ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לתשעה באב | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים תשעה באב Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ה-תשס"א

רעיונות לתשעה באב


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

קולה של אמא... (תשנ"ה)
מידי שנה, ביום תשעה באב, חוזר היה הסיפור על עצמו. יושב היה ישראל על המזרון אל מול ארון הספרים, נעלי גומי לרגליו, ילדיו הקטנים סביבו, והוא מספר להם בעניינו של יום. מספר היה על המקדש שחרב, על ביתר שחרבה, ועל כל חמשת הפורענויות שבאו עלינו ביום זה. אך סיפור אחד לא נשכח. יושב היה ישראל ומספר על רחל אמנו. זו, שביום שבו זכתה להביא את בנה השני לעולם אחר המתנה כה ארוכה, אחר דרך כה ארוכה עד לארץ ישראל, בו ביום נפלה ומתה בדרך... לא זכתה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. את בניה לא זכתה לגדל, ועם בעלה האהוב לא זכתה אפילו להיקבר.

מספר היה ישראל על מקום קבורתה של אמא רחל, בדרך אפרת. לא בחברון אלא בדרך, כדי לעמוד בדרכם של הגולים, להיפרד מהם ולהתפלל עליהם. "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה...". שומעים הגולים את קול בכיה של אמא רחל. רוצים לרוץ אליה, להתרפק עליה ולומר לה: הנה אמא, אנו כאן! לא נעזבך פה לבד! אך האזיקים חונקים, והאויבים לוחצים והחרבות שלופות, ואמא רחל נותרת בדד. "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם...". ואף אם יבוא מנחם - חרס יעלה בידו: "...מאנה להינחם על בניה כי איננו".

עולות הדמעות בעיניו של ישראל, והילדים יושבים בדומיה ומקשיבים. 'תמשיך, אבא, מה קרה עם רחל'? וישראל ממשיך ומספר. רק אז הבינה אמנו רחל מדוע נקברה כאן לבד, בדרך. היא, ורק היא, האם היחידה הרואה את הבנים בדרכם האחרונה... רק היא תוכל להחזיר אותם הביתה, אל בית לחם, אל חברון ואל ירושלים. רק ענן אבק מרחוק מזכיר את הבנים שאינם. ורק תמרות עשן בודדות עולות מירושלים ומזכירות את העיר והמקדש שאינם. רחל נשארת לבד. דממה בדרך אפרת...

דממה גם בחדר. וישראל מספר: ובתוך הדממה, רק קול אחד נשמע, קולה של רחל... ואז, לפתע, מגיע אחד הבנים. בגדיו קרועים, עיניו אדומות, קולו ניחר מבכי, הלא הוא ירמיהו נביא החורבן, אותו ירמיהו אשר כל ימיו לא רצה אלא דבר אחד: להיות שקרן, לראות איך נבואת החורבן נמוגה בעשן המזבח. אך לא זכה. כל דבריו התקיימו, דבר אחד לא שב ריקם. עתה הוא בא ומחפש את אמא... לא. הוא לא בא לבכות איתה ביחד. לנחם אותה הוא רוצה, ואיתה גם להתנחם בעצמו, להביט אל העתיד. וכך הוא אומר לה, אמא: "כה אמר ה'! מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". אך רחל ממאנת. איך אפשר שלא לבכות? איך אוכל שלא להוריד עוד דמעות? איפה הילדים שלי אשר נלקחו ביד אויב אל ארץ לא להם? וירמיה ממשיך: לא, אמא, כבר בכית מספיק, שמע ה' את קולך: "כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו מארץ אויב". יבוא יום וירושלים תיבנה, המוני יהודים אליה יתקבצו מכל העולם. אך רחל עוד לא מתנחמת: האומנם ישובו הבנים גם אלי, שואלת היא את ירמיהו? האם אין סכנה שישכחו אותי עוד פעם בדרך?...

שב הנביא אל רחל, מתרפק על קברה ולוחש לה: לא, אמא! אל תדאגי! גם לך יש עוד תקוה. לא ישכחו אותך בניך. "ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם". לא רק לירושלים ישובו הבנים, אלא לכל גבולם. ואף את בית לחם ודרך אפרת יפקדו בשובם. יש לך תקוה, אמא. "עוד לא אבדה תקוותנו, התקוה בת שנות אלפיים…".

שומעים הילדים את אבא ישראל, ועיניהם נוצצות. ישראל ממשיך ומספר, ועיני הילדים בו נעוצות: כן. הרבה זמן עבר. אלפים שנה. כל השנים לא שכחנו את אמא רחל. כל יהודי שבא לארץ חיפש את קברה של רחל כדי להתפלל על שיבת ציון. ואכן, קיים ה' את הבטחתו: קמה מדינת ישראל. התקבצו הגלויות ושבו מארץ אויב. אך רחל עצמה, עוד נותרה שבויה ביד צר. תשע עשרה שנה ישבה בדד וחיכתה לילדים. בימים שמעה מרחוק את קולותיהם. בלילות ראתה את האור העולה מירושלים הנבנית והמשיכה לחכות. לא שכחה את התקוה...
ואז, כעבור תשע עשרה שנה ועוד עשרים ושנים יום, "שבו בנים לגבולם". באו הבנים, ובקול הם שרים: "ראי רחל ראי, ראי ריבון עולם! ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם". וכאן אבא נעצר, נרגש כולו. דמעות גיל חונקות את הגרון. הוא לא יכול להמשיך ובכי פורץ מפיו. יושבים הילדים ולא מבינים. אבא בוכה... הקטן רץ לאמא. אבא בוכה... מה קרה לאבא? ואמא אומרת: כן, זה בגלל רחל אמנו... הילדים שלה חזרו. כן. הם נמצאים בירושלים ובהר גילה, ברמת רחל ובדרך אפרתה, בגוש עציון ובחברון, והם אומרים לה: "שוב לא נלך, רחל...".

גם השנה, אלף תשע מאות ושלושים שנה אחרי החורבן, חמישים ושתיים שנה להקמתה של מדינת ישראל, מבקשים הילדים מאבא שיספר להם על רחל אמנו. בערב תשעה באב, יישב ישראל עם ילדיו על המזרון מול ארון הספרים ויספר להם על רחל אמנו. גם השנה יעצרו אותו הדמעות באותו מקום בדיוק, כשיספר על הבנים השבים לגבולם. אבל השנה תקום הבת הגדולה, זו בת האחת עשרה, ותשאל: אבא, זה נכון שבעוד כמה חדשים נעזוב עוד פעם את רחל שלנו לבד? זה נכון שעוד פעם היא תבכה על הילדים שלה שיעזבו אותה? עוד פעם היא תחכה אלפיים שנה עד שהם יחזרו?
וישראל, ישב לו על המזרון אל מול ארון הספרים ויבכה... ואתו תבכה גם רחל אמנו. אך ברקע עוד יישמעו דברי הנביא, האומר: "ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".

על נהרות בבל (תשס"א)

על שפת נהרה של בבל יושבים גולי יהודה. מאחרי גוום השאירו את כל אשר להם. כל רכושם עלה באש ובעשן. בית המקדש היה למאכולת אש. ירושלים הפכה תל חורבות. בתרמיליהם, אשר על כתפיהם, מעט מן המעט אשר הצליחו להציל. ביניהם יושבים הלוויים, משוררי המקדש. במקום לקחת עוד בגד, עוד כלי, עוד מזכרת מן העבר, נטלו עמם את כינורותיהם. אלה הכינורות אשר בהם עמדו על הדוכן בבית המקדש. אלה הכינורות אשל לצליליהם עמדו כוהנים בעבודתם וישראלים במעמדם. נטלו הלוויים את הכינורות עמם, כדי לשמור את מסורת הנגינה היהודית, עד לדור שיזכה לשוב לירושלים. לקחו הלוויים עמם את זמרת הארץ בכליהם. על שפת נהרה של בבל יושבים כולם לנוח מעמל הדרך; דרך אשר ארוכה אשר ראשיתה בירושלים העולה בלהבות וסופה בגולת בבל.

עינו של אחד הקלגסים צדה את הכינורות אשר על כתפי הלוויים. "שם שאלונו שובינו דברי שיר, ותוללינו שמחה: שירו לנו משיר ציון". נגנו לנו משירי ארץ ישראל - פוקד הקלגס. יודעים הלוויים כי אין בידם שירי מולדת כמו לכל עם ולשון. "שיר ציון" אינו אלא "שיר ה'", אשר הושר בבית המקדש. "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר"? האם נכון הוא לנגן את שירי המקדש על אדמה טמאה? האם נכון הוא ליטול כינור וחליל ו"לחלל" את שירי הקודש? האם נכון לשיר אותם שלא לשם שמים ולשם מצוה?
לא היה זמן לדיונים מעמיקים וללבטים ממושכים. החליפו הלוויים מבטים זה אל מול זה, ואז, באין אומר ודברים, הורידו הלוויים את כינורותיהם מידיהם ותלו אותם על ערבי הנחל. את בהונות ידיהם שלחו לפיהם, ואותן שברו בשיניהם. את שיר ה' לא נשיר במקום הזה. הנגינה היהודית, המוסיקה היהודית - נגוזו באחת. לא נותרו בידיהם, לא שירי ציון ולא שירי ה'. אי אפשר היה לקיים אותם שלא בהקשר המקורי והטבעי: בארץ ציון וירושלים. מאז נקוטה בידינו גזירתם של חז"ל: בטל השיר מבית המשתאות וערבה כל שמחה. "אל תשמח ישראל, אל גיל כעמים". "שבת משוש תופים, חדל שאון עליזים, שבת משוש כינור. בשיר לא ישתו יין, יימר שכר לשותיו".

שבועה נשבעו כולם באותו מעמד. לא נשלים עם החורבן. לא נשלים עם הגלות. לא נשלים עם אובדנה של האומנות היהודית. לא נשלים עם קיצה של התרבות היהודית. שוב נשוב עוד לירושלים. רק מן העריגה לציון, מן הגעגועים לארץ הצבי ומן הכיסופים לבנין המקדש נשאב את הכוח לשמור על הקיום הזמני בארץ נכר. רק מן האמונה הזאת ניקח את תעצומות הנפש לחיות ואף לשמוח את שמחת החיים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

עם בניינה של ירושלים ישובו לנו גם "זמרת הארץ" והניגון היהודי שאבד לנו, עם כל אוצרותיה של התרבות היהודית. עם תקומתה של עיר דוד, יתעורר לנו גם כינורו של דוד. ומכוח האבל על חורבנה של ירושלים, נזכה לראות בשמחתה: כוהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il