נפש, רוח, ונשמה שזו כנראה העין הטובה. מכל הצדדים ישנן מידות טובות.

ההיפך מזה הם תלמידי בלעם הרשע. עין רעה - מסתכלים על הכל מתוך קנאה, רוצים לראות ברעתם של אחרים, נמצאים כל הזמן בתחרות עם הסביבה. אם אצל אחרים טוב זה כאילו על חשבונם. זוהי תכונת נפש עצמית מקולקלת. המידה השניה היא רוח גבוהה - רדיפת כבוד, רדיפת מעמד. כזה היה בלעם שרצה לקלל את עם ישראל ולפגוע בהם, להטיל בהם עין הרע. לא מספקים אותו השליחים הראשונים של בלק. הוא רוצה אנשים רבים ונכבדים יותר. הוא חשוב ולכן רוצה כבוד גדול. ונפש רחבה - רודף תאוות. "אם יתן לי בלק את כל ביתו", הוא רוצה את כל ביתו אלא שהוא לא יכול, זה תלוי ברצונו של רבונו של עולם. שלוש המידות המקולקלות האלה ממשיכות גם לתלמידיו של בלעם.

כשרון זה לא הכל
נמצא שיכול להיות אדם עם כשרונות גדולים מאוד, אפילו כשרונות על-טבעיים של נבואה, של "יודע דעת עליון", ובכל אופן הוא מקולקל במידותיו וכתוצאה מכך כל כוחותיו משמשים אותו לרעה. וכך כמה שיהיו לו כוחות יותר גדולים הוא יזיק יותר בעולם. לא מספיק שיש לאדם כשרונות וכוחות גדולים, אלא הוא חייב להיות בראש ובראשונה בעל מידות שורשיות טובות.

הפסיכולוגים והסוציולוגים היום אומרים שכל מקום שיש בו מצוקה הוא "חממה לפשע". אנשים נבערים מדעת, שאין להם תנאים כלכליים מינימליים הם מקולקלים ונוטים אל הפשע. יש בזה משהו, אבל לא הכל. יכול להיות אדם שיש לו הרבה ממון והרבה כישורים, אך היסודות מקולקלים ואז הנזקים שהוא עושה בעולם הם על אחת כמה וכמה גדולים יותר, לעומת אנשים שאין להם היכולות והכלים להזיק. צריך קודם כל מידות טובות ורק על גבי זה כשרונות וכלים כדי להוציא אותן מהכוח אל הפועל. אברהם אבינו, בעל המידות הטובות, היה "אב המון גוים", רצה בטובתם, הטיב עם כולם, בניגוד להנהגתו של בלעם הרשע.

בלעם מנסה לעקוף את רצון ה'

בלעם יודע שרבונו של עולם לא רוצה שהוא ילך לקלל את ישראל, אבל בתוך ליבו הוא רוצה ומחפש איך לעקוף את רצון ה'. חז"ל אומרים שיש להרבות כמה שאפשר בדיבור בגנותו של בלעם. הוא היה מקולקל מהשורש. לא אומרים את זה על אחרים. יש ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, אבל אצלו צריך לחפש פגמים. כשהקדוש ברוך הוא אומר לו "לא תלך עמהם ולא תאור את העם" הוא אומר "אני לא יכול ללכת". הוא לא אומר שהקב"ה אמר לו לא לאור אלא שהוא מנוע מללכת, הוא מחפש עצה. שולח לו בלק עוד שרים רבים ונכבדים מאלה והוא שוב מחפש עצה איך בכל זאת לקלל. אז רבונו של עולם אומר לו: "תלך, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה - מוליכין אותו, אבל לא תוכל לעשות מה שאתה רוצה". והוא חובש את אתונו. חז"ל מבארים שהאתון מבטאת את הצדדים החומריים המקולקלים של בלעם. אצל אברהם אבינו נאמר שחבש את "חמורו", זכר, אין לו קשר איתו. אבל בלעם רוכב על נקבה ומחובר אליה. ואחר כך היא אומרת לו את זה במפורש - "ההסכן הסכנתי", שהיא היתה לו סוכנת. הוא כל כך בעל יצרים נמוכים עד שהוא מחובר אל בהמה. והוא הולך עם המחשבה הזאת, שאם הוא ילך במקום חשוך ששם אור ה' אינו מאיר אולי הוא יצליח. שם אור ה' לא יפריע לו. כך מנסה בלעם לעקוף את דבר ה'.

אבל כמובן זה מנוגד לרצון ה', "ויחר אף אלקים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו" עם המשמעות הזו של הנסיון להסתתר מרצון ה'. "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה". המלאך לא נותן לה ללכת בדרך השלילית והיא מנסה לחזור למוטב, אבל בלעם מתאמץ ללכת נגד רצון ה'. הוא נביא, הוא מבין שכל עיכוב אינו מקרה, שכל עיכוב בא מלמעלה, אך הוא לא נכנע, הוא הולך עם מידת הדין, מכה בכוח את האתון וממשיך בין משעולי הכרמים. הגויים משולים לכרמים. בלעם מנסה לבוא מכוח הגוים כנגד ישראל. ושוב המלאך ניצב בדרך. "ותילחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר". יש כאן עיכובים רוחניים, אבל הוא לא נכנע. הוא מנסה להמשיך דרך שביל צר, אולי כך הוא יצליח להסתתר מהרצון האלוקי. אז הוא מכה שוב את האתון ואז מתרחשת תופעה חד פעמית בכל הדורות, והאתון פותחת את פיה בכדי להשפיל את בלעם עד עפר. בזיונו מתגלה לעיני כל השרים שעימו. חז"ל אומרים ששאלו אותו: למה אתה רוכב על אתון ולא על סוס, שהוא יותר מכובד? והוא ענה: במקרה הסוס לא מצוי וכו'. אז האתון פתחה את פיה ואמרה: מה פתאום! "הלא אנוכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה", ולא זו בלבד אלא גם עשית מעשים לא טובים וכו', וכך היא ממשיכה לספר את כל גנותו והוא נכלם לעיני כולם. עכשיו הוא כבר לא יכול לעשות אחרת ממה שרבונו של עולם מצוה אותו והוא נאלץ לברך את ישראל.

ברכת בלעם
יש בברכה הזו עומק מיוחד כשהיא באה שלא מרצונו של בלעם. בלעם עומד מחוץ לישראל ומשם מברך אותם. כל מי שמברך את ישראל מתוכם הוא קצת נוגע בדבר, ולא יכול לומר עדות נאמנה. בלעם רואה את כלל ישראל ואף על פי שרוצה לומר דברים לא טובים רבונו של עולם הופך את הקללה, ואז דווקא על ידי בלעם הרשע מתגלה המעלה הגדולה של עם ישראל מן השורש. "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", הוא מחפש תחילה בשורשי האומה, אצל האבות. אבל הוא לא מוצא שם שום נקודה של חיסרון שעל ידה הוא יוכל לקלל. אחר כך הוא מחפש בהמשכיות הדורות ובכללותו של ישראל, "מה טובו אוהליך יעקב". האומה מתגלה ביפיה. הכל מתהפך. מתגלה התוכן המיוחד של ישראל, "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". פירוש הדבר, הקדוש ברוך הוא לא רואה שום חיסרון. אור החיים הקדוש (שהשבוע בט"ו תמוז הוא יום פטירתו) מסביר שבלעם מביט לעומק ושם לא רואה שום פגם בישראל, כיון שהחטאים אינם בעצמותם, הם שטחיים. החטא לא נשאר בישראל. "לא ראה עמל בישראל", לא ראה שלישראל קשה לקיים את התורה, זה לא עמל בשבילם, התורה היא כמו שעשועים. הם מקיימים אותה בשמחה. "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", הוא כורע בלילה, קם בבוקר וקורא קריאת שמע. ישראל כל הזמן דבקים באופן נפלא ברבונו של עולם.

המתירנות - חטא בנות מואב בדורנו
אבל בכל זאת, הוא מצליח לדאבוננו הרב לתת עצה מקולקלת לבנות מואב שיפתו את ישראל וישראל עוברים משבר קשה בסוף הפרשה. ישראל נמצאים בכניסה לארץ ישראל, עוד מעט עולים למדרגה מיוחדת במינה שאליה כל כך מצפים. והנה על סף הכניסה יש משבר רוחני של זנות וזה מתפשט אפילו אצל המנהיגים, עד שפנחס מוכרח לעשות מעשה קנאות ולעצור את המגפה שמתפשטת כתוצאה מהקלקול הזה. ו"אחרית כראשית". גם אנחנו נכנסים לארץ ישראל ודווקא בתקופה זו נתקלים בהתמודדות קשה מאוד של מתירנות, של רוח יצרית. חז"ל מתארים לנו בצורה מאוד חזקה את הדרך איך בנות מואב פיתו את ישראל: הלכו ערומות ובאופנים שונים, גירו אותם באופן כזה שאי אפשר היה כמעט להתגבר. הזקנות היו מציעות משהו למכירה והצעירות אומרות "אנו ניתן לך ביותר זול", ומשקות אותם ומפתות אותם. ואחר שכבר היו נגררים אחריהם אמרו להם "עכשיו תשתחוו ותעבדו לאליל שלנו ותעשו מעשה פעור". אז הם כבר היו בתוך תאוות היצרים ולא יכלו לעצור ונכנסו למשבר קשה.

כנראה שהמשבר הזה הוא שלב שיש לעבור אותו כדי להיכנס לארץ ישראל, גם אז וגם היום. כל משבר שאנו מתמודדים איתו - תפקידו להעלות אותנו למדרגה עליונה יותר, לא להפיל אותנו חס ושלום. זהו מבחן קשה שתפקידנו לעבור אותו. גם אז ישראל למדו את הלקח וניצחו ובסופו של דבר התעלו למדרגה גבוהה ומתוך כך יכלו להיכנס לארץ ישראל. גם היום אנו עומדים בקושי הגדול הזה. נראה לי שהיום הקושי גדול יותר, אולי בגלל שהגאולה של היום תהיה יותר גדולה ממה שהיתה אז כיון שהגאולה העתידה היא הגדולה ביותר. וצריך שיהיו כאלה שינצחו ולא יכשלו, שיצרו בתוכם כוחות נפש אדירים שלמרות כל הגירויים, שאי אפשר כמעט שלא להיתקל בהם, לא יצליחו לפגוע בהם. הכוח הפנימי יהיה כל כך איתן, הבריאות הנפשית כל כך חזקה עד שתדחה מעצמה כל גירוי נמוך, כל תאוה נמוכה. יש לפתח חוסן נפשי שנמשך אל הטוב, אל החסד, אל המעשים הטובים. זהו פיתוח של אישיות מיוחדת במינה. זה לא פשוט בכלל. אדם כזה שיודע להתעלות מעל הכל הוא יודע גם לרומם את האחרים. זהו מבחן השיטים החדש של היום. אנחנו ננצח אותו, ננצח את כל הקשיים ונתקדם לקראת השלמות הגדולה של עם ישראל.

תקופה של ייסורים
בלעם מנבא גם על העתיד. הוא מדבר על המשיח, "דרך כוכב יעקב וקם שבט מישראל". בסופו של דבר עם ישראל יתעלה על כל העולם כולו. הזוהר בפרשה אומר שלפני בוא המשיח יהיו קשיים רבים וצרות גדולות. בזוהר נזכר גם דבר מאוד מעניין שבשנה שעברה הצביעו עליו - כתוב שבחודש השישי בכ"ה בו יפול מגדל גדול של רומי. בשנה שעברה בחודש אלול, בסביבת כ"ה, נפלו מגדלי התאומים והיו כאלה שאמרו שדברי הזוהר מתייחסים לזה. אולי זו רומי החדשה. אמנם היא לא ניכרת כאויבת לנו אבל על כל פנים היא מדינה שמבטאת את העוצמה הגדולה והיא גם רחוקה מאמונת ישראל. אינני יודע אם אכן לזה התכוון הזוהר, אבל בכל אופן נזכר שם שאחר כך יהיו קשיים גדולים מאוד בעם ישראל, יעברו הרבה ייסורים.

יש להשמיד את הטרור לחלוטין
אנחנו עכשיו נמצאים בתקופה כזו של ייסורים. הימים האחרונים כואבים במיוחד, גם לפני כן הימים היו כואבים. העצבנות גוברת והאנשים שואלים "עד מתי?" ופונים לרבנים בשאלות מה לעשות. לפני שבועיים השתתפתי בלוויה בעפרה של הנער שנהרג בדרך בין עלי לעפרה, ונעמד על ידי אדם וגער בי: "הרבנים לא עושים שום דבר. צריך לצאת ולרומם, לקרוא לכל העם. אי אפשר לעמוד יותר בשקט". כך דיבר אלי בצורה מאוד בוטה ותקיפה. לא היה מקום להשיב לו אז וגם לא היה כל כך מה להשיב, אולי הוא צודק. המצב הוא קשה וצריך לעשות משהו. אבל כשאני מתבונן מה אנו יכולים לעשות, האם אנו יכולים לשנות? - הציבור שלנו חושב שהממשלה לא פועלת כפי שצריך לפעול, צריך להכריז מלחמה על הרשות הפלשתינאית עד רדתה, עד הריסת כל תשתיות הטרור, והממשלה לא עושה את זה. אילו יכולנו להשפיע על הממשלה היינו אומרים שלא צריך להגלות את ראש הרוצחים לארץ אחרת אלא לשלוח אותו מהעולם הזה, אותו ואת חבר מרעיו, את ערפאת ואת כל ההנהגה הפלשתינאית ואת כל ראשי ארגוני הטרור, להחרים את רכושם ואת כספם ואת החשבונות שלהם שנמצאים בבנקים בירושלים, תל אביב ובכל מקום אחר, להרוג את כל ההנהגה הזו שמסוכנת לנו ולעולם כולו. אם לא נעצור את הטרור הזה הוא יתפשט לכל העולם. צריך להסביר לעולם כולו שזו סכנה עולמית ואנו שליחים של העולם להציל אותו ממנה. אחר כך, אם הערבים יחליטו שהם רוצים לחיות איתנו בשלום ויפסיקו את כל המהלכים הללו, אז אנחנו מסכימים שינהלו את חייהם בעצמם ללא שום רשות שלטונית. כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אין להם שום זכויות שלטוניות בארץ ישראל והם צריכים להתרגל לזה. וכשאנחנו נטביע את דברנו בכל אחד בהחלטיות ובתקיפות אז גם העולם יסכים לזה. אם לא יבואו אנשים מהשמאל ויציעו לאמריקאים להקים מדינה פלשתינאית היא לא תקום, גם הגוים לא יגידו את זה.

אבל המצב הוא שאנו לא מנהלים את המדינה ואפילו הממשלה לא מנהלת לבדה את המדינה. בראשי מוקדי השלטון במדינת ישראל עומדים אנשים שלא מאמינים שאנו יכולים לנצח את הערבים במלחמה: ראשי השב"כ - את זה שמעתי מפיהם, ראשי הצבא, התקשורת, המשפט, ראשי המשטרה. כל אלה שעומדים בצמתים המרכזיים של השלטון לא מאמינים שאפשר לנצח במלחמה, למגר את הטרור בכח ולהחזיר לעם את הביטחון. הם חושבים שחייבים להגיע להידברות איתם. אני לא חושב שהם מייצגים את דעת הרוב. אני חושב שרוב העם לא חושב כך, ועל כל פנים אם היתה לו תקשורת אחרת בודאי שלא היה חושב כך. רוב העם חזק יותר מהמנהיגות הנוכחית, מאמין בצדקתו ובזכותו על ארץ ישראל ומוכן להילחם על זכותו. אבל הם תפסו את כל עמדות המפתח והם כעת מכתיבים את הדרך. אני לא רואה שאנו יכולים לקום, לצעוק, ללחוץ ולעשות שינוי בראש שלהם, בתפיסת העולם שלהם. דרוש פה שינוי בתפיסת העולם. התפיסה החילונית הפנאטית שדובקת באיזה דמיון ושקועה במשיחיות שקר - לא מסוגלת להשתנות. זה יקח זמן. אם המצב יהיה חמור, חס וחלילה, יכול להיות שהציבור ילחץ, יקום ויעשה שינוי בכל המערכות. תקום מנהיגות חדשה שמייצגת את רצונו של הרוב, מנהיגות שתמגר את הטרור, תחזיר את הביטחון ותרומם את המורל. אבל בינתיים זה לא כך.

מה אנחנו צריכים לעשות?
על כן אני אומר לעצמנו - מה אנו צריכים לחשוב ולעשות? כמובן צריך ללחוץ כל הזמן על הממשלה שתהיה יותר תקיפה ותשנה את דרכה ותחליט ללחום מלחמת חרמה בטרור. אבל בינתיים אנו צריכים לדעת שכל מה שקורה זה הכל מאת ה', והכל לטובה. כל צרה שבאה על האדם היא לטובה. רבונו של עולם הוא טוב ומטיב, הוא נותן והוא לוקח, הכל שלו, הכל מידו, אין לנו שום זכויות על שום דבר וכל מה שהוא לוקח הוא שלו. וצריך להודות לו על כל מה שהוא נתן עד עכשיו. צריך להסתכל באופן עמוק של אמונה על כל מה שקורה - לדעת שהכל לטובה וגם לעזור שהכל יהיה לטובה. איך? כל צרה היא ייסורים שרבונו של עולם נותן לנו כדי להעלות אותנו למדרגה עליונה יותר. לפעמים לא רואים את הטובה אבל היא נמצאת. ככה זה היה בכל ההיסטוריה כולה ובפרט בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות של תחיית עם ישראל - מכל צרה יצאנו אחר כך לרווחה והתקדמנו ועלינו יותר ממה שהיינו לפני הצרה. כך למשל במלחמת העולם הראשונה היה חשש לעצם קיומו של הישוב בארץ ישראל ואחר כך הישוב גדל כפל כפלים, וכך גם אחר מלחמת העולם השניה הוקמה המדינה. ככה היה וככה יהיה בעזרת ה' גם כעת. אם אנו מודעים לזה ויודעים שכך הוא רצונו של רבונו של עולם לרומם אותנו, אנו יכולים להיות שותפים בזה. דהיינו, שכל בעיה נהפוך למנוף של התקדמות. קשה? זה מחליש אותנו? אנחנו נכפיל את הכוחות, נכפיל את העשייה, אם זה בשטח ההתיישבות ואם זה בשטח ההתנהגות האישית שלנו, כל אחד בתחום שלו. פוגעים ביישוב? היישוב יגדל. לא יתחיל להתמגן ולהתקפל יותר, אלא להיפך, כל מכה תביא להגדלת היישוב. עוד שכונה, עוד בתים, עוד חוזק, עוד עוצמה בשטח, לתפוס עוד גבעה. ומבחינה פנימית שלנו - להפוך כל קושי למנוף של התחזקות. נהיה יותר חזקים ברוחנו, יותר בטוחים, יותר מאמינים, יותר עוסקים בתורה, יותר עושים מצוות, יותר עוסקים בחסד, יותר טובים ממה שהיינו קודם לכן. כך רבונו של עולם רוצה, שהמירוק ירומם אותנו, ועל כן אנו צריכים להשתתף עימו. לא שנבקש חס וחלילה מכות, אבל לא נחלש מהם. בין כה וכה אנו נבנים מהם, זהו תהליך של גאולה של רבונו של עולם מוביל אותנו, אבל אנחנו צריכים לסייע בזה. צריכים להיות יותר שמחים, יותר בוטחים, יותר מאמינים, יותר עושים, להגביר את שקידת התורה ובודאי כעת, שאנו נמצאים פחות מחודש לפני סוף ה"זמן", אנו חייבים כפל כפליים למצות את מירב הכוחות לשקוע, לעיין, לחזור ולשנן, להתפלל מקירות הלב - לא רק להרבות בכמות התפילה, בפרקי התהלים, אלא גם באיכות התפילה. בזה נהיה שותפים במהלך האלוקי שרבונו של עולם מוביל אותנו.

נתפלל לרבונו של עולם שיחיש גאולתנו ובמהרה נזכה לגאולה שלמה, נתגבר על אויבינו ונהדוף אותם מהארץ, נשב כולנו לבדנו בכל מרחבי ארצנו, מהפרת ועד נהר מצרים - בכל המקומות שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו, ייבנה בית המקדש בקרוב והקדוש ברוך הוא ישרה את שכינתו בינינו ונהיה נס לכל העמים. כל העמים יבואו בסופו של דבר אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויבקשו שיורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il