ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

התורה של כולם ;">

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים שמחת תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשס"ט

התורה של כולם


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

שמיני עצרת - שמחת התורה
יום שמיני עצרת, שבו אנו שמחים בשמחת התורה, הוא יום מיוחד שמגלה את סגולת ישראל, את הקשר שיש לכל אדם מישראל לתורה הקדושה. ולכן כל ישראל, למדנים עם עמי הארץ, מדקדקים במצוות עם מתרשלים, שמחים יחד בשמחת התורה. ולכך רומזות ההקפות, שלמעגל אין ראש ואין סוף, אין בו חשובים יותר ואין חשובים פחות, אלא כולם יחד רוקדים לכבוד התורה.
ואף שמעלת תלמיד חכם גבוהה ממעלת עם הארץ, מכל מקום יש צד מסוים שבו כל ישראל שווים, שכולם בניו של הקב"ה, ולכולם ניתנה התורה בשווה. ולכל אחד יש אות מיוחדת בתורה שרק הוא יכול לגלותה, בין בהבנה יתירה ובין במעשים טובים שהוא יודע לעשות. ואם יחסיר אחד מישראל את האות שלו בתורה, תחסר התורה כולה. ואף שיש תרעומת כלפי עמי הארץ שאינם קובעים עיתים לתורה, מכל מקום על הצד הטוב שבכל אחד צריכים לשמוח מאוד, ולשם כך שמחים כולם יחד בשמחת התורה.
ומתוך שמחה זו, רבים מעמי הארץ זוכים להוסיף בלימוד התורה, ועם ישראל הולך ומתעלה ומתקרב לגאולתו.

מעשה ברבי ינאי
וכך למדנו ממעשה מופלא שאירע לרבי ינאי (ויק"ר ט, ג), שהיה בן הדור הראשון לאמוראים, והיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא. רבי ינאי נחשב לאחד מגדולי הדור, הוא הקים ישיבה חשובה בארץ ישראל והעמיד תלמידים הרבה, ואף היה עשיר גדול. פעם אחת היה רבי ינאי מהלך בדרך, וראה אדם אחד שהיה נראה מכובד מאוד. ביקש ממנו רבי ינאי שיואיל בטובו להתארח על שולחנו. הסכים אותו יהודי. האכילו רבי ינאי והשקהו. לאחר שסיימו לאכול ביקש רבי ינאי לשמוע ממנו דברי תורה, והתברר שהיהודי הזה הינו בור ועם הארץ, אינו יודע כלום, לא מקרא ולא משנה, לא אגדה ולא תלמוד.
ביקש ממנו רבי ינאי שלפחות יברך ברכת המזון, אבל גם לברך לא ידע האורח, על כן ביקש מרבי ינאי שיברך עבורו. נזדעזע רבי ינאי, היאך טעה כל כך, והיאך האכיל על שולחנו עם הארץ שכזה. שאל את האורח, האם תוכל לחזור אחרי מילה במילה? השיב: כן. התחיל רבי ינאי לומר: "אכל הכלב מפתו של ינאי". קם האורח ותפשו לרבי ינאי, ואמר לו: "ירושתי אצלך ואתה מונע ממני אותה". תמה רבי ינאי: איזו ירושה יש לך אצלי? השיב האורח: פעם אחת עברתי ליד בית הספר ושמעתי את התינוקות אומרים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". לא אמרו "קהילת ינאי" אלא "קהילת יעקב", ואף אני יהודי אני, ויש לי חלק בתורה. מדוע הינך מונע ממני לשמוע ברכה ותורה?
נענה רבי ינאי לאורח ושאלו: במה זכית לאכול על שולחני? השיב האורח: מימי לא שמעתי דברי גנאי על אדם והלכתי לספר לו על כך, ומימי לא ראיתי שני אנשים מתקוטטים שלא עשיתי שלום ביניהם. אמר רבי ינאי: כל המידות הטובות הללו בדרך ארץ יש לך, ואני קראתי לך כלב?! חזר רבי ינאי ודרש את הפסוק (תהלים נ, כג): "ושם דרך אראנו בישע אלוהים" - כל מי ששם את דרכיו (שמדקדק בדרכיו שיהיו מוסריים), זוכה לתורה, שעל כן ניתנה התורה לעולם אחר עשרים וששה דורות, כדי שקודם יתקדמו בדרך ארץ, ומתוך כך יקבלו את התורה.

קריאת התורה הציבורית

ולזה רומזת קריאת התורה שאנו קוראים בציבור. וכפי שאמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים". והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצימאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל באופן ציבורי בתורה. והתורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח בעולם, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שהתנתקו מעט מהתורה, פסקו גם מעיינות המים מלנבוע.
ומן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו באותם שלושה ימים, ואע"פ כן לא מצאו מים. מפני שאין די בכך שתלמידי החכמים יעסקו בתורה, אלא צריך שהציבור ככלל יעסוק בתורה. ולכן תיקנו שיקראו בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה.
ובשמחת תורה אנו מסיימים את הקריאה הציבורית בתורה, ועל כן אנו שמחים כל כך.

זיכרון למו"ר מרן הרב אברהם שפירא זצ"ל
מן הסתם אין זה מקרה שמו"ר נפטר ביום ראשון של חג הסוכות. הוא שהיה עובד ה' בשמחה, ומקבל כל אדם בסבר פנים שוחקות, זכה להשלים את עבודתו ביום טוב ראשון של זמן שמחתנו.
ושמחה זו היתה מתוך היראה הגדולה של הימים הנוראים. כל תלמידי הישיבה זוכרים איך היה נוהם מתוך ליבו, בקול בס עמוק: "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'". "למנצח לבני קורח מזמור". "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". וכל השומעים היו מזדעזעים ומהרהרים בתשובה, ועונים אחריו בקול גדול.
ומתוך היראה שבימים הנוראים ובתפילות כל השנה, היה שמח בלימודו וביחסו עם הבריות. וכפי שאמר דוד (אליהו רבה ג): "אני בעולם הזה מה אני, אלא יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי".

על השפעת האדמו"רים
אף שהיה גאון מופלג, לא התנשא על יהודים פשוטים. אמנם הוא העריך מאוד את הלמדנים, אבל גם כיבד כל יהודי.
לפני שהתמניתי לרב בהר ברכה, אמר לי שרב צריך להיות גם רבי (במובן של רבי חסידי). ופנה אלי בשאלה: אתה יודע למה תנועת החסידות הצליחה להתפשט ולהשפיע יותר מאשר הרבנים הרגילים? וכשלא השבתי השיב בעצמו: מפני שהדלת של הרבי החסידי היתה פתוחה לכל יהודי. הם הקשיבו לצרות של ישראל, אל השולחן שלהם באו יהודים לבכות. ומי ששומע את הצרות והבכיות זוכה לסיעתא דשמיא ויודע להדריך נכון. כך אמר לי לפני צאתי לרבנות.

דבריו לחתנים
היה רגיל לומר את הדרכותיו בהומור חריף. כשבאתי אצלו עם אשתי לפני הנישואין, אמר לנו, שמקובל לומר שחלוקת התפקידים בין האיש והאישה היא, שכל הדברים הגדולים הם באחריות הבעל, ואילו הדברים הקטנים באחריות האישה. למשל, מי צודק במלחמה בין אמריקה לרוסיה, מי צריך להיות ראש ממשלה, וכל השאלות החשובות הללו הן בתחום האחריות של האיש. ואילו להיכן ישלחו את הילדים ללמוד, איפה יגורו, השאלות הקטנות הללו הן בתחום אחריותה של האישה...
כאילו רצה לומר, אמנם יש כבוד גדול לאיש, אבל אין זה אומר שאין לאישה השפעה, להיפך - השפעתה עצומה. ויש בזה מוסר כלפי האיש, שיידע לכבד את אשתו, וגם מוסר כלפי האישה, שלא תיצור מצג שווא כאילו בעלה מחליט הכל כשבפועל למעשה היא מסובבת הכל על פי רצונה, אלא תכיר באחריות הכבדה המוטלת עליה, שכן היא משפיעה מאוד על תהלוכות הבית.

עוד סיפר על אחד הגדולים שסיכם עם אשתו שבכל הדברים השייכים למילי דשמיא, היינו הנוגעים לעבודת ה', הוא יחליט, ובכל העניינים הנוגעים לענייני העולם הזה אשתו תחליט. אלא שהרבנית סיפרה שבפועל כל העניינים קשורים לעבודת ה', ולא נותר לה דבר שהיא תחליט בו...
לחתנים אחרים שמעתי שאמר, שבשעה שאדם מתחתן והוא אומר קידוש ואשתו עונה אחריו אמן, פתאום הוא מרגיש שנעשה חשוב. ואז עליו להיזהר מן הגאווה.

זיכרון אישי והלכה למעשה בעניין מחיאת כפיים
כדוגמא להיקף ידיעתו בכל התורה, אספר מעשה. פעם, בעת שלמדתי בישיבה לצעירים, הגעתי אליו עם איזו שאלה.
בנוסף לתשובה עודד אותי הרב לסכם סוגיה בכתב ולהביאה לו. כיוון שעסקתי במסכת ביצה, סיכמתי את סוגית "אין מרקדים" בשבת ויום טוב (ביצה ל, א; לו, ב). ועלה מן הסיכום שבעצם רוב ככל הפוסקים מחמירים שלא לרקוד ולא למחוא כפיים ולא לתופף על השולחן בשבת ויום טוב. ואף שהתוספות מיקל, מכל מקום השו"ע מחמיר, ואף הרמ"א והמ"ב נוטים להחמיר (שו"ע או"ח שלט, ג). ויש אם כן לתמוה על כך שאין מעירים לכל הנוהגים להקל לרקוד ולתופף על השולחנות כששרים שירי שבת. שכן רק כאשר אין סיכוי שישמעו לנו, אז מוטב שלא להוכיחם כדי שיישארו שוגגים ואל יהיו מזידים. אבל מדוע שלא להעיר לבחורי הישיבות שלא ימחאו כפיים, לא ירקדו ולא יתופפו על השולחנות?
מיד לאחר שראה את הדברים אמר לי לעיין בשו"ת מנחת אלעזר, שם מובאת סברה שעל פיה אפשר להקל לצורך מצווה. ויסוד ההיתר על פי הרחבת דברי רב האי גאון, שהתייחס למנהג ישראל לרקוד בשמחת תורה, שהוא לכאורה בניגוד להלכה. וביאר רב האי גאון, שהואיל והריקוד לכבוד התורה ולשם מצווה - מותר. ועל פי זה אפשר לומר שאם מדובר בשירי קודש, שרגילים לרקוד בהם ולמחוא כפיים לשם שמים, ואף רבנים ואדמו"רים מעודדים את זה ורואים בזה צורך מצווה, הרי שמדובר בשמחה של מצווה, ויש מקום לסמוך על דברי התוספות ולהקל..
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il